אחרי ההצלחה הגורפת שחוויתי עם Breathing Lessons, קראתי את Redhead by the Side of the Road ומיד אחריו את French Braid. בינג' אן טיילר? לא בדיוק, אבל בהחלט טוב לנו יחד. טיילר כותבת דמות דרך יחסיה עם הנפשות שסביבה. היא פחות המספרת הכל יודעת, ויותר מאפשרת לפנימיות להפציע דרך ממשק ושיחה. הכל בקטן: נסיעה יומית של זוג, רגע בו העבר נוקש בדלת ומזמין בדק בית, הבזקים של סיפור משפחתי שגרתי. יש עלילות, אבל לא באמת. השפה שקופה, חפה מהוקוס פוקוס לשוני, שירה בפרוזה, דחיסות תיאורית וכיוב', ועם זאת, אין תחושת דלות, פשוט כי משהו בהתרחשות אמיתי ונוקב. אה, כן: יש לה הומור.

Redhead עוסק בבּוֹק (נדמה לי שעדיין קיימת מילה כזו). מייקה אינו בדיוק על הרצף, אבל הוא אדם שצעד אחר צעד הפך את חייו לשגרה ידועה מראש: הוא רץ יום יום במסלולים קבועים (גם אני, דרך אגב), הוא מנקה ביום קבוע אזורים שונים בדירתו (גם אצלי זה כך), הוא מתחיל ומסיים לעבוד בשעה קבועה (רגע...), והוא אוכל דברים במקרר כדי לסיים את השאריות (הלו!). למרבה הבושה, חייו ידועים לו ולסביבתו בדיוק מביך, וברגעים הנדירים בהם הוא פוגש את משפחתו המורחבת, הוא מושא להתבדחויות טקסיות.

תצפו לאיזהשהו 'אבל' גואל: טוּב לב? רגישות? נדיבות? אז לא. אין משהו כזה. האיש הזה, בשנות הארבעים לחייו, אינו מצליח לפענח תשדורות חברתיות מורכבות. כשהוא מנסה זוגיות, הוא מפרש בצורה מעוותת את שנאמר לו. על כן הוא גם ננטש. כותרת הרומן מתייחסת לטעות אופטית קבועה שלו בזמן שהוא רץ: ברז כיבוי אש שהוא מזהה בטעות כאישה עם שיער אדום. הבלבול הרגעי הזה בין אנשים וחפצים מהווה איפיון-עומק של הדמות.

      אז כן, יקרה שם משהו, ודבר מה במייקה יוסט וישתנה, אבל מה שתופס כאן הוא הבחירה במישהו כזה כגיבור של רומן. במקום 'דמות מעניינת', התחושה היא שטיילר נתקלה באדם כזה, והתחילה לכתוב את תנאי אפשרותו.

French Braid הוא חיה מסוג שונה. המוקד הוא סיפור בין-דורי של משפחה בערך במשך חמישים שנה. הפוקוס על משפחה גרם לי לחשוב שטיילר כותבת בדידות, וזאת דווקא בתוך קשרים לכאורה קרובים. מילטון היה שם קודם, במשפט האחרון, המהפנט, ב'גן העדן האבוד'. אבל טיילר, אולי בגלל החום, ההומור, והאיכות הכמעט נאיבית, מייצרת בפרוזה שלה תמונות עזות של נתק, אם תרצו, היא כותבת את הבלוף של חום משפחתי. כך, למשל, באחת מעלילות המשנה, אישה ממתינה שבנה האחרון יעזוב את הבית לקולג', ועוברת להתגורר בדירת הסטודיו שלה (היא ציירת), מבלי בדיוק לספר לבעלה שהתהליך מתרחש. היא ממשיכה להגיד לו, לעולם, ולעצמה, שהיא לא באמת עזבה אותו. אבל בפועל, היא פשוט עוברת להתגורר בנפרד.

     הסמליות כאן טורדת: בתוך נישואין ארוכים, לכאורה אוהבים (אולי לא לכאורה), אחד מבני הזוג מייצרת עבור עצמה עולם הרמטי. זו אינה בגידה. סוג כזה או אחר של קרבה נשמר. אבל הגלישה אלי קיום קונכייתי תוך שמירה על הכסות הזוגית, מנסחת את חיפוש הלבד בתוך הביחד. נגע בי במיוחד האופן בו טיילר כותבת את הגבר (רובין). לוקח לו המון זמן להבין מה מתרחש, אבל כשזה קורה הוא לא פוצח בטנטרום. טיילר בונה את ההמתנה המקבלת שלו באופן הדרגתי ומופתי, שמגיע לשיא בברכה שהוא אומר במסיבת ההפתעה שהוא מארגן לאשתו לכבוד יום הנישואין החמישים שלהם. בתמימותו הוא מאמין שאיש מהנוכחים לא יודע את המצב לאשורו—מזה שנים אשתו מתגוררת בנפרד. בברכה הוא מתאר רגע בראשיתי באהבתו אליה, רגע בו היא הפכה עבורו לבית.

*

אלן הולינגהרסט כותב רומנים שצריכים להיקרא על ידי קוראים כמו ניק גסט-הגיבור של The Line of Beauty: אנשים עם חוש וצורך ביופי. שני הרומנים שלו שקראתי עד כה דומים (הזמנתי את הספר אחרי שקראתי את Our Evenings, שהיה אחד מהספרים הטובים שקראתי בשנה שעברה). לכאורה, מדובר ב'מחקר דמות' - פרוזה בה הכל מתחיל ונגמר בגיבור, שדרכו מואר הקשר תקופתי ותרבותי. אבל זאת רק לכאורה. לפרוזה של הולינגהרסט יש קפלים והפתעות. התיאור הוא לא פעם הדבר עצמו. הולינגהרסט אוהב אנשים. יותר מהם הוא אוהב את השפה. אז מי שיחפשו בספריו רק דיוקן עמוק וכובש, יקבלו זאת, מן הסתם, אבל יחושו שביטלו לא מעט זמן. לעומת זאת, מי שמתענגים על פסקאות מהורהרות, מחפשות, מדייקות מצב - יגמעו את הרומנים הללו באיטיות שהם תובעים.

הרומן (זוכה פרס הבוקר ב 2004), מלווה את ניק בתום לימודיו באוקספורד במשך ארבע שנים בלונדון של שנות השמונים. בתקופה הזו ניק חווה את הקשר הראשון המשמעותי שלו עם גבר ואחר כך קשר שני, עם מאהב, בן זוג, אבל גם מעסיק. ניק מגיע ממשפחה לא אמידה, ובוחר לחיות עם אנשים ממעמד כלכלי גבוה בהרבה משלו (Guest אינו שם מקרי). יוצא שכמו ב Our Evenings, הולינגהרסט ממקם את הגיבור ההומו לא רק אל מול מרכז מדומיין של מיניות הטרונורמטיבית, אלא גם מול אמצעי הדרה אחרים: ב Our Evenings מדובר על זרות גזעית, ב The Line of Beauty זוהי זרות מעמדית. דרך עמדת האורח הרומן מבליט את הכזבים של השמרנות האנגלית - גסט הוא דייר של שר בממשלתה של תאצ'ר, שאפילו מופיעה בספר בסצנה בלתי נשכחת. שוב ושוב המחיר של חיי הסתר ההומואים מומחש באופן נוקב. הרומן גם עוסק בחוויה ההרסנית של איידס באותן שנים, הלבד של הגסיסה, והכמעט שמחה לאיד של התרבות המרכזית.

      נדמה שניק נשאב לבני המעמד הגבוה, משום שזו דרכו לחוות עוד ועוד יופי. הוא מרעיף תשומת לב על החפצים שמקיפים את אותם אנשים, שבדרך כלל עוורים לערכה הממשי של האומנות שהם צורכים. ניק הוא בדרך כלל אנין הטעם היחידי בחדר מלא במתחזים. (יצא לי לצפות לפני כמה ימים בסרט 'בלוּ מון', והיה נראה לי שגיבור הסרט, לורנס הארט, הוא בדיוק סוג האדם שניק גסט יתבגר להיות). 'קו היופי', צרוף שמופיע שוב ושוב ברומן ולא רק בכותרתו, מציין גם את השימוש המקורי של הוגארת' (מעין S מתפתל שלוכד, למשל, את קווי המתאר של פנים צעירות), אבל גם בהקשרים של יופיים של פריטים: הגו של גוף גברי שנצפה מהצד, או אפילו שורת קוקאין. אולי כי מי שחי בממשק עז ליופי, רואה אותו בכל מקום. קוראים רגישים, ימצאו את קו היופי גם בפסקאות הסיום המופתיות שחותמות את הרומן.

נובמבר, 2025

Anne Tyler, Redhead by the Side of the Road, Penguin, New York, 2021

Anne Tyler, French Braid, Penguin, New York, 2023

Alan Hollinghurst, The Line of Beauty, Picador, 2004

Salt Houses מעניין פחות בגלל תכניו, ויותר בגלל האופן בו הוא מתכתב עם זיכרון פלסטיני. אליען אינה כותבת נוסטלגיה לבית שגורשת ממנו, היא אינה משחזרת את הנכבה, מדמיינת שיבה, או מנסה לעמוד במחוייבות אתית לזכור ולא לשכוח. במקום אלה, הרומן השקט הזה מסרב לקתרזיס, ודרך כך מאיר את הבלוף של זיכרון היסטורי, את ההתפוגגות המהירה של מה שרוצים להזכיר, את הארעיות של הקיום בתפוצות הפלסטיניות, את חוויית הבית-לא-בית שכותרת הרומן לוכדת: מלח כחומר משמר, ומלח כמבנה חולף, מסיס, כמוצק שמצוי בדמעות.

קראתי את הרומן כחלק מניסיוני להכיר את החוויה הפלסטינית דרך ספרותה. לא צריך להזכיר לי שזהו פרוזדור חווייתי מוגבל, לא רק כי קראתי מעט מדי, אלא כי הפלסטינים שמגיעים לכתוב בעברית או באנגלית אינם בהכרח מייצגים. חלה אליען, למשל, היא פסיכולוגית בעלת קליניקה בניו יורק. אז מה בינה לבין החוויה של פלסטינית בשכם, במזרח ירושלים, או בעזה? מה בינה לבין הסטודנטים הפלסטינים שאני מלמד כאן? להגנתי, לפחות מול הטענה השניה, אגיד שזהו ביטול נמהר מדי. ראשית, הפזורה הפלסטינית אינה פלסטיניות-דמה. היא חלק מהפסיפס החווייתי הפלסטיני. שנית, בגלל תודעת אובדן הבית, פלסטינית ניו-יורקית מסוגלת להדהד במשהו את עולמו של פלסטיני שגר כאן.

הרומן מתאר מספר דורות של משפחת יעקוּבּ העמידה. כל 'פרק' (למעשה, סיפור) מלווה דמות בנקודת מקום-זמן על הרצף שבין 1963 ל 2014, ובין שכם, ביירות, עמאן, פריז, כווית סיטי, בוסטון ויפו. בפועל, מוצא המשפחה הוא מיפו, משם גורשה בנכבה יחד עם כששים וחמישה אלף ערבים יפואיים. רק שיפו מוצגת ברומן מלכתחילה בתור זיכרון, ולא כממשות. 'בתי המלח' ברומן הם בתי הרפאים שדורות בני המשפחה יאכלסו. המאורעות בפרקים בדרך כלל כתובים בזיקה לפרץ אלימות מזרח-תיכוני כזה או אחר (מלחמת לבנון השנייה, מלחמת המפרץ, התאומים), שמתווך  לבני המשפחה דרך הטלוויזיה. הקיום הפלסטיני הגלותי המשתקף ברומן מסתכם בקללות כלפי צוררים חיצוניים (ישראל, כמובן, אבל גם באשר אסד וסאדם חוסיין).

קללות זה סבבה. אבל לא הולכים עם זה למכולת, מה שמוביל אותי לישראלים ולאופן בו אליען מציגה אותם. ישראלים אינם ממש חלק משמעותי ברומן, אלא יותר אופק של רוע אפל. נשמע על עינוי במכות חשמל בכלא או על שימוש בפגזי זרחן. האזכור הכמו-אגבי של נקודות-קיצון של אכזריות ישראלית מאפשר ליָיתֶר הקשרים ונארטיב נגדי. הרי אם חצית רף מסוים של אכזריות, לא ממש משנה מדוע וכיצד הגעת לשם. התוצאה היא אטימה של הנרטיב הפלסטיני לאפשרויות אתיות מסוכסכות יותר, או, רחמנא ליצלן, לבדק בית.  

זה לא שאני מתלונן שזו ספרות שלא סופרת אותי כקורא שלה (כן, גם זה, אבל קרוביי אומרים לי שאני ממילא נוח להיעלב...). הכשל הזהותי-פוליטי המקופל בקללות לטלוויזיה, הוא שכמו רומנים פלסטינים אחרים שקראתי, אין שמץ ניסיון לצאת ממשבצת הקורבן. כמו רומנים פלסטינים אחרים שקראתי, אין ניסיון לחשוב תקווה, פיוס, או אחריות עצמית לטרגדיה הפלסטינית. ואם מגבלה זו מובלעת ברומן, הרשו לי להתקטנן ולהצביע על פרט מפורש בו: הצימוד בין ישראלים לעור בעייתי. גם ב Salt Houses מתואר המעבר המשפיל דרך נתב"ג, ומובן לי מדוע. אבל כמו ברומן פלסטיני אחר שקראתי לאחרונה Behind You is the Sea, איש האבטחה הישראלי מתואר כמחוטט. מדוע? מה בין ישראלים לאקנה?

רומן אינו מניפסט פוליטי, ואני מודע לכך שאני לא לגמרי הוגן. אליען לא מחפשת השלמה, אופק חדש, או ערעור על וודאויות אודות טובים ורעים. אבל לא מנקודה זו שווה לקרוא את הרומן. אליען כותבת בני אדם אל מול זכרונם. כשהבנתי זאת, הרומן הפך מעניין הרבה יותר. זאת משום שלאורך רוב הקריאה חשתי שאליען לא באמת כתבה רומן, אלא אוסף סיפורים קצרים שזורים יחד דרך סיפור מסגרת של משפחה. אז כשהתחלתי לחשוב על הספר במונחים של התכתבות מסדר שני עם המורכבות והבעייתיות של ההישענות הפלסטינית על זיכרון, כל אחד מהסיפורים קיבל פתאום אופי שונה - פחות חקר דמות, ויותר התעכבות על היחס בין דמות לעברה ובין דמות לזכרון משפחתי משותף בתוך מסגרת בין-דורית.

     הדמנציה של עלייא, המטריארכית של המשפחה, למשל, אינה סתם אפיון קליני אלא מטפורה להתפוררות זהות עקב ארעיות הזיכרון. לכאורה, הפלסטיני מחוייב לזכור, לשאת את המפתח לבית שהיה, לשמור צילומים ופריטים, ולמסור הלאה את הסיפור המשפחתי. בפועל, הזיכרון אובד, והפרגמנטים שנותרים הופכים תלושים. הערבית בפי הדמויות רצוצה. כשהם משתמשים בה, חושבים שהם בכלל לבנונים. ברגע אירוני במיוחד, מאנאר, צעירה בשנות העשרים לחייה, מבקרת במקרה ביפו, ומעבירה יום שלם בסמטאות בקרבת הבית בו נולדה סבַתא, מבלי בכלל לדעת זאת. לאמור, גם השיבה היא שיבה במרכאות. מנקודת מבט זו, שיר הילדים הערבי החותם את הרומן, נשמע פסימי וסמלי: “יאללה תנאם, יאללה, תנאם“ -קדימה לישון, קדימה לישון...

אוקטובר, 2025

Hala Alyan, Salt Houses, Harcourt, Boston, 2017

וידוי: הסיבה שקראתי את Shuggie Bain קטנונית: סקרן אותי לדעת איזה רומן זכה ב Booker במקום Apeirogon ב 2020. אמנע מהשתפכות נוספת בשבחי אפירוגון כאן. נרמז לי שזה כבר יוצא מכל החורים. אבל ה Booker הוא פרס שאני עוקב אחריו. הוא אינו חף מנפילות ('הטיגריס הלבן' של אדיגה, למשל). אוסיף שהשנה יצא לי לקרוא ארבעה רומנים מהרשימה הארוכה שלו (Flesh, Universality, Endling ו-Audition), ולמרות שלא בזבזתי את זמני, איני מייחס להם ערך רב (ספר השנה, מבחינתי, הוא Our Evenings של אלן הולינגהרסט). אבל אפירוגון הוא סוג של שיא, ובגלל שהוא היה ברשימה הארוכה, מישהו היה צריך להעדיף את Shuggie Bain על פניו, לא?

אז כך: Shuggie Bain אכן רומן כובש ומיוחד. הוא החקירה הספרותית העמוקה ביותר שקראתי אודות אלכוהוליזם והתמכרות. האלכוהוליזם ממוקם בתוך קשר בין בן (שאגי) לבין אימו (אגנס). נקבל את התדרדרותה של אגנס גם דרך המְספֵּר, אבל גם דרך עיניו של ילד אוהב. הרומן מרמז על האשם התורם של תנאי מסגרת (גלאזגו של שנות השמונים, שנות ת'אצ'ר, אבטלה...). אבל בניגוד לרומן עכשווי אחר שעוסק בהתמכרות, דימון קופרהד, שמתאמץ הרבה יותר להוקיע גורמים מערכתיים שאחראים להתמכרות (לאופּייתים), ספרו של סטיוארט נותר אישי ואינטימי. דימון קופרהד יגרום לך לחרוק שיניים בזעם. שאגי ביין פשוט עצוב.

הרומן הוא גם מחווה מתמשכת של קבלה. זהו סיפור על אהבת בן. הרגעים בהם שאגי פושט את בגדיה של אגנס כשהיא מעורפלת הכרה, האופן בו הוא מנסה לגונן עליה, הנקודות בהן הוא מזהה הצלחות זמניות שלה ומעודד אותה, התקוות שלו, שיתוף הפעולה המיוסר שלו עם ההתמכרות שלה, אשמתו, חוסר האונים שלו -- מכמירי לב ומעוררי השראה. נאמר זאת כך: אם חי בתוכך קטגור זחוח מדי אודות מגרעות אימך, שאגי יעורר אותך לבדק בית. ילד שחווה רעב, שלל חסכים, ושפע ביזיונות זעירים וגדולים בגלל אימו, ילד שמזנה את עצמו בגלל אימו, ובכל זאת מוחל ואוהב. שיקום בבקשה מי שסבל יותר וישליך את האבן הראשונה...

למרות כותרתו, גיבורת הרומן היא אגנס. היא כתובה ביד עדינה (דאגלס סטיוארט איבד את אימו האלכוהליסטית בגיל 16, ובראיונות סביב הספר הוא אישר חפיפה לא קטנה בין בדיה ומציאות ברומן). לא תאהבו אותה אבל תעודדו אותה. ההקשר הקתולי ממנו היא צומחת, נוראי. מה שאימה עוברת מאביה, גרוע ממכות. מה שאגנס סופגת מאביה ברגע בו הוא מאמין שהוא מחנך אותה, מבזה הרבה יותר ממכות. אחר כך מגיע בעלה השני, אביו של שאגי, דמות שעבורו ושכמותו דנטה היה כותב מדור מיוחד בתופת...

         הַסללה אינה מייצרת תוצאה הכרחית, אבל אין למזער את כוחה. ברומן אחר שקראתי לאחרונה, Nesting, הגיבורה מחלצת את עצמה מאלימות בעלה. רק ששם, מתייצבות לעזרתה אם, אחות, וחברה טובה כמו גם השכלה וסעד חברתי מוסדי משמעותי. לאגנס אין אף אחד מאלה. שלושת ילדיה ייטיבו לעשות אם יינטשו אותה, אחרת היא תגרור אותם מטה איתה. כך עושים השניים המבוגרים יותר. לא שאגי.

אז היא תיפול.

אבל היא משמרת עניין מכיוון שנפילתה אינה קווית. שוב ושוב אגנס מנערת את עצמה ומייצרת רגעים של אישור עצמי. בתוך ההשפלה המתמשכת שהיא התמכרות, אגנס מצליחה לעיתים להיות מכובדת, כמעט אצילית (משמעות השם 'אגנס' היא טוהר). בעיקר חשתי זאת ברגעים בהם היא יורה חזרה במי שפוגעים בה. היא לא תנצח, אבל היא יודעת להחזיר.

בתוך כל זה, הרומן גם עוסק בהומואיות של שאגי. גדלתי באנגליה בשנים בהן ממוקם הרומן, והקללות שמוטחות בשאגי הן כאלו שאני מכיר. עם אם מכורה, אב על הנייר, קתוליות, בורות, ועוני – אין כמעט פיגומים שמסוגלים לתמוך בשאגי בדרך לקבלה עצמית. מי שחפצים בטובתו, מנסים ללמד אותו לצעוד באופן 'גברי' יותר. ברגע כואב במיוחד, אימו עושה ככל שהיא יכולה כדי שגבר אחר ישחק אבהות זכרית מוכרת יותר מול בנה. המעודנות של סטיוארט היא הזיקה שהוא יוצר בין האלכוהוליזם של אגנס להומואיות של שאגי. ההצלבה מבצבצת ברגע בו שאגי מכיר בכך שבדיוק כפי שאימו לא תצליח להיגמל, הוא עצמו לא 'יצליח' לאהוב נשים. הסלידה והשנאה העצמית המקופלים בהקבלה הזו לא יעובדו בהמשך הרומן, כמו יתר המטענים ששאגי יאלץ לשאת בהמשך חייו, אחרי מותה של אימו.

לא אפירוגון, אבל ממולץ בחום.

אוקטובר, 2025

נב“ד (נזכרתי בשני דברים): ראשית, לפרסום הרומן יש סיפור סינדרלה מעניין. לא מעט כובעים נאכלו בידי מי שדחו את כתב היד. שנית, מי שפתוחים להאזנה לספרים, ירצו להאזין להקראה הקסומה של רומן זה. המבטא הסקוטי של Angus King והמעבר האמין בין הדמויות, לכד אותי (למרות שגם רכשתי עותק קשיח של הספר, כי בכל זאת לאודיו יש מגבלות).

Douglas Stuart, Shuggie Bain, Grove Press, New York, 2020

מאגי מורן היא אישה בעלת יותר מדי רצון טוב. כשהיא מזהה מצוקה, היא נגררת לפעולות הצלה. אם היא צריכה לייפות את המציאות, לייצר שקרים לבנים, להעלים מידע חיוני, היא לא תהסס. היא רואה את הטוב כמעט בכל מי שסביבה גם אם המבט המחמיא הזה כבר לא בדיוק קשור לאדם עצמו ('כמעט' כי בעלה, עירא -Ira- אינו חלק מהמסיבה). היא גם חרוצה ועמלנית, ומוכנה לעשות מעל ומעבר כדי לעזור.

וכאן נעוצה הבעיה. רצונה הטוב לא חדל לסבך אותה (ובדרך כלל את בעלה) במצבים מביכים עד מבישים. אתם תצחקו כהוגן. מי שסופגים את כל הטוב הזה צוחקים פחות. נכון שהיא באה מאהבה. אבל גם האינקוויזיציה הספרדית באה מאהבה. בקיצור: Breathing Lessons הוא הרומן למי שירצו להשתכנע שאהבה היא תנאי הכרחי (וגם זה לא בטוח) אבל לבטח לא מספיק ליחסים אנושיים קרובים ומיטיבים. אהבתה של מאגי מעוותת את בוחן המציאות שלה, ומהווה מתכון לצרות. היא אינה נתמכת ביכולת לבקר את החלטותיה הספונטניות, ולוודא אם ומה עלול להשתבש.

פעמיים היא משדכת את בנה לחברתו פיונה (אשתו לעתיד וגרושתו לעתיד העוד יותר רחוק) תוך שהיא מספרת לפיונה שבנה מאוהב בה באופן עמוק יותר מכפי שהוא חש. מאגי בעצם מייצרת נישואי-בוסר, שנכשלים, מן הסתם, בגלל שתילת תחושה כוזבת שהשניים נועדו זה לזו, ולעזאזל העובדות. הרגעים בהם תכסיסיה נחשפים—תחשבו יאגו, רק שהאלתור הלא-אפוי מכוון לא להרוס אלא להיטיב—שווים זהב.

ובעלה, עירא, חי עם כל זה. שלוותו תורמת להומור. הוא מגיב לאשתו כמו לכוח טבע: משהו שמתרחש ללא שליטה, וצריך למזער את נזקיו. מהעמודים הראשונים בהם היא אוספת אותו ברכבם המשותף שיצא מתיקון פחחות אבל בדרכה אליו כבר נדפק שוב, דרך מה שהיא מעוללת לו בנסיעתם המשותפת, עירא הוא מופת סטואי. אומר זאת כך: לו בודהה היה חי היום, הייתי מצפה למצוא על אחד מהמגנטים על המקרר שלו את המשפט: What would Ira do?.

אבל חוץ משלווה, יש לעירא  גם אהבה רבה למאגי, וגם ממד זה עובר אלינו, החל ממריבתם הראשונה. עירא גם יודע עוד משהו (שהוא לא מספר לנו): לפעמים, הטרלול של מאגי פשוט עובד. נישואיו אליה, למשל, התחילו בדיוק דרך אחת מההסתבכויות של מאגי (לא אספר כדי לא לקלקל– אבל מי שיקראו, יצחקו בקול). כלומר, העולם לאו דווקא מסרב לשתף פעולה עם הדון קישוטיות של אשתו. מוחלים לה, או שזה פשוט מצליח...

אז מתחת להומור מתקיימת האיכות החמה ומאשרת-החיים של הרומן הזה. אנשים מזיקים זה לזה, אבל אין זדון. לא תרצו שמאגי תחפוץ בטובתכם. אבל אם היא קרובה אליכם, לא תסבלו - יש בה מה לחבב.

ומתחת לשתי השכבות הללו, מבצבץ גם אֶבֶל: אצל עירא, יש אבל על חיים שלא בחר (משפחתו רכבה עליו כדי שיוותר על שאיפותיו). אצל מאגי זהו האבל על הקן המתרוקן ואבל ספציפי יותר של סבתא שנכדתה נעלמה מחייה אחרי גירושין. כידוע, זכויות ביקור אינן חלות על סבים וסבות. מי סופר אותם? אבל העלמות הנכדה אצל סבתא כה מעורבת—נכדתה גדלה בביתה בשנה הראשונה—יוצרת חלל לכל דבר, שלא ברור כיצד ממלאים או ממשיגים אותו.

הרומן זכה בפרס הפוליצר ב 1989, עוּבּד לסרט ב 1994, ותורגם לעברית (“שיעורי נשימה“) על ידי שלומית קדם. ההצלחה אינה מפתיעה. הוא חם, מצחיק, אמיתי, ומאוכלס בדמויות כה חיות עד שנדמה שניתן לגעת בהן. קראתי איפשהוא שכשטיילר כותבת רומן, הדמויות גרות בחדר העבודה שלה ומשוחחות איתה. זו לא נשמעת כמו גוזמה.

ספטמבר, 25

Anne Tyler, Breathing Lessons, Vintage Books, New York, 2017 [1988]

ברור מדוע ספרו של שמאס נחשב לספר פלסטיני משמעותי. ברור גם, מנגד, מדוע זהו הרומן היחיד שהוא חיבר. הספר מחבר בין תיאור ההיסטוריה המשפחתית של שמאס, לבין מהלך מטא ספרותי בו שמאס פורס לבטים והיבטים הקשורים בעמדת הסופר הממשית שלו. חשיבות הספר קשורה במימד המטא-ספרותי: באופן בו הקול הספרותי הפלסטיני מסוגל לדחוק עצמו אל תוך ספרות ישראלית. חולשת הספר טמונה במספר פגמים בו כרומן.

     בעלילת המשנה, המטא-ספרותית, שמאס (בשמו) נוסע לריטריט כתיבה באיווה ארה"ב, כשלצידו א.ב. יהושע (הוא לא מכונה כך ברומן, אבל ברור שזה הוא), שמבהיל אותו בכך שהוא יתבונן וינסה ללמוד את שמאס כי הוא (יהושע) רוצה לכתוב 'משכיל פלסטיני'. לא מסובך להבין כיצד הכותב הפלסטיני מספר כאן משהו לקוראיו אודות קיטלוג, אודות הדחיפוּת לארגן זהות הפלסטינית אל תבניות לא אישיות—זאת למרות שכוונתו המוצהרת של יהושע היא לכתוב ערבי שלא באופן קלישאתי. יוצא שנקבל את התלבטויותיו של הסופר הפלסטיני בנוגע לתיאור עצמי שאינו מתמסר לאוריינטליזם שהקורא העברית יצפה למצוא. נקבל גם סרוב לעמדת 'ההתרסה' - כאילו שהסופר הפלסטיני חייב משהו לקורא העברי. בעלילה הראשית, נקבל תיאור של משפחתו של שמאס, משלהי המאה התשעה עשרה עד, פחות או יותר, מחצית המאה העשרים (הנכּבה, כפי שנחוותה בפסוטה, הכפר בו נולד שמאס, מוצגת בפרק הששי).

      מי שירצו לגשת לספר זה, יפיקו ממנו ערך רב יותר אם יצללו לספרות המשנית (מיקי גלוזמן, חנן חבר, יש עוד): לפרסום 'ערבסקות' קדמה חלופת טקסטים מתוקשרת בין שמאס ויהושע (ומצטרפים נוספים), בנוגע לייצוג הפלסטינים בספרות העברית. יהושע החזיק בטענת השמאל הציוני: בשלב כלשהו תקום מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית. המיעוט הערבי שיבחר להמשיך ולחיות במדינה היהודית, יהיה שווה זכויות, מתוך מודעות לכך שהוא מיעוט - הסמליות, השפה, התיעדוף החוקי (חוק השבות), יהיו כולם של מדינה יהודית. יהושע קבע שאם משהו בחזון הזה לא יתאים לאנשים כמו שמאס, הם מוזמנים לעבור לגור במדינה הפלסטינית. שמאס דחה חזון זה. במקומו, הוא חיפש מבנה דו-לאומי, בו העברית מהווה ציר מניע, כל עוד מרחיקים אותה מזיהוי בלעדי עם יהדות. מנקודת מבט זו, העברית של שמאס—כי הוא בחר לכתוב את 'ערבסקות' בעברית—מהווה 'ספרות מינורית' (דלז וגוואטרי), כלומר, ספרות שמנסה להחדיר את המיעוט אל תוך הספרות ההגמונית במקום לדור לצידה או לבקרה מן החוץ. הרעיון הוא לחתור תחת היומרה לבלעדיות: ספרות עברית כנכתבת אך ורק על ידי יהודים. לפעמים הרומן מבצע ערעור כזה דרך הדהודים אינטרטקסטואלים משמעותיים (גלוזמן כתב על היחסים בין אפיזודה ב'ערבסקות' לבין 'הבריכה' של ביאליק), לפעמים דרך מה שמכונה היום code switching, היינו נזילה בין שפות או משלבים כדי לבטא אמירה פוליטית. כך, למשל, שמאס יקפיד לכנות שמות מקומות ומאכלים בערבית, לא בעברית, גם אם כבר קיימים כינויים עבריים. באופן הזה, הערבית 'רודפת' את העברית.

הצרה היא שזה לא ממש ספר טוב. מתגמל לנתח אותו, כן. זהו מסוג הטקסטים שתרצו ללמוד וללמד, טקסט שמזמין קריאה צמודה. אבל כרומן הוא סובל מיד כבדה, יש בו משהו over-written, כתיבה שמכוונת יותר לכותבי עבודות סמינר, ופחות מחויבת למחוללי העניין של רומן טוב. אין כאן שקיעה אל תוך חיים דרך דמות. אין כאן חקירת מקום. אין ניסיון לעורר חוויה. לעתים חשדתי שחלק מהכתיבה הדחוסה היא פרודיה על תיאורים אוריינטליסטים, אבל לא הייתי בטוח. שמאס ללא ספק מתוחכם מספיק שכל התלונות שלי מסוגלות להיות יעד של כתיבה זרה—נוצרי, פלסטיני, כותב עברית. אבל אולי יש כאן סתם אי עמידה ביעדים של ספרות, ואולי בגלל זה שמאס לא ניסה לכתוב רומן נוסף.

[לקרוא לצד ערבים בוכים של סעיד קשוע, או James של פרסיבל אוורט]

ספטמבר, 2025

אנטון שמאס, ערבסקות, עם עובד, תל אביב, 1986

 מוקדש לתלמה אדמון ז“ל

אני מקיים דיאלוג רב שנים עם כתיבתו של מיברג - בעיני, אחד מהכותבים המעולים שפרחו כאן. בימי כמבקר ספרות 'מקצועי' בעיתון (הכוונה שקיבלתי כסף על זה, כן?), כתבתי ביקורת על ספרו 'ארץ אוכלת' (1996). שיבחתי את יכולתו המופלאה לחבר משפט קריא באורך פסקה, משפט שאוסף תנופה, סוטה לזִיג ומתקן לזַג, מחליף מקצבים—לגאטו חולם בהקיץ ומהרהר בלי סדר מאיץ לסטקאטו נשכני, מאגרֵף, הדוּק—וזאת באופן שאורג יחד הומור-עצמי ותבונה, כך שנקבל נקודת מבט חלקית, שלא מתנצלת על חלקיותה, שמחה (נניח) בחלקה, ותובעת רק רגע שקט, כי היא רוצה לומר דבר מה.

   והכל דרך אוכל. מיברג כתב אנשים דרך מזון. גם אחרי תכניות הבישול שהפכו הרבה מרבדי העומק לקלישאות, אוכל נותר חיבור, שפה, כוח, ירידה לפרטים, נתינה, ארוח, מפגן עליונות, מניירה... טלו פרט שזכור לי במעורפל, טבח (נדמה לי ד"ר שקשוקה), שמתעקש לתבל את סלט הירקות על קרש החיתוך, ולא בקערה חלילה. קוראים משהו כזה ורואים הבלחה של חיים שלמים. היידגר ראה עולם מפציע בפרט באופן בו ון גוך צייר נעל של איכרה. מיברג מעביר משהו דומה בשקשוקיה...

תמיד אהבתי כתיבה עיתונאית כזו, וכמעט בכל גיל היה עיתונאי-מסאי שליווה אותי כמו פס קול: אהרון בכר ('ידיעות') שהייתי גוזר ושומר כתבות שלו, דורון רוזנבלום ואריה כספי ('הארץ'), עירית לינור ('חדשות'). מיברג הוא החשוף מכולם, כך נראה לי, זאת אומרת שיותר מכל אלה, תקראו אותו בגלל הדיאלוג שלו עם נושאו, פחות בגלל התוכן. עם זאת, אתוודה שבמפגש חוזר עם כתיבתו, לפרקים היה נדמה לי שמשהו בעברית של מיברג חורק. אחרי המון שנים במיין (הוא עזב את ישראל למיין ושהה שם חמש עשרה שנה), לעתים הרגשתי אנגלית מעוברתת, תחביר לא ידידותי, וקריאוּת פחות מענגת מבעבר.

הרשימות שנאגדו יחד ל'אטלנטיס' לכאורה אינן עוסקות בישראל. מיברג קובע שהוא איבד את הזכות לעסוק במקום שהוא נטש. הוא מנסה לכתוב 'אמריקה' - בוב דילן, אריתה פרנקלין, קובריק, פקינפה, מריו פוזו (מחבר 'הסנדק'), יאן וונר (עורך ומייסד ה Rolling Stone)... אבל מבעד לנושאו הרשמי, מציצה הוויה נוודית-ישראלית. הגלותיות שלו רב-שכבתית. גיאוגרפית, הוא מיקם עצמו לא סתם בעוד כרך אמריקאי הומה, אלא בשטח נידח במיין – כלומר, חיצוני לישראליות, אבל גם קצת חיצוני לאמריקאיות. תרבותית, הוא כותב על ספרות, קולנוע ומוסיקה שהגדירו את חזית התרבות לפני ארבעה עשורים ויותר, כך שיש אצלו גם נוודות של זמן. גם עבור בני דורי (ואני כבר סבא), הרפרנסים שלו הם סוג של 'פעם'.

    אבל, וכאן אני מגיע לעיקר, מה שלכד את תשומת לבי יותר מכל, הוא האופן בו מיברג מציג עולם רגשי אנגלופילי: הישראליות ככמיהה לתרבות אחרת, תרבות שדוברת, חושבת, ומרגישה אנגלית. בשינוי מספר פרטים לא חשובים, ראיתי את עצמי בו. כמי שגדל על פינק פלויד ורוק כבד, כמי שהעולם הקומי שלו עוצב על ידי פייתון וספיינל טאפ, גם אני נושא עולם רגשי שמחולליו רחוקים מכאן, וגם איכשהו יצא שספרות אנגלית הפכה לתחומי המקצועי. בהינתן התפנית האנטי-ישראלית של מוסיקאים וקולנוענים (ואניח לאקדמיה, כי אם אתעקש להגיע גם לשם אפרוץ בבכי), הקוסמופוליטיות הזו הופכת לבלון שהתפוצץ לחלקנו בפנים. אם להאמין ל ynet, עבור הרוקיסטים והקולנוענים של היום החמאס הם לוחמי חופש, וחלקם חשבו כך עוד לפני שישראל התחילה לשחק עם הגבלת אספקת המזון לעזה. רוצה לומר שמשהו בהקשר התרבותי הקוסמופוליטי שבנה את עולם הרגש שלי, כמו את זה של מיברג, נראה לי בשבועות האחרונים כוזב.

     הישראליות של מיברג נותרה העברית שלו, למרות שהנושאים כולם אמריקאים. אז גם נוודות לשונית קיימת במצרף הזה. אתה במיין. אתה כותב אמריקה. אתה כותב אמריקה של פעם. אתה כותב לישראלים שהיו. אתה גם שריד של עולם—עיתונות דעות—שהולך ונעלם יחד עם התפוררות ה- monoculture של עיתונאות מסאית כתובה, שידעה להגדיר פעם סדר יום. לא פלא שמרירות היא הטעם העקבי שמותירות הרשימות הללו. אז בסופו של דבר, זהו ספר עצוב. תקראו מישהו שהוא לא כאן ולא שם, שמצא עצמו לבד בגיל מבוגר. שיש לו מה לומר, אבל לא ברור למי. שיש לו ברק וחכמה אבל אלו נמהלים בעולם בו 'כתיבה אישית' עברה זילות, ועצם היכולת לתחזק עניין למשך אלפיים מילים מתנפצת אל סלעי האמל“ק...

ספטמבר, 2025

רון מיברג, אטלנטיס, יצירה עברית, ראשון לציון, 2025

Nesting עוסק באישה בהליכי יציאה מיחסים שכוללים אלימות רגשית. הרומן עוסק פחות בנטישת הנישואין, ויותר באתגר שלא לחזור לבעלה. אחרי חמש שנות נישואין לריאן, בוחן המציאות של קיארה, אמן של סופי (4) ואלה (2) ובהריון  עם ילד שלישי, עוות על ידי בן זוג מצמית, מחליש, מפחיד, ובעל מזג לא צפוי. ההחלטות שהיא תקבל והמחשבות שמובילות אותה אינן אלו של אישה בטוחה בעצמה. נלווה את הקושי היומיומי העצום של אם ואישה הריונית נטולת עבודה, כסף, וקורת גג בניסיונה להחזיק יותר מדי כדורים באוויר, בעוד בעלה ממשיך לנצל את מצבה, את מחוייבותה לילדיה, ואת נקודות התרפה שלה כדי להמשיך ולהתעמר בה. קראתי כמה דמויות מגעילות לאחרונה. ראיין של אודונל הוא היחיד לו איחלתי התקפי טחורים מכאיבים במיוחד בכל פעם שהוא הפציע על הדף...

מצד שני, ראיין כה דוחה עד שהוא כמעט בגדר קריקטורה. כתבתי 'כמעט', משום שאני מודע לכך שאכן קיימים גברים כאלה, עבורם הורות היא מעמד ולא מערך רגשי ממשי, ושעל כן מתחמקים בכל דרך אפילו מהתשלומים אליהם הם מחוייבים. עם זאת, כשרציתי להבין יותר משהו מעולמו הפנימי של ראיין, אודונל השתתקה. מדוע ראיין נאבק כל כך לשמור משפחה שנדמית ככלא גם עבורו? אם אין לו שום עניין בילדיו, אהבה כלפיהם, או רצון לדאוג באופן כן לשלומם, מה פשר ההיאחזות בציפורניים בזכויות הביקור שלו? נכון, הוא מגיע מהקשר קתולי אדוק. לא, זה אינו הסבר מספק. מתחת למניפולטיביות שלו, ראיין עדיין נאבק על משהו. האם מדובר בצורך לשמר דימוי עצמי שלא יחייב אותו לחשבון נפש אודות המחוללים הרגשיים שהובילו אותו להלך אימים על אדם קרוב? האם מדובר בניסיון להרחיק ודווקא לעורר תיעוב? האם זהו הנרקסיזם המוכר של מי שהופך את משפחתו לתאטרון שמתקיים סביבו? אודונל סוכרת פיה.

כתוצאה מחוסר העיבוד הספרותי של ראיין, הרגעים בהם הוא מצליח 'להחזיר' את קיארה אליו, לא לחלוטין משכנעים. נראה לי שאנו אמורים בשלב ראשון לחשוב שהיא נאיבית וחלשה, בשלב שני לגנות את השיפוטיות שלנו, כי לא הבנו עד כמה אלימות רגשית מערערת את הקורבן--אחרי שנים בהן את מניחה לעצמך להיות מתוסרטת על ידי הצגת היחיד שבן הזוג מקיים, אינך מסוגלת לחשוב במונחים עצמאיים--ובשלב השלישי נבין משהו אודות בושת הקורבן, משמעות ההודעה הפומבית במה שהנחת למישהו אחר לעולל לך. הרומן, אכן מעביר בחדות את הבושה, הקושי להודות בהשתתפות מרצון בגימוד עצמי. עד הסוף ישנם מספר פרטים שקיארה לא תסגיר, אפילו לא לנו, למרות שהיא מרמזת לקיומם. זה הרבה. תלונתי היחידה היא שלו ראיין היה מעט פחות חד גוני, ניתן היה לראות מה, בעצם, חיבר בינם מלכתחילה, ולהבין יותר את רצונה להותיר משהו ממנו בחייה.

ספר קרוב בנושאו (ולטעמי, מעודן הרבה יותר) שקראתי לאחרונה (גם הוא של סופר אירי, ג'ון מקגהרן), הוא Amongst Women. אפילו כתבתי עליו בבלוג הזה. מה שעובר אצל מקגהרן אינה התעללות רגשית בוטה כמו אצל אודונל, אלא יותר הקשר בו מצבי הרוח של האב המזדקן מנהלים לחלוטין את אשתו וילדיו הבוגרים. הדומיננטיות של האב מתבטאת בתפיסת נפח לא מידתית במרחב הרגשי הכללי. אינך סתם מהלך על ביצים כדי למנוע את הטנטרום הבא. החוויה היא של מחנק, של מישהו ששואב את החמצן באוויר החדר, שמותיר לך מעט מדי מרחב להיות...

אבל חשוב לסיים במה שחשוב: Nesting הוא רומן משמעותי, שמי שיקראו אותו, ירצו להעביר אותו הלאה, ובדרך כלל לאישה. מוקדו הוא הקושי לעזוב אחרי שכבר גמלה ההחלטה לצאת, פלוס/מינוס שמונת החודשים בהם עוסק הרומן. באשר לכתיבה, זהו רומן שגומעים בשקיקה, בו נעודד מישהי מהיציע מן הרגע הראשון – קצת כמו 'ג'יין אייר' או 'אדון החצר'—בו מועברת המשמעות לא רק של חמלה, אלא של סתם אדיבות של זרים. הרומן ממחיש את הקו הדק שבין הידחפות לצרות של מישהי לבין עזרה תוך שמירה מכבדת על גבולותיה. הוא גם מבליט את הערך של רשת משפחתית וחברית תומכת, גם אם לכאורה מדובר בזוטות. לבסוף, ומוזר לומר זאת, אבל זהו גם רומן אופטימי. זאת לא משום שקיארה "מוצאת את קולה" או "מנצחת", אלא משום שהוא לא יכול היה להיכתב לפני חמישים שנה: משהו בהבנתנו את הטווח הממשי של אלימות מגדרית התרחב משמעותית, וטוב שכך.

ספטמבר, 2025

Roisín Odonnell, Nesting, Simon & Schuster, London, 2025

תקראו את Flesh בגלל האופן בו הוא מציג גבריות. אישטוון, הגיבור השתקן, חזק פיסית, ונראה מאיים דיו כדי להתפרנס כמאבטח. נשים נמשכות אליו. קריאה שטחית תראה בו 'חזק', ותמסגר את הגבריות שלו כהסללה לזכר אלפא, לאו דווקא 'רעיל'. בפועל, אישטוון חלש, סביל, מובל, מוגדר מבחוץ, זר לחייו, מתקיים במקביל לרגשותיו, בקיצור, 'גבריות' טיפוסית כמצב של היות נוכח-נפקד בחייך. לא תפתיעו אותי אם תספרו לי שהתבנית מוכרת... גבר מחוספס לא מנוסח? שיקום מי שלא מכיר כמה...

כשקאמי כתב זרות ב'הזר', מארסו נדמה כמי שמנסח עמדה קיומית כללית של ניכור ממשמעות. אצל סולוי, הנסיגה מחייך שלך מגדרית. זה עובר בכתיבה על סקס, באופן בו נשים שהוא לאו דווקא נמשך אליהן גוררות אותו למין, דרך הסכמות (שלו) שאינן הסכמות אבל גם אינן דחייה. okay ו- Sure  ו- Yes ממצות כמעט את כל אוצר המלים שלו, לא כי הוא מאותגר שכלית, אלא כי כך הוא גדל. הימור: לא תקראו רומן בו המילה 'אוקיי' מופיעה יותר פעמים.

הגבר כמאשר, ה'סבבה' הגברי המאוס, הזרימה עם התרחשות מבלי להתבונן פנימה. רגש הוא דבר מה שמפתיע את אישטוון, ולפעמים גם את מי שאיתו. כששכנתו הבוגרת בהרבה מנהלת איתו רומן ממושך (היא נשואה, אישטוון בן חמש עשרה) והוא מסגיר שהוא מאוהב בה, היא מנתקת מגע תוך גסלייטינג אודות רגשותיו הממשיים. אישטוון מסתבך כהוגן, בפועל המשך חייו יוגדר כתולדה מאותה הסתבכות, אבל אינו חוזר לבחון את מה שאותה אישה בעצם עוללה לו. גם הארוע המחולל המשמעותי השני בחייו מתחיל בתור ניצול יחסי מרות של מעסיקה שלו מולו. גם שם הוא זורם, וגם שם לא מתוך תשוקה.

סולוי לוכד כאן משהו מהמורכבות של מיניות גברית הטרונורמטיבית. לכאורה, הגבר אמור לשעוט קדימה, להיות נכון תמידית, לקבל כל הזמנה מינית מאישה. בדמיון הקולקטיבי, הגבר, בפרדטוריאליות-קבע שלו, משול לחזיר יבלות מחרחר ומקציף שללא הרף תר אחר הזדמנויות. "תביט על הומואים", יגיד מי שיגיד, "ותבין כיצד נראית מיניות גברית כשקולפים ממנה את כל הרִגשִי הסמיך-דביק הזה שגברים נאלצים להתחפש דרכו כשהם עם נשים."

אבל זה לא בדיוק כך. אולי דווקא הסללה מגדרית הטרונורמטיבית חוסמת בפני גברים אפשרויות לנסח עצמם במונחים שמאפשרים הימנעות ממין, או לפחות קצבּיוּת שמתואמת יותר עם העוררות בפועל שהם חשים. נזכרתי כאן בספרה מעולה של עמליה זיו, Explicit Utopias, והאופן בו הבעיה שהיא מנסחת היא העדר agency מיני אצל נשים. אז סולוי מציג משהו מקביל, אצל גבר. אולי בגלל זה Flesh נכלל ברשימה הארוכה לפרס ה Booker השנה.

אישתוון יודע להילחם, לא רק באגרופיו אלא כחייל (בעירק). אבל דווקא הכוח הפיסי והנראות המאיימת שלו, מסתירים נגררות, תקיעות, הימנעות, בקיצור: מעט שמחזיק את המעט ממנו. השטות התמוהה שמדביקים אינסטינקטיבית לשתקנים ("מים שקטים חודרים עמוק“), אינה הפרה הקדושה שהרומן הזה שוחט, ולא שם טמון ערכו. כוחו הסיפורי של הרומן, מקופל בכך שאישטוון, למרות רדידותו, למרות חולשתו, למרות האופורטוניזם הלא מוסרי שלו (הוא מרוויח בזכות את העונש שיחטוף מבנו החורג), מצליח לגעת ללב. לא, לא תרצו להעביר איתו ערב, פשוט כי אין על מה לשוחח איתו. אבל מתחת להתרחשויות, לעלילה, לשיחות, לטקסט, סולוי מעביר חיים שהם תוגה מתמשכת. גבריות כווריאציה על עצב. ולמשהו כזה קשה להיות אדיש.

אוגוסט, 2025

David Szalay, Flesh, Simon & Schuster, New York, 2025

תשומת הלב שהורעפה לאחרונה על Universality, מעבר להכללתו ברשימה הארוכה של הבּוקֶר השנה, קשורה לאופן בו התקשורת, או שיח תרבותי, יארזו עבורנו התרחשויות לתוך אג'נדות שממילא אחזנו בהן. תקשורת היום היא ההבנה שזעם מוסרי הוא מוצר (וזה לא משנה אם השנאה היא לביבי או ליועצת המשפטית לממשלה). תדלק את הזעם, בזוק קורטוב תקווה, בנה איש קש ומוטט אותו מיד (סב טקסט: עורר ספק רגעי בצדקת מי שיקראו אותך, אבל עבור מייד להרגעה: (There, there… You are still right. קוראיך לא יצטרכו לחשוב על כך שטינה היא משהו שניתן למכור, שניתן להגדיר את עצמך דרך משטמה, כלומר, שגם אם לא באמת חשים טינה, ניתן להגדיר את עצמך דרך צריכת סוג השיח שמלבה אותה. 'המכירה' אינה בדיוק למטרות כסף, למרות שגם זה שם – הרי הבמות הללו אינן אלטרואיסטיות. היכולת למצק ציבור להרגיש באופן הומוגני, היא סוג של הון, אותו ניתן למנף באופנים שונים. האם זה תמיד היה כך? לא בטוח. הייתה נקודה, אומרת אחת מהדמויות ברומן (כנראה היחידה שתזכרו), בה הטכנולוגיה סיפקה לכל דביל פח צבע וקיר לכתוב עליו... מאותו רגע, ההתפוררות של ה- monoculture של העבר יצרה מפץ גדול, בו התקשורת שנצרוך תאתגר פחות ותאשש יותר. סוג חנופה שמתחזקת את בועות ה'מידע' בהן אנו לכודים.

הרומן הקצרצר של בראון מציג את התיאטרון של דעתנות בפרוטה, והאופן בו היא ממונפת. העיתונאית-מסאית (לני, הדמות שתזכרו), כותבת ספר ראשון נגד  Woke (הספר נקרא No More Woke). ספרה השני הוא Woke Capitalism – הוא התקפה על האופן בו הדרישה למגוון חלחלה אל חברות גדולות וגופים פיננסיים, ויצרה עיוות מסוג חדש: במקום שאיוש משרות בכירות ייצג באופן מהימן את כלל החברה, הוא מבטא מפתח אתני זהותני מדומיין ולכאורה הוגן. בימים בהם קל עד מאוד לחולל חרם צרכני, יישור קו תקין מראש מגן על אותן חברות דרך יצירת פגיעה מסוג חדש: פגיעה במעמד הביניים הלבן, שמוצג כ'פריבילגי' לא משנה מה יעשה. כל ניסיון לחרוג מפרוטוקולי מגוון, יוקע כהגנה על זכויות יתר. ההגינות החדשה אינה מבטאת עניין ממשי בעוול, אלא ניסיון לתיוג עצמי וחתירה לשקט תעשייתי. לזכות הספר עומדת ההצבעה על נזקים ממשיים של הדעתנות התועלתנית הזו, דווקא בנוגע לאנשים אותה היא מבטלת או מחלישה בשם סדר יום של העַצמה מדומה לחלש.

    תרבות הביטול היא סוג אחר של נזק. המתכון קל: שכשך כמה טיפות דם במים והמתן. בסנפירים בוהקים, הכרישים כבר ידהרו למים הרדודים... בזיקה לספרות, תרבות הביטול מורגשת היטב ב- Booktube. סוקר שאני עוקב אחריו מסרב לדון בספרים של אדיצ'יה או רולין. בימים אלה משתוללת סערה בכוס תה סביב הכללת ספר של ג'ון בויין ברשימה הארוכה של פרס פולארי (כתבתי כאן בעבר על ספר אחר של בויין). בויין מגדיר עצמו כ TERF (בערך דעותיהן של אדיצ'יה ורולין). למרות שספרו עוסק בחוויה הומואית, יצא שהפרס הזה, שבמוצהר מוקדש ליצירה שמקדמת להטב“קיות, ספג ביקורת נוקבת על עצם הכללתו של בויין, ובוטל השנה. TERF אינה בהכרח עמדה מדירה, היא לבטח לא דכאנות רגרסיבית. הרעיון להעיף מועמד מפרס או לא לדון בו ברשת כי הוא או היא מנסים למקם אג'נדה פרו-טראנסית באופן שלא סתם ממזג אותה עם אג'נדות שונות, הוא התלהמות שאיני מבין.

     בעניין ה TERF אני אולי מחמיץ דבר מה. אבל משהו כאן מריח רע. דעתי בעניין תרבות הביטול פשוטה: המנעות פרטית מצריכת אמנות של מישהו בגלל דעותיו? סבבה. מינוף חרם ציבורי ומחיקה מנראות פומבית? לא סבבה. העולם מלא ביוצרים תפלים, גסים, פוגעניים, נצלניים. לפשפש בדעותיהם כדי להקיש מהן על ההיתר שלהם ליצור ושל מישהו שאינו אתה לצרוך את היצירה, הוא מקרתיזם שעדיף לוותר עליו. על אחת כמה וכמה, יש להימנע מרדיפה טהרנית אחר מי שמבקשים דיון פרוגרסיבי עם מעט יותר גווני ביניים. לא שדעתי משנה כאן. תרבות ביטול מתנהלת דרך לינצ'נטים מתלהמים, לא דרך דיון. כך היא פועלת ב Universality, שם הקורבן בתמימותו—עשיר ולבן—מנסה להסביר שהאופן המוטה בו יוצג בכתבה, רווי בשקרים.

אבל למי אכפת?

    הדיון אודות הספר הציג אותו כסטירה. היו שכתבו שהם צחקו ללא הרף. לבושתי, פספסתי את ההומור. בגלל שהרומן עוסק בעיתונאיות, ולא באילי תקשורת, הוא מפנה תשומת לב לאופן בו המגזר הדעתני שנצפה, נאזין, ונקרא אותו, יודע מאיזה צד מרוח הלחם. (אירוני שרגישויות לקיפוח הפכו סממן דווקא של המעמד התרבותי הגבוה יותר, לא אלה שמשתכרים המון בהכרח, אלא אלה שנשענים על הון הווי או עתידי.) כדי להמחיש את החלופה  לכל זה, אציע ניסוי מחשבתי: דמיינו עולם בו שמאלנים קוראים 'מקור ראשון' ומאזינים לגדי טאוב, ימנים קוראים 'הארץ' ומאזינים ליונית לוי וג'ונתן פרידלנד. עזבו את הערך של זה עבור הנמענים, וחשבו רק על האופן בו אותן במות היו מתחילות לפעול אחרת: לשאול ולא לקבוע, לעורר ספק עצמי במקום לבצר אותך בצדקתך המוחלטת. העימות שחותם את הרומן, בין דעתן מתנשא לבין חושבת חופשיה יותר (החלק היחיד שנכתב בגוף ראשון), מעביר בדיוק את הממשק בין אמת, דעות ומעמד, ואת המה-היה-קורה-אילו הדעות שמשוגרות לכיווננו היו מעט פחות צפויות.

אוגוסט, 2025

Natasha Brown, Universality, Penguin Random House, New York, 2025

כתבתי כאן על ספרים סתמיים. כתבתי על ספרים מעולים. עדיין לא הזדמן לי לכתוב על יצירת מופת. 'אפירוגון' הוא ספר כזה:  יצירה עכשווית שהיא בסדר הגודל של 'חמדת' של מוריסון או 'עיין ערך אהבה' של גרוסמן. ספר משנה חיים, שיישאר איתי. אנסה (ואכשל) לעשות עמו צדק במספר פסקאות.כמו רומנים נפלאים אחרים שכתבתי עליהם כאן, הגעתי לספר דרך סטודנט שבחר לכתוב עליו עבודה (תודה, אורי!). הנושא: סיפור אמיתי - קשר בין שני אבות, ישראלי ופלסטיני, שאיבדו את בנותיהם לסכסוך. הישראלי, רמי אלחנן, שכל את בתו סמדר בהיותה בת ארבע עשרה בפיגוע התאבדות בירושלים ב 1997. הפלסטיני, באסם ערמין, איבד את בתו עבּיר בהיותה בת עשר מיירי של כדור גומי כשהיא יצאה מחנות ממתקים בענאתא  ב 2007. באסם ורמי החליטו לדבר את אבלם בצוותא כחלק ממעגל ההורים של לוחמים לשלום. מק'קאן שמע את השניים בהרצאה בבית ג'אלה, ועל פי המקור הבא, הגיב כך:

I walked into a room in Beit Jala and these two men, Rami Elhanan and Bassam Aramin, began to tell us their story. Within 20 minutes of hearing them speak, I simply burst into tears. It was almost like somebody reached through my rib cage and wrung out my heart.

 נוצר קשר בינו לבין השניים, שהזמינו אותו לכתוב אותם.

אז נקודת המוצא לרומן הזה היא התרחשות אנושית שהיא סוג של מופת ערכי עוד לפני שהספרות תרמה מילה: שני אבות שמסרבים להנציח מעגלי נקמה, והופכים את הכאב לגשר, מבלי לשרטט נקודת סיום מיוחלת ברורה, תוך הצבעה על הדמיון באובדן. באסם בילה שבע שנים בכלא. הוא דמיין בהנאה הרג של יהודים. אבל הוא בחר ללמוד תואר שני על השואה, ומדבר את אבלותו יחד עם ישראלי. רמי יכול היה להתמסר לחיבוק הקולקטיבי שהממסד שומר לאב שכול. במקום זאת הוא שובר את השורה, ומתמקם במעגל שיח שדוחה הבחנה בין כאב יהודי לכאב פלסטיני. סוג של בגידה.

עד כאן, פיסת היסטוריה אנושית מעוררת השראה ותקווה - אותה תקווה עליה מדבר ג'ונתן ליר בספרו 'תקווה רדיקלית': תקווה לדבר מה שאינך מסוגל לדמיין.

אבל בנקודה זו נכנסת הספרות לתמונה. מק'קאן התאים לסיפורם הייחודי של באסם ורמי כסות פרוזה ייחודית, custom-made. הרומן בנוי מאלף ואחד פרגמנטים - אנחנו נתקדם עד פרגמנט 500, והוא וזה שאחריו יהיו ההרצאות שנושאים רמי ובאסם  בארועים המשותפים. אחר כך המספור ילך אחורה, חזרה ל 0. מדוע 1001? כי הרומן מקיים שיח עם 'אלף לילה ולילה', יצירה פרגמנטרית שבה היכולת להמשיך לחיות מותנית ביכולת להתמיד בלספר את הסיפור. רמי ובאסם כסוג של שחראזדה: טול מהם את האפשרות לספר, והם ימותו.

     מק'קאן מביא לפרגמנטים הללו גם מציאות ליטרלית—פיסות חיים והוויה ישראלית-פלסטינית—אבל גם רובד סמלי, סוגסטיבי, שממרפק את התוכן הליטרלי. פרגמנט מסוים מסוגל, למשל, לעסוק במדבר צחיח בצ'ילה בו לעולם לא תועד גשם, בו המקומיים מקימים רשתות גבוהות כדי ללכוד התאבכות של ערפילי שחר, שיטפטפו מטה ויאספו. מדוע קראנו משהו כזה? משום שיש כאן דימוי יפהפה של התרסה אל מול חוסר אפשרות, שמתכתבת בתורה עם מעשה הדיבור של רמי ובאסם. מק'קאן יחזור שוב ושוב למים ברומן, ולאופן בו מים הם גם סחורה אבל גם תנאי לחיים וגם למוות אם משתמשים בהם לא נכון.

חוט אחר של פרגמנטים עוסק בהליכת השלום של פיליפ פטיט מעל גיא בן הינום בירושלים ב -1987 . שוב, הליכה בלתי אפשרית, שבאמצעה הוא רכן לשחרר יונת שלום. שוב, אמת שהיא גם סמליות יפהפייה: אדם שמאזן את עצמו מעל תהום במפגן תקווה.

זה כל הזמן כך: נקרא משהו על הקזינו ביריחו, או על ההיסטוריה של אבק שריפה, או על ציפור מסויימת, או על תולדות הרוגטקה, ובאופן קסום הטקסט יחזיר אותנו לרמי ולבאסם, לסמדר ולאביר. האיכות היא של שיר בפרוזה: הבנה פרומה שבוטחת בקוראיה שידעו להבין מדוע הצביע המספר על דבר מה.

תגובות פלסטיניות לרומן נסבו סביב היומרה לייצר שקילות של כאב, ולהפוך אמפטיה הדדית למפתח לתקווה. הסופרת הפלסטינית סוזאן אבו אל הווא יצאה נגד הרומן והאופן בו הוא מייפה את הכיבוש לכדי סימטריה מסולפת של כאב במצבים של אי שוויון בוטה. כותב פלסטיני אחר, ראזה שאדה, דווקא מצא ערך ואמת באופן בו מק'קאן כותב את סיפורו, ויצא נגד ביקורתה של אל הווא. כקורא ישראלי, הרומן הצליח להישאר מאוזן - מחד, אין כאן חנופה לאנטי ישראליות של הקורא הליברלי העכשווי, מאידך, הרומן אינו מגמד את המחיר שהפלסטינים שילמו ומשלמים על הפרויקט הציוני. מק'קאן אולי פשוט מבין שהוא מטפל בחברה פוסט טראומטית, שלאו דווקא נכשלה ליצור דו קיום אך ורק בגלל מעשיה שלה. כשהאבל של אבות הוא הציר המניע, גם פחות בוער לשאול מי צודק. ברור שעולם בו ילדה בת עשר וילדה בת ארבע עשרה מתות מוות מיותר ונורא, הוא עולם לא צודק, מציאות שחובה לשנות.

אציין גם את הפקת התאטרון 'רמי ובאסם: אפירוגון' שעלתה בתאטרון יפו בספטמבר 25. צפיתי בהצגה. אין לה את הכוח של הרומן, אבל יש לה חוזקות רבות משלה: משחק מעולה, ובימוי חכם שמאלץ/מזמין שחקניות פלסטיניות ויהודיות לשחק דווקא את הדמויות ההופכיות. ההצגה, כהליך בין שחקנים, במאי, טקסט, וכמרחב צפייה של קהל, מייצרת פיסת זמן חלופית, כּופלת הזדהות, שמעציבה ומפיחה תקווה בו זמנית. 

אוגוסט, 2025

Colum McCann, Apeirogon, Random House, New York, 2020

(אוסיף שהספר הגיע לרשימה הארוכה של פרס הבוקר ב 2020, וגם תורגם לעברית ב 2024 על ידי חנה עמית-כוכבי בהוצאת נובמבר.)

ספרה של לאלאמי הוא טכנו-דיסטופיה אודות העולם שמעבר לפינה. אם המצב הפוליטי-מדיני-מוסרי של ישראל 2025 אינו מדכדך אותך מספיק, ואם בא לך לדאוג עוד יותר, אהלן וסהלן: The Dream Hotel הוא בדיוק הרומן עבורך.

הסוגה והמנעד הרגשי שהרומן מייצר, הזכירו לי מאוד את הרומנים של דייב אגרס. ב The Circle וספר ההמשך  The Every, אגרס מטפל בעולם העבודה בחברות טק ענקיות, שלא סתם מעסיקות אותך, אלא ממציאות מחדש 'עבודה'. החברות הללו רווחיות באופן מופלג. במקביל ובדרכי נועם, הן הופכות עצמן למונופול המרכז את המסחר. הן מתחילות דרך תחרות רגילה. אחר כך הן מתפתחות באופן ייחודי תוך ניצול הולך וגובר של יוצרים, צרכנים, ועובדים. (חשבתי על ספריו של אגרס כשגיליתי בשיחה לאחרונה ש Wolt גובים ממסעדות שלושים אחוז (!) ממחיר ההזמנה - ככה זה כשאתה שולט בפלטפורמת ההזמנות וגם הפכת בדרך למונפסון בנוגע לשליחים עצמם).

אגרס—מיד אגיע ללאלאמי— זיהה את האופן בו, עקב בצד אגודל, נוותר מרצון על ערך מופשט לטובת תועלת קונקרטית. לא מתאים לי שמיקומי בעולם נגיש להמון חברות, אבל אני רוצה לנווט ליעד, להחנות, לשלוח מיקום... לא מתאים לי שיהיה לי שותף נסתר ברכישה ממסעדה שנהנה משליש ממה שאני משלם. אבל החלופה היא להתבאס מהטרחה של איסוף עצמי. אגרס מתאר את מתק השפתיים האידיאולוגי דרכו הנצלנות החדשה מתפתחת. הרעיון הוא שתמיד ניתן להצביע על יתרונות ממשיים וערכיים לטכנולוגיה: איכפת לך באמת מרצח נשים בידי בעליהן? אם כך, יהיה לך קשה לבטל את הערך המונע של מצלמות ביתיות קבועות. איכפת לך מסחר בנשים? מניצול מוחלשים על ידי השוק האפור והאלימות בו? מעלימי מס מעצבנים אותך? אם כן, יהיה לך קשה לבלום יוזמות לביטול מזומן לטובת שקיפות בעסקאות. השתלת שבב מסוגלת למנוע חטיפות. מעקבי גלישה רחבי היקף ימנעו הפצת פורנוגרפיית ילדים ברשת. את התועלות הללו ממנפים לחזון ערכי ברומנים של אגרס: למשל, 'סודות הם שקרים'- כלומר, הרצון לשמור על פרטיות הוא עשן שמסתיר אש, ולכן הכל צריך להיות גלוי. למשל, ש'שיתוף זו אכפתיות' - ובאופן הזה מכרסמים בגבולות פרטיות ומכניסים את היתר למשטר תגובות והדהודים.

הנוסחה היא שאיננו מאבדים משהו בעל ערך. אם נוותר על עוד קצת פרטיות ואוטונומיה, העולם יהיה בטוח יותר. נפלא, לא?

זהו. שלא. ומי שקראו את אגרס הבינו מדוע.

גם לאלאמי כותבת על האופן בו ניתן להפוך חידוש ונוחות לנשק. ברומן שלה, איסוף הנתונים ברשת חובר לטכנולוגיה שמסוגלת לנטר תוכן חלומות, ולנבא בדרגה לא רעה פשיעה עתידית (מולטיבק של אסימוב היה שם קודם...). מי שנחשד בפוטנציאל לפשע, נעצר במתקן השהייה (שמקפידים לא לכנותו 'כלא' - כי עדיין אין עבירה). לאחר תקופת צינון כזו, אותו אדם חוזר לקהילה. בדומה לאגרס, לאלאמי ערה לאופן בו המנגנונים מונעי-הפשיעה הללו אינם פילנתרופיים. לחברה שמפעילה את מתקני ההשהיה הללו משתלם להאריך את תקופות הצינון. מאותו רגע, ברור שנכנסנו למציאות קפקאית בה ללא אשמה, יש ענישה, וענישה שאינה כפופה למגבלות של ענישה רגילה. מהלימבו המשפטי הזה, החברה המפעילה גורפת רווח כשהיא לכאורה שומרת על הציבור.

הלוגיקה המוסדית של כל זה, היא הסתמכות על המימד הלא-אישי של האלגוריתם שמתכלל הסתברות לסכנה. האלגוריתם אדיש להקשרים בהם דברים נעשו, נאמרו, נחלמו. הוא רק מחבר מספר נקודות ומגיע לציון. הרעש הנסיבתי אמור להיות בטל בששים אל מול צימודים לכאורה-מדאיגים ממשיים. בקיצור, לא תוכלו להתלונן על יחס מפלה.

לכאורה.

הנקודה היא שפעם אחר פעם לאלאמי מדגימה את הפן האישי שמשתרבב להליך לא מוטה. האופן בו דיווח התנהגות ינוסח ויועלה למערכת, יושפע משפע הדינמיקות הבינאישיות הסבוכות המוכרות. אם יצא שבאת לא טוב לשומר במתקן, האופן בו הוא ירשום או יציין אירוע, ישפיע על הציון. כל זה מתרחש שוב ושוב, כך שהאיכות הלא אישית של האלגוריתם הופכת להיות אמצעי שניתן לתמרן. אם בא לך.

איני איש מקצוע. אבל אניח שמתקיים ניטור קבוע של תקשורת רגילה של אזרחים מן השורה דרך, בין היתר, אלגוריתמים. אני מניח שאם אני מחפש תוכן מסוים, קיימת נקודה בה משהו יקפוץ אצל מישהו שאינו אני. יש לי מכר שבכל ויכוח פוליטי שמשלב בדיחות שחורות, מקרב את הטלפון לשפתיו ומרגיע את מי שלא יהיה שזו הייתה רק בדיחה. טכנולוגיות של זיהוי פנים וזיהוי סכנה אינן מדע בדיוני. זאת ועוד, בצרוף נסיבות מצמרר, הפיד הזין לי כתבה על מחקרי השינה ש Apple ביצעה לאחרונה, על עשרות אלפי משתמשים. מסתבר שאפל מתמקדת לא ב AI, אלא במעקב רפואי-ביולוגי והתועלות הגלומות בו למשתמשים. אז גם שרה חוסיין, גיבורת The Dream Hotel, נרשמה בהסכמה לטכנולוגיית שינה שמנוטרת על ידי גוף חיצוני מסחרי. אצלה הטכנולוגיה בדיונית. אבל העובדה שהיא לא חשדה או דמיינה את האפשרויות לנצל לרעה את המידע שהמערכת אוספת, מתכתבת עם עולם ממשי בו חברות פרטיות אוגרות מידע אישי-גופני מקיף, תוך הסכמה מלאה שלנו.

     מעבר להיותו נורת אזהרה, הרומן הרגיש לי מעט ארוך מדי. העלילה הפתיעה אותי לקראת הסוף. בעצם משחדים את שרה לוותר על מאבק ערכי שהיא מתחילה בו. בעלילות גבורה שאני מורגל בהן, היא אמורה לנשוך שפתיים ולבצע את הבחירה הראויה: לדחות בבוז את השוחד ולהתמיד במאבק. אבל למרות המשפט האחרון ברומן, בפועל היא נעתרת לשוחד (שחרור מוקדם), ובוחרת במה שכדאי לה. כך שאם תרצו, הרומן מחזיר אותנו לאינדיבידואליזם הקר שבגינו סיוטים טכנו-דיסטופיים הופכים סבירים.

אוגוסט, 2025

Laila Lalami, The Dream Hotel, Penguin, Pantheon, New York, 2025

“I would be lying if I said my mother’s misery has never given me pleasure.”

אחת מהדרכים בהן ספרות מרמה היא באמצעות סגירת מעגל. אין דרמה ללא קונפליקט—כך הקלישאה—והקונפליקט אמור בסופו של דבר להגיע לפתרון. אם יש פגיעה, תהיה מחילה. אם יש ריב, יגיע פיוס. אם יש סוד, הוא יתגלה. אם קיימת מגבלה חיצונית או פנימית, או שהיא תוסר או שהיא תחסל.

וכך הלאה.

אבל חיים ממשיים אינם נפתרים. Closure זה יותר בגדר פנטזיה. החיים אינם 'מסע'. הם גם לא משהו ש'מתפתח', משל דובר על מוטיב בסימפוניה. כן, יש הקשרים בהם קונפליקט יתפוגג. אבל לא פעם אנו לכודים אל תוך לולאות שלא ניוושע מהן - אולי כי מחיר החילוץ גבוה מדי.

בדיוק בזה עוסק רומן הביכורים של דושי, ספר שנכלל ברשימה המקוצרת של הבוקר ב 2020, ואף תורגם לעברית ב 2021.

*

אמהות ובנות. היינו שם, לא? אז זהו, שלא. לפחות לא כך. עוצמות השנאה וההזדקקות שהרומן טוען אל היחסים בין טארה (האם) לאנטארה (הבת, שהיא גם המספרת), שומטות לסת. לא מאמינים לי? ידעתי. בדיוק בגלל זה ציטטתי למעלה את המשפט הראשון ברומן.

     זהו סיפור אודות הזנחה הורית, בעיקר אמהית אבל גם האב אינו צדיק. טארה לא הייתה אמורה להיות אם. אין לה יכולת ממשית לחשוב זולת. כשאנטארה בת שלוש, טארה מפרקת את משפחתה ועוברת לאשרם (העלילה ממוקמת בפּוּנה). הגורו, סוג של גואל רצון, מצרף אותה להרמונו. אנטארה ננטשת, ומטופלת על ידי נשים אחרות שהגורו כבר מאס בהן. אחרי ארבע שנים של הטוב הזה, עם מגעים חטופים עם אמה, טארה ואנטארה עוזבות את האשרם. אנטארה נשלחת לפנימייה סדיסטית לשנה, ונחלצת משם בנס. לאחר מספר שנים, טארה חוברת לאומן חופשי בנפשו (נניח). היא ממקמת את אנטארה במערכת יחסים שבשום שלב לא חושבת את טובת הילדה. כך למשך שש שנים.

יש עוד, אבל נראה לי שהכיוון ברור.

אז הרומן לוכד את השתיים בנקודת זמן בה האם זקוקה לדאגת הבת, שכבר נשואה בשלב בו הרומן נפתח. לאם יש דמנציה, והבת נדרשת (ורוצה), לטפל בה. זאת, בין היתר, דרך ניסיונות להעלות באוב אפיזודות מן העבר. התזכורות הללו הן אלה שמעבירות לנו את ההיסטוריה העגומה של אנטארה. הטיפול באם הופך לטריגרינג שמעביר לנו נפש פצועה.

הרומן הוא בעצם דין וחשבון אודות תוצאותיה של הזנחה הורית ונטישה רגשית. האם הרוויחה ביושר את שנאת בתה. אבל מה שנוגע ללב יותר היא דאגת הבת. תנועת המטוטלת הזו, בין הרצון להרעיל את האם לבין הרצון לגונן עליה היא האיכות הייחודית של רומן זה. הבת נאחזת באם נוראית, כי ללא האם לא נותר דבר. גם אם אין ואף פעם לא הייתה אהבה אליה כבת, נוכחות היא גם דבר מה.

לפני המון שנים קראתי את Dombey and Son, רומן בו דיקנס חוקר הזנחה רגשית של בת על ידי אביה. אני זוכר מערכת יחסים מכמירת לב בה הבת, פלורנס, אינה מרפה, ומנסה לחדור בציפורניים דרך חומת פלדה. דיקנס חותר בסוף הרומן לסוג של מחוות התפייסות מצד האב. אבל דושי לא מחפשת להמתיק או לנחם. דמויותיה מקיימות רובד בסיסי יותר מאהבה, הן חיות חסך מֵעצב ואולי ינציחו אותו. בסוף הרומן אנטארה היא אם לתינוקת. לא נדע אם אנטארה תהיה מאלו שמשלימות את שלא קיבלו דרך הרעפת נתינה לילדיהן. המלכוד הוא שגם מי שכך יתנהלו, יספקו הורות טובה יותר לאחר, אבל יתחזקו רובד נתינה שינכיח שוב ושוב את מה שלא ניתן להן.

כי אחד הפרדוקסים של הורות מיטיבה, הוא שהיא מסוגלת להציף את כל מה שלא קיבלת...

יולי, 2025

Avni Doshi, Burnt Sugar, The Overlook Press, New York, 2021

כהכללה, סיפורים קצרים יטו להיות איכותיים יותר מרומנים. הצורך לדייק, לתמצת, לתחזק עניין, תורמים להידוק. גם הַשקעת הזמן שונה. רומן תובע ממי שכתבו אותו שנים, סיפור קצר, שבועות או חודשים. המשמעות היא שהרבה יותר קל לגנוז סיפור מקרטע מלוותר על רומן תקול. כמעט ואין ספר בכורה שנותר במגירה. לעומת זאת, נדיר שתקראו את הסיפור הקצר הראשון שמישהו כתב. היו מספר ניסיונות קודם. הם מצאו את דרכם לפח. הרווחת.

מי שאחראית לקביעות הנחרצות הללו היא אן פאצ'ט בספרה האוטוביוגרפי This is the Story of a Happy Marriage. האזנתי בחדווה רבה לחיבורים השונים בספר הזה ונתרמתי מתובנותיו - לגבי תהליך היצירה, לגבי כתיבה, לגבי חברות בין סופרות, לגבי אל-הורות, לגבי אהבה לכלבים מול אהבה לילדים, לגבי זוגיות שניה, לגבי פתיחת חנות ספרים... אם משהו מאלה מעניין אותך, לקרוא את פאצ'ט יקדם את מחשבותיך בעניין. העמדה למעלה אודות סיפורים קצרים, היא חלק מהקדמת העורכת שלה ל Best American Short Stories (2006). עד כדי כך התרשמתי, שגם הזמנתי את האסופה הזו, וגם החלטתי לעבור לספר הקרוב ביותר לאוסף סיפורים קצרים בערמת הספרים החדשים שלי , וזה היה Olive, Again.

     ספרי אוליב קיטרידג' של סטראוט אינם בדיוק סיפורים קצרים. המונח הוא 'סיפורים קצרים מקושרים' או 'רומן בסיפורים'. המשמעות היא שניתן לקרוא את הסיפורים במנותק. כן, הדמויות לפעמים מופיעות ביותר מסיפור אחד. כן, לפעמים הדמויות הן כאלה שסטראוט הקדישה להן רומן שלם בעבר. אבל הסיפורים מאזכרים את הפרטים שצריך לדעת, ואז מתעסקים במשהו שונה. יש כרונולוגיה כללית שנשמרת. Olive, Again מאוחר יותר מ Olive Kitteridge ובספר השני היא כבר בשנות השמונים לחייה (בראשון, זוכה הפוליצר, היא הייתה צעירה בעשור). הסיפורים המוקדמים יותר בקובץ גם מוקדמים יותר בזמן, אבל זה לא ממש משנה. גם 'הגיבורה', אוליב, אינה משמעותית באותה מידה בכל הסיפורים. לפעמים היא מופיעה בחטף, או מישהו נזכר במשהו שהיא אמרה. מאותו רגע, הסיפור שוכח מקיומה. המקום נותר קבוע - קרוסבי, מיין (עיר לא קיימת)—אבל סטראוט לא כותבת מקום. בניגוד לריצ'ארד ראסו, עליו כתבתי לאחרונה, שגם הוא כותב רומן אחר רומן אודות אותה עיר בדיונית (באת' הצפונית), אין לסטראוט עניין בכתיבת דמויות מתפתחות דרך יצירת מארג יחסים בינן. היא כותבת סיפורים קצרים. זהו.

     אבל איזה סיפורים קצרים... יש שלושה שבא לי לכתוב עליהם משהו כאן: ‘Helped’ , ‘Light’, ‘Exiles’... אבל התחייבתי לרשימות קצרות, אז אסתפק בשורה אודות שניים אחרים. באחד מהם, ‘The Poet’, אוליב לומדת לקח כואב בנוגע לנצלנות ואטימות של אומנית (אבל היא אולי גם מלמדת משהו את המשוררת במחווה האצילית החותמת את הסיפור). בסיפור השני, ‘The End of the Civil War Days', מתקיימת הבנייה מופתית של שבר זוגי רב שנים, שמתאחה דרך משבר לגמרי לא צפוי. הסיפור הזה גרם לי להשתנק (ואני לא קל). כתיבה שמסוגלת באמת לפסוע על קו התפר בין הקומי למרגש.

      סטראוט—שאת ספרי קיטרידג' שלה גיליתי דרך עבודה של סטודנטית—כותבת אנשים בוגרים, ששים וצפונה משם, על הייחוד הגלום בשלב חיים זה. כבר לא תמציא את עצמך מחדש, אבל המנעד הרגשי עז כתמיד, והוא ארוג אל תוך משקעי עבר, זכרונות, רגישויות, אובדנים, פיצויים, קבעונות, ולפעמים, כן, גם חכמת הגיל. אוליב עצמה היא חד פעמית: עוקצנית נטולת שנינות, מיזנטרופית נטולת קור, כנה חפה מרשעות, אמפטית ללא הסכריניות, ישירה ללא הגסות, נדיבה מבלי הרהב הנלווה לא פעם לעושי טוב, עקשנית שמסוגלת להודות בטעות. כשהיא על הדף, אין לדעת מה יקרה. קל להבין מדוע הרוב מתרחקים ממנה. אפשר גם להבין את אלה שמתקרבים אליה בחצי חיוך. למרות שלאורך העשורים שלימדה מתמטיקה היא לא תפסה עצמה כמורה לחיים, מי שלמדו אצלה ימשיכו לשאת משהו שהיא אמרה. היא מסוגלת להקשיב ולהגיב לזרם העומק שמתחת לדעות, מאחורי מה שנאמר. היא עצמאית, ומסרבת להיות מתוסרטת אל הסבתאות המצופה ממנה על ידי בנה וכלתה.

אה, ועוד משהו: היא לא סובלת את זה שהיא מכנה “הנשיא הכתום“...

יולי, 2025

עבור רשימות נוספות שלי על ספריה של סטראוט, ראו כאן וכאן.

עבור רשימה נוספת על רומן של אן פאצ'ט, ראו כאן.

Ann Patchett, This is the Story of a Happy Marriage, Harper Collins, New York, 2014

Elizabeth Strout, Olive, Again, Random House, New York, 2019

מסתבר שגם עבור מצבי חרדה קיצוניים יש ספרים שמתאים לקרוא. בתריסר הימים בהם חווינו שוב את הרולטה הרוסית שהיא חיינו כאן, והפעם בגרסה האיראנית-בליסטית שלה, נקודת האור עבורי הייתה ספרו של ראסו - מצחיק, שנון, חומל, חכם, מלא אור: כל מה שקשה למצוא במציאות שנשקפת מחוץ לממ"ד. ישראל של אמצע 25 היא גם קרבן וגם מתקרבנת, גם צודקת וגם צדקנית, גם מתוחכמת וגם מטומטמת, גם מרשימה וגם מבישה. כשאבק הקרב ישקע, נמצא את עצמנו שסועים מתמיד, חושדים באג'נדות נסתרות, שטופי שנאה שמלובה בחללי תהודה נבדלים, מוקפים בהמוני פטריוטים בפרוטה, והרבה מדי אנשים עם מעט מדי יכולת להכיל ספק עצמי או לחשוב נרטיבים סותרים.

כתבתי כאן בחדווה רבה על ראסו, גילוי של ממש עבורי בשנתיים האחרונות. Everybody’s Fool הוא הספר החמישי שלו שאני קורא, והשני בטרילוגיית צפון בת' שלו (הראשון הוא Nobody’s Fool והשלישי Somebody’s Fool). כשקראתי את הספר הזה, חשבתי על המונח Fool בכותרות הללו. המושג הזה: השוטה. כשאני מלמד את הסמינר שלי על קומדיה שייקספירית, אנחנו מדברים לא מעט על החיה הזו, 'השוטה'. אספר שנוהגים לחלק את השוטים השייקספירים פעמיים. חלוקה אחת מבחינה בין השוטים שהשפה שולטת בם לבין השוטים שנשלטים על ידי השפה. החלוקה השנייה משולשת. השוטים נחלקים לרברבנים, לאירוניים, ולמטומטמים ממש. אם תרצו, ראסו עוסק בסוג האחרון: אלה שאינם העיפרון החד בקלמר, הסתומים בלחץ, שלפעמים מבינים שהם כאלה. מה שנפלא אצל ראסו, הוא האופן בו הגיחוך נשמר, אבל מתווסף אליו קורטוב של חום והבנה, מעיין איכות פו הדובית של חוסר תחכום מכמיר לב. ראסו אפילו עולה במובן זה על מילנה, שלא ממש הניח לדב שלו להישאר טיפש, אלא העניק לו רוחניות בודהיסטית שמתחפשת לחוסר תחכום. אצל ראסו, הטמבל נשאר טמבל. לא רוחניות ולא בטיח. אבל עקב לצד אגודל, הוא יעביר אותנו לצידו.

דאגלס ריימר הוא השוטה הרשמי ב Everybody’s Fool. ריימר הוא השוטר הנלעג שבעברו ניסה שיצביעו עבורו עם כרטיס ביקור עליו כתוב ”We are not happy until you are not happy” . מסתבר שהוא החמיץ את ה not המיותר. הוא השוטה של כולם, everybody’s fool, כפי שהוא מצהיר על עצמו ומרוויח תווית זו ביושר (הפרק הפותח עד ההתעלפות שלו לתוך קבר פתוח, מופתי). אבל לצידו יש שוטר פיקח עוד פחות, מילר. את השניים הללו מלוויינים שלל לא יוצלחים, שיכורים, בטלנים, דמויות שוליים. איש מהם לא היה צולח בחינות כניסה למשהו שמחייב חשיבה מורכבת, איש מהם לא היית רוצה כשותף בחדר בריחה. מה שמפליא אצל ראסו היא היכולת לתאר את כולם (אפילו את הנבל ברומן) באופן שיפוטי אך גם אוהד. נאמר זאת כך, אם יש בחייך חמור גרם מרגיז ואטום, הקריאה בראסו תייצר אצלך מרחב נפשי מעט יותר מפויס כלפי אותו תכשיט.

כשאני כותב את הדברים כך, אני מרגיש שאני משנמך את הספר. Everybody’s Fool אינו סתם פורזאק ספרותי. הפרק Slinky, למשל, הוא מופת לכתיבה קומית – עשרה עמודים לפנתאון. אבל גם בניית היחסים הבינאישיים (סאלי-רות', סאלי-ראב, סאלי-קארל, ריימר-בקה, ריימר-צ'ריס, ריימר-ג'רום) מפרים מוסכמות וציפיות, מתארים גבריות באופן שאני אוהב, והופכים ספר ארוך לספר שלא תרצו שיסתיים.

יולי, 2025

(רשימות נוספות שלי על ספריו של ראסו, תמצאו כאן, כאן, כאן, וכאן)

Richard Russo, Everybody’s Fool, Knopf, New York, 2016.

במסגרת ניסיונותי להכיר יותר ספרות פלסטינית, ידיד מן העבר הרחוק, שי גינזבורג, המליץ לי לקרוא את ספרה של סוזן דאראג'. הספר אינו בדיוק רומן, יותר הלחמה של סיפורים קצרים. המכנה המשותף: הקהילה הפלסטינית בבולטימור. הסיפורים עוסקים בשלוש משפחות ממעמדות שונים, אבל גם בכמה דמויות מחוץ למשפחות הללו. לפעמים מבליחה זיקה בין המשפחות והסיפורים, אבל דאראג' אינה מתעקשת על כך. הרעיון, כך נראה לי, הוא להציג פסיפס של קיום פלסטיני גולה לגווניו, בעיקר בכל הקשור לדור הצעיר.

יוצא שרוב הסיפורים כלל לא עוסקים בהיסטוריה פלסטינית. המוקד הוא דווקא אלימות מגדרית לגווניה. נשים כפופות לצורות שונות של כוח פטריארכלי. לפעמים הכוח לובש צורה של אלימות פיסית או פרדטוריאליות גברית. לפעמים הכוח מופיע כהסללה: הכפפה עצמית נשית למוסכמות של נִראות או התנערות גברית ממעורבות הורית ממשית. גברים יהיו מפעילי הכוח הישירים, אבל הסיפורים מעבירים גם את האופנים בהם נשים אחרות משמרות ומהדהדות נורמות דַכְּאניות וציפיות מגמדות.

מה שכל זה מציף הוא את שבר הנאמנויות של הדור הצעיר הפלסטיני המשכיל. מחד, נאמנות לנרטיב ולתרבות פלסטינית. מאידך, רתיעה מחוסר השוויון המגדרי המקופל באותה תרבות. כשבסיפור האחרון מרקוס חוזר עם גופת אביו מארה"ב לגדה המערבית כדי לקבור אותו בכפר בו אביו נולד, מרקוס פוגש את ריטה, בה הוא מתאהב. לריטה יש סיפור קשה: היא נכלאה בגיל חמש עשרה בזמן האינתיפאדה הראשונה, ושם גם נאנסה. פרט להתמודדותה עם האונס, ריטה נאלצה להתמודד עם תרבות שמדירה אותה בגלל מה שהיא עברה. בסיפור אחר, אמה ואחותה של סמירה אעוודה, עורכת דין אסרטיבית ומצליחה, מלמדות הגנה על הבעל שהיכה את סמירה, בין היתר משום ש'היא לא הצליחה' להיכנס להריון...

כיצד משמרים נאמנות לפלסטיניות מבלי לבַכות גם את השמרנות המגדרית האלימה הנוכחת בתרבות זו? הפלסטינים האמריקאים של דאראג' גדלו והתחנכו בארה“ב. כשאחד מהם מגיע לכאן, הוא מגלה שהערבית שהוא דובר לא עדכנית, ולקרוא את השלטים בערבית הוא בכלל לא מסוגל. הוא לא באמת רוצה לחזור לכאן, והסיפור יסתיים באיחוד אוהבים לא משום שהוא חוזר לפלסטין, אלא משום שהפלסטינית תהגר לארה“ב. הרומן לוכד את עולמם של הצעירים הפלסטינים הללו, שכואבים את האובדן הפלסטיני שהם חווים מכלי שני דרך הוריהם, אבל לא יכולים לראות את עצמם כאן, ולא (רק) בגלל הישראלים...

והישראלים? אין הרבה מה לומר עליהם. כמו ב Enter Ghost של איזבלה חאמד, עליו כתבתי כאן לאחרונה, הישראלים הנוכחים לרגע בספר עוברים דמוניזציה. איש ביטחון מחוטט ודוחה למראה בנמל התעופה, שמתעמר במרקוס סתם כי הוא יכול. האונס שעוברת הנערה הפלסטינית בכלא, כחלק מההתעללות בה. אכן יש אנשי ביטחון ישראלים שסובלים מאקנה. אני גם משוכנע שאסירות פלסטיניות מתמודדות עם לא מעט. אבל זהו הרומן הפלסטיני השני שאני קורא בו הישראלי נותר לא סתם סדיסט אלא נטול נרטיב - מעיין גרגמל מפלצתי שכלל אין צורך לנסות ולהבין.

קטנוני מצידי לקונן על כך שהספרות הזו (אני מכליל לרגע) אינה סופרת אותי? כנראה. לטוני מוריסון ולפרסיבל אוורט לא דחוף להנכיח לבנים משכנעים, ללואיז אלדריץ' לא בוער להציג את הנרטיב של המתיישב הלבן שדחק את רגליו של האמריקאי הילידי ולהאוורד ג'קובסון אין סבלנות להזדהות עם אנטישמים. ככה זה: ספרות שמפנה זרקור לקרבן ספציפי, לא מחויבת לחתור לאיזון, משל מדובר בשיעור חברה. חוץ מזה, אין מה לעשות, כשהתרבות המקומית והעולמית מלודרמטית—היינו, מחלקת את העולם ל'טובים' ו'רעים'—גם הספרות תיפול לשם. ו(עוד) חוץ מזה, יש שיאמרו שמגיע לי: אז מה אם לרגע אני חווה מה שחש פלסטיני שקורא את תיאורי הערבים של יגאל מוסנזון ב'חסמבה'...

מן העבר השני, אפשר גם אחרת. נכון שצריך לכתוב ברמה של סעיד קשוע כדי להיות גם נשכני וגם להימנע ממלודרמה. אבל אפשר.

אני עדיין ממתין לכתיבה פלסטינית כזו...

יוני, 2025

Susan Muaddi Darraj, Behind you is the Sea, Swift Press, 2024

התעורר אצלי חשד שהמון מהספרים שקראתי בשנים האחרונות עוסקים בשחקנים ובמשחק. ההסבר עשוי להיות תמים. כתבתי על פילוסופיה של משחק, למדתי משחק, שיחקתי - מן הסתם, אני בוחר רומנים על שחקנים. סביר, לא? אז זהו, שלא. רומנים שבחרתי מטעמים שונים לגמרי עסקו בשחקנים (מרדוק, פאטצ'ט, הולינגהרסט, חאמד... יש עוד). לא מפתיע שהסופר יבחר בשחקן: התנועה בין משחק מקצועי לאישי, בין פרפורמטיביות רגילה לבין הונאה עצמית (האדם שמאמין לביצוע שלו עצמו), העמימות בנוגע לממשות, ההרחבה הקיומית של שחקן והיחס בינה לבין ההרחבה הקיומית של הקורא... כל אלה לבטח יקרצו לסופר. אבל עדיין יש לי חשד שמסתמנת מגמה, ושהבחירה במשחק מזמינה עצמה יותר היום מאי פעם.

לפיכך עשיתי מעשה והזמנתי וקראתי יחד שני רומנים שעוסקים באופן ישיר ובמפורש בשחקניות.

את אן אנרייט לא קראתי קודם, ולאור הקריאה ב Actress אחתור לשנות מצב זה. הרומן הוא מעיין ביוגרפיה שכותבת נורה אודות אמה, קת'רין אודל, שהייתה כוכבת קולנוע אירית בינלאומית. נורה היא סופרת, ובת 58 כשהיא מחליטה לכתוב על אמה – הגיל בו האם מתה. הרומן מתמקד בדקויות הקשר המורכב בין בת לבין אם יפה ומפורסמת, האהבה והמחוייבות בין שתיהן, אבל גם הנתק, והביקורת העדינה של הבת על אמה. נורה מזהה, למשל, תאטרליזציה של רגש שאמור להיות ספונטני אצל קת'רין. הטקסט מעביר את החמלה בה הבת מזהה שניהול התדמית של אמה מותיר אותה לבד (כוכב אולי בוהק יותר, אבל גם מוקף בהמון חלל).

אהבתי את הניסיון לתאר את דעיכתה של קת'רין בצורה אוהדת ככל האפשר. האופן בו פתאום שמה נישא שוב בכל פה דווקא סביב פרסומת לחמאה שהיא מככבת בה. האופן בו היא מלוהקת באופן נצלני על ידי במאי למחזה שנשען על טשטוש ההבחנה בין ייצוג לבין ממשות (עירום, ויותר מזה), הקְרבה שמעמיקה כשנבין בהמשך סוד אודות צעירותה. אהבתי גם את רצונה של הבת למנוע מחוקרת צעירה לנכס את הביוגרפיה של קת'רין לטובת המשגה פמיניסטית. בעצם, הניסיון להושיע את אמה מליהוק כפוי אל חתרנות שמעולם לא הייתה שלה, הוא זה שגורר את נורה לכתוב את הביוגרפיה של קת'רין בעצמה. אנרייט עמוקה בטיפולה במקומות העמומים אליהם נגררת נורה, ביחסה הספק מקנא ספק נרתע לנשיותה האיקונית של האם. אני מוצא איפוק נכון באופן בו אנרייט מניחה ללא מעט להישאר לא פתור.

*

Audition של קיטמורה הוא רומן שונה. להשוות אותו ל Actress זה קצת כמו להשוות פורטרט של רמברנדט לכזה של פרנסיס בייקון: לא אותה שפה. לא אותן מטרות. הדיון סביב Audition שמצאתי (הרומן רק יצא, אז אין הרבה), נסוב סביב השאלה האם הוא ספר חכם או מתחכם. היה לפחות פודקאסט אחד שהאזנתי לו בו נשמע היה לי שהמתדיינים כלל לא שמו לב למשמעות העמוד האחרון, ולקשר בינו לבין כותרת הרומן.

     הרומן בנוי משני חלקים. כל אחד מהם עומד בפני עצמו ברמה הפסיכולוגית. הם פשוט לא מתיישבים זה עם זה. התוכן: אֶם, שחקנית ידועה, ויחסיה עם בעלה ועם ספק בנה, תוך כדי עבודתה על מחזה, שגם הוא מורכב משני חלקים שאינם מתלכדים. השחקנית מתקשה ליישב את החלקים (הבנתם?). בסוף מתברר (נדמה לי, אבל לא אלך על זה לבית משפט) שכל מה שקראנו הוא מעיין מחזה שנכתב על ידי הספק-בן: מחזה שעוסק באישה שמתקשה להבחין בין בדיה למציאות. 'מבחן הבמה' הוא מה שקראנו, בעצם.

השכלתנות הזו אינה תורמת בעיני לרומן. קשה להצליח ספרותית אם מי שיקראו אותך יתווכחו בעיקר אודות מה, בעצם, ארע ברומן. 'חיי פאי' הוא הרומן היחידי שמוכר לי, בו ההיפוך בסופו פותח לגמרי את היצירה, ומקפיץ אותה לרמה אחרת. ב Audition התוצאה נדמית כמו חידה: אתה שואל את עצמך אם הבנת...

     אם מניחים למעטפת ועוברים לתובנות אודות המצב המשחקי, גם כאן קשה היה לי לדלות דבר מה שלא התפורר בהתבוננות מקרוב. הניסיון לעסוק בממשק שבין משחק לחיים ברומן, מכיר, מחד, שמשחק נטול ייצוג אינו משחק אלא סוג של סנאף (בלשון הדוברת). הדוגמה שלה היא שחקן שהקרין בלבול כובש ומשכנע כחלק מהביצוע שלו, וזאת משום שהוא כבר היה בשלבים מתקדמים של דמנציה, עובדה שהוסתרה מהצופים. מאידך, משחק חובר שוב ושוב לחיים הממשיים בדרכים מגוונות. משחק טוב עובד עם חומר ביוגרפי, גם אם לא ממחזר אותו. משחק טוב הוא זיהוי של עצמך בתוך הבדיה, והיכולת לחיות בה באופן אחר. אבל בכל פעם שהדוברת של קיטמורה ניסתה לפסוע מעבר לקביעות המוכרות הללו, לא הרגשתי שאני רואה דבר מה חדש. העובדה שהרומן אינו מחויב לריאליזם פסיכולוגי, מאפשרת לו לתרץ היעדר ניסיון לברר ולהעמיק את המצב המשחקי. אבל בגלל שאין כאן גם כתיבת אבסורד—שיחקתי פעם במחזה 'חברים' שמזכיר משהו מהדינמיקה של החלק השני של הרומן, אבל 'חברים' נכתב כיצירה אבסורדית (הכל רגיל למעט הנחה אחת שמטרללת את הכל)—לא יוצאים עם יותר מדי...

יוני, 2025

Anne Enright, Actress, Norton & Company, New York, 2020

Katie Kitamura, Audition, Riverhead, New York, 2025

שני הרומנים עוסקים באופן בו העבר נוכח בהווה, רודף אותו, במובן זה שהוא מופיע ונעלם בלי שביקשת. ב - North Woods רוחות נוכחות ממש. ב - Clear תרבות ושפתה 'רודפים' מקום. שני הרומנים מתוחכמים, מעוררי מחשבה, וזימנו אצלי לא מעט הרהורים אודות התפוגגות.

North Woods של מייסון היה מהספרים המדוברים בארה"ב בשנה שעברה. גיבור הרומן הוא בית, אי שם באזור מיוער בניו-אינגלנד. הבית נותר פחות או יותר יציב. הרומן יתאר את התחלפות דייריו במשך כמה מאות שנים. התחנות הללו יהפכו בעצם לסיפורים שלמים שעומדים בפני עצמם, ולא בלתי הוגן לתפוס את הרומן הזה כאוסף סיפורים קצרים שזורים זה בזה (לפעמים יותר, לפעמים פחות). מייסון הופך את הבית לפלימפססט: בשלבים שונים, שכבות מאוחרות מגלות קמצוץ ממה שארע קודם לכן, מבלי שמי שחושף זאת ער לכך. האנגלית של הסיפורים משנה את אופייה, ותואמת את התקופה שהיא מתארת. הכתיבה (גם) מצחיקה—בעיקר סביב רוחות הרפאים שמתחילות לאכלס את הבית.

       התוצאה תשנה את האופן בו תתבוננו באנשים בבתיהם. תכנסו לבית, ואם אתם כמוני, תתבוננו דרך דייריו אל מי שאולי היו שם קודם,

ולפני זה,

ולפניהם,

ואפילו לפניהם...

(המקבילה הישראלית לכתיבה כזו היא מאיר שלו, למרות שאני לא חושב שניתן לכתוב רומן כזה בהקשר שלנו, פשוט בגלל שההיסטוריה המתועדת של המרחב שלנו מגמדת את זו האמריקאית.)

 Clear של קאריס דייויס הוא מהרומנים המעטים שהיו משתפרים לו היו ארוכים יותר. הסיום שלו מבטיח ומעניין. לא אסגיר מהו. אבל אם כבר דייויס בחרה בסיום הזה, היה מקום לשהות מעט יותר עם המציאות שהיא רקחה, לפחות עבור אחת מהדמויות, המציאות הזו נשמעת בלתי אפשרית. העלילה ממוקמת באחד מאיי אורקני, שבצפון סקוטלנד. הזמן, 1843. העלילה קושרת בין גורלו של ג'ון, כומר סקוטי, לבין התושב האחרון של האי, אייוואר, האיש האחרון שדובר נורן – שפה ממשית שמאז נכחדה. הנסיבות מאלצות את הכומר ללמוד קצת נורן. באופן הזה, הוא מבין שהמשימה שמוטלת עליו, להורות לאייוואר לעזוב, אינה דומה להצבה מחדש של כוח אדם, אלא לעקירה ולהעלמה של תרבות שלמה. שפה, כך מגלה ג'ון, קשורה לעולם שרואים, להבחנות רגשיות, להאחדה מול הפרדה. מה שנראה כמו פריטים בלתי קשורים בשפה אחת הופך לדבר אחד באחרת. ככל שהוא שוקע בנורן, ובנורן דרך אייוואר, הכומר מתקשה לבשר לתושב שעליו לעזוב.

 כאן אין רוחות ממשיות.

כאן השפה רודפת מרחב.

התוצאה תשנה את האופן בו תגיבו למרחב בו דיברו אנשים שפה שנעלמה. דמיינו, למשל, שלרגע בודד, היקום היה מסתדר כך שהייתם פתאום שומעים משפטים בכל השפות שדוברו במקום בו אתם קוראים את המלים הללו: עברית, ערבית, אנגלית, תורכית, אולי לטינית, אולי איטלקית, אולי עברית קדומה יותר, אולי יבוסית, או חיתית או בבלית או...

מצמרר.

מאי, 2025

North Woods, Daniel Mason, Random House, 2023

Clear, Carys Davies, Simon & Schuster, 2024

שלושת הנובלות בספר נקראות במהירות, אבל ליוו אותי אחרי הקריאה, כולל וויכוחים מעניינים עם אשתי, שקראה את הספר אחרי. במיוחד השלישית. הנובלה הראשונה, 'תמורה נאותה' עוסקת בהמרה של עסקה רגשית לעסקה כלכלית. למונח 'עסקה' ולצרוף 'סחר חליפין' יצאו שם רע, בין היתר באשמת מספר סוציולוגים ופילוסופים שנתחו באופן לא מספיק רגיש את הרעיון של מתנה. הכשל היה שהם זיהו (בצדק) שמתנה היא חלק מעסקה אולם טעו כשזיהו עסקה אך ורק עם החלפה כמותית של סחורות או כסף. הם החמיצו את קיומם של הקשרי תן וקח שמושתתים על שפת מחוות ומחוות נגדיות, על 'גמול' שנושא אופי של הכרה במה שניתן. מחוות כאלו הן חלק מתן וקח, אבל לא תן-קח כמותי. (את כל זה לומדים מ'גן העדן האבוד' של מילטון, דרך אגב.).

עליזה, גיבורת הנובלה הראשונה מתפתה לחשוב שהיא בעסקה מהסוג הרגשי. לאחר שהיא מתפכחת, היא הופכת את העסקה לחליפין כלכליים בלבד. עליזה מתרגמת במקצועה, כלומר, אישה שמתמחה במציאת ניסוחים שקולים בשפות שונות: כן, אם תרצו, תרגום זו עסקת קח ותן בין שפות. תרגום מסוגל להיות עסקה כמותית, אחד לאחד, או עסקה נדיבה יותר. כל זה יומר לחיים הממשיים שלה. בספרות לומדים דרך סבל. מה שעליזה מגלה זה שגבולותיה נפרצו באופן נצלני, באמצעות פעולות שפוסעות על התפר שבין הסכמה לאי הסכמה. (כן, אני יודע שאני קצת חידתי כאן, אבל אם אומר יותר, אקלקל).

     בנובלה השנייה, ערד מעבירה לגבר את הלימוניות שהיא בדרך כלל מזריקה לדמויות הנשיות שלה. בועז הוא דמות דוחה לפנתאון. מה אין בו? קמצנות רגשית, מניפולטיביות, עיוורון, צדקנות, קטנוניות, פנקסנות... מה עוד אין בו? נדיבות רגשית, יכולת לראות את התמונה הרחבה, הבחנה בין עיקר לטפל, התגייסות, חום או אהבה. הכוח בשרטוט דמותו, הוא שפשוט ישנם אנשים כאלה, הוא אינו קריקטורה. בנקודה מסוימת הסיפור משתמש בקלישאה של הלימון והלימונדה (הסיפור נקרא 'לימונדה') באופן שלוכד את בועז: יש מי שהופך את הלימונים שהחיים נותנים להם ללימונדה, ויש, הפוכים, שהופכים את הלימונדה שהחיים נותנים ללימון. אבל כל זה נותר תת-ספי. בועז מסיים את הסיפור די מרוצה מעצמו, מבלי לזהות מה הוא מחמיץ (pun intended).

[התלוננתי ברשימה אחרת על ספר קודם של מאיה ערד, שהיא אינה אוהבת את הדמויות שלה. אנבא שאם יש גיהינום בו סופרים נותנים דין וחשבון לדמויות שהם יצרו, ואני כמובן מאמין שיש כזה, גם בועז ירצה לנקום בה...]

הנובלה השלישית נגעה בי במיוחד. הנושא הוא אמנות. קו התפר שבין חובבנות למקצוענות. אני צייר חובב, וככלל, תומך נלהב בחובבנות. אחד מהספרים משני החיים שקראתי הוא For the Love of it, של וויין בות' ז"ל. בות' מוכר כאחד מפרשני הספרות הידועים בעולם בשעתו, ופגשתי אותו מספר פעמים כשגרתי בשיקאגו. איש מקסים, שהמחיש עבורי את כלל האצבע לפיו ענווה עומדת לרוב ביחס ישיר להישגים ממשיים בעולם. (מנסיוני, חוקרים משמעותיים באמת אף פעם לא הקרינו התנשאות.) חוקרי ספרות בני דורי יכירו את The Company we Keep ואת The Rhetoric of Fiction שלו. אבל הפנינה הזו, ספרו אודות חובבנות, נותרה קצת מתחת לרדאר. בות' מתאר את הרומן שלו עם נגינת צ'לו. הוא מציג את עמדת החובבן כמי שמשקיע מאמץ רב בהתקדמות סיזיפית. במקביל, החובבן מודע בכאב לכישלון המובנה לתהליך, וזאת כשמשווים אותו למקצוען... אפילו המקצוען מהשורה השלישית. דווקא כאן, קובע בות', נעוץ הייחוד של התחביב. דווקא הכישלון הוא זה שמשחרר אותך לפעול מתוך אהבה טהורה לדבר עצמו - for the love of it. בתחביב, לאו דווקא במקצוע, טמונה אפוא לא מעט ממשמעות החיים.

יפה, לא?

כשקראתי את הספר, וסיפרתי עליו בלהט לאשתי, היא קנתה לי גיטרה וחזרתי לנגן. כשסיפרתי על כך לבות', הוא אמר שספרו עורר לא מעט תגובות מסוג זה.

נכנסתי לפרוט כדי לחלוק גם סיפור אישי, וגם עד כמה חובבנות נראית לי עמדה חשובה. אביבה, גיבורת הנובלה של ערד אינה תופסת עצמה כחובבנית. היא כבר מזמן סיימה ללמוד, ומזמן מגדירה את עצמה כאמנית. נכון שהחיבור לכסף עדיין לא נוצר: היא אינה מציגה את עבודותיה בגלריות או מוכרת אותן. עם זאת, בעמלה היומיומי היא פועלת וחווה את העולם כאמנית לכל דבר ועניין. זה עשוי היה להצליח לה. אבל כמו דמויות טרגיות, היא מחליטה להעמיד את הדברים לבחינה, ולעבור ממחמאות של סביבה קרובה לזירות בהן מתחרים המקצוענים.

מה יקרה?

נחשו...

יש המון בנובלה הזו: מיקום עצמי, התנשאות, מרירות, צביעות, רצון לשייכות, אבל גם אהבה אמיתית לאמנות ולמקורותיה. ערד מארגנת את כל זה לתוך מערכת יחסים בין-דורית בין הציירת לנכדתה, שלומדת מעט על אמנות ולא מעט על עולם האמנות. התוצאה מורכבת ונוגעת ללב. 

*

מיטיבי לכת ירצו אולי לקרוא את הסיפור הזה לצד Old in Art School: A Memoir of Starting Over של Nell Painter – צורת התמודדות שונה לחלוטין עם הניסיון של ציירת לעבור מחובבנות למקצוענות. פיינטר הייתה פרופסורית להיסטוריה בפרינסטון, שהחליטה לעשות הסבה של ממש וללמוד ציור כאילו שהיא באמת מתחילה מחדש.

מאי, 2025

מאיה ערד, תמורה נאותה, חרגול/מודן, 2025

כשבמהלך קריאת רומן אני מזדרז להזמין ספר נוסף של אותו מחבר, מתרחש משהו נכון עבורי. זה קרה לי עם ריצ'ארד ראסו, ועם אליזבת' סטראוט (לאחרונה), ולפני מספר שנים עם הווארד ג'ייקבסון. לא כל ספר מצוין שולח אותי לארנק, אבל אצל אלן הולינגהרסט זה קרה: משהו באיפוק, בתִמצוּת, במעיין יובש שמצליח להיות טעון רגש, ביכולת לתאר התרחשות מתוך אמונה בכך שמי שיקראו ידעו גם למשמע אותה – מעביר את חוויית הקריאה למשהו שחורג מהזדהות. אתה שם, לגמרי, עם עולם פנימי של אחר. בגלל רומנים כאלה יש בכלל ספרות. כי שום ייצוג קולנועי לא ייצור עבורך את מידת האינטימיות שתיווצר בינך לבין דיוויד וין, גיבור הרומן הזה. ככה זה. ספרות היא הטכנולוגיה הטובה ביותר שהאנושות ייצרה כדי לעבור דירה ולהיות במחשבה של אחר. ולמרות כל מה שפיתחנו, עדיין לא יוצר כלי משוכלל יותר.

Our Evenings כתוב כמעיין ממוּאר בדיוני ('ממואר' הוא תיעוד בררני של קורות חיים, בשונה מ'אוטוביוגרפיה' שמנסה להקיף את החיים כולם). הרומן נפתח ב 1962 בערך, כשדייוויד וין—בנה של אֶווריל ואב אנונימי מבורמה (של אז, מיינאמר של היום)—מתחיל את לימודיו במלגה בפנימייה יוקרתית. נלווה אותו בבית הספר, אחר כך באוקספורד, אחר כך כשחקן, דרך שלוש מערכות יחסים, פחות או יותר עד ל 2020. נהיה איתו כשהוא יוצא מהארון, כשהוא מתאהב, כשהוא נפרד, נהיה איתו כשאימו יוצאת מהארון. נצפה באופן בו הוא חווה הדרה מעמדית, גזעית, מינית בתוך הקשר מנומס שמנסה להסתיר את האופנים בהם גם ליברלים מחונכים מקטלגים בני אדם. יש עוד: הפטישיזציה של צבע עורו, הפער בין פנים לחוץ בעניין זה (עבור אחרים הוא הזר, בעוד שהוא מעולם לא ביקר בבורמה), ההכפלה של זרות: אתה גם הומו, גם לא לבן, גם לא במעמדם הכלכלי של חבריך (חשבתי כאן על Real Life המצויין של ברנדום טיילור).

     ברור שיש המון דרכים סתמיות או מתבקשות כדי להעביר את התחושות הללו. חכמתו של הולינגהרסט טמונה בבחירה של אפיזודות כמעט שוליות, המנכיחות לגיבורו שהוא מלוויין משהו. רגע בו וין מנסה לעצור טרמפ, למשל. רגע בו איש תאטרון ותיק מזמין אותו לשיחה על כלום. רגע בו הוא עורך את הכלים עבור חבריו. רגע מול דלפק קבלה של מלון. סעודה עם משפחת אימו והאופן בו מדברים איתו ועליו.

כאלה.

     יש כאן את המעלה של רומן ארוך, שנדרש להצדיק את הזמן שיושקע בו. האיכות המרוכזת של הפרוזה—הולינגהרסט טוען לתוך מספר פסקאות תוכן שכותבים אחרים היו מפתחים לפרקים שלמים או מרדדים דרך היגד ישיר—מרוויחה ביושר את הסבלנות שנידַרֵש לה. כשאני מנסח את הדברים כך אני פוחד שאני מעביר תחושה של מעיין 'יוליסס' כזה: משהו שחורקים שיניים כדי לסיים. אז לא. אני מבטיח שתהנו, ואם לא, כתבו לי מכתב תלונה...

     כדאי שאכתוב משהו אודות האמירה הכללית יותר של הרומן. הוליגהרסט שוזר בין קסנופוביה אישית והמגבלות שהיא מייצרת בתחומים לכאורה חתרניים. עולם התאטרון לנצח ילהק את וין בתור הלא לבן, וזה לא בלתי קשור לפוליטיקה של בדלנות ושנאת זרים. דמות (דוחה) בולטת שמלווה את וין כל חייו, גיילס הַדלו, הופך להיות מסתם ילד עשיר ומרושע לפוליטיקאי שמזוהה עם הברקזיט, על שנאת המהגרים אותה תדלקו פוליטיקאים מסוגו בזמן אמת. הרומן מזמין מחשבה על הנימים המחברים בין גזענות מובלעת, הדרה מקצועית, וקבלה שהיא גם דחייה ברמה הפרטית, לבין זרמים קולקטיביים ברמה הפוליטית-ציבורית: טהרנות אתנית על האופן בו האחרונה מיתרגמת גם לאלימות גזענית ממשית. לא שתקראו את הספר בגלל כל אלה. אבל (גם) זה שם.

     ועוד משהו. בעידן של זעם צדקני ותחושות פגיעה מכל עבר (זה רק אצלי שכל מי שמקיף אותי חושף פתאום פגיעה עברית נשכחת, תקרית שנראית כמו אפליה, או טראומה הווית שיש לכבד?), שווה ליטול מוין את יכולתו לזהות עלבון אבל לא לדשדש בו. כמעט כל פרק ברומן מציג מעשה פוגעני כלפי וין. הדימוי 'עור פיל' לא מתאים כאן, כי הוא מרמז על מצב בו לא חשים, ודייוויד וין בהחלט מרגיש. אבל הוא בוחר להמשיך הלאה. לעסוק במה שיש.

[מתחרה ב Small Rain על תואר הרומן הטוב ביותר שקראתי ב 2025].

מאי, 2025

Alan Hollinghurst, Our Evenings, Random House, 2024.

כמו איל ניגוח רומי שהולם שוב ושוב חומה בצורה, אני מחפש את דרכי לתרבות צרפת וניגף ממנה בחרוק שיניים. אומנותה מותירה אותי מפוהק, שירתה מצועצעת, ספרותה מוגזמת ועל הגותה אני מעדיף לעבור בשתיקה. אאמין להם כשהם מדברים על אוכל, יין, או סקס. בכל השאר אני חושד. נדמה לי שמסדרים אותי. זה לא הם, זה אני. אני יודע. רק חמור חושב באופן מהותני על תרבויות, ומכליל בנוגע למאות שנות יצירה מגוונת. אז אני סוכר את פי כדי לא להביך את הקולגות שעדיין מדברים אתי, ומסתער שוב על החומה. לא, לא איבדתי תקווה...

'אבא גוריו' עוסק באב שנותן את כל כספו לשתי בנותיו. הבנות עצמן לכודות בנישואין נוראיים לבעלים שהשתתפו בחדווה בנטילת עוד ועוד מכספו של גוריו בעבר, אבל איבדו בו עניין כשכבר לא היה לו מה לתת. כשבנותיו מואילות לבקר אותו, הן עושות זאת בחשאי, במשורה, ורק כשהן זקוקות למשהו. הוא ימות חסר כל ונטוש על ידן. כשהוא חולה, הן יעדיפו לצאת לנשף חשוב מאשר לסעוד אותו. אפילו את ההלוויה שלו הן לא יממנו.

לא מגעיל?

זהו, שלא כל כך. ראשית, גוריו עצמו לא מעורר הזדהות. כמו הורים רגילים, הוא מאוד רוצה בשמחת בנותיו. אבל האופן הבלתי מובחן בו הוא מניח להן לחלוב אותו, פשוט לא אמין. אחת מהן זקוקה לכסף כדי לממן את חובות ההימורים של מאהבה. אצל השנייה מדובר באבזור ולבוש שיאפשר לה להשתלב בחברה הגבוהה, ואחר כך בכסף כדי לממן דירה שכורה עבור מאהבה. כדמות ספרותית מרכזית, מותר לגוריו לא להיות העיפרון החד ביותר בקלמר. אסור לו להיות סתוּם. גוריו אמור לעצור, להגביל, או לפחות לשאול שאלות. אין שם משהו כזה. לכן הוא לא מעורר חמלה.

אה, ועוד דבר: יש משהו מקריפ באהבתו לבנותיו...

גם הבנות אינן אמינות. כולנו מכירים הורים שנתנו מה שיכלו לאדם כפוי טובה, מישהו שחב את התשתית הנדל"נית והחומרית של חייו להורה מזדקן, ומתאייד כשזקוקים לו. אבל אנשים מסוג זה מייצרים המשגה פתלתלה כדי ליישב את הפער בין דימוי עצמי לפעולות בעולם. באלזאק אינו מעניק לבנות הללו המשגה כזו, לכן הן אינן משכנעות. דווקא בתמונת הסיום, כשגוריו גוסס, באלזאק מנדב עבורן טעמים נסיבתיים להעדר, כך שאפילו כאפקט מלודרמטי סיום הרומן אינו מספק.

כל זה נשמע יותר חשוב ממה שזה. כי נכון אמנם שהאב ובנותיו יוצרים את לב העלילה, אבל מיצי היצירה הממשיים שמורים לביקורת החברתית ששופרה הוא ווטרן. עמודים רבים (מדי) מוקדשים לראייתו הקודרת והצינית של ווטרן את צביעותה וגינוניה של התרבות הפריסאית הגבוהה (אזור 1819, 'הרסטורציה', כלומר, החזרה של סוג מוגבל של אצולה צרפתית ועשירים אחרים שהצליחו למנוע נתק בין גופם לראשם בעשורים הקודמים). התחושה היא שדרך ווטרן באלזאק כותב את עצמו. הבעיה היא שכמו מוקיעים בשער אחרים, ווטרן עיוור ללא מעט. הוא יודע להבחין בחמישים גוונים של שחור. את טוב הלב שמפציע לעתים, הוא תופס כנאיביות. ככה זה כשהקשת שלך מוגבלת.

     קראתי את הרומן משום שהוא נבחר על ידי תלמידות ותלמידי החוג לספרות השוואתית כיצירה ליום הלימוד החוגי, 2025, לכן אני מצנזר את עצמי [כן, מה שכתבתי עד כה זה אני בנעים]. אני מכיר את עצמי, ומכין מנטרה שאמלמל לעצמי חרישית בכל פעם שמישהו יעלה את האנלוגיה ל'מלך ליר'. “Serenity now” אגיד לעצמי בלב. “Serenity now”. כי כששייקספיר כותב נתינה רעילה--ב'ליר', ב'טימון'--הוא מזמין חשיבה אודות סיבותיה, אודות נדיבות מוגזמת כמעקף, כחסימה. כי כששייקספיר כותב שנינות צינית, היא מאוזנת באמצעות חכמה מלאה יותר, המסוגלת לזהות את האנוכי אבל גם את המעניק. כי כששייקספיר כותב את זעמו של זה שנתן היכן שלא מגיע, מספיקות לו עשרים שורות (מיטיבי לכת מוזמנים לקרוא את 'ברכת המזון' של טימון איש אתונה).

שנדבר קצת על כסף ורגש? גוריו שונה מהדמויות שסובבות אותו כי הוא מפריד בין ממון לאינטימיות. היתר מַזְנים בצורות שונות קשרי משפחה, אהבה, וחברות, ומעמיסים עליהם מניעים חומריים אנוכיים. גוריו נותן כסף לבנותיו, אבל לא מתוך ציפייה לקבל משהו בחזרה. הוא כמה לקירבתן כמו צמח למים בקיץ. אבל רצון זה מנותק מהממון שהוא מעביר אליהן. זו טעות. הזיקה בין כסף לרגש וקרבה מורכבת יותר מכפי שהוא מבין. אין ספק שניתן לעוות קשרים רגשיים כדי לנצל מישהו כספית. אבל חומר אינו הקוטב המנוגד לרוח. בהרבה מצבים, רגש מתווך דרך חומר, והענקה מופרזת מסוגלת לעקוף קשר, במקום לכנונן אותו. כי אם גוריו פוסק מלהיות פרה חולבת, עליו בעצם להיות דבר מה אחר, משהו שבנותיו יזהו בו ערך שהן רוצות בכלל להיות בקרבתו. באלזאק מתאר את גוריו כאדם סתמי, משעמם, לא מוכשר במיוחד, שבמקרה התעשר. אז אולי הצבתו העצמית כשמישהו שרק נותן, מאפשרת לו להימנע מליצור את עצמו כמשהו שיכול לקיים קשר לא תועלתני עם בנותיו? לו זה המצב, כבר פחות ברור מי מנצל את מי...

אפריל, 2025

אונורה דה-באלזאק, אבא גוריו, בתרגום יונת סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992.