כהכללה, סיפורים קצרים יטו להיות איכותיים יותר מרומנים. הצורך לדייק, לתמצת, לתחזק עניין, תורמים להידוק. גם הַשקעת הזמן שונה. רומן תובע ממי שכתבו אותו שנים, סיפור קצר, שבועות או חודשים. המשמעות היא שהרבה יותר קל לגנוז סיפור מקרטע מלוותר על רומן תקול. כמעט ואין ספר בכורה שנותר במגירה. לעומת זאת, נדיר שתקראו את הסיפור הקצר הראשון שמישהו כתב. היו מספר ניסיונות קודם. הם מצאו את דרכם לפח. הרווחת.

מי שאחראית לקביעות הנחרצות הללו היא אן פאצ'ט בספרה האוטוביוגרפי This is the Story of a Happy Marriage. האזנתי בחדווה רבה לחיבורים השונים בספר הזה ונתרמתי מתובנותיו - לגבי תהליך היצירה, לגבי כתיבה, לגבי חברות בין סופרות, לגבי אל-הורות, לגבי אהבה לכלבים מול אהבה לילדים, לגבי זוגיות שניה, לגבי פתיחת חנות ספרים... אם משהו מאלה מעניין אותך, לקרוא את פאצ'ט יקדם את מחשבותיך בעניין. העמדה למעלה אודות סיפורים קצרים, היא חלק מהקדמת העורכת שלה ל Best American Short Stories (2006). עד כדי כך התרשמתי, שגם הזמנתי את האסופה הזו, וגם החלטתי לעבור לספר הקרוב ביותר לאוסף סיפורים קצרים בערמת הספרים החדשים שלי , וזה היה Olive, Again.

     ספרי אוליב קיטרידג' של סטראוט אינם בדיוק סיפורים קצרים. המונח הוא 'סיפורים קצרים מקושרים' או 'רומן בסיפורים'. המשמעות היא שניתן לקרוא את הסיפורים במנותק. כן, הדמויות לפעמים מופיעות ביותר מסיפור אחד. כן, לפעמים הדמויות הן כאלה שסטראוט הקדישה להן רומן שלם בעבר. אבל הסיפורים מאזכרים את הפרטים שצריך לדעת, ואז מתעסקים במשהו שונה. יש כרונולוגיה כללית שנשמרת. Olive, Again מאוחר יותר מ Olive Kitteridge ובספר השני היא כבר בשנות השמונים לחייה (בראשון, זוכה הפוליצר, היא הייתה צעירה בעשור). הסיפורים המוקדמים יותר בקובץ גם מוקדמים יותר בזמן, אבל זה לא ממש משנה. גם 'הגיבורה', אוליב, אינה משמעותית באותה מידה בכל הסיפורים. לפעמים היא מופיעה בחטף, או מישהו נזכר במשהו שהיא אמרה. מאותו רגע, הסיפור שוכח מקיומה. המקום נותר קבוע - קרוסבי, מיין (עיר לא קיימת)—אבל סטראוט לא כותבת מקום. בניגוד לריצ'ארד ראסו, עליו כתבתי לאחרונה, שגם הוא כותב רומן אחר רומן אודות אותה עיר בדיונית (באת' הצפונית), אין לסטראוט עניין בכתיבת דמויות מתפתחות דרך יצירת מארג יחסים בינן. היא כותבת סיפורים קצרים. זהו.

     אבל איזה סיפורים קצרים... יש שלושה שבא לי לכתוב עליהם משהו כאן: ‘Helped’ , ‘Light’, ‘Exiles’... אבל התחייבתי לרשימות קצרות, אז אסתפק בשורה אודות שניים אחרים. באחד מהם, ‘The Poet’, אוליב לומדת לקח כואב בנוגע לנצלנות ואטימות של אומנית (אבל היא אולי גם מלמדת משהו את המשוררת במחווה האצילית החותמת את הסיפור). בסיפור השני, ‘The End of the Civil War Days', מתקיימת הבנייה מופתית של שבר זוגי רב שנים, שמתאחה דרך משבר לגמרי לא צפוי. הסיפור הזה גרם לי להשתנק (ואני לא קל). כתיבה שמסוגלת באמת לפסוע על קו התפר בין הקומי למרגש.

      סטראוט—שאת ספרי קיטרידג' שלה גיליתי דרך עבודה של סטודנטית—כותבת אנשים בוגרים, ששים וצפונה משם, על הייחוד הגלום בשלב חיים זה. כבר לא תמציא את עצמך מחדש, אבל המנעד הרגשי עז כתמיד, והוא ארוג אל תוך משקעי עבר, זכרונות, רגישויות, אובדנים, פיצויים, קבעונות, ולפעמים, כן, גם חכמת הגיל. אוליב עצמה היא חד פעמית: עוקצנית נטולת שנינות, מיזנטרופית נטולת קור, כנה חפה מרשעות, אמפטית ללא הסכריניות, ישירה ללא הגסות, נדיבה מבלי הרהב הנלווה לא פעם לעושי טוב, עקשנית שמסוגלת להודות בטעות. כשהיא על הדף, אין לדעת מה יקרה. קל להבין מדוע הרוב מתרחקים ממנה. אפשר גם להבין את אלה שמתקרבים אליה בחצי חיוך. למרות שלאורך העשורים שלימדה מתמטיקה היא לא תפסה עצמה כמורה לחיים, מי שלמדו אצלה ימשיכו לשאת משהו שהיא אמרה. היא מסוגלת להקשיב ולהגיב לזרם העומק שמתחת לדעות, מאחורי מה שנאמר. היא עצמאית, ומסרבת להיות מתוסרטת אל הסבתאות המצופה ממנה על ידי בנה וכלתה.

אה, ועוד משהו: היא לא סובלת את זה שהיא מכנה “הנשיא הכתום“...

יולי, 2025

עבור רשימות נוספות שלי על ספריה של סטראוט, ראו כאן וכאן.

עבור רשימה נוספת על רומן של אן פאצ'ט, ראו כאן.

Ann Patchett, This is the Story of a Happy Marriage, Harper Collins, New York, 2014

Elizabeth Strout, Olive, Again, Random House, New York, 2019

מסתבר שגם עבור מצבי חרדה קיצוניים יש ספרים שמתאים לקרוא. בתריסר הימים בהם חווינו שוב את הרולטה הרוסית שהיא חיינו כאן, והפעם בגרסה האיראנית-בליסטית שלה, נקודת האור עבורי הייתה ספרו של ראסו - מצחיק, שנון, חומל, חכם, מלא אור: כל מה שקשה למצוא במציאות שנשקפת מחוץ לממ"ד. ישראל של אמצע 25 היא גם קרבן וגם מתקרבנת, גם צודקת וגם צדקנית, גם מתוחכמת וגם מטומטמת, גם מרשימה וגם מבישה. כשאבק הקרב ישקע, נמצא את עצמנו שסועים מתמיד, חושדים באג'נדות נסתרות, שטופי שנאה שמלובה בחללי תהודה נבדלים, מוקפים בהמוני פטריוטים בפרוטה, והרבה מדי אנשים עם מעט מדי יכולת להכיל ספק עצמי או לחשוב נרטיבים סותרים.

כתבתי כאן בחדווה רבה על ראסו, גילוי של ממש עבורי בשנתיים האחרונות. Everybody’s Fool הוא הספר החמישי שלו שאני קורא, והשני בטרילוגיית צפון בת' שלו (הראשון הוא Nobody’s Fool והשלישי Somebody’s Fool). כשקראתי את הספר הזה, חשבתי על המונח Fool בכותרות הללו. המושג הזה: השוטה. כשאני מלמד את הסמינר שלי על קומדיה שייקספירית, אנחנו מדברים לא מעט על החיה הזו, 'השוטה'. אספר שנוהגים לחלק את השוטים השייקספירים פעמיים. חלוקה אחת מבחינה בין השוטים שהשפה שולטת בם לבין השוטים שנשלטים על ידי השפה. החלוקה השנייה משולשת. השוטים נחלקים לרברבנים, לאירוניים, ולמטומטמים ממש. אם תרצו, ראסו עוסק בסוג האחרון: אלה שאינם העיפרון החד בקלמר, הסתומים בלחץ, שלפעמים מבינים שהם כאלה. מה שנפלא אצל ראסו, הוא האופן בו הגיחוך נשמר, אבל מתווסף אליו קורטוב של חום והבנה, מעיין איכות פו הדובית של חוסר תחכום מכמיר לב. ראסו אפילו עולה במובן זה על מילנה, שלא ממש הניח לדב שלו להישאר טיפש, אלא העניק לו רוחניות בודהיסטית שמתחפשת לחוסר תחכום. אצל ראסו, הטמבל נשאר טמבל. לא רוחניות ולא בטיח. אבל עקב לצד אגודל, הוא יעביר אותנו לצידו.

דאגלס ריימר הוא השוטה הרשמי ב Everybody’s Fool. ריימר הוא השוטר הנלעג שבעברו ניסה שיצביעו עבורו עם כרטיס ביקור עליו כתוב ”We are not happy until you are not happy” . מסתבר שהוא החמיץ את ה not המיותר. הוא השוטה של כולם, everybody’s fool, כפי שהוא מצהיר על עצמו ומרוויח תווית זו ביושר (הפרק הפותח עד ההתעלפות שלו לתוך קבר פתוח, מופתי). אבל לצידו יש שוטר פיקח עוד פחות, מילר. את השניים הללו מלוויינים שלל לא יוצלחים, שיכורים, בטלנים, דמויות שוליים. איש מהם לא היה צולח בחינות כניסה למשהו שמחייב חשיבה מורכבת, איש מהם לא היית רוצה כשותף בחדר בריחה. מה שמפליא אצל ראסו היא היכולת לתאר את כולם (אפילו את הנבל ברומן) באופן שיפוטי אך גם אוהד. נאמר זאת כך, אם יש בחייך חמור גרם מרגיז ואטום, הקריאה בראסו תייצר אצלך מרחב נפשי מעט יותר מפויס כלפי אותו תכשיט.

כשאני כותב את הדברים כך, אני מרגיש שאני משנמך את הספר. Everybody’s Fool אינו סתם פורזאק ספרותי. הפרק Slinky, למשל, הוא מופת לכתיבה קומית – עשרה עמודים לפנתאון. אבל גם בניית היחסים הבינאישיים (סאלי-רות', סאלי-ראב, סאלי-קארל, ריימר-בקה, ריימר-צ'ריס, ריימר-ג'רום) מפרים מוסכמות וציפיות, מתארים גבריות באופן שאני אוהב, והופכים ספר ארוך לספר שלא תרצו שיסתיים.

יולי, 2025

(רשימות נוספות שלי על ספריו של ראסו, תמצאו כאן, כאן, כאן, וכאן)

Richard Russo, Everybody’s Fool, Knopf, New York, 2016.

במסגרת ניסיונותי להכיר יותר ספרות פלסטינית, ידיד מן העבר הרחוק, שי גינזבורג, המליץ לי לקרוא את ספרה של סוזן דאראג'. הספר אינו בדיוק רומן, יותר הלחמה של סיפורים קצרים. המכנה המשותף: הקהילה הפלסטינית בבולטימור. הסיפורים עוסקים בשלוש משפחות ממעמדות שונים, אבל גם בכמה דמויות מחוץ למשפחות הללו. לפעמים מבליחה זיקה בין המשפחות והסיפורים, אבל דאראג' אינה מתעקשת על כך. הרעיון, כך נראה לי, הוא להציג פסיפס של קיום פלסטיני גולה לגווניו, בעיקר בכל הקשור לדור הצעיר.

יוצא שרוב הסיפורים כלל לא עוסקים בהיסטוריה פלסטינית. המוקד הוא דווקא אלימות מגדרית לגווניה. נשים כפופות לצורות שונות של כוח פטריארכלי. לפעמים הכוח לובש צורה של אלימות פיסית או פרדטוריאליות גברית. לפעמים הכוח מופיע כהסללה: הכפפה עצמית נשית למוסכמות של נִראות או התנערות גברית ממעורבות הורית ממשית. גברים יהיו מפעילי הכוח הישירים, אבל הסיפורים מעבירים גם את האופנים בהם נשים אחרות משמרות ומהדהדות נורמות דַכְּאניות וציפיות מגמדות.

מה שכל זה מציף הוא את שבר הנאמנויות של הדור הצעיר הפלסטיני המשכיל. מחד, נאמנות לנרטיב ולתרבות פלסטינית. מאידך, רתיעה מחוסר השוויון המגדרי המקופל באותה תרבות. כשבסיפור האחרון מרקוס חוזר עם גופת אביו מארה"ב לגדה המערבית כדי לקבור אותו בכפר בו אביו נולד, מרקוס פוגש את ריטה, בה הוא מתאהב. לריטה יש סיפור קשה: היא נכלאה בגיל חמש עשרה בזמן האינתיפאדה הראשונה, ושם גם נאנסה. פרט להתמודדותה עם האונס, ריטה נאלצה להתמודד עם תרבות שמדירה אותה בגלל מה שהיא עברה. בסיפור אחר, אמה ואחותה של סמירה אעוודה, עורכת דין אסרטיבית ומצליחה, מלמדות הגנה על הבעל שהיכה את סמירה, בין היתר משום ש'היא לא הצליחה' להיכנס להריון...

כיצד משמרים נאמנות לפלסטיניות מבלי לבַכות גם את השמרנות המגדרית האלימה הנוכחת בתרבות זו? הפלסטינים האמריקאים של דאראג' גדלו והתחנכו בארה“ב. כשאחד מהם מגיע לכאן, הוא מגלה שהערבית שהוא דובר לא עדכנית, ולקרוא את השלטים בערבית הוא בכלל לא מסוגל. הוא לא באמת רוצה לחזור לכאן, והסיפור יסתיים באיחוד אוהבים לא משום שהוא חוזר לפלסטין, אלא משום שהפלסטינית תהגר לארה“ב. הרומן לוכד את עולמם של הצעירים הפלסטינים הללו, שכואבים את האובדן הפלסטיני שהם חווים מכלי שני דרך הוריהם, אבל לא יכולים לראות את עצמם כאן, ולא (רק) בגלל הישראלים...

והישראלים? אין הרבה מה לומר עליהם. כמו ב Enter Ghost של איזבלה חאמד, עליו כתבתי כאן לאחרונה, הישראלים הנוכחים לרגע בספר עוברים דמוניזציה. איש ביטחון מחוטט ודוחה למראה בנמל התעופה, שמתעמר במרקוס סתם כי הוא יכול. האונס שעוברת הנערה הפלסטינית בכלא, כחלק מההתעללות בה. אכן יש אנשי ביטחון ישראלים שסובלים מאקנה. אני גם משוכנע שאסירות פלסטיניות מתמודדות עם לא מעט. אבל זהו הרומן הפלסטיני השני שאני קורא בו הישראלי נותר לא סתם סדיסט אלא נטול נרטיב - מעיין גרגמל מפלצתי שכלל אין צורך לנסות ולהבין.

קטנוני מצידי לקונן על כך שהספרות הזו (אני מכליל לרגע) אינה סופרת אותי? כנראה. לטוני מוריסון ולפרסיבל אוורט לא דחוף להנכיח לבנים משכנעים, ללואיז אלדריץ' לא בוער להציג את הנרטיב של המתיישב הלבן שדחק את רגליו של האמריקאי הילידי ולהאוורד ג'קובסון אין סבלנות להזדהות עם אנטישמים. ככה זה: ספרות שמפנה זרקור לקרבן ספציפי, לא מחויבת לחתור לאיזון, משל מדובר בשיעור חברה. חוץ מזה, אין מה לעשות, כשהתרבות המקומית והעולמית מלודרמטית—היינו, מחלקת את העולם ל'טובים' ו'רעים'—גם הספרות תיפול לשם. ו(עוד) חוץ מזה, יש שיאמרו שמגיע לי: אז מה אם לרגע אני חווה מה שחש פלסטיני שקורא את תיאורי הערבים של יגאל מוסנזון ב'חסמבה'...

מן העבר השני, אפשר גם אחרת. נכון שצריך לכתוב ברמה של סעיד קשוע כדי להיות גם נשכני וגם להימנע ממלודרמה. אבל אפשר.

אני עדיין ממתין לכתיבה פלסטינית כזו...

יוני, 2025

Susan Muaddi Darraj, Behind you is the Sea, Swift Press, 2024

התעורר אצלי חשד שהמון מהספרים שקראתי בשנים האחרונות עוסקים בשחקנים ובמשחק. ההסבר עשוי להיות תמים. כתבתי על פילוסופיה של משחק, למדתי משחק, שיחקתי - מן הסתם, אני בוחר רומנים על שחקנים. סביר, לא? אז זהו, שלא. רומנים שבחרתי מטעמים שונים לגמרי עסקו בשחקנים (מרדוק, פאטצ'ט, הולינגהרסט, חאמד... יש עוד). לא מפתיע שהסופר יבחר בשחקן: התנועה בין משחק מקצועי לאישי, בין פרפורמטיביות רגילה לבין הונאה עצמית (האדם שמאמין לביצוע שלו עצמו), העמימות בנוגע לממשות, ההרחבה הקיומית של שחקן והיחס בינה לבין ההרחבה הקיומית של הקורא... כל אלה לבטח יקרצו לסופר. אבל עדיין יש לי חשד שמסתמנת מגמה, ושהבחירה במשחק מזמינה עצמה יותר היום מאי פעם.

לפיכך עשיתי מעשה והזמנתי וקראתי יחד שני רומנים שעוסקים באופן ישיר ובמפורש בשחקניות.

את אן אנרייט לא קראתי קודם, ולאור הקריאה ב Actress אחתור לשנות מצב זה. הרומן הוא מעיין ביוגרפיה שכותבת נורה אודות אמה, קת'רין אודל, שהייתה כוכבת קולנוע אירית בינלאומית. נורה היא סופרת, ובת 58 כשהיא מחליטה לכתוב על אמה – הגיל בו האם מתה. הרומן מתמקד בדקויות הקשר המורכב בין בת לבין אם יפה ומפורסמת, האהבה והמחוייבות בין שתיהן, אבל גם הנתק, והביקורת העדינה של הבת על אמה. נורה מזהה, למשל, תאטרליזציה של רגש שאמור להיות ספונטני אצל קת'רין. הטקסט מעביר את החמלה בה הבת מזהה שניהול התדמית של אמה מותיר אותה לבד (כוכב אולי בוהק יותר, אבל גם מוקף בהמון חלל).

אהבתי את הניסיון לתאר את דעיכתה של קת'רין בצורה אוהדת ככל האפשר. האופן בו פתאום שמה נישא שוב בכל פה דווקא סביב פרסומת לחמאה שהיא מככבת בה. האופן בו היא מלוהקת באופן נצלני על ידי במאי למחזה שנשען על טשטוש ההבחנה בין ייצוג לבין ממשות (עירום, ויותר מזה), הקְרבה שמעמיקה כשנבין בהמשך סוד אודות צעירותה. אהבתי גם את רצונה של הבת למנוע מחוקרת צעירה לנכס את הביוגרפיה של קת'רין לטובת המשגה פמיניסטית. בעצם, הניסיון להושיע את אמה מליהוק כפוי אל חתרנות שמעולם לא הייתה שלה, הוא זה שגורר את נורה לכתוב את הביוגרפיה של קת'רין בעצמה. אנרייט עמוקה בטיפולה במקומות העמומים אליהם נגררת נורה, ביחסה הספק מקנא ספק נרתע לנשיותה האיקונית של האם. אני מוצא איפוק נכון באופן בו אנרייט מניחה ללא מעט להישאר לא פתור.

*

Audition של קיטמורה הוא רומן שונה. להשוות אותו ל Actress זה קצת כמו להשוות פורטרט של רמברנדט לכזה של פרנסיס בייקון: לא אותה שפה. לא אותן מטרות. הדיון סביב Audition שמצאתי (הרומן רק יצא, אז אין הרבה), נסוב סביב השאלה האם הוא ספר חכם או מתחכם. היה לפחות פודקאסט אחד שהאזנתי לו בו נשמע היה לי שהמתדיינים כלל לא שמו לב למשמעות העמוד האחרון, ולקשר בינו לבין כותרת הרומן.

     הרומן בנוי משני חלקים. כל אחד מהם עומד בפני עצמו ברמה הפסיכולוגית. הם פשוט לא מתיישבים זה עם זה. התוכן: אֶם, שחקנית ידועה, ויחסיה עם בעלה ועם ספק בנה, תוך כדי עבודתה על מחזה, שגם הוא מורכב משני חלקים שאינם מתלכדים. השחקנית מתקשה ליישב את החלקים (הבנתם?). בסוף מתברר (נדמה לי, אבל לא אלך על זה לבית משפט) שכל מה שקראנו הוא מעיין מחזה שנכתב על ידי הספק-בן: מחזה שעוסק באישה שמתקשה להבחין בין בדיה למציאות. 'מבחן הבמה' הוא מה שקראנו, בעצם.

השכלתנות הזו אינה תורמת בעיני לרומן. קשה להצליח ספרותית אם מי שיקראו אותך יתווכחו בעיקר אודות מה, בעצם, ארע ברומן. 'חיי פאי' הוא הרומן היחידי שמוכר לי, בו ההיפוך בסופו פותח לגמרי את היצירה, ומקפיץ אותה לרמה אחרת. ב Audition התוצאה נדמית כמו חידה: אתה שואל את עצמך אם הבנת...

     אם מניחים למעטפת ועוברים לתובנות אודות המצב המשחקי, גם כאן קשה היה לי לדלות דבר מה שלא התפורר בהתבוננות מקרוב. הניסיון לעסוק בממשק שבין משחק לחיים ברומן, מכיר, מחד, שמשחק נטול ייצוג אינו משחק אלא סוג של סנאף (בלשון הדוברת). הדוגמה שלה היא שחקן שהקרין בלבול כובש ומשכנע כחלק מהביצוע שלו, וזאת משום שהוא כבר היה בשלבים מתקדמים של דמנציה, עובדה שהוסתרה מהצופים. מאידך, משחק חובר שוב ושוב לחיים הממשיים בדרכים מגוונות. משחק טוב עובד עם חומר ביוגרפי, גם אם לא ממחזר אותו. משחק טוב הוא זיהוי של עצמך בתוך הבדיה, והיכולת לחיות בה באופן אחר. אבל בכל פעם שהדוברת של קיטמורה ניסתה לפסוע מעבר לקביעות המוכרות הללו, לא הרגשתי שאני רואה דבר מה חדש. העובדה שהרומן אינו מחויב לריאליזם פסיכולוגי, מאפשרת לו לתרץ היעדר ניסיון לברר ולהעמיק את המצב המשחקי. אבל בגלל שאין כאן גם כתיבת אבסורד—שיחקתי פעם במחזה 'חברים' שמזכיר משהו מהדינמיקה של החלק השני של הרומן, אבל 'חברים' נכתב כיצירה אבסורדית (הכל רגיל למעט הנחה אחת שמטרללת את הכל)—לא יוצאים עם יותר מדי...

יוני, 2025

Anne Enright, Actress, Norton & Company, New York, 2020

Katie Kitamura, Audition, Riverhead, New York, 2025

שני הרומנים עוסקים באופן בו העבר נוכח בהווה, רודף אותו, במובן זה שהוא מופיע ונעלם בלי שביקשת. ב - North Woods רוחות נוכחות ממש. ב - Clear תרבות ושפתה 'רודפים' מקום. שני הרומנים מתוחכמים, מעוררי מחשבה, וזימנו אצלי לא מעט הרהורים אודות התפוגגות.

North Woods של מייסון היה מהספרים המדוברים בארה"ב בשנה שעברה. גיבור הרומן הוא בית, אי שם באזור מיוער בניו-אינגלנד. הבית נותר פחות או יותר יציב. הרומן יתאר את התחלפות דייריו במשך כמה מאות שנים. התחנות הללו יהפכו בעצם לסיפורים שלמים שעומדים בפני עצמם, ולא בלתי הוגן לתפוס את הרומן הזה כאוסף סיפורים קצרים שזורים זה בזה (לפעמים יותר, לפעמים פחות). מייסון הופך את הבית לפלימפססט: בשלבים שונים, שכבות מאוחרות מגלות קמצוץ ממה שארע קודם לכן, מבלי שמי שחושף זאת ער לכך. האנגלית של הסיפורים משנה את אופייה, ותואמת את התקופה שהיא מתארת. הכתיבה (גם) מצחיקה—בעיקר סביב רוחות הרפאים שמתחילות לאכלס את הבית.

       התוצאה תשנה את האופן בו תתבוננו באנשים בבתיהם. תכנסו לבית, ואם אתם כמוני, תתבוננו דרך דייריו אל מי שאולי היו שם קודם,

ולפני זה,

ולפניהם,

ואפילו לפניהם...

(המקבילה הישראלית לכתיבה כזו היא מאיר שלו, למרות שאני לא חושב שניתן לכתוב רומן כזה בהקשר שלנו, פשוט בגלל שההיסטוריה המתועדת של המרחב שלנו מגמדת את זו האמריקאית.)

 Clear של קאריס דייויס הוא מהרומנים המעטים שהיו משתפרים לו היו ארוכים יותר. הסיום שלו מבטיח ומעניין. לא אסגיר מהו. אבל אם כבר דייויס בחרה בסיום הזה, היה מקום לשהות מעט יותר עם המציאות שהיא רקחה, לפחות עבור אחת מהדמויות, המציאות הזו נשמעת בלתי אפשרית. העלילה ממוקמת באחד מאיי אורקני, שבצפון סקוטלנד. הזמן, 1843. העלילה קושרת בין גורלו של ג'ון, כומר סקוטי, לבין התושב האחרון של האי, אייוואר, האיש האחרון שדובר נורן – שפה ממשית שמאז נכחדה. הנסיבות מאלצות את הכומר ללמוד קצת נורן. באופן הזה, הוא מבין שהמשימה שמוטלת עליו, להורות לאייוואר לעזוב, אינה דומה להצבה מחדש של כוח אדם, אלא לעקירה ולהעלמה של תרבות שלמה. שפה, כך מגלה ג'ון, קשורה לעולם שרואים, להבחנות רגשיות, להאחדה מול הפרדה. מה שנראה כמו פריטים בלתי קשורים בשפה אחת הופך לדבר אחד באחרת. ככל שהוא שוקע בנורן, ובנורן דרך אייוואר, הכומר מתקשה לבשר לתושב שעליו לעזוב.

 כאן אין רוחות ממשיות.

כאן השפה רודפת מרחב.

התוצאה תשנה את האופן בו תגיבו למרחב בו דיברו אנשים שפה שנעלמה. דמיינו, למשל, שלרגע בודד, היקום היה מסתדר כך שהייתם פתאום שומעים משפטים בכל השפות שדוברו במקום בו אתם קוראים את המלים הללו: עברית, ערבית, אנגלית, תורכית, אולי לטינית, אולי איטלקית, אולי עברית קדומה יותר, אולי יבוסית, או חיתית או בבלית או...

מצמרר.

מאי, 2025

North Woods, Daniel Mason, Random House, 2023

Clear, Carys Davies, Simon & Schuster, 2024

שלושת הנובלות בספר נקראות במהירות, אבל ליוו אותי אחרי הקריאה, כולל וויכוחים מעניינים עם אשתי, שקראה את הספר אחרי. במיוחד השלישית. הנובלה הראשונה, 'תמורה נאותה' עוסקת בהמרה של עסקה רגשית לעסקה כלכלית. למונח 'עסקה' ולצרוף 'סחר חליפין' יצאו שם רע, בין היתר באשמת מספר סוציולוגים ופילוסופים שנתחו באופן לא מספיק רגיש את הרעיון של מתנה. הכשל היה שהם זיהו (בצדק) שמתנה היא חלק מעסקה אולם טעו כשזיהו עסקה אך ורק עם החלפה כמותית של סחורות או כסף. הם החמיצו את קיומם של הקשרי תן וקח שמושתתים על שפת מחוות ומחוות נגדיות, על 'גמול' שנושא אופי של הכרה במה שניתן. מחוות כאלו הן חלק מתן וקח, אבל לא תן-קח כמותי. (את כל זה לומדים מ'גן העדן האבוד' של מילטון, דרך אגב.).

עליזה, גיבורת הנובלה הראשונה מתפתה לחשוב שהיא בעסקה מהסוג הרגשי. לאחר שהיא מתפכחת, היא הופכת את העסקה לחליפין כלכליים בלבד. עליזה מתרגמת במקצועה, כלומר, אישה שמתמחה במציאת ניסוחים שקולים בשפות שונות: כן, אם תרצו, תרגום זו עסקת קח ותן בין שפות. תרגום מסוגל להיות עסקה כמותית, אחד לאחד, או עסקה נדיבה יותר. כל זה יומר לחיים הממשיים שלה. בספרות לומדים דרך סבל. מה שעליזה מגלה זה שגבולותיה נפרצו באופן נצלני, באמצעות פעולות שפוסעות על התפר שבין הסכמה לאי הסכמה. (כן, אני יודע שאני קצת חידתי כאן, אבל אם אומר יותר, אקלקל).

     בנובלה השנייה, ערד מעבירה לגבר את הלימוניות שהיא בדרך כלל מזריקה לדמויות הנשיות שלה. בועז הוא דמות דוחה לפנתאון. מה אין בו? קמצנות רגשית, מניפולטיביות, עיוורון, צדקנות, קטנוניות, פנקסנות... מה עוד אין בו? נדיבות רגשית, יכולת לראות את התמונה הרחבה, הבחנה בין עיקר לטפל, התגייסות, חום או אהבה. הכוח בשרטוט דמותו, הוא שפשוט ישנם אנשים כאלה, הוא אינו קריקטורה. בנקודה מסוימת הסיפור משתמש בקלישאה של הלימון והלימונדה (הסיפור נקרא 'לימונדה') באופן שלוכד את בועז: יש מי שהופך את הלימונים שהחיים נותנים להם ללימונדה, ויש, הפוכים, שהופכים את הלימונדה שהחיים נותנים ללימון. אבל כל זה נותר תת-ספי. בועז מסיים את הסיפור די מרוצה מעצמו, מבלי לזהות מה הוא מחמיץ (pun intended).

[התלוננתי ברשימה אחרת על ספר קודם של מאיה ערד, שהיא אינה אוהבת את הדמויות שלה. אנבא שאם יש גיהינום בו סופרים נותנים דין וחשבון לדמויות שהם יצרו, ואני כמובן מאמין שיש כזה, גם בועז ירצה לנקום בה...]

הנובלה השלישית נגעה בי במיוחד. הנושא הוא אמנות. קו התפר שבין חובבנות למקצוענות. אני צייר חובב, וככלל, תומך נלהב בחובבנות. אחד מהספרים משני החיים שקראתי הוא For the Love of it, של וויין בות' ז"ל. בות' מוכר כאחד מפרשני הספרות הידועים בעולם בשעתו, ופגשתי אותו מספר פעמים כשגרתי בשיקאגו. איש מקסים, שהמחיש עבורי את כלל האצבע לפיו ענווה עומדת לרוב ביחס ישיר להישגים ממשיים בעולם. (מנסיוני, חוקרים משמעותיים באמת אף פעם לא הקרינו התנשאות.) חוקרי ספרות בני דורי יכירו את The Company we Keep ואת The Rhetoric of Fiction שלו. אבל הפנינה הזו, ספרו אודות חובבנות, נותרה קצת מתחת לרדאר. בות' מתאר את הרומן שלו עם נגינת צ'לו. הוא מציג את עמדת החובבן כמי שמשקיע מאמץ רב בהתקדמות סיזיפית. במקביל, החובבן מודע בכאב לכישלון המובנה לתהליך, וזאת כשמשווים אותו למקצוען... אפילו המקצוען מהשורה השלישית. דווקא כאן, קובע בות', נעוץ הייחוד של התחביב. דווקא הכישלון הוא זה שמשחרר אותך לפעול מתוך אהבה טהורה לדבר עצמו - for the love of it. בתחביב, לאו דווקא במקצוע, טמונה אפוא לא מעט ממשמעות החיים.

יפה, לא?

כשקראתי את הספר, וסיפרתי עליו בלהט לאשתי, היא קנתה לי גיטרה וחזרתי לנגן. כשסיפרתי על כך לבות', הוא אמר שספרו עורר לא מעט תגובות מסוג זה.

נכנסתי לפרוט כדי לחלוק גם סיפור אישי, וגם עד כמה חובבנות נראית לי עמדה חשובה. אביבה, גיבורת הנובלה של ערד אינה תופסת עצמה כחובבנית. היא כבר מזמן סיימה ללמוד, ומזמן מגדירה את עצמה כאמנית. נכון שהחיבור לכסף עדיין לא נוצר: היא אינה מציגה את עבודותיה בגלריות או מוכרת אותן. עם זאת, בעמלה היומיומי היא פועלת וחווה את העולם כאמנית לכל דבר ועניין. זה עשוי היה להצליח לה. אבל כמו דמויות טרגיות, היא מחליטה להעמיד את הדברים לבחינה, ולעבור ממחמאות של סביבה קרובה לזירות בהן מתחרים המקצוענים.

מה יקרה?

נחשו...

יש המון בנובלה הזו: מיקום עצמי, התנשאות, מרירות, צביעות, רצון לשייכות, אבל גם אהבה אמיתית לאמנות ולמקורותיה. ערד מארגנת את כל זה לתוך מערכת יחסים בין-דורית בין הציירת לנכדתה, שלומדת מעט על אמנות ולא מעט על עולם האמנות. התוצאה מורכבת ונוגעת ללב. 

*

מיטיבי לכת ירצו אולי לקרוא את הסיפור הזה לצד Old in Art School: A Memoir of Starting Over של Nell Painter – צורת התמודדות שונה לחלוטין עם הניסיון של ציירת לעבור מחובבנות למקצוענות. פיינטר הייתה פרופסורית להיסטוריה בפרינסטון, שהחליטה לעשות הסבה של ממש וללמוד ציור כאילו שהיא באמת מתחילה מחדש.

מאי, 2025

מאיה ערד, תמורה נאותה, חרגול/מודן, 2025

כשבמהלך קריאת רומן אני מזדרז להזמין ספר נוסף של אותו מחבר, מתרחש משהו נכון עבורי. זה קרה לי עם ריצ'ארד ראסו, ועם אליזבת' סטראוט (לאחרונה), ולפני מספר שנים עם הווארד ג'ייקבסון. לא כל ספר מצוין שולח אותי לארנק, אבל אצל אלן הולינגהרסט זה קרה: משהו באיפוק, בתִמצוּת, במעיין יובש שמצליח להיות טעון רגש, ביכולת לתאר התרחשות מתוך אמונה בכך שמי שיקראו ידעו גם למשמע אותה – מעביר את חוויית הקריאה למשהו שחורג מהזדהות. אתה שם, לגמרי, עם עולם פנימי של אחר. בגלל רומנים כאלה יש בכלל ספרות. כי שום ייצוג קולנועי לא ייצור עבורך את מידת האינטימיות שתיווצר בינך לבין דיוויד וין, גיבור הרומן הזה. ככה זה. ספרות היא הטכנולוגיה הטובה ביותר שהאנושות ייצרה כדי לעבור דירה ולהיות במחשבה של אחר. ולמרות כל מה שפיתחנו, עדיין לא יוצר כלי משוכלל יותר.

Our Evenings כתוב כמעיין ממוּאר בדיוני ('ממואר' הוא תיעוד בררני של קורות חיים, בשונה מ'אוטוביוגרפיה' שמנסה להקיף את החיים כולם). הרומן נפתח ב 1962 בערך, כשדייוויד וין—בנה של אֶווריל ואב אנונימי מבורמה (של אז, מיינאמר של היום)—מתחיל את לימודיו במלגה בפנימייה יוקרתית. נלווה אותו בבית הספר, אחר כך באוקספורד, אחר כך כשחקן, דרך שלוש מערכות יחסים, פחות או יותר עד ל 2020. נהיה איתו כשהוא יוצא מהארון, כשהוא מתאהב, כשהוא נפרד, נהיה איתו כשאימו יוצאת מהארון. נצפה באופן בו הוא חווה הדרה מעמדית, גזעית, מינית בתוך הקשר מנומס שמנסה להסתיר את האופנים בהם גם ליברלים מחונכים מקטלגים בני אדם. יש עוד: הפטישיזציה של צבע עורו, הפער בין פנים לחוץ בעניין זה (עבור אחרים הוא הזר, בעוד שהוא מעולם לא ביקר בבורמה), ההכפלה של זרות: אתה גם הומו, גם לא לבן, גם לא במעמדם הכלכלי של חבריך (חשבתי כאן על Real Life המצויין של ברנדום טיילור).

     ברור שיש המון דרכים סתמיות או מתבקשות כדי להעביר את התחושות הללו. חכמתו של הולינגהרסט טמונה בבחירה של אפיזודות כמעט שוליות, המנכיחות לגיבורו שהוא מלוויין משהו. רגע בו וין מנסה לעצור טרמפ, למשל. רגע בו איש תאטרון ותיק מזמין אותו לשיחה על כלום. רגע בו הוא עורך את הכלים עבור חבריו. רגע מול דלפק קבלה של מלון. סעודה עם משפחת אימו והאופן בו מדברים איתו ועליו.

כאלה.

     יש כאן את המעלה של רומן ארוך, שנדרש להצדיק את הזמן שיושקע בו. האיכות המרוכזת של הפרוזה—הולינגהרסט טוען לתוך מספר פסקאות תוכן שכותבים אחרים היו מפתחים לפרקים שלמים או מרדדים דרך היגד ישיר—מרוויחה ביושר את הסבלנות שנידַרֵש לה. כשאני מנסח את הדברים כך אני פוחד שאני מעביר תחושה של מעיין 'יוליסס' כזה: משהו שחורקים שיניים כדי לסיים. אז לא. אני מבטיח שתהנו, ואם לא, כתבו לי מכתב תלונה...

     כדאי שאכתוב משהו אודות האמירה הכללית יותר של הרומן. הוליגהרסט שוזר בין קסנופוביה אישית והמגבלות שהיא מייצרת בתחומים לכאורה חתרניים. עולם התאטרון לנצח ילהק את וין בתור הלא לבן, וזה לא בלתי קשור לפוליטיקה של בדלנות ושנאת זרים. דמות (דוחה) בולטת שמלווה את וין כל חייו, גיילס הַדלו, הופך להיות מסתם ילד עשיר ומרושע לפוליטיקאי שמזוהה עם הברקזיט, על שנאת המהגרים אותה תדלקו פוליטיקאים מסוגו בזמן אמת. הרומן מזמין מחשבה על הנימים המחברים בין גזענות מובלעת, הדרה מקצועית, וקבלה שהיא גם דחייה ברמה הפרטית, לבין זרמים קולקטיביים ברמה הפוליטית-ציבורית: טהרנות אתנית על האופן בו האחרונה מיתרגמת גם לאלימות גזענית ממשית. לא שתקראו את הספר בגלל כל אלה. אבל (גם) זה שם.

     ועוד משהו. בעידן של זעם צדקני ותחושות פגיעה מכל עבר (זה רק אצלי שכל מי שמקיף אותי חושף פתאום פגיעה עברית נשכחת, תקרית שנראית כמו אפליה, או טראומה הווית שיש לכבד?), שווה ליטול מוין את יכולתו לזהות עלבון אבל לא לדשדש בו. כמעט כל פרק ברומן מציג מעשה פוגעני כלפי וין. הדימוי 'עור פיל' לא מתאים כאן, כי הוא מרמז על מצב בו לא חשים, ודייוויד וין בהחלט מרגיש. אבל הוא בוחר להמשיך הלאה. לעסוק במה שיש.

[מתחרה ב Small Rain על תואר הרומן הטוב ביותר שקראתי ב 2025].

מאי, 2025

Alan Hollinghurst, Our Evenings, Random House, 2024.

כמו איל ניגוח רומי שהולם שוב ושוב חומה בצורה, אני מחפש את דרכי לתרבות צרפת וניגף ממנה בחרוק שיניים. אומנותה מותירה אותי מפוהק, שירתה מצועצעת, ספרותה מוגזמת ועל הגותה אני מעדיף לעבור בשתיקה. אאמין להם כשהם מדברים על אוכל, יין, או סקס. בכל השאר אני חושד. נדמה לי שמסדרים אותי. זה לא הם, זה אני. אני יודע. רק חמור חושב באופן מהותני על תרבויות, ומכליל בנוגע למאות שנות יצירה מגוונת. אז אני סוכר את פי כדי לא להביך את הקולגות שעדיין מדברים אתי, ומסתער שוב על החומה. לא, לא איבדתי תקווה...

'אבא גוריו' עוסק באב שנותן את כל כספו לשתי בנותיו. הבנות עצמן לכודות בנישואין נוראיים לבעלים שהשתתפו בחדווה בנטילת עוד ועוד מכספו של גוריו בעבר, אבל איבדו בו עניין כשכבר לא היה לו מה לתת. כשבנותיו מואילות לבקר אותו, הן עושות זאת בחשאי, במשורה, ורק כשהן זקוקות למשהו. הוא ימות חסר כל ונטוש על ידן. כשהוא חולה, הן יעדיפו לצאת לנשף חשוב מאשר לסעוד אותו. אפילו את ההלוויה שלו הן לא יממנו.

לא מגעיל?

זהו, שלא כל כך. ראשית, גוריו עצמו לא מעורר הזדהות. כמו הורים רגילים, הוא מאוד רוצה בשמחת בנותיו. אבל האופן הבלתי מובחן בו הוא מניח להן לחלוב אותו, פשוט לא אמין. אחת מהן זקוקה לכסף כדי לממן את חובות ההימורים של מאהבה. אצל השנייה מדובר באבזור ולבוש שיאפשר לה להשתלב בחברה הגבוהה, ואחר כך בכסף כדי לממן דירה שכורה עבור מאהבה. כדמות ספרותית מרכזית, מותר לגוריו לא להיות העיפרון החד ביותר בקלמר. אסור לו להיות סתוּם. גוריו אמור לעצור, להגביל, או לפחות לשאול שאלות. אין שם משהו כזה. לכן הוא לא מעורר חמלה.

אה, ועוד דבר: יש משהו מקריפ באהבתו לבנותיו...

גם הבנות אינן אמינות. כולנו מכירים הורים שנתנו מה שיכלו לאדם כפוי טובה, מישהו שחב את התשתית הנדל"נית והחומרית של חייו להורה מזדקן, ומתאייד כשזקוקים לו. אבל אנשים מסוג זה מייצרים המשגה פתלתלה כדי ליישב את הפער בין דימוי עצמי לפעולות בעולם. באלזאק אינו מעניק לבנות הללו המשגה כזו, לכן הן אינן משכנעות. דווקא בתמונת הסיום, כשגוריו גוסס, באלזאק מנדב עבורן טעמים נסיבתיים להעדר, כך שאפילו כאפקט מלודרמטי סיום הרומן אינו מספק.

כל זה נשמע יותר חשוב ממה שזה. כי נכון אמנם שהאב ובנותיו יוצרים את לב העלילה, אבל מיצי היצירה הממשיים שמורים לביקורת החברתית ששופרה הוא ווטרן. עמודים רבים (מדי) מוקדשים לראייתו הקודרת והצינית של ווטרן את צביעותה וגינוניה של התרבות הפריסאית הגבוהה (אזור 1819, 'הרסטורציה', כלומר, החזרה של סוג מוגבל של אצולה צרפתית ועשירים אחרים שהצליחו למנוע נתק בין גופם לראשם בעשורים הקודמים). התחושה היא שדרך ווטרן באלזאק כותב את עצמו. הבעיה היא שכמו מוקיעים בשער אחרים, ווטרן עיוור ללא מעט. הוא יודע להבחין בחמישים גוונים של שחור. את טוב הלב שמפציע לעתים, הוא תופס כנאיביות. ככה זה כשהקשת שלך מוגבלת.

     קראתי את הרומן משום שהוא נבחר על ידי תלמידות ותלמידי החוג לספרות השוואתית כיצירה ליום הלימוד החוגי, 2025, לכן אני מצנזר את עצמי [כן, מה שכתבתי עד כה זה אני בנעים]. אני מכיר את עצמי, ומכין מנטרה שאמלמל לעצמי חרישית בכל פעם שמישהו יעלה את האנלוגיה ל'מלך ליר'. “Serenity now” אגיד לעצמי בלב. “Serenity now”. כי כששייקספיר כותב נתינה רעילה--ב'ליר', ב'טימון'--הוא מזמין חשיבה אודות סיבותיה, אודות נדיבות מוגזמת כמעקף, כחסימה. כי כששייקספיר כותב שנינות צינית, היא מאוזנת באמצעות חכמה מלאה יותר, המסוגלת לזהות את האנוכי אבל גם את המעניק. כי כששייקספיר כותב את זעמו של זה שנתן היכן שלא מגיע, מספיקות לו עשרים שורות (מיטיבי לכת מוזמנים לקרוא את 'ברכת המזון' של טימון איש אתונה).

שנדבר קצת על כסף ורגש? גוריו שונה מהדמויות שסובבות אותו כי הוא מפריד בין ממון לאינטימיות. היתר מַזְנים בצורות שונות קשרי משפחה, אהבה, וחברות, ומעמיסים עליהם מניעים חומריים אנוכיים. גוריו נותן כסף לבנותיו, אבל לא מתוך ציפייה לקבל משהו בחזרה. הוא כמה לקירבתן כמו צמח למים בקיץ. אבל רצון זה מנותק מהממון שהוא מעביר אליהן. זו טעות. הזיקה בין כסף לרגש וקרבה מורכבת יותר מכפי שהוא מבין. אין ספק שניתן לעוות קשרים רגשיים כדי לנצל מישהו כספית. אבל חומר אינו הקוטב המנוגד לרוח. בהרבה מצבים, רגש מתווך דרך חומר, והענקה מופרזת מסוגלת לעקוף קשר, במקום לכנונן אותו. כי אם גוריו פוסק מלהיות פרה חולבת, עליו בעצם להיות דבר מה אחר, משהו שבנותיו יזהו בו ערך שהן רוצות בכלל להיות בקרבתו. באלזאק מתאר את גוריו כאדם סתמי, משעמם, לא מוכשר במיוחד, שבמקרה התעשר. אז אולי הצבתו העצמית כשמישהו שרק נותן, מאפשרת לו להימנע מליצור את עצמו כמשהו שיכול לקיים קשר לא תועלתני עם בנותיו? לו זה המצב, כבר פחות ברור מי מנצל את מי...

אפריל, 2025

אונורה דה-באלזאק, אבא גוריו, בתרגום יונת סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992.

מוזר לכתוב יחד על שני ספרים שונים כל כך. האחד רומן, השני מחרוזת סיפורים קצרים מקשורים; האחד מעוטר ומדובר ומתחרה רציני עבור לא מעט פרסים יוקרתיים, השני לא (ועם זאת, מעניין יותר); האחד ממחזר דיבור צדק נפוץ דרך רכיבה על הקאנון האמריקאי (James מדמיין מחדש את הרפתקאותיו של האקלברי פין מנקודת מבטו של ג'ים/גיימס, העבד השחור), ואילו השני מציב סימן שאלה אודות דיבור הצדק הנפוץ עצמו (מיד אסביר); האחד נכתב על ידי סופר ותיק ומוערך, ואילו השני על ידי כותב צעיר שזהו רק ספרו השני. אבל בגלל ששניהם עוסקים בחוסר צדק, יצא לי לחשוב עליהם יחד.

James של פרסיבל אברט, מזכיר את ספרה של איזבלה חאמד, עליו כתבתי לא מזמן: האי צדק ברור כשמש, ישנה חלוקה חדה לטובים ורעים, והספרות יוצרת התערבות מוסרית באמצעות מתן קול למי שהושתקו. אברט מתמקד בדיבור הפשוט השחור ,stump-speech, העגה הלא תקנית של האנגלית שמגולגלת בפה של שחורים, ושזכה לקריקטוריזציה במופעי  minstrelsy בהם מבצעים לבנים מרחו פניהם במשחת נעליים שחורה ושיחקו טמטום שחור. ההברקה של אברט טמונה בהצגה של דיבור כזה כתאטרליזציה של בורות: השחור מבין שהלבן חייב לראותו כטיפש וכעילג. לכן הוא מלמד את עצמו להתנהל באופן כזה. בפרק קומי, ג'יימס מלמד קבוצת ילדים כיצד לנהל שיחה עם לבנים כך שתמיד הלבן ימצא את הפתרון, גם אם השחור מוביל אותו באף אליו. השירים האוויליים שמופיעים בפתח הרומן—לכאורה מתוך מחברתו של 'יוצר' minstrelsy ממשי, דניאל אמט—נקראים אחרת לאור הכיוון הזה: לא כביטוי של מוח יוצר שטחי, אלא כטכניקת הישרדות שמצליחה דרך נאמנות להיררכיות שמשמרות את תפיסת העולם הגזענית.

     מי שקראו את Erasure של אברט, (הסרט 'מעשייה אמריקאית' מבוסס על רומן זה), יזהו את הקרבה הרעיונית: משתלם לשחור להתאים את עצמו לסטראוטיפים לבנים, ולכן הוא נע בין שתי שפות, האחת מיועדת לו באמת, והשנייה לשיח שלו עם לבנים, Code Switching למי שלא נתקלו עדיין במונח. הצרה היא שמי שנהנו מהסאטירה של 'מעשייה אמריקאית'—האופן בו כל כך קל להפעיל אשמה לבנה—יחשדו שאברט אולי מצחקק ברקע כשהם נהנים מ'ג'יימס'. "אין דבר שלבנים אוהבים יותר מלחוש אשמה', אומר המספר של ג'יימס, ולוכד את קוראיו הלבנים במלכוד רטורי: לכאורה, ההזמנה היא לשקוע אל קריאת הרומן מבלי לערב בכך אשמה. בפועל, הוא כותב אי צדק, לכן אין ממש אפשרות להשהות נקודת מבט מוסרית, בטח לא כשהספר מציץ אל תוך שברי חיים גיהונימיים שהעבדות חוללה.

    אתוודה שהתלבטתי אם בכלל לקרוא את James. לא, לא היססתי בגלל מה ששמעתי על הספר: ההתלהבות הייתה גורפת, הוא זכה ב National Book Award, היה מועמד לפרס הבוקר, ואחר כך זכה בפוליצר. יותר מכל אלה, ספר קודם של אברט שקראתי, The Trees, הוא הכתיבה השחורה הטובה ביותר שקראתי מאז Beloved ('כתיבה שחורה'- כתיבה שעבורה אי צדק גזעי הוא תמה מרכזית). חשבתי שלא אקרא את אברט אחרי ששמעתי שהוא חתום על חרמות אנטי-ישראליים סביב המלחמה. לא בדקתי את הדברים לעומק לגביו, אבל כשהתאמצתי לחפש עמדות של יוצרים מחו"ל שיש להם דעה נחרצת אודות מה מתרחש כאן, בדרך כלל גיליתי בורות במקרה הטוב, ו- virtue-signaling במקרה הפחות טוב: כאילו שהסכסוך הישראלי פלשתיני משעתק יחסים גזעיים בארה"ב או קולוניאליזם באירלנד (כן, כוונתי לסאלי רוני, שאותה לא אקרא לא רק בגלל דעותיה על ישראל, אלא בגלל חוסר ההתלהבות שלי מהרומנים שלה שכן קראתי). The Trees היה טוב דיו כדי שאקרא גם את 'ג'יימס'. אבל לא בטוח שהספר הזה יישאר אתי. אהבתי את האופן בו הוא חושב שפה. אהבתי גם את הדיאלוגים המדומיינים עם ג'ון לוק, הבררנות של האחרון בנוגע לזכויות. פחות הגבתי לפנטזיות הנקמה שחותמות את הרומן. אברט כבר אוורר את הפנטזיות הללו ב – The Trees.

*

וכאן אני מגיע לספר השני, שמבצע משהו מעניין יותר עם חוסר צדק (ותודה לנעמי מנדל עבור עוד המלצה מצויינת!). טוני טולאת'ימוטה (Tony Tulathimutte) שזר יחד מספר סיפורים שעוסקים בדחייה (מינית, זהותית, מקצועית), וזאת כפתיח למחשבות ופעולות אודות אי צדק. כל אחד מהסיפורים הללו מבריק בדרכו והתוכן דחוס דיו כדי להצדיק קריאה שנייה. כל הסיפורים מציגים עולם עכשווי, צעיר, בו המציאות במִרשתת והמציאות הממשית ארוגות זו בזו. אבל העכשוויות קשורה יותר לשפת הצדק: הדמויות של טולאת'ימוטה חונכו והפנימו מזמן צורות תיקון לעוול מגדרי או אתני. הן חיות את הניסיון לקבל ולהכיל מגוון. מה שמוכר פחות הוא שהן חיות גם את אי הצדק השניוני שנובע מכך.

אסביר.

אינסלים, למשל. כמו המוני בית ישראל, גם לי יצא לצפות לאחרונה ב Adolescence המעולה, סדרה שנושאה הם אנשים צעירים שגדלים לתוך מחשבה אינסלית, וממפים עצמם על פי הטיפולוגיה הנוראית שעולם זה מציג כאמת שאין בלתה. גיבור 'הפמיניסט', הסיפור הפותח את הקובץ, עושה הכל כדי לאמץ חשיבה מגדרית מתקדמת. הוא אינו מעמיד פנים. הוא באמת מכבד בנות זוג פוטנציאליות. כל זאת עד שהוא מבין שדווקא רגישותו המוסרית גורמת להן לדחותו. בהדרגה הוא מאמץ את הרעיון לפיו נשים מקדמות פמיניזם באופן כן, למרות שדפוסי המשיכה הממשיים שלהן נותרו קדומים. מתחת לדיבור הבטלריאני, הן ממשיכות לתעדף 'זכרי אלפא'. גבר כמותו, שיפנים חשיבה פמיניסטית, מעביר עצמו מרצון למרחב הא-מיני. בכל הקשור לסקס, נשים יראו אותו, כן, אבל קצת כמו שהן רואות גויאבה. הוא לא ימצא בת זוג. אינסל...

בסיפור אחר, 'הדמות הראשית', אישה ממוצא תאילנדי מבינה שאלה שמסביבה שוב ושוב כופים עליה להשתייך לזהויות שאינן תואמות את מי שהיא. שיח זהויות אמור להכיל. אבל כשדוחים אותו, הוא מעניש אותך. בִּי לא רוצה להיות מוגדרת כ'אסיאתית', כ'אישה', וגם לא בתור 'בלתי מוגדרת'. היא רוצה שפשוט ישתמשו בשמה. כשמסרבים לעשות זאת, או כשמענישים אותה על כך שהיא מסרבת להפעיל תחושות אשמה, היא נסוגה אל קיום רפאים נצלני ברשת, תוך אימוץ ערב רב של זהויות (אם מסרבים להכיר ברצוני לא להשתייך לזהות אחת, אהיה אין סוף מהן).

     הסיפור הזה הוא טקסט מקורי אודות עצמיות ב- 2025. טולאת'ימוטה מזמין אותנו לנטוש המשגות של העצמי המובנה חברתית, העצמי הפרפורמטיבי, העצמי הקרנבלי, או העצמי הנרטיבי. הוא מנסח עצמיות שעדיין מסוגלת לכתוב את סיפורה בגוף ראשון, אבל בה בעת גם לחתור תחתיו במעשיה דרך המרחב הווירטואלי וכזביו. בִּי מזהה ומשתמשת באופי המקטב של שיח ברשת, לא כדי לקדם משהו, אלא תוך ציניות גמורה כלפי העולם בו היא פועלת. לא אתאר מה היא מעוללת. אומר רק שהאינטרנט וזהות ווירטואלית הם שחקן משמעותי בכל אחד מהסיפורים ב Rejection. דיבור הקרביים של אנשים, דיבור האמת שלהם, בין אם ברמת הפנטזיה ובין אם בממשות, מופיע דרך הרשת או דרך מה שהם יגידו ברשת. הדחייה בעולם מובילה לביטוי אישי במקום בעל כללים אחרים. הנקודה היא פחות שדחייה ברשת אינה נחווית כשונה מדחייה במציאות, ויותר שעוד ועוד אנשים צעירים מוצאים את המרחב האנונימי של הרשת בתור המקום בו הם מסוגלים להיות אמיתיים. והעומק בסיפוריו של טולאת'ימוטה קשור בין היתר בכך שהסיפורים אינם נאיביים לגבי מעמדו של ה online: לפעמים הרשת תשחרר. לפעמים היא רק תסבך אותך יותר. לפעמים היא סתם חלולה, ומלאה בתיקוף במשקל נוצה.

ובחזרה לצדק. טולאת'ימוטה פסימי הרבה יותר מאברט. אצל האחרון, די ברור מה היה נדרש כדי לתקן אי צדק: שוויון גזעי. לא כך בנוגע לגיבוריו של טולאת'ימוטה. לא שהם עבדים בארה"ב של המאה התשע עשרה. אבל הסבל שלהם ממשי ולא ברור איזה אופק חברתי מסוגל להובילם לריפוי. שני הספרים ראויים, אבל Rejection יישאר אתי יותר.

אפריל, 2025

James, Percival Everett, Doubleday, New York, 2024

Rejection, Tony Tulathimutte, Harper & Collins, New York, 2024

לא קל ליהודי, ציוני, ישראלי לקרוא רומן פלשתיני רהוט. חאמד כותבת מוכשרת, בלתי מתנצלת, ו(כנראה) בעלת דעה ברורה בנוגע לעצם הלגיטימיות של הקיום שלי כישראלי. בעולמה יש טובים ורעים, תוקפנים וקורבנות, כובשים וילידים. עבורה, ציונות היא קולוניאליזם, והקמת 'מדינת ישראל המודרנית' בתחומי 'פלשתין ההיסטורית' הייתה כרוכה ב'טיהור אתני' שהותיר חלק זניח מהפלשתינים כבעלי מעמד אזרחי בישראל. (את כל זה ניתן לדלות מהרומן או מראיונות שחאמד סיפקה סביבו). כתיבה כזו כלל אינה מנסה לספור אותי בתור קורא אפשרי שלה, ולא בטוח מאיזה מניע מצאתי את עצמי דוחף את אפי אל בין הדפים הללו (סעיד קשוע, למשל, כותב לאין ערוך טוב יותר, בהחלט כתב גם לישראלי-יהודי. בניגוד לחאמד, הוא גם חי כאן רוב חייו. אולי משום כך כתיבתו נותרה איתי יותר, למרות שעמדותיו לאו דווקא רחוקות משלה). אבל אחרי ששחררתי את כל הקיטור הזה, נראה לי שזהו ספר שארצה ללמד אותו, גם בגלל הזווית השייקספירית בו—בלב הרומן יש הפקה של 'המלט' בגדה המערבית—אבל בעיקר כדי לראות מה יגידו עליו הסטודנטים הפלשתינים שלי.

הולכים ופוחתים האנשים שמוכנים להאזין או לקרוא עמדה שהם מתנגדים לה. יש להניח, אפוא, שהספר הזה לא יתורגם לעברית (הוא נכתב במקור באנגלית) ולא יגיע ליותר מדי ידיים של ישראלים-יהודים. לו יגיע, יהיה קל פשוט להתווכח עם העמדות המובלעות בו. בעולמי, למרות שישראל היהודית כוללת לא מעט רשעות, גזענות, נישול משיחי, עיוורון לטרגדיה הפלשתינית, וצדקנות צווחנית, פלשתינים אינם רק קורבנות, ציונות אינה קולוניאליזם, ויש הבדלים משמעותיים בין מינוף איסלאמיסטי של הטרגדיה הפלשתינית לטובת ג'יהאד לבין הבעת סולידריות ערבית (ראויה) בתוך הקו הירוק עם עוול מחוצה לו, או ניסיונות (נכונים) לא לאפשר להעלים את הנכבה. אבל בעולמה הפוליטי-מוסרי של חאמד, כל אלה עוברים הומוגניזציה. הסכסוך רב-הפנים הנורא שאנו חיים אותו מרודד למלודרמה פשוטה. צדיקים מול רשעים. אין ספק שאת זה ניתן לשווק באנגליה או בארה"ב ל- virtue signalers שלא מצויים בפרטים או שלאו דווקא בוער להם להתנגד.

     אבל ספרות אינה משהו שבא לעולם כדי להתווכח איתו או דרכו. Enter Ghost כתוב היטב, מעורר הזדהות, ומעורר מחשבה. גיבורת הרומן, שהגיע לרשימה הקצרה של ה-Women’s Prize for Fiction בשנה שעברה, היא סוניה, שחקנית תאטרון אנגליה ממוצא פלשתיני, שמגיעה לביקור בבית אחותה (חאנין) בחיפה. סוניה, בת 38, לא מתכוונת שהביקור שלה ייגרר למעורבות שלה בהפקה מקומית של 'המלט', אבל זה מה שקורה. העלילה תשייט בין חיפה, לרמאללה, לירושלים. כך נעבור בין 'הערבי הישראלי' לערביי השטחים, הבחנות משמעותיות (אולי) ליהודים, אבל לא לסוניה, חאנין, או מרים, במאית ההפקה.

     בחירתה של חאמד לפגוש את הסכסוך דרך עולם התאטרון, מבריקה בעיני. אולי בגלל שכתבתי ספר על פילוסופיה ומשחק, אני מזהה הן את הריחוק בין תפקיד לזהות, והן חלחול בין השניים. מה יקרה לשחקנים במהלך המשחק? מה יקרה לקהל? האם אמנות מסוגלת להיות התנגדות? האם היא סתם הסחת דעת? ככל שהחזרות נמשכות, סוניה סופגת עוד מהכאב הפלשתיני. היא משחקת את גרטרוד, האישה שמסרבת להביט פנימה, שחושדת שבשתיקתה היא משתפת פעולה עם משהו נורא. המלט (הדמות) מאלץ את גרטרוד להביט נכוחה אל מי שהיא. 'המלט' (המחזה) מחולל משהו דומה לסוניה. המעברים במחסומים אל ומחוץ לגדה, ההפגנות בהר הבית (סביב הצבת החיישנים ב 2017), הזכרונות משובת רעב באינתיפאדה הראשונה – הכל מתמצק לכדי חוויה כאובה, זועמת. בניגוד למחברת שכותבת אותה, לא מפתיע שסוניה עיוורת לנרטיב-הנגדי המובלע בכל שהיא רואה. אבל המחברת, חאמד, כה חד צדדית, עד שגם כשהיא מגיעה לתאר ארוע לא נעים בלונדון—סוניה עוברת בדיקה רפואית אגרסיבית על ידי אשת מקצוע—אצה לחאמד הדרך להפוך גם את אותה אשת מקצוע ליהודייה... אמור מעכשיו: גם בלונדון היהודי אלים כלפי הפלשתיני...

     אילו הדיאלוג של חאמד עם 'המלט' היה מעט יותר נוקב, היא אולי הייתה מזהה רלוונטיזציה אחרת שלו לקהל פלשתיני. בראש ובראשונה, המלט מסרב לאמץ את האוטומטיות של נקמה. בניגוד לשפע הבנים הנוקמים סביבו—לארטס, פורטינברס, פירוס—ובניגוד להמוני נוקמים אחרים על הבמה האנגלית הקדם-מודרנית, המלט מבין שנקמה אינה פוגשת את אבלך. נקמה היא מעקף. זוהי נקודה למחשבה גם עבור ישראלים אחרי השביעי באוקטובר, אבל גם עבור פלשתינים באשר הם: לפגוע חזרה במי שפגעו בך לאו דווקא נוגע בכאבך. הפלשתיני, כמו המלט, הוא אכן קרבן. אבל להגיב לפגיעה דרך פגיעה, אומר המלט, מהווה מענה כושל.

     שנית, המלט מציב הנגדה פשטנית בין התאבדות לבין להמשיך לסבול. בנאומו הידוע, אדם שנחשף לעוול יכול או להתאבד או להמשיך לסבול. חאמד, לו הייתה משתהה כאן, הייתה אולי מזהה את האפשרויות שהמלט מחמיץ. להיות זה לא רק לסבול. להיות מסוגל להיות שאיפה לאיחוי, לתיקון, לדו קיום, גם אם יש המון רוע וגסות מסביבך. המלט פשטני בנאום הזה (ולא רק בו), וסופרת רגישה וקצת פחות קורצת למשוכנעים הייתה אולי נמנעת מהדיכוטומיה המסולפת שהוא משווק.

     עצוב שבאופן הזה חאמד משעתקת בספרות שלה מגבלה פלשתינית. כי אחרי שמנינו את עוולות הכיבוש—ההרג, המאסרים, השליטה דרך ביורוקרטיה ענפה, תגי המחיר, הנישול האדנותי בחסות החוק, החסימה של אפשרויות השיח והבלימה של חלופות אלימות פחות, הלעג וההעלמה של דיון מוסרי בנוגע לסכסוך, הזילות של 'נזק קולטראלי', הזמני שהופך לקבוע (אני בגיל הכיבוש 'הזמני' של 67, ואני כבר סבא...)—אחרי שאמרנו כל זאת, צריך גם לומר שמעולם לא עלתה הצעה פלשתינית רשמית לסיום לא אלים של הסכסוך. לפאסיביות הפלשתינית, להיעדר הזה, יש אשם תורם בשימור הטרגדיה שכולנו חיים. חאמד, שאינה חיה כאן, אמורה הייתה לראות זאת דרך 'המלט'. כי אם הציונות היא רק תנועה של נישול, אולי נכון לחשוב כמו המלט: או שאתה סובל או שעליך להיעלם. אם, לעומת זאת, הציונות היא תנועה של שיבה של עם למולדתו, אזי לא ברור מי המנשל ומי המנושל. האם הציונים הם קלאודיוס שנישל את אחיו מממלכתו ופיתה גם את אשתו? האם, להפך, הציונים הם הרוח ששבה, הרוח שמייצגת קבוצה שנושלה וסולקה כמעט לגמרי מממלכתה, ומנסה לחזור? כי אם האפשרות השנייה סבירה אפילו קצת, אולי יש טעם לחשוב אחרת על מה שנכון לקדם? 

אפריל, 2025

Isabella Hammad, Enter Ghost, Grove, New York, 2023.

שני הרומנים הללו מטפלים בתשוקה נשית באופנים שונים. בשני הרומנים, הארוטי הוא קטר שמוביל תהליך כולל של גילוי עצמי, מיני ולא מיני. תשוקה מסוגלת להוביל אנשים לקרוא מחדש את ההיסטוריה של עצמם, להתמקם אחרת אל מול חיים ומשפחה. 

יעל ואן דר ואודן, מחברת ישראלית-הולנדית שספרה, שהיה ברשימה הקצרה של הבוקר ב-2024 וזכה ב Women's Prize for Fiction ב-2025, וכבר הספיק להיות מתורגם לעברית (כ'מקום שמור'), כותבת תשוקה, וזאת במסגרת מהלך רחב יותר של גילוי עצמי. לא נכון כאן להסגיר פרטים ותפניות, ולכן אקמץ: הרומן הוא מהלך מהוסס של גילוי מיניות מוכחשת של אישה צעירה. המיקום הזמני, הולנד של שנות הששים המוקדמות, לא מנגיש עבורה את המונחים שמסוגלים לגשר עבורה את שהיא עוברת. אין לה שיח מיני עם עצמה, והשיח הרגשי שלה עם מי שהיא, מסתכם בנאותות. היא מבינה שהיא אמורה למצוא בן זוג ולחיות אתו. אולם הבנה זו מנותקת מחוויות, וככל שהרומן מתפתח, ברור לנו יותר ויותר מה פשר הנתק. כשהכל כה עצור ומגומגם, כל מגע מקרי בינה לבין מה שיפעיל אותה באמת, מקבל כוח ארוטי אדיר: מגע יד מקרי, ליטוף אגבי של מתניה, פגיעה לא מתוכננת של כף רגל בכף רגל, מטלטלים כמו התעלסות. כובש וקסום לקרוא מיניות ילדית כזו, והמימד הפוליטי-היסטורי לקראת סוף הספר רק מוסיף כוח  לסיפור הבינאישי. 

מירנדה ג'ולי כותבת הווה. הגיבורה אינה בת 27 אלא בת 46. המיניות שלה מפורטת, מתומללת, מתנסה, מתעלמת מגבולות, ספונטנית. עם דייווי, מאהבה הצעיר, היא עושה המון תוך וויתור על המון. אחת מהפעולות שהם עושים יחד ברגע המיני הקרוב ביותר בינם הוא משהו שלא שמעתי או קראתי כמותו (ולא, לא אספר, ולא רק כי זה בלוג אוניברסיטאי, אלא כי המון זמן לא תרגלתי טיזינג כהילכתו...). הכתיבה בגוף ראשון, המפורשת כל כך, אף פעם אינה פורנוגרפית—אין בה את החזרתיות והמיקוד שיש בפורנו, וגם לא את השאיפה המובלעת להפעיל—אבל משהו בבוטות גם לא מאפשר לכתיבה להיות ארוטיקה, היינו, כתיבה פתיינית שמעוררת את הדמיון המיני להשלים פערים. ג'ולי כותבת פעולות, מושאי מין מתחלפים, משחקי תפקידים. אבל הקורא (הזה) נותר מתצפת על מה שמישהי אחרת עוברת.

מה שמיוחד אצל ג'ולי, ואולי בגלל זה All Fours היה אחד מהספרים המדוברים ב-2024, הוא פחות הסקס ויותר העיסוק בממשק בין מיניות נשית לגיל המעבר. כגבר, המעורבות המירבית שלי בהקשבה לתיאורי גיל המעבר, מזכירה התנהלות מנומסת בעת ניחום אבלים: מצער, אבל לא שלי. כשניסיתי לדַמות הקשבה אמפטית ולהניח לידע קשה לחלחל פנימה, שמעתי בעיקר שיח גוף: תסמינים וסכנות הקשורים לצניחה החופשית ברמות אסטרוגן. All Fours הצליח למשמע עבורי את הממד הזהותי-פסיכולוגי של גיל המעבר, האופן בו האישה חוזרת למצבה הביולוגי-הורמונלי קודם לגיל ההתבגרות. המעטפת נותרת גוף של אישה בוגרת, אבל התשתית הביולוגית התאיידה. אז נכון, מגדר אינו זהה למין או לביולוגיה. החווייה הטראנסית--כמו זו שכתבתי עליה לפני כמה חודשים כשכתבתי על ספרה של סאנטה --מלמדת על אי תלות בין תודעת אישה לתשתית הורמונלית. אבל גם אם למדנו לחשוב באופן גמיש על הממשק בין ביולוגיה לתודעה, חוויה מגדרית נשענת על ממשק זה (לכן המרה מגדרית כוללת התערבות הורמונלית). ומה שמתרחש בגיל המעבר הנשי, ברמה הביולוגית, הוא מהפכה. אם השינוי אצל הגבר מזכיר סתם הדרדרות כללית, אצל האישה מדובר במטפמורפוזה: גולם שהופך לפרפר.

     את כל זה למדתי מג'ולי (כנראה שבאיחור, אם לשפוט על פי סינוני ה-“בוקר טוב, דביל“ שהיה נדמה לי ששמעתי מהסביבה הקרובה ברגעים בהם יצאתי מחדרים אחרי שחלקתי את רשמיי...). מה שיפה ברומן הוא האופן בו הביולוגיה חוברת למשבר אמצע החיים הזהותי הרגיל, שפוגש גם אותנו, הגברים. שלפתי מהספריה שלי את Midlife: A Philosophical Guide של    Kieran Setiya, ספר מצוין שמנסה לארגן מחשבה אודות אמצע החיים במונחים מחמירים של פילוסוף. ראשית, סטייה סוקר את הספרות שהחדירה לתרבות את הרעיון של 'משבר אמצע החיים' (מסתבר שהוא נולד ב 1965), כמו גם הכתיבה שהחלה לפקפק בכך שיש בכלל משהו כזה. שנית, סטייה מאמץ את המהימנות של ה U shape theory of happiness (אנשים מדווחים שהם מאושרים יותר בשתי נקודות שיא בחיים: אי שם בגיל ההתבגרות, ובפעם השנייה בזיקנה, עם שפל שמגיע לנקודה הנמוכה ביותר באזור גיל 46). לפי סטייה, לתפיסה זו יש גיבוי מחקרי שחוצה תרבויות וזמנים, ולכן נשמע שהיא לוכדת קושי ממשי באמצע החיים. 

מהו המשבר? סטייה מפרק אותו להתמודדויות שאמורות להופיע לכל אורך החיים, ששלבי חיים קודמים נוטים למסך. למשל, ההתמודדות עם סופיות. למשל, ההתמודדות עם אפשרויות שמתחילות להיסגר. למשל, ההתמודדות עם המגבלות של סיפוק מקצועי. למשל, הקושי לשמר התלהבות בנוגע למה שיש. למשל, הקושי לקיים יחס חיובי לעתיד.

שום דבר מזה לא נעדר משלבי חיים אחרים, רק שקודם יש דברים דחופים יותר לעסוק בהם, ואחר כך כבר ארגנת את עצמך פחות או יותר סביב הקשיים הללו (נגיד). אז ג'ולי, אולי כי היא אמנית, אולי כי היא כותבת רומן, אולי כי היא אישה, משלבת אל כל זה את דיבורו של הגוף, והיא עושה זאת באופן מעניין. לדוגמא: סטייה עוסק באפשרויות שלא התממשו דרך צמצום פוטנציאל: כבר לא אהיה גיטריסט הרוק הכבד שרציתי פעם להיות. הגיבורה נטולת השם של All Fours חיה אפשרות נוראה שלמרבה מזלה לא התממשה (באורח פלא, הלידה שלה לא הסתיימה בהפלה). לפעמים—כך סיפר לי פעם המטפל שלי—לחיות אסון שלא התממש נחווה כאילו שהאסון קרה. כך מתקיימת הגיבורה של ג'ולי. גיל המעבר כאן אינו רק קינה על האפשרות שלא תהיה, אלא חיים בצל מה שעלול היה להתרחש.

גיל המעבר, מושג שנעדר מהניתוח של סטייה, מייצר קשב לגופניות ולמיניות ולארגון מחדש של אהבה ותשוקה בחיים זוגיים וחוץ-זוגיים. 

מרץ, 2025

Miranda July, All Fours, Riverhead, New York, 2024

Yael van der Wouden, The Safekeep, Simon & Shuster, New York, 2024

בהקדשה שדרור כתב בתוך הספר, הוא רשם 'לצחי, אחרי יפן'. דרור—שעל ספרים קודמים שלו כתבתי כאן וכאן—מנהל שיח יצירתי עם יפן בכתיבתו בצורות שונות, ו'הווה' הוא אולי ההומאז' המובהק מכל של בורשטיין ליפן, לפחות מכל מה שיצא לי לקרוא ממנו. האתגר שהוא נטל לעצמו בספר, כך נראה לי, הוא הנכחת ההווה, בחלקיותו, בשבריריותו, על היחס בין הנחווה—הנשמע, המוּרַח, הנראה, הנימוש—לזמן מתחלף. אולי מי שמואר יכול להחזיק חוויה כזו עוד ועוד. בני תמותה רגילים צריכים להתאמץ, לייצר קשב, שקט, תשומת לב, ויכולת לנסח את שארע. 'הווה' הוא התאמנות שבורשטיין מדגים לקוראיו ביכולת הנדירה הזו—אם תרצו, הספר הוא מעיין חדר כושר...

     בדרך כלל כשאומרים לי לחיות את הרגע, אני מחפש שקית הקאה. נוכחות הווית מיטבית הפכה למנטרת-על של סוג מסוים של חילוניות. שווה לחשוב על ההיסטוריה המאוד קצרה של אידיאל זה. דתות של העולם-הוא-גשר- צר-מאוד-לקראת-עולם-בא-נצחי יתפסו קידוש הווה כטעות במקרה הטוב, חטא במקרה הרע. פילוסופיות של התגברות עצמית/חיי עיון/יצירה עצמית/תיקון עולם—יתנגדו, מטעמים שונים לגמרי, לנסיון לקדש את ההווה. דמיינו ניסיון למכור למארקס או לאריסטו או לניטשה האדרה של ההווה. כל הגות מאורגנת על העולם תזהה את הסכנה של חיים שמנוהלים לגמרי על ידי מחשבת עתיד, והקרבת ההווה. אבל מכאן ועד הקיצוניות השנייה, הדרך ארוכה.

מתעוררת גם תהייה אודות ההיתכנות הלוגית של 'היות נוכח ברגע'. האדם, כך ניטשה, הוא יצור היסטורי. אנו מתייחדים במודעות מפורטת למה שקדם ולמה שאמור להגיע. האם ניתן או רצוי להשהות מודעות כזו? תינוקות נמצאים שם. היתר לא. כשמגיעים למחשבה צלולה שמנסה לתמלל את שהיא רואה, עצם האפשרות של המהלך לא ברורה:

שפירית כחולה על גשרון. אני רוכן ומצלם. קול תקתוק המצלמה מחריד אותה, ובן רגע היא כבר לא כאן. יכולתם של כמה מן החרקים לעבור מנוכחות להיעלמות כהרף עין היא כעין תזכורת לטיבו של הזמן. אנו אומרים 'כהרף עין', אך היה מוטב לומר 'כהרף חרק'. אצלנו ההרף איטי יותר. אדם יושב מולך עד שהוא מתרומם בכבדות וקם ללכת. הפרידה אורכת שעה ארוכה. משתהים ליד הדלת. נזכרים במשהו חשוב. לחיצת יד. קול צעדיו היורד במדרגות. הוא מתקשר אליך מהמכונית לומר עוד משהו. הזבוב, לעומתו, מנתר מהעלה כמו חרגול ונגוז. לעולם לא תראה אותו עוד. אף פעם לא חשבתי על זה: כמעט כל חרק שאנו רואים הוא, ככל הנראה, חד-פעמי, ולא נראה אותו שוב. אפילו ישוב, לא נוכל לדעת בוודאות שכבר ראינו אותו. גם התיקן שיוצא מתחת המקרר היום הוא אולי התיקן של אתמול ואולי לא. (עמ' 23).

קטע מבריק. אך באיזה אופן טקסט כזה לוכד הווה? בורשטיין לכאורה מתאר חוויה ואדוות מחשבה שהיא יוצרת. אבל התמלול, ההמשגה, הבחירה הסגנונית לנסח את הדברים כך ולא אחרת, המחיקות, העריכה—כל אלה מייצרים עמל-מחשבה שאינו בעצמו נוכחות בהווה. אתה כותב בשפה של מישהו, בדימויים שאמורים להפעיל מישהו, שאתה בוחר מתוך זכרונות שפתך, אל, לפעמים, קורא עתידי של מה שאתה לוכד.

המון אין-הווה...

אבל בחזרה ליפן—ומי שירצו להתלונן שזו רשימה של צעד קדימה ושניים אחורה, מוזמנים לכתוב לי מייל ואני מבטיח שאדע להכיל תרעומת—אני נזכר ברגעים ברורים בהם משהו מהלך הנפש שבורשטיין מעביר, נכח אצלי. הייתי עם חבר יקר בגן הסלעים במקדש Ryoanji בקיוטו. מבין המון דברים שהוא אהב בביקור קודם ביפן, היה לו עקרוני לחזור דווקא לגן הזה. כשישבנו והתבוננו ב'גן', חשיבות המקום עבורו הייתה לי ברורה: בהתחלה מתבוננים בסלעים, כי זה הרי גן סלעים. אבל אחר כך מתחילים להביט במשטח הגרוּף הלבן בין הסלעים. יש הרבה יותר ממנו מאשר חמישה עשר הסלעים. אחר כך העין עוברת לגדר האבן הממסגרת את הגן, בצבעיה המשונים... המחשבה משייטת באופן שקשה להסביר, נטפלת גם למושא החדש, אבל גם מועסקת במעבר מהמושא הקודם לזה החדש...

      ניסים אוטמזגין, שהתמזל מזלי להיות אתו קצת ביפן, לימד אותי שחלק מהגנים הללו מכוונים להיות מכשירים המתוכננים ליצור הרהור מן הסוג הזה, ולתמוך בו כשהוא מתחיל. הוא גם לימד אותי לחפש את היחס בין המים, לצומח, למבנים בחלק מהמקדשים/ארמונות היפנים הללו (קצת כמו היחס בין קטעי ההתבוננות, שירי ההייקו, והציורים של מאיר אפלפלד בספרו של דרור). ברגעים בהם התמסרתי לתהליך, חוויתי משהו מההוויות שמדובר בה, ושבורשטיין מבקש ללכוד.

     הרגע המובהק, העז ביותר בו משהו מזה פגש אותי—רגע חיים כזה, כן?—היה במהלך מדיטציה עם שחר במקדש זן שישנתי בו בצפון יפן. איני מודט. אבל אחרי שתי מדיטציות ערב, במדיטציה השנייה בבוקר, עם שחר, בעודי מביט בלוח הפורמייקה שהיה מולי, החל לטפטף גשם חרישי מחוץ למקדש...

ואפילו ציניקן מריר ועבש כמוני, חייך...

מרץ, 2025

דרור בורשטיין, הווה, אבן חושן, 2020

הפתעתי את עצמי כשאיתרתי נקודה משותפת בשני הספרים שקראתי בתחילת החודש: שניהם עוסקים בבחירות שמבצעות נשים לא חזקות, ועל כן אכתוב עליהם יחד. הסוגה שונה לחלוטין: מקדרמוט כותבת דמות,  ברייתווייט כותבת עלילה. אבל בשני העולמות, הגיבורות מגיעות לקונפליקט בין משהו יצרי, קמאי, מיידי, לבין מצפונן. הגיבורה של מקדרמוט בוחרת במצפון. זו של ברייתווייט בוחרת ביצר, ובמחוייבות של קשר דם.

הגעתי ל Absolution משום שאן פאצ'ט אמרה עליו שהוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראה בשנת 2023. גם כותרתו סקרנה אותי, כי בשנים האחרונות כתבתי קצת על מחילה, מושג חידתי וחשוב מהמון סיבות. Absolution זה לא בדיוק מחילה, יותר טיהור שמוענק דרך פעולה. קיוויתי לרומן שחוקר את המהלך לטיהור עצמי. אחרי קריאה, אודה שלא לגמרי ברור לי מדוע זו הכותרת שמקדרמוט בחרה. עם זאת, הרומן מתכנס לרגע בו אישה נורמטיבית עד דמעות, המוסללת להכרעות מקובלות ונוחות, מגיעה לרגע של מרידה והכרעה מוסרית. זה יפה: בחירה באישה חלשה, לא מרשימה, שלמרות הלחץ מתוכה ומחוצה לה, מזהה את מה שנכון ועושה זאת.

         בראיונות מקדרמוט דיברה על הצורך שעלה בה לתאר את נקודת המבט הנשית בנוגע לוייטנאם, אותן צעירות שמצאו את עצמן שם, מלוות בני זוג בתקנים אזרחיים וצבאיים. ההקשר, סייגון 1963, אינו כזה בו נגישים לגיבורה (טרישיה) מושגים כמו קולוניאליזם, דיכוי, אימפריאליזם או ניצול. היא ממילא לא אדם של רעיונות, עמדות, או סקרנות פוליטית. יש לה את הקתוליות שלה. יש לה את רצונה לעשות טוב עבור מי שרע להם. עם אלה היא מגיעה לאזור חיכוך סבוך בין מעצמות המנהלות מאבק מופשט על גב אוכלוסייה אחרת. עשרות שנים אחר כך, כשהיא מתכתבת עם דמות אחרת, טרישיה תנסה לגשר בין עולם המושגים שלה אז לבין תובנות בשלות יותר. בכל זאת, גם בלי מודעות מורכבת אודות דיכוי, היא עדיין מצליחה להבחין במה שראוי לעשות. העלילה איטית מדי לטעמי, אבל עדיין רומן טוב, גם בגלל רגע הבחירה שלה, וגם בגלל שקשה לכתוב דמות נאיבית מבלי להפוך אותה לסתומה.

     במעבר חד, אבל ממש חד, ברייתווייט כתבה משהו שהוא לא בדיוק ספר אימה, לא בדיוק קומדיה שחורה, לא בדיוק רומן העוסק בהתנהלות מול בת משפחה בלתי נסבלת, ובאותו זמן כולל משהו מכל אלה (תחשבו 'דקסטר', מנקודת המבט של אחותו, בהשמטת הצדקנות). איולה, הרוצחת הסדרתית, אינה מוקד העניין. היא ברורה לנו כבר מהכותרת, ופרט לצבירת קורבנות, היא לא ממש מתפתחת. כן, היא יפהפייה ונטולת מצפון, ואני יודע שיש אנשים שתמהיל כזה מרתק. אבל אני מכיר את השילוב הזה גם מאשתי וגם מבתי, כך שאיולה לא סקרנה אותי. מי שתעניין אותנו היא קורידֶה האפרורית, האחות המיוסרת-מאפשרת, שלמדה לגונן ולמלט את איולה מהסתבכויותיה הקטלניות. זו קורידה שנדרשת להסביר לאחותה שהיא חייבת לשמור על חזות אבלה לפחות מספר שבועות על החבר האחרון שהיא רצחה. זו קורידה שמגגלת 'רוצחת סדרתית' ברשת כדי להבין ש'זוכים' בסטטוס אחרי שלוש רציחות, ומזדעזעת לגלות שאחותה נכנסה למועדון הזה. זו קורידה שליבה נשבר כשהרופא שהיא מאוהבת בסתר בו (היא אחות במקצועה), מתאהב באחותה האיומה. זו קורידה שמנסה להצילו מבלי להפליל את אחותה. זו קורידה שבסופו של דבר נדרשת להכריע בין הצורך שלה לגונן על אחותה לבין התביעה המוסרית לחשוף סוף סוף את המכשפה הזו ולהציל את הקורבן הבא.

בדידותה כובשת. קורידה נדרשת לשאת מטען עצום. ברור שאסור לה לפנות לפסיכולוג או לחבֵרה. בצר לה, היא מתוודה לחולה בתרדמת (נחשו מה יקרה...). יוצא שרוב הזמן נקרא המון מצוקה שלה (היא המספרת). נעבור מהזדהות לצחוק, כשנחמוק לרגע מנקודת מבטה. למשל, כשהיא מנסה להסביר לרופא שאחותה מסוכנת, והוא בסלחנות אבהית מחוייכת, מתעקש לחשוב שקורידה מתכוונת לסכנה רגשית. למשל, כשהיא שומעת מאחותה בטלפון על הרצח הראשון, ובאמת מנסה להבין  ( “You did what?”)

     בשני הרומנים, ניתן לראות את פועלן הלא מוסרי של נשים כתגובה לאלימות קודמת של גברים. טרישיה היא חלק מעולם בו לא נועצים בה, ומניידים אותה ממקום למקום. כמו בובה. זה לא מפריע לה, אבל אדישותה לכך רק מחריפה את הבעיה. קורידה ואיולה היו קורבנות לאלימות קשה של אביהן. עם זאת, בשני הרומנים, גורמי הרקע אינם מאיינים אחריות מוסרית. היכולת לבחור בדבר הנכון נותרת. אפשר גם לחשוב על הרומנים הללו כעוסקים בהתנהלות מול כוחם של אחרים, כשאת החלשה. אצל מקדרמוט, טרישיה מנוהלת מן הרגע הראשון על ידי שארלין האסרטיבית, אישה מצפונית אך מאלה בעלות מצפוניוּת דורסנית, בלתי נעימה. גם קורידה מנסה להישאר 'על הגדר' אל מול אחותה המוּגדרת והבלתי מתנצלת, שבנקודה מסויימת פשוט תובעת ממנה לבחור צד. אצל מקדרמוט, האישה החלשה מפעילה כוח נגדי. אצל ברייתוייט, האישה החלשה משלימה עם מי שהיא בעצם תמיד הסכימה להיות.

מרץ, 25

Alice McDermott, Absolution, FSG, New York, 2023

Oyinkan Braithwaite, My Sister the Serial Killer, Doubleday, 2018

(גיליתי שספרה של ברייתוייט תורגם לעברית)

כולנו מכירים מישהו ששום זבל ניו-אייג'י לא פסח עליו. אחת למספר חודשים/שנים הם יחייכו אליך בסלחנות טיפולית, כשהם רכובים על גבו של פרד תאורטי חדש. תארים מתקדמים לא עוזרים כאן. הכרתי אנשים עם דוקטורט שבדקו את עצמם רפואית עם מטוטלת או נעזרו בעצות של חוּצן. כשהטחתי בהם שהם דבילים (באהבה, כן?), קיבלתי שטיפה על כמה שאני מקובע. (שגם זה, דרך אגב, נכון...). הנקודה העמוקה כאן היא הפתיינות של כשל האישוש: אם תחפשו מספיק, תמצאו המשגה שתצדיק כל דבר. כיצד לבור את המוץ מן התבן? Wellness הוא רומן שעוסק בדיוק בכך.

כדי להעריך את כוחו של הרומן, צריך להתעכב לרגע על שקרים יעילים. יצא לך להעדיף להמשיג מציאות אישית/מקצועית/זוגית/הורית/רפואית במונחים שעזרו לך להתקיים אתה, וזאת כשהייתה נגישה עבורך אפשרות מחמיאה פחות לתאר את אותו הדבר? אז זהו, לא על זה אני מדבר. שקר יעיל אינו סתם חלופה. הוא כרוך בהסתרה, או במסירת מידע מטעה. פלצבו, למשל. התרופה שאינה תרופה, שכל עוד מעמדה כפלצבו מוסתר, יעילה לעתים יותר מתרופה ממשית. או אלגוריתם שגורם לך לחשוב שאתה הרבה יותר מעניין ממה שחשבת, בגלל שבאופן מלאכותי הוא מקפיץ את החשיפה לפוסטים שלך ברשת החברתית. או לספר לעצמך שמישהו שפגע בך בעצם הועיל לך ושבמקום לנטור לו, כדאי דווקא לברך אותו, ולהודות לו בליבך...

     טהרנים יסרבו להצדיק שימוש בשקר יעיל לא משנה מה. אך רובנו נקבל טווח צר של מצבים בהם נכון שישקרו לנו, פשוט כי כך עדיף. היל בוחן את הנזילה משקרים מן הסוג השני לשקרים בוטים, שקרים שקשה לדמיין סנגוריה עבורם, גם אם יש מובן בו הם משתלמים. ג'ק ואליזבת' שקועים בעולם של שקרים כדאיים. עבור אליזבת, פלצבו הוא תחום מחקר ומשלח יד. העסק שהקימה, Wellness, מספק פתרונות חלולים אך בעלי השפעה למגוון בעיות. אליזבת' ממנֶפת ממצאים מחקריים כדי ליצור שינוי ממשי ומיטיב (נניח) אצל מי שנועצו בה. באחד מהפרקים המצחיקים ברומן, ג'ק מפתח את סגנון הצילום שיהיה מזוהה אתו. בפועל הוא מאלתר תירוץ נפוח כדי לחמוק מחשיפת התמכרותו לפורנו, אבל לאחר שהאלתור מפיס את דעת המרצה שלו לצילום, ג'ק משכנע בכך גם את עצמו. לא, הוא לא מנסה לצלם תמונות פורנו ממסכי מחשב כדי לאונן. הוא 'ממקם מחדש את האימאז' כדי לבחון את העדר החומריות של הגוף המתווך..." (320).

לא פחות...

     אז אולי אין נזק בנטילת סוכרזית כמשכך כאבים אם זה עוזר. אך אליזבת מנצלת שאלון אינטימיות שמייצר תחושת קרבה כדי ללכוד את ג'ק, שכצפוי מתאהב בה, מבלי לגלות לו בשום שלב שכך עשתה. אמו של ג'ק משקרת לו בדבר אחריותו למותה של אחותו (שכנראה שהאם עצמה אשמה בו), ומובילה אותו לחיים של הלקאה עצמית ולאומנות שהיא עמל אַבלוּת ממושך ביחס לאחותו. אליזבת עצמה היא קרבן לאלימות פיסית ארוכת שנים מצד אביה, שבשל מעמדו, הסביבה, המודעת לאלימותו, פשוט מלבּינה דרך שקר נוח. ההתכתבויות האובססיביות בין ג'ק לאביו סביב תאוריות קונספירציה הן מהומה רבה על לא דבר שמופעלת דרך אלגוריתם פרדטוריאלי, ששואב משניהם עוד ועוד זמן חיים במלכודת הזמן שהיא פייסבוק. הפולמוסים הללו ניצתים דרך כזבים שמופצים ומקבלים חיים משל עצמם, ומלובּים באמצעות הדהוד של בוטים...

      כך שיש שקר ויש שקר. תמיד יש מי שעורך את חשבון היעילות: מה עדיף לילדי לדעת, מה עדיף לבן זוגי לדעת, מה עדיף למטופלי לדעת. זו אינה מחשבה פסולה. אבל כשמותחים אותה, מגיעים למקומות שקשה לקבל.

     הרחבתי משום שתרצו לקרוא את היל כי הוא כותב על מעמדה של אמת בעידן הפוסט-אמת. בני אדם שזורים אל תוך שקרים מנחמים, או שקרים שמשתלמים, קצת להם, קצת למישהו אחר. אם הם יבקשו להתעמת עם המערכות שמייצרות את אותם שקרים יעילים, הם יקבלו טיעוני-נגד:

What’s true? What’s false? In case you haven’t noticed, the world has pretty much given up on the old Enlightenment idea of piecing together the truth based on observed data. Reality is too complicated and scary for that. Instead, it’s way easier to ignore all date that doesn’t fit your preconceptions and believe all data that does.

ציטטתי כאן מהרומן הקודם של היל, The Nix (עמ' 601), משום שהניסוח לוכד גם את ההתמודדות ב- Wellness, אבל מזווית אחרת. בשני הרומנים, מה שמעניין אצל היל, הוא ההתעקשות על אמת. למרות ההייפ הפוסטמודרני, זה לא שאין אמת. גם לא קשה למצוא אותה. אמת קשורה בפגיעה, באופן בו בני אדם באמת סובלים ובאמת חווים אבדן כתוצאה מהונאה לגווניה. אביו של ג'ק באמת העדיף תרופות אליל על פני תרופות ממשיות כדי לטפל בסרטן שלו. אנשים באמת נפגעים כשהם מגלים שהם מקבלים פלצבו ולא טיפול. ג'ק באמת ייפגע אם ידע שכשחיזר אחרי אשתו, היא תמרנה אותו דרך שאלון שאמור ליצור תחושות התאהבות. ג'ק באמת עלול להישרף למוות כתוצאה משקר לחברת ביטוח...

ככה זה. סבל וכאב תמיד ינצחו תאוריות ספקניות בארוקיות. 

ב- The Nix, המנגנון דומה. ברמת המאקרו, אין אמת, הכל יחסי, ואנשים בוררים את הנתונים שמתאימים לעמדותיהם. הגיבור של אותו רומן, סמואל, מזועזע לגלות שחבר טוב שלו חווה יותר משמעות בחייו הורטואלים מאשר בחייו הממשיים. הדור הצעיר יותר, משתמש באפליקציות שמדמות מתן תמיכה רגשית בעת משבר: חברת נפש כותבת שליבה מרוסק, והאפליקציה משגרת הודעה גנרית כמו 'אני יודעת. זה בטח כואב' ואמוטיקון תואם. אבל מתחת לכל המלל האוורירי הזה, עדיין חבויה ממשות: מישהו עובר התעללות מינית, מישהי מעתיקה עבודה אקדמית, מישהי מעלילה על מישהו שהטריד אותה מינית...

     בקיצור, היל ממקם אמת, שקר, ופגיעה ברמה הפרטית, הבינאישית. כשעוברים לשיח המשותף והמורכב יותר, נמצא עצמנו בעולם של שקרים יעילים, נחמה נבובה, יחסיות תרבותית, וחיוביות רעילה. אוסיף שהיל יודע להציג את ההמשגות הנגישות לאנשים היום באופן לא מלעיג. כותב מוכשר פחות היה מציגן באופן סכריני, או מנסה להצחיק. אבל היל מתחקה אחר הייסוד הפתייני של משטרי שיפור עצמי, החלקלקות הבררנית של הזמנות לארגון חלופי של תשוקה בתוך זוגיות—פוליאמוריה, למשל, באחת מעלילות המשנה ב Wellness—כמו גם הקלות בה ניתן להאמין לשקרים של עצמך אודות עצמך...

עוד רומן ששווה לקרוא לצד 'חיי פיי' של יאן מרטל כדי לחשוב על אמת...

פברואר, 2025

Nathan Hill, Wellness, Knopf, 2023, New York

בגלל ש Good Material מתאר קומיקאי שנפרד מבת זוגו, ובגלל שיש בו כמה וכמה מצבים קומיים, קל ליפול לקריאה משטיחה שלו (הזדהתי/לא הזדהתי, צחקתי/לא צחקתי). אם תקראו, גם תצחקו, לפעמים בקול. אבל בניגוד לדיונים הספורים אודותיו שמצאתי ברשת, שבגרסתם הרעה מיפו אותו אל היררכיות מוכרות של פוליטיקת זהויות ("האם באמת בא לי לקרוא על ייסורי הפרידה של סיסג'נדר לבן הטרוסקסואלי בגיל שלושים?" וכאלה...), מצאתי ברומן התעמקות במספר תכנים משמעותיים: בדידות גברית, נתק זוגי, פערי פְּנים בין נשים לגברים, ההתמכרות לסטוקינג, והממשק בין ציפיות עצמיות לנורמות חברתיות (נורמות שנותרו דכּאניות למרות שכולנו כה פתוחים ומקבלים...).

     אלדרטון באמת מנסה לכתוב גבר בגוף ראשון לאורך רוב הרומן (בסופו נקבל את נקודת מבטה של גֶ'ן, ממנה נפרד). קצת כמו כשגברים כותבים נשים, למדנו לשאול אם התיאור אמין. במידה רבה, כן. אלדרטון כותבת את הגבר המצחיק, שעובר משבר ממשי לעצמו, אך משעשע עבור היתר (נזכרתי ב- 'יום הולדת שמח, נוח' המצוין של נועם זיו, שנעלם מספרייתי בנסיבות חשודות...). אנדי לא מצליח להבין מדוע ג'ן עזבה אותו. הוא גם לא יכול להמשיך הלאה. גרוע מכך, הוא אינו מסוגל להביא את עצמו לשיחה ישירה ונוקבת אודות רגשותיו. חבריו מודעים, כמובן, למצבו. אבל הבלוף של 'החֶבְרֶה', של 'חברי אמת' גברים, נחשף. כן, הם יעלו על מטוס לחלץ אותך מהקילימנג'רו. הם יסתירו אותך במרתף ביתם כשתסתבך עם העולם התחתון. הם ילוו לך כסף, הם יתנו מזמנם, הם יסעדו אותך כשתחלה, ויספידו אותך ברגש אמיתי כשתמות. אבל לא תוכל ולא תרצה לשוחח אתם על רגשותיך. אם תסבול, אם תתרגש, אם תשמח, הם יהנהנו בדממה, או יפטירו משהו עילג, או יקלילו, או יחגגו אתך, או יטפחו על שכמך... זה לא כי הם רעים, או עוורים למצבך. הם פשוט מוגבלים למחוות אמפטיות סגורות ('ככה זה', 'באסה'), או למתן עצות, או להדהוד נבוב של מצבך—וזאת אם למזלך יש לך בכלל חברים...

(הכללתי, כן? ברור שאתה שונה...)

     אנדי מודע לפער בין חבריו שמזמינים אותו לבילוי אחרי הפרידה, לחברותיה של ג'ן שמוציאות אותה לסופשבוע. במקרה שלו, מתחילה התדיינות ווטסאפ מתישה סביב תיאום המפגש, שנדחה עוד ועוד. חברותיה של ג'ן, לעומת זאת, באמת מפנות זמן. אבל הבעיה אינה החברים, אלא, שכשהמפגש  יוצא סוף סוף לפועל, חוסר יכולתו להנכיח בשיחה את מה שאיבד. לגבר עצמו לא ברור מה הוא מחפש להשיג בשיחת הנפש החברית. לא מפתיע שכשלקראת סוף הרומן אחד מהחברים הללו עובר פרידה בעצמו, אנדי כותב לו מכתב חווייתי מפורט, אבל אינו שולח אותו.

     אנדי גם לא מסוגל למצוא חלופה לחברים. הוא פונה לפסיכולוגית, אבל הוא עושה זאת תחת שם בדוי, ובשיחה מתאר את עצמו בתפקידה של ג'ן שנפרדת מבן זוג ומנסה להבין את עצמה יותר. כלומר, הוא משקר לפסיכולוגית. זאת כדי שהיא תנתח עבורו את ג'ן במקום לסייע לו להבין את עצמו או לדבר את עצמו... והמוגבלות הזו שלו הופכת לכואבת ממש, כשנקבל את נקודת מבטה של ג'ן. או אז נבין שהרבה ממה שהעסיק אותה—האם היא מסוגלת/רוצה זוגיות/ילדים, האם היא מסוגלת לדחות עוד את ההכרעות הללו, בדידותה כשעוד מחברותיה הקרובות הופכות אימהות—נותר לגמרי אצלה. אנדי אינו ער לקמצוץ מכל זה. מן העבר השני, צריך להודות שהיא גם לא מתעקשת לספר...

     ג'ן שותקת את שחשוב לה, אולי בגלל שחלק מהשאלות הללו קשורות בערכה של זוגיות בכלל, וזו לא שאלה שניתן להעלות מול בן זוג. ג'ן גדלה בבית בו הזוגיות ההורית הייתה בעצם בלוף (היא גלתה שאביה בוגד באמא, והוא אילץ אותה להתחייב לשמור על כך בסוד--שמעתי על אישה ממשית שזכתה ב'מתנה' כזו מאביה...). ישנן חוויות שמערערות הַסְללות אוטומטיות. מי אמר שהביחדנס הזה מתאים לי? איש מאלה שסובבים אותה לא מעלה את התהייה הזו. עבור מי שנמצא בזוגיות, כל שיאמר יהיה נגוע בכשל האישוּש. משום כך, אם מישהי כבר שואלת שאלה זו ברצינות, היא נותרת איתה לבד.

     אולם למרות שג'ן מפורטת ומעניינת יותר מאנדי, כשהיא מנסחת את האופן שהיא רואה אותו, מגבלותיה עולות אל פני השטח. היא מזהה את הצורך שלו באישור חיצוני. זוהי טריטוריה מוכרת. היינו שם עם גברת רמזי של וירג'יניה וולף, ושמענו על כך מתאורטיקניות כמו פיירסטון וג'סיקה בנג'מין. גברים והצורך שלהם בהערכה. גברים והאופן בו, בשלב מסוים, הם מתעדפים תיקוף חיצוני על פני אהבה. אולם הצורך של אנדי להופיע מול אנשים ולהצחיק אותם, קשור לא רק באישור. הקומיקאי היוצר חווה משמעות ברגעים בהם יצירתו פוגשת מישהו אחר, מישהו שלא חייב לו דבר. הקטע עם צחוק, הוא שהתגובה עוקפת מלים: אם הצחקת אותי, כנראה שתדע.

     אז ג'ן עיוורת לעולם החווייתי של אדם יוצר. עיסוקה בביטוח משלוחי ספינות חוסם בפניה את הסינרגיה בין משמעות ליצירת תגובה חיצונית, סינרגיה שמפעילה ומכוננת אנשים יוצרים. לרדד זאת ל'צורך בהערכה חיצונית', פרושו להחמיץ את ערכי הליבה של האדם שחלקת אתו כמה שנים. אם לא ראית זאת, אז האטימות היא גם שלך.

פברואר, 2025

Dolly Alderton, Good Material, Knopf, New York, 2024

תקראו את Headshot בגלל מבנהו הקצבי. תזכרו אותו בגלל חכמתו.

הגעתי לספר כשנכלל ברשימה המקוצרת של ה-Booker (אוסיף שבהמשך הוא היה גם מועמד לפוליצר). רשמתי לפני לקרוא אותו בגלל נושאו הייחודי: אגרוף נשים. כנראה שהתעוררה אצלי אסוציאציה ל"מיליון דולר ביבי" הנפלא, סרט שמתכתב עם סרטי האגרוף הגברי המפורסמים ('רוקי' ודומיהם.) תרשו לי להסביר. לא מפתיע שהאגרוף—הדרמה של מאבק גס, נטול אמצעים, בה יש מנצח ברור ומפסיד מובהק—מזמין את הקולנוע. "אתי יהיו לך חיים קלים“, אומר האגרוף לקולנוע, וצודק. הרי אם בחרת קרבות מתאימים וגיבורים מורכבים, הסרט פחות או יותר יצלם את עצמו. אבל בסרטו של קלינט איסטווד, העברת הפוקוס למתאגרפת, אפשר לסרט לשמור על המתח הרגיל של סרט אגרוף—קרבות, שיפור, אימונים, יריבות מפחידות יותר—אבל גם חשף יחסים אבהיים אוהבים בין פרנקי, המאמן הנרגן למאגי, המתאגרפת, יחסים שלא זכורים לי מסרטי אגרוף של גברים. משהו במאגי אפשר לה להיות גם בת, ולהפעיל את מאמנה מתוך המקום הזה, תמהיל שיצר סרט בלתי נשכח.

     נכנסתי לפרוט משום ש- Headshot מבצע משהו דומה. הספר בנוי מפרקים שמלווים קרבות בטורניר אגרוף נערות נידח ברינו. כל פרק הוא קרב, כך שנפגוש חלק מהלוחמות, אלה שניצחו, מספר פעמים. אבל אין כאן גיבורה. להפך. הפרוזה היבשושית (האזנתי לספר זה וחבל שכך, זהו ספר שנכון לקרוא, והזמנתי עותק קשיח שלו אחרי שסיימתי להקשיב לו), פרוזה שחוזרת על שמה ושם משפחתה של הלוחמת באופן לכאורה מיותר, מייצרת הזרה. "רוז מולר עשתה כך." "רוז מולר לא חשבה ש." "רוז מולר נזכרה ש..." כך כותבת מי שרוצה לבלום הזדהות...

     וזאת למה? משום שהספר רוצה להיות גם יצירה שעוסקת בספורט המסויים הזה, וגם לדחוק אותו לירכתי הבמה. תמיד מתקיים קרב. תמיד נדע מה מתרחש בקרב. לפעמים נחוש ניצני אהדה ללוחמת מסוימת. אבל בולווינקל לא מעוניינת שמשהו מזה יבשיל. עמדת הצופה שלנו תזכיר את המכשפות של מקבת': הרחק מתחתנו יש המולה רבה. מישהי תנצח ומישהי תפסיד. לא יותר. לא פחות.

     וזאת למה? משום שבולווינקל רוצה שנפגוש את הנערות הללו גם דרך גופן, אבל גם דרך עולמן הרגשי-רעיוני, וקמצוץ ממה שמובילן לזירה. יש המון מן הסוג השני: אצל כל לוחמת ננוע מן הקרב אל עברה ואל עתידה הרחוק, נראה משהו משאיפותיה, ממה שהיא מקווה לשכוח, מהקשרה המשפחתי. אבל לו בולווינלק הייתה מסתפקת בכך, האגרוף היה נותר הצטעצעות מבנית. במקום זאת הרומן מציג כתיבת גוף מעולה. האופן בו הגוף האתלטי נע, מה הוא מחפש בקרב, מה היחס בינו לבין הגוף האחר, כיצד הוא סופג כאב, כיצד הוא חווה זמן...

     ב- Headshot אגרוף הוא שיחה רב-שכבתית בין המתאגרפות. בשכבה הראשונה, מהלומות, תנועה, הגנה. בשנייה, רגש גולמי אחת כלפי השנייה: מי היריבה? מה היא מייצגת? הצורך או הרצון לפגוע בה. בשכבה השלישית מתעוררים רגשות שונים ובלתי צפויים כלפי היריבה: הרהור כמוס להתיידד אתה בסוף הקרב, רצון לחבק אותה, האופן בו יריבה של קרב קודם בו ניצחת, כאילו מתמזגת אל תוכך בקרב הבא ונוכחת בו. בשכבה הרביעית, אנרגיות גולמיות. האופן בו הגוף הנלחם מסגיר מיקוד או פיזור, תכליתיות או אבדן דרך, נחישות או ויתור. אגרוף, בקיצור, הופך למחול, לדואט בו הרצון לנצח נותר מרכיב מיני כמה.

    מקוריותו של הרומן אל מול הציפיות מהשבלונות המוכרות של כתיבת ספורט, נעוצה בכך שבמקום להתמקד באליפות עולם, בארוע שמסקרן מיליונים, הספר בוחר בתחרות נידחת בענף ספורט קוריוזי בעל מעמד כמעט של חוג בעיני צופיו. מאמני הנערות אינם מושקעים רגשית בתוצאה, וכך גם בעל האולם. המניע הוא סכום כספי צנוע שמתחלק בין כמה גברים. יש גם מקומון ששולח כתב לטובת ידיעה בעמוד אחורי בעיתון.

ספורט כזה.

ובכל זאת אגרוף. כלומר, עולם בו חובה להיות לגמרי נוכח ודרוך. שוליוּת הטורניר פוגשת את מחוייבותן המוחלטת של המתאגרפות. תוסיפו לכך את בחירתה המדויקת של בולווינקל להתמקד דווקא בטורניר נערות, בחירה הקשורה ליכולת להבליט מתחים קיומיים-זהותיים שיופיעו רק בשלב הקדם-מקצועי: בחרת אך עדיין לא התחייבת, את משכשכת במים אך טרם עזבת את שפת הברכה. ברגע הזה, קצת בפנים אבל בפועל בחוץ, יצופו רבדי אישיות שייעלמו במעבר למקצוענות. למשל, איגי ליין שמגלה פתאום שהיא לא אוהבת אגרוף כאגרוף, אלא להתאגרף מול דודתה, מולה היא תמיד מתאמנת. למשל, ארטמיס ויקטור שמנהלת שיח סמוי מול אחיותיה שכבר הוכיחו הצלחה רבה יותר משלה באגרוף.

הכתיבה פוגשת את הספורט התחרותי דווקא בסמטאותיו האחוריות. משם היא ממריאה.

פברואר 2025

Rita Bullwinkel, Headshot, Viking (Penguin), New York, 2024

How is it that we start life with nothing, end it with nothing, but lose so much in between? Demon Copperhead

רשימה שונה הפעם. מטעמים שיתגלו רק למי שיקראו את הרשימה המלאה, החלטתי לכתוב יחד על שני ספרים—Dear Edward ו- Demon Copperhead—שקראתי פחות או יותר באותם שבועות.

פרט ליתמותו של הגיבור, שני הספרים שונים כמעט בכל מאפיין ספרותי. אדי, הגיבור של Dear Edward מהדהד יתום ידוע אחר, הארי פוטר, "הילד ששרד“. דימון, הגיבור של Demon Copperhead מתכתב עם יתום מפורסם לא פחות, דיוויד קופרפילד, הילד שלא ידע אם יהפוך "לגיבור של חייו“. אצל שניהם, קשרים עם בני גילם הם קרן אור. אדי מוצא את שי, שמלווה אותו בדרכו להחלמה והופכת לאהובתו. דימון מגלה את אנגוס, שפחות או יותר עושה עבורו את אותו הדבר. אצל שניהם מפגש עם דמות בוגרת ברגע הנכון יוצר הבדל: מנהל בית ספרו של אדי שחונך אותו לעולם טיפוח שרכים וגננות, מורה לאומנות שמפתחת אצל דימון את כישרונו לצייר. שניהם רדופים על ידי הבלחות של החיים שהם יכלו לחיות, ברגעים שהם רואים מה שנדמה להם כמו משפחה נורמטיבית. אצל שניהם, הרגש הראשי הוא תוגה. אצל שניהם, הזכות והזכאות לחיות, היא עמדה שצריך להרוויח.

      ומכאן להבדלים.

אדי מתייתם ומייד עובר לרשת משפחתית, חברית, ומוסדית מחבקת. אצל דימון, המערכת שאמורה לתמוך בו הופכת לגורם שמדרדר אותו. אדי, הילד ששרד אסון תעופה, הופך בן לילה לגיבור מעורר השראה. דימון הוא סתם עוד תפליט של נחשלות אמריקאית, במקרה הטוב יהיו אדישים כלפיו, ובמקרה הרע ינצלו אותו. אדי זכה לחינוך ביתי מעולה לפני שהתייתם. דימון בור. אדי חי בסביבה בטוחה. דימון מתקיים בין מסוממים, מכורים, שיכורים, ופושעים. על אדי מגוננים, מטפחים את כשרונו, ומוצאים דרכים ישירות ועקיפות לסייע לו לעבד את יתמותו. דימון חוטף מכות, שודדים אותו, מרעיבים אותו, מנצלים את החסות שלכאורה מספקים עבורו כדי לזכות בקצבת אומנה, וכשהוא נפצע, מסלילים אותו אל תלות ממכרת באופייטים.

ומכאן להבדלים עמוקים יותר.

נפוליטאנו כותבת עולם פרטי. נלווה מקרוב את תהליך השיקום של נער שאיבד באחת את משפחתו בתאונת מטוס (לא, זה לא ספר לקחת לטיסה...). הרומן מתאר את קיום-הרפאים של היתום-המתאבל: לא בדיוק חי, לא בדיוק מת, לא בדיוק ילד, לא בדיוק בוגר, לא בדיוק גר בבית החדש שנמצא לו, אבל גם לא בדיוק זר. הרומן לוכד כל זאת בעדינות. אדי מתעקש שיכנו אותו 'אדוארד', מסרב לישון במיטה או בחדר, ולובש את בגדיו של אחיו שנספה. אשמת הניצול שהוא חווה ארוגה אל תוך המשא שמועמס עליו מצד קרובי הנספים ושלל הציפיות שמופנות אליו בהמון מכתבים שהוא מקבל (מכאן שם הרומן).

 [אספר שאני כותב את השורות האלה בימים בהם חטופים מתחילים לחזור מעזה. קריאת הרומן כיוונה את מחשבותיי לקשר בין מי שניצלו לבין מי שנרצחו, לעול השורד, לחוב כלפי משפחות המתאבלות על מי שלא. האם 'מותר' לחטופה שחזרה 'לבזבז' את חייה? האם היא חבה חוב מיוחד, נבדל, למי שלחמו ואולי נפצעו או נהרגו כחלק ממערכה שכללה גם ניסיון לשחררה? מה היחס בין הניצול לבין משפחות הקורבנות של מי ששוחררו בעסקה? מבחינה שכלתנית, קל לבטל מחשבות אודות מחוייבות מיוחדת: העובדה ששרדת משמחת, אבל כל מה שהוביל לתוצאה הזו, לא ממש היה בשליטתך. עם זאת, אני בטוח שתודעת חוב מופשטת כלפי לא מעט זרים מתהווה אצל מי שהשתחררו.]

ונפוליטאנו—שאודות ספר אחר שלה כתבתי ברשימה קודמת—יודעת לכתוב זאת. היא מצליחה להימנע מהמלכודת של כתיבת אבלות—התשה—בין היתר דרך תכסיס מבני: הרומן נע בין פרק שעוסק בחודש (או יותר) בחייו של אדי אחרי האסון לפרק שעוסק בשעה במהלך הטיסה עצמה. כך יוצא שאנו מלווים גם את הקורבנות בפרק זמן בו הם נעו לקראת משהו. הרבה מתרחש בטיסה שאינו קשור לאסון, והכתיבה מעבירה את הרובד המהורהר, בוחן החיים, שלפעמים מלווה אותנו (אותי) בטיסות. בהינתן מה שידוע לנו אודות שעומד להתרחש, המון מהרחש-בחש הפנימי הופך נלעג. ההישגים שלך, החרטות שלך, הדאגות שלך, היעדים שלך, הם קורי עכביש על פרופלור שעומד להיות מופעל. קמצוץ אירוניה שנפוליטאנו מוסכת לכל זה קשורה בנוסע מבוגר ומריר שנפטר מסיבות רפואיות מעט לפני שהמטוס מתרסק. העברת הגופה בין הנוסעים לירכתי המטוס היא כמו ממנטו מורי המאפשר ליתר הנוסעים לתרגל הדחקה: המוות הוא אותו דבר שקורה לאנשים אחרים.

עד שלא. 

דימון קופרהד, לעומת כל האישי-אישי הזה, הוא ספר חברתי. אם אתם כמוני, הקריאה תעורר רצון לדעת יותר אודות משבר האופיואידים בארה"ב (המליצו לי על ספר זה של גלדוול, וגם על הסדרה Painkiller בנטפליקס). אחת מההערכות שקראתי, היא שרבע מיליון בני אדם קפדו את חייהם כתוצאה משילוב טמא בין ביג-פרמה, שחיתות של רופאים, וריבוד מעמדי. המתאם בין עוני לבין היות קורבן לשיווק פרדטוריאלי של אנלגטיקה ממכרת (ובסופו של דבר, רצחנית), מדגים כיצד הון כרוך בניצול. לא, זו אינה זיקה הכרחית. יש סיפור מורכב יותר אודות התועלות/נזקים הכלליים יותר שנובעים מעושרה של קבוצה זעירה. בכל זאת, קיימים הקשרים מובהקים בהם מי שעני הוא גם מי שאינו מוגן וגם מי שייפגע, וגם מי שימות. זאת כתוצאה מרדיפת הבצע של מישהו אחר (במקרה הזה, בעיקר משפחת סאקלר, שאיש ממנה לא בילה יום בכלא בגלל הנזק שהם חוללו - דמיינו עולם בו הפגזת את הירושימה וחמקת מזה עם קנס כספי...).

דימון יאבד את אמו ואת אהובתו הראשונה שימותו ממנות-יתר הקשורות בזמינות של אופיואידים ותחליפיהם  (אצל דיקנס, אותו משכתבת קינגסולבר, הן מתות מסיבות רפואיות). חברתו הראשונה תגיע לזנות וכמעט למוות (אצל דיקנס היא סתם ננטשת). הוא עצמו יתמכר ויאלץ לעבור את הויה דולורוזה של הגמילה, כמו גם האופן בו העולם הופך תפל. שני עובּרים ימותו ברחם כחלק מכל זה, אח שמעולם לא יהיה לו, ובן או בת שכלל לא יולד. הרומן ממוקם ב Lee County, אזור שנפגע באופן חמור במיוחד על ידי האופיואידים. לא שהרומן מציג עולם ורוד עבור יתום שהיה נולד במקום אחר. אבל הסמים מעבירים את קשיי היתמות הרגילים, למישורים קטלניים. הסמים גם מוסיפים אירוניה מרה לספר של קינגסולבר, איכות שנעדרת מדיקנס. הרי בניגוד למצוקות שונות, הנרקומן מספר למערכת שהיא צודקת: המכור הוא הצרצר הבטלן בו מתבוננת בבוז הנמלה העמלנית. היא בטוחה שקצת יותר מאמץ מצידו היה פותח עבורו חיים טובים. אם מתעלמים מתנאי המסגרת שהופכים את הנמלה לנמלה ואת הצרצר לצרצר, הגינוי שלה נשמע סביר, אפילו מחמיא: מי שעובד קשה חי טוב. פשוט, לא?

כשקראתי את דימון קופרהד, חשבתי שוב ושוב על ג'ון קלטנברונר המהפנט מ'אדון החצר', עוד ספר יתום, מינוס האופיואידים. דימון קופרהד זכה בפוליצר (2023), ואילו 'אדון החצר' בקושי הצליח לצאת לאור. עם זאת, 'אדון החצר' עולה עליו (מי שקראו, יתקשו לשכוח: פעם השאלתי אותו לסטודנטית לתואר שני, והיא כתבה עליו תזה...). אבל גם לדימון יש המון מעלות. הוא גרם לי לקרוא את הפתיחה של 'דיוויד קופרפילד' ולמצוא הקבלות מרתקות. כך למשל, קופרפילד יוצא מביתו לבית אחר, שהוא בעצם אונייה נטושה על חוף ששופצה כך שהפכה לבית מגורים. קופרהד מקבל מחברתו הטובה אונייה זעירה בתוך בקבוק, מתנה שהוא מסרב להיפרד ממנה. הדימוי של אונייה כלואה עובר באופן יפה בין שתי היצירות כדימוי של תקיעוּת.

במונחים של רומן חניכה של יתום, דימון לחלוטין עכשווי. היתום הדיקנסי מחפש (ומצליח) להיות גיבור סיפורו, אותה משאלה ממנה נפתח 'דיויד קופרפילד'. היתום של ג'יי קיי רולינג מצליח להפוך להיות גיבור-העל של עולמו. היתום של נפוליטאנו מצליח להשלים אבלות ולהתחיל מחדש. היתום של קינגסולבר מוצא את כשרונו, אבל מגייסו כדי להשמיע את קול מעמדו. בעולם בו מוסר וצדק הם הרצון להיכלל, הזכות להשמיע קול שהושתק, דיימון ידבר את ההילביליס ואדומי הצוואר של אמריקה. דימון מתמלל את הזבל הלבן שנפל אל מחוץ לאג'נדות של פוליטיקת הזהויות, אבל נפגע בהמוניו לא רק מהקנטה מלעיגה שיטתית, ולא רק מהחלשה מוסדית דרך תיעוש נצלני שעשק אותם במשך דורות, אלא גם ובנוסף—כמו דובדבן רקוב על עוגה עבשה—כתוצאה משחיתות רפואית. כמו ב – Wicked (באמת חשבתם שאתעלם מהסרט?) הרוע הוא של מערכות, לא של פרטים, והיתום של רומן היתמות העכשווי הוא זה שיחשוף עיוות זה, גם אם לא יתקנו.

פברואר, 2025

Demon Copperhead, Barbara Kingsolver, Harper, New York, 2022

Dear Edward, Ann Napolitano, Penguin, New York, 2020

עשרים עמודים לתוך Small Rain, וכבר התחלתי להציק לבני הרופא שיקרא אותו. כי הרומן החכם הזה מטפל בממשק בין ספרות לרפואה. כשהחולה הוא גם משורר, רגישותו לשיח הרפואי—לדימויים, למתח בין נימוס לפולשנות, לכל מה שהמגע עם הצוות הרפואי כולל ולכל מה שנעדר ממנו—הופכת לסיפור אודות פגיעוּת. המעבר מבריאות לחולי הוא גם המעבר מאישיות לגוף. דווקא בגלל שגרינוול מתאר אנשי רפואה רגישים ומכבדים, ספרו מחדד את השבר הזהותי שמתרחש כשהבריאות אובדת. המספר מתעד את האופן בו מבקשים את רשותו לדקור אותו, להפשיט אותו, ללוות אותו לשרותים, ללחוץ במקומות שיכאיבו לו. בקשת הרשות אינה מן הפה אל החוץ. עם זאת, ברור לנו עד כמה לא ניתן לסרב לבקשות הללו. עד כמה משהו בך הופך לבלתי רלוונטי עבור מי שיטפלו בך. הסתירה החווייתית שנוצרת היא בין המון תשומת לב שמורעפת לעברך לבין איוּן. הפכת מושא למבט שרואה ולא רואה אותך בה בעת...

הרומן—סוג של autofiction, המספר חופף/לא חופף למחבר—מתייחד באופן בו גרינוול מתאר חולי. עמודים שלמים—גרינוול אינו חסיד של פסקאות—מתארים התנהלות טכנית: מחפשים וריד בזרועו, מחליפים שקית תרופות, מצלמים אותו במוט אולטרה סאונד (מתנצלים או שלא על כך שהמוט צונן), מחליפים לו (או שלא) מדבקות א.ק.ג. באופן יומי, מתנצלים (או שלא) על מריטת השיער, מנקים (או שלא) את האזור שנותר דביק...

המון מזה...

אצל כותב קהה יותר, כתיבה כזו הייתה הופכת לרשימת מכולת, תיעוד ותו לא. אצל גרינוול, לעומת זאת, המחלה היא המכניקה שלה. מחלה מתנהלת פחות ברובד הדרמטי--אחלים או לא אחלים--ויותר באפרוריות של בדיקות, המתנה, אי ודאות, והמון עשייה זעירה: מיטיבים לך כרית, מבקשים להביט בצרכיך, שוטפים אותך במטלית... במקומות הללו מתרחש רוב החולי.

מבין מגוון הרגשות שהמספר חווה, גרינוולד מבליט את הדיאלוג שלו עם אמון. להיות חולה מעורר חששות אודות מיומנות המטפל או חשד אודות מניעים תועלתניים של המערכת, או פחד מסתם התרשלות שתגרום למותך. לסמוך על הטיפול שאני מקבל? להשיג חוות דעת שניה, ואז שלישית, ואז רביעית? שתי עמדות הקצה—בטחון עיוור, חשדנות תהומית—אוויליות. דרך האמצע אינה תמיד ברורה. זאת ועוד, לא פעם החולה נמצא בשיח עם הלא-ידוע לא רק מבחינתו, אלא מבחינת הרפואה עצמה. חולה שנופל אל מחוץ לתבניות המוכרות, שומע יותר מדי פעמים דיבור אודות מה שהרופאים לא לגמרי בטוחים אודותיו. גם בטחון הרופא, אפילו אם יש כזה, אינו מקשה אחת. לפעמים האבחנה חד משמעית, אולם הבחירה בטיפול המיטבי  לגמרי לא ברורה. לעתים ההחלטה אם להתחיל טיפול קשה או לנסות ולהמתין להחלמה באופן רך יותר, מזכירה פחות דדוקציה מדעית ויותר המלצה על אפיק השקעה פיננסי עם המון נעלמים תוך תלות בנכונות המשקיע להסתכן... יש שהאבחנה והטיפול ברורים, אבל אין לאיש מושג מדוע החולי היכה דווקא אותך ודווקא עכשיו. הדיאלוג שלך כחולה אל מול המקריות הקרה הזו של חולי, לעתים לא ייתרם מצד הרופא. קושיות שיועברו לצוות בעניין זה, יזכו למשיכת כתפיים מלומדת. כך שגם אם תחלים, לנצח תציץ מעבר לכתף. הרי כבר הייתה פעם שנדמה היה לך שראית שם נצנוצים לא נעימים של חרמש...

הרומן מפתח הקבלה בין ביתו של המספר לבין גופו. נשמע מוכר? אז זהו, שלא. גרינוול יוצר קשרים מפותלים בין האמון שנדרש לשפץ את ביתו עם בן זוגו מול הקבלנים, אל מול האמון בצוות שמטפל בו, בין הנזק המפתיע שהבית סופג בזמן סופה (עץ קורס אל תוך הבית) לבין פריצת הגבולות שלו כחולה, בין החזרה שלו לביתו לבין החזרה שלו לגוף לא חולה, בין חללי הבית ומרחבי הזהות שהם מאפשרים (עבודה, אכילה, סקס, שינה) לבין הפעלה הדרגתית של יכולות הגוף.

אבל שיאו של הספר, בעיני, הוא הפרק הרביעי. המספר מנתח בחלקו הראשון שיר חידתי של אופן (George Oppen). הניתוח יפהפה: עמודים בהם פרשן הספרות ממשמע עבורך טקסט מסתורי. בסוף הפרק גרינוול מספר משהו אודות כוחה של שירה, והפתאומיות בה היא פוגשת אותך ביום יום. אני מת על רגעים בהם ספרות דנה בעצמה, לא באופנים המתוחכמים  (מטאפואטיקה ושאר ירקות) אלא במובן הפשוט יותר: הדמות הספרותית כמפרשת יצירה ספרותית אחרת. רגע כזה ברומן אחר ('אליזבת קוסטלו' של קוטזי), שינה את חיי. לא פחות.

מילה על הסיום הקסום של הרומן? בעצם לא. תקראו וזהו!

(אה, כן: מומלץ לקרוא לצד W;t של מרגרט אדסון)

ינואר, 2025

Garth Greenwell, Small Rain, Farrar, Straus and Giroux, 2024

היה לא מעט רחש סביב הנובלה הזו ברשת, עוד לפני שהיא הייתה מועמדת ל   National Book Award ואוזכרה כאחד ממאה ספרי 2024 ש'חובה לקרוא' על ידי הטיימס (רגע, מי, לכל הרוחות, קורא מאה ספרים בשנה?). לא קשה להבין מדוע: אישה נכנסת לבריכה ביום קריר בנובמבר, ומסרבת לצאת במשך שמונה שעות. אישה נורמטיבית, עם בעל נורמטיבי, ושני ילדים נורמטיביים, בקומפלקס מגורים נורמטיבי, בעיר אמריקאית נורמטיבית. בשמונה השעות הללו, העלילה תדלג מנקודת מבטו של הבעל לשלה. מי לא ישארו לנסות ולהבין מדוע הגיעו השניים לרגע כזה? ואם אסגיר שבסופו של דבר הוא מזנק למים בבגדיו, שכנעתי אותך סופית?

זהו סיפור אודות זיוף בתוך נישואין, וזאת כחלק מזיוף כולל יותר, בנוגע לחיים. אצל שניהם—קטלין וורג'יל—בקעה מתישהו הקריאה להיות משהו שונה. היא יכולה הייתה להיות טניסאית מקצועית. הוא הוקסם מנגינת הסקסופון של צ'רלי פארקר, ופלרטט עם מחשבות לפנות לתחום. שניהם ויתרו, מסיבות טובות (אולי). הבעיה אינה הוויתור, אלא החלופה האפרורית שהשניים אמצו. אצל שניהם אין מדובר בוויתור על כישרון אדיר, משהו שהאנושות תחמיץ. אבל כוחה של הנובלה טמון בדיוק במינוריות של ההחלטה. אנת'וני מספרת את סיפורם של המון אנשים שזיהו שכשרונם במשהו שהם אוהבים אינו מרשים. הרי אין מתאם הכרחי בין אהבה למשהו ויכולת לבצעו ברמה הגבוהה ביותר. ההכרה המפוכחת בכך אצל קטלין וורג'יל מאפשרת לספר הזה לדַבֵּר אמת.

     הצימוד בין ספורט ואומנות חשוב. בשני התחומים יש עילויים ספורים. אחריהם מגיעים היתר. מה נגזר על סקסופוניסטים שאינם צ'רלי פרקר, אבל גם אינם חובבנים? מה דינן של טניסאיות שאינן ברמתה של מרגרט דופונט (הגיבורה של קטלין)? הרתיעה של קטלין וורג'יל מובנת. היא נובעת מהאכזריות המובנית אל תחומי צל“ש או טר“ש. לגמרי ברור מדוע משתלם לוותר על מרחבי עשייה של הכל או לא כלום. עדיף להסתפק במשלח יד בו אפשר פשוט להיות טוב (מורה, רואה חשבון, סוכן ביטוח... שזה מה שורג'יל בחר להיות). צריך להיות אטום כדי להאשים את מי שזיהו מראש את העתיד הלא מלבב שנגזר על הסתם מוצלחים, ובחרו בחיים מסוכנים פחות.

     הכל טוב, רק שהשקר הקיומי הזה מוביל גם לשקר זוגי. הנישואין של הזוג בקט מבוססים על אי ידיעה וחוסר שיתוף. בחרתי בך כי את לא תשאלי אותי, ואת בחרת בי כי אני לא אשאל אותך. החשאיות הופכת במשך הזמן לרמאות, מתרחבת למעגלים נוספים, ומזהמת את הכל (לא אספר פן אקלקל). השביתה מרצון בבריכה של קטלין היא ניסיונה לשבור את מעגל השקרים. אנת'וני חותמת את הנובלה בנקודה בה לא נדע להיכן הזוג יגיע אם וכשיתחילו לדבר אמת. בהינתן אופי סודותיה של קטלין—ואתם לא רוצים לדעת—קשה לדמיין כאן סוף טוב...

שם המשפחה 'בקט' לא נראה לי מקרי. העלילה ממוקמת ב - 1957, תקופה חלומית עבור מעמד הביניים האמריקאי. בראש ובראשונה, מיקום כזה מאפשר להציג את אופייה החלול של סוג מסוים של נורמטיביות. אבל במקרה (או שלא), זו גם השנה בה סמואל בקט פרסם את 'סוף משחק' שלו, מחזה בו זוג נשוי ממוקם בתוך שני פחי אשפה ומתקשרים זה עם זו מתוכם. אצל סמואל בקט כלל אין אשליה: המציאות מעופשת ללא יכולת למסך או להסתיר, כך שהנסיון לחתור לזוגיות ללא תחפושות יוביל לישימון רגשי. אולי לשם מכוונת אותנו אנת'וני.

מילה על כותרת הספר. The Most, בשפת המקור של מורה הטניס של קטלין, צ'כית, משמעות המילה היא 'גשר'. כלומר, הכותרת היא אנגלית-לכאורה, צ'כית בפועל, ונכון עשתה מתרגמת הספר לעברית, רחל פן, כשתרגמה את כותרת הנובלה ל'הגשר' (גם אני הופתעתי שנובלה שיצאה ביולי 24 כבר תורגמה...). גשר הוא חיבור בין אנשים, אבל גם מתחם הסוגר עליך, ועלול להוות נקודת תורפה. בטניס שקטלין לומדת, 'הגשר' הוא גם שם של תכסיס.

ואם תקראו, תדעו בדיוק כיצד אנת'וני מנצלת בתחכום את כל המשמעויות הללו...

ינואר, 2024

The Most, Jessica Anthony, Little, Brown and Co., New York, 2024

איריס מרדוק ידעה דבר או שניים על אובססיה. כך, לפחות, טענו מי שהכירו היטב את הביוגרפיה שלה. באופן זה מוסברת לא פעם השכיחות של אובססיה ביצירתה. אבל למרות שלא קראתי את כל הרומנים שלה, איני מאמין שהיא כתבה משהו שמתחרה ב The Sea, The Sea הרומן זוכה פרס הבוּקר שלה, שכל כולו מיפוי של רדיפה ארוטית. אז נכון, כתיבה על אהבה תמיד הייתה גם כתיבה על שגעון. אבל משהו בצ'ארלס ארוובי שלה נגע בי באופן שונה.

     אולי בגלל העיוורון שלו. לארוובי יש המון מאהבות שהוא עצמו מהווה מושא אובססיה עבורן. יש לפחות שלוש, בעצם ארבע, כי ישנו גם גבר שמאוהב בו. [דרך אגב, אם תצליחו להבין מה בארוובי כה מושך, אנא שלחו לי מייל. התשובה הטובה ביותר שעלתה בדעתי נדושה: הקסם שמייצר הנרקיסיסט, מעיין חתול, ייצור שתחושת המגיע-לי שלו מובנית לתוכו כמו הטחול אצל היתר.] ארוובי אמור לזהות בשיגעונן של אחרות השתקפות של טרופו הוא בנוגע להארטלי. יוק. באחד הרגעים היפים ברומן, שתי מאהבות לשעבר מתקוטטות עליו בנוכחותו. ארוובי בהחלט מזהה את החולניות אצלן, אבל אינו מסוגל להקיש ממנה על מצבו. אם יש קומדיה אצל מרדוק, זו הקומדיה...

     כתיבה בגוף ראשון של מספר בעל בוחן מציאות לקוי, יוצרת מספר לא מהימן (כך גם בThe Black Prince של מרדוק, עליו כתבתי כאן). משהו בחוויית הקריאה של טקסט כזה, הופך להזדהות מסדר שני: קשה להזדהות עם מצבו של ארוובי כלשונו. כל שניתן לעשות הוא להזדהות אתו בהינתן שכך הוא רואה את הדברים. גם אז, מרדוק לא בדיוק מחפשת לעורר אהדה לארווובי, וספק אם מישהו יחוש סימפטיה לאגומניאק הזה. ארוובי הוא במאי מקצועי בעברו, ובמאי רגשי של בני אדם בהווה. הוא חף מכבוד לקשרים שמקיימים אחרים (הוא חירב נישואין בעברו, ומנסה לעשות זאת שוב). הוא חף מכבוד לרגשות של אנשים אחרים, וחף מאכפתיות אודות האופן בו פעולותיו עלולות לפגוע בהם. הוא מנצל במודע אנשים שאוהבים אותו. הוא משתמש בזרים כדי לקדם את מטרותיו (כשבנה המאומץ של אהובתו נהרג, למשל, הוא מדמיין כיצד האסון הזה מסוגל ליצור רגעים של נחמה שהוא יעניק לה, וכך יקדם את הקשר בינה לבינו). הרודנות שלו מתבטאת אפילו בארוחותיו: “שזיפים יש להכין כך“, “תפוחי אדמה יש לבשל כך“. הוא קובע. הוא מחליט. לשף במסעדת משלן יש פחות בטחון קולינרי מלצ'ארלס ארוובי... וזה ממשיך. הוא לא איש שיחה מתגמל (ולא, זו אינה שתיקה שמסתירה פנינים: גם מרבית מחשבותיו אינן מעניינות - כלל לא ברור, למשל, מה הוביל אותו לתאטרון ומה נטל מהעולם הזה.) הוא נטול חוש הומור. הוא לא יודע לארח. הוא לא יודע להיות חבר. הוא מתנשא. כשהוא בסופו של דבר מחליט להואיל בטובו ולנסות, אין לו שום יכולת ליצור קשר סביר עם אנשי העיירה אליה הוא היגר. הוא לא עצמאי (אין לו רישיון נהיגה, או חיבור לחשמל, או טלפון, והוא נשען לא פעם על טובות). הוא חסר אחריות - אין לו נקיפות מצפון אודות הכאב שהוא גרם לפני שפרש מהתאטרון. וכל זאת לפני שהגענו למעשיו הפליליים: פריצה לשטח פרטי (פעמיים), וכמובן השיא—חטיפת אישה וכליאתה עד שתראה את האור ותתוודה שהיא אוהבת אותו בחזרה...).

איש מגעיל.

ואם תקראו את ארבע מאות ומשהו עמודי הספר הזה, תהיו בתוך המוח הדוחה הזה לא מעט זמן.

מצד שני, תלמדו משהו על רציונליזציה, ואודות האופן בו גברים בשלבי פרישה נאחזים נואשות בדימויי נעורים. ב The Black Prince, מרדוק התמקדה בגבר בן חמישים ושמונה שמתאהב בבתו של ידידו. ב The Sea, The Sea, ארווובי מנסה לחזור לאהבת נעוריו, דרך האדרה שהוא מבצע לקשר שהתקיים בינו לבין הארטלי (שניהם כבר חצו את גיל ששים...). מרדוק בהחלט מזמינה אותנו לפקפק בנוסטלגיה שלו. הארטלי זוכרת את הדברים אחרת, ומתעקשת להסביר לארוובי שוב ושוב שהוא כלוא בחלום. בסופו של דבר, האוהבים הצעירים נפרדו בזמנו (יותר נכון, היא נמלטה ממנו ונעלמה, ואחרי מספר נסיונות, הוא לא ממש חיפש אותה).

    אבל עמוק מזה, הרומן מזמין אותך לחשוב על חוויית מפגש חוזר עם אהבה ראשונה. אני מכיר זוג אחד בו האישה, בערך בגילו של ארוובי, נטשה את בעלה כדי לחזור לאהובה מימי התיכון. ארוובי מספר לנו שלמרות קשריו הרבים, הוא שמר אמונים להארטלי, ומשהו מזה נשמע אמין לא כתוכן, אלא ככמיהה. האמון "נשמר" לא בגלל האופי הלא מיני של אותה אהבה, ולא בגלל שהיא לא מומשה לגמרי, אלא בגלל שהתרפקות על טוהר עברי מאפשר להניח שהיה שם עצמי נקי לפני שהחיים טמאו אותו. כי בניגוד למשברי גיל הארבעים והחמישים, אזור גיל הששים (ברר...) מפעיל יותר את הפחד מהריקנות שתבוא. התוכן והמשמעות של עולם העבודה נסוגים. אינך נתמך. אינך סיעודי. אבל אתה גם עדיין לא מעוניין להתמוסס אל תוך סבאות חייכנית ומנומנמת. דווקא אז תהיה פגיע לנסיונות מימוש של מה שיכול היה להיות, ולעזאזל העובדות.

*

ביוטיוב ניתן למצוא ראיון שמרדוק ערכה עם בריאן מגי ב- 1977 (נדמה לי שבמסגרת סדרת 'הפילוסופים הגדולים' שלו).

ראיון מרגיז.

למרדוק צריך להיות הרבה מה לומר למגי אודות היחסים בין פילוסופיה וספרות. היא גם פותחת את הראיון באמירה מסקרנת אודות "שתי צורות החשיבה הללו“. אבל חיש קל המראיין משתלט על השיחה, ודוחק אותה להסכמות נבובות לאמירות צפויות למדי שלו בנוגע להבדלים בין פילוסופיה לספרות. מראיין סקרן באמת, כזה המחפש לחלץ ערך מוסף מהמרואיינת, היה מבקש ממרדוק להסביר יותר באיזה מובן ספרות היא 'צורת מחשבה'. נראה שאורך הביקור בעולם חווייתי שרומן ריאליסטי טוב מאפשר, היה עשוי להיות התחלה של תשובה מבחינתה. אם הפילוסופיה מתארת או מנתחת חוויה (ופילוסופיה לאו דווקא מתעניינת בחוויות), הספרות מזמינה אל תוך איוש דק, מחויב וממושך של מרחב חווייתי זר.

 ומה שרואים משם, לא רואים מכאן.

ינואר, 2025

Iris Murdoch, The Sea, The Sea, Everyman’s Library, Knopf, New York, 2016 [1977].