תקראו את Headshot בגלל מבנהו הקצבי. תזכרו אותו בגלל חכמתו.

הגעתי לספר כשנכלל ברשימה המקוצרת של ה-Booker. רשמתי לפני לקרוא אותו בגלל נושאו הייחודי: אגרוף נשים. כנראה שהתעוררה אצלי אסוציאציה ל"מיליון דולר ביבי" הנפלא, סרט שמתכתב עם סרטי האגרוף הגברי המפורסמים ('רוקי' ודומיהם.) תרשו לי להסביר. לא מפתיע שהאגרוף—הדרמה של מאבק גס, נטול אמצעים, בה יש מנצח ברור ומפסיד מובהק—מזמין את הקולנוע. "אתי יהיו לך חיים קלים“, אומר האגרוף לקולנוע, וצודק. הרי אם בחרת קרבות מתאימים וגיבורים מורכבים, הסרט פחות או יותר יצלם את עצמו. אבל בסרטו של קלינט איסטווד, העברת הפוקוס למתאגרפת, אפשר לסרט לשמור על המתח הרגיל של סרט אגרוף—קרבות, שיפור, אימונים, יריבות מפחידות יותר—אבל גם חשף יחסים אבהיים אוהבים בין פרנקי, המאמן הנרגן למאגי, המתאגרפת, יחסים שלא זכורים לי מסרטי אגרוף של גברים. משהו במאגי אפשר לה להיות גם בת, ולהפעיל את מאמנה מתוך המקום הזה, תמהיל שיצר סרט בלתי נשכח.

     נכנסתי לפרוט משום ש- Headshot מבצע משהו דומה. הספר בנוי מפרקים שמלווים קרבות בטורניר אגרוף נערות נידח ברינו. כל פרק הוא קרב, כך שנפגוש חלק מהלוחמות, אלה שניצחו, מספר פעמים. אבל אין כאן גיבורה. להפך. הפרוזה היבשושית (האזנתי לספר זה וחבל שכך, זהו ספר שנכון לקרוא), פרוזה שחוזרת על שמה ושם משפחתה של הלוחמת באופן לכאורה מיותר, מייצרת הזרה. "רוז מולר עשתה כך." "רוז מולר לא חשבה ש." "רוז מולר נזכרה ש..." כך כותבת מי שרוצה לבלום הזדהות...

     וזאת למה? משום שהספר רוצה להיות גם יצירה שעוסקת בספורט המסויים הזה, וגם לדחוק אותו לירכתי הבמה. תמיד מתקיים קרב. תמיד נדע מה מתרחש בקרב. לפעמים נחוש ניצני אהדה ללוחמת מסוימת. אבל בולווינקל לא מעוניינת שמשהו מזה יבשיל. עמדת הצופה שלנו תזכיר את המכשפות של מקבת': הרחק מתחתנו יש המולה רבה. מישהי תנצח ומישהי תפסיד. לא יותר. לא פחות.

     וזאת למה? משום שבולווינקל רוצה שנפגוש את הנערות הללו גם דרך גופן, אבל גם דרך עולמן הרגשי-רעיוני, וקמצוץ ממה שמובילן לזירה. יש המון מן הסוג השני: אצל כל לוחמת ננוע מן הקרב אל עברה ואל עתידה הרחוק, נראה משהו משאיפותיה, ממה שהיא מקווה לשכוח, מהקשרה המשפחתי. אבל לו בולווינלק הייתה מסתפקת בכך, האגרוף היה נותר הצטעצעות מבנית. במקום זאת הרומן מציג כתיבת גוף מעולה. האופן בו הגוף האתלטי נע, מה הוא מחפש בקרב, מה היחס בינו לבין הגוף האחר, כיצד הוא סופג כאב, כיצד הוא חווה זמן...

     ב- Headshot אגרוף הוא שיחה רב-שכבתית בין המתאגרפות. בשכבה הראשונה, מהלומות, תנועה, הגנה. בשנייה, רגש גולמי אחת כלפי השנייה: מי היריבה? מה היא מייצגת? הצורך או הרצון לפגוע בה. בשכבה השלישית מתעוררים רגשות שונים ובלתי צפויים כלפי היריבה: הרהור כמוס להתיידד אתה בסוף הקרב, רצון לחבק אותה, האופן בו יריבה של קרב קודם בו ניצחת, כאילו מתמזגת אל תוכך בקרב הבא ונוכחת בו. בשכבה הרביעית, אנרגיות גולמיות. האופן בו הגוף הנלחם מסגיר מיקוד או פיזור, תכליתיות או אבדן דרך, נחישות או ויתור. אגרוף, בקיצור, הופך למחול, לדואט בו הרצון לנצח נותר מרכיב מיני כמה.

    מקוריותו של הרומן אל מול הציפיות מהשבלונות המוכרות של כתיבת ספורט, נעוצה בכך שבמקום להתמקד באליפות עולם, בארוע שמסקרן מיליונים, הספר בוחר בתחרות נידחת בענף ספורט קוריוזי בעל מעמד כמעט של חוג בעיני צופיו. מאמני הנערות אינם מושקעים רגשית בתוצאה, וכך גם בעל האולם. המניע הוא סכום כספי צנוע שמתחלק בין כמה גברים. יש גם מקומון ששולח כתב לטובת ידיעה בעמוד אחורי בעיתון.

ספורט כזה.

ובכל זאת אגרוף. כלומר, עולם בו חובה להיות לגמרי נוכח ודרוך. שוליוּת הטורניר פוגשת את מחוייבותן המוחלטת של המתאגרפות. תוסיפו לכך את בחירתה המדויקת של בולווינקל להתמקד דווקא בטורניר נערות, בחירה הקשורה ליכולת להבליט מתחים קיומיים-זהותיים שיופיעו רק בשלב הקדם-מקצועי: בחרת אך עדיין לא התחייבת, את משכשכת במים אך טרם עזבת את שפת הברכה. ברגע הזה, קצת בפנים אבל בפועל בחוץ, יצופו רבדי אישיות שייעלמו במעבר למקצוענות. למשל, איגי ליין שמגלה פתאום שהיא לא אוהבת אגרוף כאגרוף, אלא להתאגרף מול דודתה, מולה היא תמיד מתאמנת. למשל, ארטמיס ויקטור שמנהלת שיח סמוי מול אחיותיה שכבר הוכיחו הצלחה רבה יותר משלה באגרוף.

הכתיבה פוגשת את הספורט התחרותי דווקא בסמטאותיו האחוריות. משם היא ממריאה.

פברואר 2025

Rita Bullwinkel, Headshot, Viking (Penguin), New York, 2024

How is it that we start life with nothing, end it with nothing, but lose so much in between? Demon Copperhead

רשימה שונה הפעם. מטעמים שיתגלו רק למי שיקראו את הרשימה המלאה, החלטתי לכתוב יחד על שני ספרים—Dear Edward ו- Demon Copperhead—שקראתי פחות או יותר באותם שבועות.

פרט ליתמותו של הגיבור, שני הספרים שונים כמעט בכל מאפיין ספרותי. אדי, הגיבור של Dear Edward מהדהד יתום ידוע אחר, הארי פוטר, "הילד ששרד“. דימון, הגיבור של Demon Copperhead מתכתב עם יתום מפורסם לא פחות, דיוויד קופרפילד, הילד שלא ידע אם יהפוך "לגיבור של חייו“. אצל שניהם, קשרים עם בני גילם הם קרן אור. אדי מוצא את שי, שמלווה אותו בדרכו להחלמה והופכת לאהובתו. דימון מגלה את אנגוס, שפחות או יותר עושה עבורו את אותו הדבר. אצל שניהם מפגש עם דמות בוגרת ברגע הנכון יוצר הבדל: מנהל בית ספרו של אדי שחונך אותו לעולם טיפוח שרכים וגננות, מורה לאומנות שמפתחת אצל דימון את כישרונו לצייר. שניהם רדופים על ידי הבלחות של החיים שהם יכלו לחיות, ברגעים שהם רואים מה שנדמה להם כמו משפחה נורמטיבית. אצל שניהם, הרגש הראשי הוא תוגה. אצל שניהם, הזכות והזכאות לחיות, היא עמדה שצריך להרוויח.

      ומכאן להבדלים.

אדי מתייתם ומייד עובר לרשת משפחתית, חברית, ומוסדית מחבקת. אצל דימון, המערכת שאמורה לתמוך בו הופכת לגורם שמדרדר אותו. אדי, הילד ששרד אסון תעופה, הופך בן לילה לגיבור מעורר השראה. דימון הוא סתם עוד תפליט של נחשלות אמריקאית, במקרה הטוב יהיו אדישים כלפיו, ובמקרה הרע ינצלו אותו. אדי זכה לחינוך ביתי מעולה לפני שהתייתם. דימון בור. אדי חי בסביבה בטוחה. דימון מתקיים בין מסוממים, מכורים, שיכורים, ופושעים. על אדי מגוננים, מטפחים את כשרונו, ומוצאים דרכים ישירות ועקיפות לסייע לו לעבד את יתמותו. דימון חוטף מכות, שודדים אותו, מרעיבים אותו, מנצלים את החסות שלכאורה מספקים עבורו כדי לזכות בקצבת אומנה, וכשהוא נפצע, מסלילים אותו אל תלות ממכרת באופייטים.

ומכאן להבדלים עמוקים יותר.

נפוליטאנו כותבת עולם פרטי. נלווה מקרוב את תהליך השיקום של נער שאיבד באחת את משפחתו בתאונת מטוס (לא, זה לא ספר לקחת לטיסה...). הרומן מתאר את קיום-הרפאים של היתום-המתאבל: לא בדיוק חי, לא בדיוק מת, לא בדיוק ילד, לא בדיוק בוגר, לא בדיוק גר בבית החדש שנמצא לו, אבל גם לא בדיוק זר. הרומן לוכד כל זאת בעדינות. אדי מתעקש שיכנו אותו 'אדוארד', מסרב לישון במיטה או בחדר, ולובש את בגדיו של אחיו שנספה. אשמת הניצול שהוא חווה ארוגה אל תוך המשא שמועמס עליו מצד קרובי הנספים ושלל הציפיות שמופנות אליו בהמון מכתבים שהוא מקבל (מכאן שם הרומן).

 [אספר שאני כותב את השורות האלה בימים בהם חטופים מתחילים לחזור מעזה. קריאת הרומן כיוונה את מחשבותיי לקשר בין מי שניצלו לבין מי שנרצחו, לעול השורד, לחוב כלפי משפחות המתאבלות על מי שלא. האם 'מותר' לחטופה שחזרה 'לבזבז' את חייה? האם היא חבה חוב מיוחד, נבדל, למי שלחמו ואולי נפצעו או נהרגו כחלק ממערכה שכללה גם ניסיון לשחררה? מה היחס בין הניצול לבין משפחות הקורבנות של מי ששוחררו בעסקה? מבחינה שכלתנית, קל לבטל מחשבות אודות מחוייבות מיוחדת: העובדה ששרדת משמחת, אבל כל מה שהוביל לתוצאה הזו, לא ממש היה בשליטתך. עם זאת, אני בטוח שתודעת חוב מופשטת כלפי לא מעט זרים מתהווה אצל מי שהשתחררו.]

ונפוליטאנו—שאודות ספר אחר שלה כתבתי ברשימה קודמת—יודעת לכתוב זאת. היא מצליחה להימנע מהמלכודת של כתיבת אבלות—התשה—בין היתר דרך תכסיס מבני: הרומן נע בין פרק שעוסק בחודש (או יותר) בחייו של אדי אחרי האסון לפרק שעוסק בשעה במהלך הטיסה עצמה. כך יוצא שאנו מלווים גם את הקורבנות בפרק זמן בו הם נעו לקראת משהו. הרבה מתרחש בטיסה שאינו קשור לאסון, והכתיבה מעבירה את הרובד המהורהר, בוחן החיים, שלפעמים מלווה אותנו (אותי) בטיסות. בהינתן מה שידוע לנו אודות שעומד להתרחש, המון מהרחש-בחש הפנימי הופך נלעג. ההישגים שלך, החרטות שלך, הדאגות שלך, היעדים שלך, הם קורי עכביש על פרופלור שעומד להיות מופעל. קמצוץ אירוניה שנפוליטאנו מוסכת לכל זה קשורה בנוסע מבוגר ומריר שנפטר מסיבות רפואיות מעט לפני שהמטוס מתרסק. העברת הגופה בין הנוסעים לירכתי המטוס היא כמו ממנטו מורי המאפשר ליתר הנוסעים לתרגל הדחקה: המוות הוא אותו דבר שקורה לאנשים אחרים.

עד שלא. 

דימון קופרהד, לעומת כל האישי-אישי הזה, הוא ספר חברתי. אם אתם כמוני, הקריאה תעורר רצון לדעת יותר אודות משבר האופיואידים בארה"ב (המליצו לי על ספר זה של גלדוול, וגם על הסדרה Painkiller בנטפליקס). אחת מההערכות שקראתי, היא שרבע מיליון בני אדם קפדו את חייהם כתוצאה משילוב טמא בין ביג-פרמה, שחיתות של רופאים, וריבוד מעמדי. המתאם בין עוני לבין היות קורבן לשיווק פרדטוריאלי של אנלגטיקה ממכרת (ובסופו של דבר, רצחנית), מדגים כיצד הון כרוך בניצול. לא, זו אינה זיקה הכרחית. יש סיפור מורכב יותר אודות התועלות/נזקים הכלליים יותר שנובעים מעושרה של קבוצה זעירה. בכל זאת, קיימים הקשרים מובהקים בהם מי שעני הוא גם מי שאינו מוגן וגם מי שייפגע, וגם מי שימות. זאת כתוצאה מרדיפת הבצע של מישהו אחר (במקרה הזה, בעיקר משפחת סאקלר, שאיש ממנה לא בילה יום בכלא בגלל הנזק שהם חוללו - דמיינו עולם בו הפגזת את הירושימה וחמקת מזה עם כנס כספי...).

דימון יאבד את אמו ואת אהובתו הראשונה שימותו ממנות-יתר הקשורות בזמינות של אופיואידים ותחליפיהם  (אצל דיקנס, אותו משכתבת קינגסולבר, הן מתות מסיבות רפואיות). חברתו הראשונה תגיע לזנות וכמעט למוות (אצל דיקנס היא סתם ננטשת). הוא עצמו יתמכר ויאלץ לעבור את הויה דולורוזה של הגמילה, כמו גם האופן בו העולם הופך תפל. שני עובּרים ימותו ברחם כחלק מכל זה, אח שמעולם לא יהיה לו, ובן או בת שכלל לא יולד. הרומן ממוקם ב Lee County, אזור שנפגע באופן חמור במיוחד על ידי האופיואידים. לא שהרומן מציג עולם ורוד עבור יתום שהיה נולד במקום אחר. אבל הסמים מעבירים את קשיי היתמות הרגילים, למישורים קטלניים. הסמים גם מוסיפים אירוניה מרה לספר של קינגסולבר, איכות שנעדרת מדיקנס. הרי בניגוד למצוקות שונות, הנרקומן מספר למערכת שהיא צודקת: המכור הוא הצרצר הבטלן בו מתבוננת בבוז הנמלה העמלנית. היא בטוחה שקצת יותר מאמץ מצידו היה פותח עבורו חיים טובים. אם מתעלמים מתנאי המסגרת שהופכים את הנמלה לנמלה ואת הצרצר לצרצר, הגינוי שלה נשמע סביר, אפילו מחמיא: מי שעובד קשה חי טוב. פשוט, לא?

כשקראתי את דימון קופרהד, חשבתי שוב ושוב על ג'ון קלטנברונר המהפנט מ'אדון החצר', עוד ספר יתום, מינוס האופיואידים. דימון קופרהד זכה בפוליצר (2023), ואילו 'אדון החצר' בקושי הצליח לצאת לאור. עם זאת, 'אדון החצר' עולה עליו (מי שקראו, יתקשו לשכוח: פעם השאלתי אותו לסטודנטית לתואר שני, והיא כתבה עליו תזה...). אבל גם לדימון יש המון מעלות. הוא גרם לי לקרוא את הפתיחה של 'דיוויד קופרפילד' ולמצוא הקבלות מרתקות. כך למשל, קופרפילד יוצא מביתו לבית אחר, שהוא בעצם אונייה נטושה על חוף ששופצה כך שהפכה לבית מגורים. קופרהד מקבל מחברתו הטובה אונייה זעירה בתוך בקבוק, מתנה שהוא מסרב להיפרד ממנה. הדימוי של אונייה כלואה עובר באופן יפה בין שתי היצירות כדימוי של תקיעוּת.

במונחים של רומן חניכה של יתום, דימון לחלוטין עכשווי. היתום הדיקנסי מחפש (ומצליח) להיות גיבור סיפורו, אותה משאלה ממנה נפתח 'דיויד קופרפילד'. היתום של ג'יי קיי רולינג מצליח להפוך להיות גיבור-העל של עולמו. היתום של נפוליטאנו מצליח להשלים אבלות ולהתחיל מחדש. היתום של קינגסולבר מוצא את כשרונו, אבל מגייסו כדי להשמיע את קול מעמדו. בעולם בו מוסר וצדק הם הרצון להיכלל, הזכות להשמיע קול שהושתק, דיימון ידבר את ההילביליס ואדומי הצוואר של אמריקה. דימון מתמלל את הזבל הלבן שנפל אל מחוץ לאג'נדות של פוליטיקת הזהויות, אבל נפגע בהמוניו לא רק מהקנטה מלעיגה שיטתית, ולא רק מהחלשה מוסדית דרך תיעוש נצלני שעשק אותם במשך דורות, אלא גם ובנוסף—כמו דובדבן רקוב על עוגה עבשה—כתוצאה משחיתות רפואית. כמו ב – Wicked (באמת חשבתם שאתעלם מהסרט?) הרוע הוא של מערכות, לא של פרטים, והיתום של רומן היתמות העכשווי הוא זה שיחשוף עיוות זה, גם אם לא יתקנו.

פברואר, 2025

Demon Copperhead, Barbara Kingsolver, Harper, New York, 2022

Dear Edward, Ann Napolitano, Penguin, New York, 2020

עשרים עמודים לתוך Small Rain, וכבר התחלתי להציק לבני הרופא שיקרא אותו. כי הרומן החכם הזה מטפל בממשק בין ספרות לרפואה. כשהחולה הוא גם משורר, רגישותו לשיח הרפואי—לדימויים, למתח בין נימוס לפולשנות, לכל מה שהמגע עם הצוות הרפואי כולל ולכל מה שנעדר ממנו—הופכת לסיפור אודות פגיעוּת. המעבר מבריאות לחולי הוא גם המעבר מאישיות לגוף. דווקא בגלל שגרינוול מתאר אנשי רפואה רגישים ומכבדים, ספרו מחדד את השבר הזהותי שמתרחש כשהבריאות אובדת. המספר מתעד את האופן בו מבקשים את רשותו לדקור אותו, להפשיט אותו, ללוות אותו לשרותים, ללחוץ במקומות שיכאיבו לו. בקשת הרשות אינה מן הפה אל החוץ. עם זאת, ברור לנו עד כמה לא ניתן לסרב לבקשות הללו. עד כמה משהו בך הופך לבלתי רלוונטי עבור מי שיטפלו בך. הסתירה החווייתית שנוצרת היא בין המון תשומת לב שמורעפת לעברך לבין איוּן. הפכת מושא למבט שרואה ולא רואה אותך בה בעת...

הרומן—סוג של autofiction, המספר חופף/לא חופף למחבר—מתייחד באופן בו גרינוול מתאר חולי. עמודים שלמים—גרינוול אינו חסיד של פסקאות—מתארים התנהלות טכנית: מחפשים וריד בזרועו, מחליפים שקית תרופות, מצלמים אותו במוט אולטרה סאונד (מתנצלים או שלא על כך שהמוט צונן), מחליפים לו (או שלא) מדבקות א.ק.ג. באופן יומי, מתנצלים (או שלא) על מריטת השיער, מנקים (או שלא) את האזור שנותר דביק...

המון מזה...

אצל כותב קהה יותר, כתיבה כזו הייתה הופכת לרשימת מכולת, תיעוד ותו לא. אצל גרינוול, לעומת זאת, המחלה היא המכניקה שלה. מחלה מתנהלת פחות ברובד הדרמטי--אחלים או לא אחלים--ויותר באפרוריות של בדיקות, המתנה, אי ודאות, והמון עשייה זעירה: מיטיבים לך כרית, מבקשים להביט בצרכיך, שוטפים אותך במטלית... במקומות הללו מתרחש רוב החולי.

מבין מגוון הרגשות שהמספר חווה, גרינוולד מבליט את הדיאלוג שלו עם אמון. להיות חולה מעורר חששות אודות מיומנות המטפל או חשד אודות מניעים תועלתניים של המערכת, או פחד מסתם התרשלות שתגרום למותך. לסמוך על הטיפול שאני מקבל? להשיג חוות דעת שניה, ואז שלישית, ואז רביעית? שתי עמדות הקצה—בטחון עיוור, חשדנות תהומית—אוויליות. דרך האמצע אינה תמיד ברורה. זאת ועוד, לא פעם החולה נמצא בשיח עם הלא-ידוע לא רק מבחינתו, אלא מבחינת הרפואה עצמה. חולה שנופל אל מחוץ לתבניות המוכרות, שומע יותר מדי פעמים דיבור אודות מה שהרופאים לא לגמרי בטוחים אודותיו. גם בטחון הרופא, אפילו אם יש כזה, אינו מקשה אחת. לפעמים האבחנה חד משמעית, אולם הבחירה בטיפול המיטבי  לגמרי לא ברורה. לעתים ההחלטה אם להתחיל טיפול קשה או לנסות ולהמתין להחלמה באופן רך יותר, מזכירה פחות דדוקציה מדעית ויותר המלצה על אפיק השקעה פיננסי עם המון נעלמים תוך תלות בנכונות המשקיע להסתכן... יש שהאבחנה והטיפול ברורים, אבל אין לאיש מושג מדוע החולי היכה דווקא אותך ודווקא עכשיו. הדיאלוג שלך כחולה אל מול המקריות הקרה הזו של חולי, לעתים לא ייתרם מצד הרופא. קושיות שיועברו לצוות בעניין זה, יזכו למשיכת כתפיים מלומדת. כך שגם אם תחלים, לנצח תציץ מעבר לכתף. הרי כבר הייתה פעם שנדמה היה לך שראית שם נצנוצים לא נעימים של חרמש...

הרומן מפתח הקבלה בין ביתו של המספר לבין גופו. נשמע מוכר? אז זהו, שלא. גרינוול יוצר קשרים מפותלים בין האמון שנדרש לשפץ את ביתו עם בן זוגו מול הקבלנים, אל מול האמון בצוות שמטפל בו, בין הנזק המפתיע שהבית סופג בזמן סופה (עץ קורס אל תוך הבית) לבין פריצת הגבולות שלו כחולה, בין החזרה שלו לביתו לבין החזרה שלו לגוף לא חולה, בין חללי הבית ומרחבי הזהות שהם מאפשרים (עבודה, אכילה, סקס, שינה) לבין הפעלה הדרגתית של יכולות הגוף.

אבל שיאו של הספר, בעיני, הוא הפרק הרביעי. המספר מנתח בחלקו הראשון שיר חידתי של אופן (George Oppen). הניתוח יפהפה: עמודים בהם פרשן הספרות ממשמע עבורך טקסט מסתורי. בסוף הפרק גרינוול מספר משהו אודות כוחה של שירה, והפתאומיות בה היא פוגשת אותך ביום יום. אני מת על רגעים בהם ספרות דנה בעצמה, לא באופנים המתוחכמים  (מטאפואטיקה ושאר ירקות) אלא במובן הפשוט יותר: הדמות הספרותית כמפרשת יצירה ספרותית אחרת. רגע כזה ברומן אחר ('אליזבת קוסטלו' של קוטזי), שינה את חיי. לא פחות.

מילה על הסיום הקסום של הרומן? בעצם לא. תקראו וזהו!

(אה, כן: מומלץ לקרוא לצד W;t של מרגרט אדסון)

ינואר, 2025

Garth Greenwell, Small Rain, Farrar, Straus and Giroux, 2024

היה לא מעט רחש סביב הנובלה הזו ברשת, עוד לפני שהיא הייתה מועמדת ל   National Book Award ואוזכרה כאחד ממאה ספרי 2024 ש'חובה לקרוא' על ידי הטיימס (רגע, מי, לכל הרוחות, קורא מאה ספרים בשנה?). לא קשה להבין מדוע: אישה נכנסת לבריכה ביום קריר בנובמבר, ומסרבת לצאת במשך שמונה שעות. אישה נורמטיבית, עם בעל נורמטיבי, ושני ילדים נורמטיביים, בקומפלקס מגורים נורמטיבי, בעיר אמריקאית נורמטיבית. בשמונה השעות הללו, העלילה תדלג מנקודת מבטו של הבעל לשלה. מי לא ישארו לנסות ולהבין מדוע הגיעו השניים לרגע כזה? ואם אסגיר שבסופו של דבר הוא מזנק למים בבגדיו, שכנעתי אותך סופית?

זהו סיפור אודות זיוף בתוך נישואין, וזאת כחלק מזיוף כולל יותר, בנוגע לחיים. אצל שניהם—קטלין וורג'יל—בקעה מתישהו הקריאה להיות משהו שונה. היא יכולה הייתה להיות טניסאית מקצועית. הוא הוקסם מנגינת הסקסופון של צ'רלי פארקר, ופלרטט עם מחשבות לפנות לתחום. שניהם ויתרו, מסיבות טובות (אולי). הבעיה אינה הוויתור, אלא החלופה האפרורית שהשניים אמצו. אצל שניהם אין מדובר בוויתור על כישרון אדיר, משהו שהאנושות תחמיץ. אבל כוחה של הנובלה טמון בדיוק במינוריות של ההחלטה. אנת'וני מספרת את סיפורם של המון אנשים שזיהו שכשרונם במשהו שהם אוהבים אינו מרשים. הרי אין מתאם הכרחי בין אהבה למשהו ויכולת לבצעו ברמה הגבוהה ביותר. ההכרה המפוכחת בכך אצל קטלין וורג'יל מאפשרת לספר הזה לדַבֵּר אמת.

     הצימוד בין ספורט ואומנות חשוב. בשני התחומים יש עילויים ספורים. אחריהם מגיעים היתר. מה נגזר על סקסופוניסטים שאינם צ'רלי פרקר, אבל גם אינם חובבנים? מה דינן של טניסאיות שאינן ברמתה של מרגרט דופונט (הגיבורה של קטלין)? הרתיעה של קטלין וורג'יל מובנת. היא נובעת מהאכזריות המובנית אל תחומי צל“ש או טר“ש. לגמרי ברור מדוע משתלם לוותר על מרחבי עשייה של הכל או לא כלום. עדיף להסתפק במשלח יד בו אפשר פשוט להיות טוב (מורה, רואה חשבון, סוכן ביטוח... שזה מה שורג'יל בחר להיות). צריך להיות אטום כדי להאשים את מי שזיהו מראש את העתיד הלא מלבב שנגזר על הסתם מוצלחים, ובחרו בחיים מסוכנים פחות.

     הכל טוב, רק שהשקר הקיומי הזה מוביל גם לשקר זוגי. הנישואין של הזוג בקט מבוססים על אי ידיעה וחוסר שיתוף. בחרתי בך כי את לא תשאלי אותי, ואת בחרת בי כי אני לא אשאל אותך. החשאיות הופכת במשך הזמן לרמאות, מתרחבת למעגלים נוספים, ומזהמת את הכל (לא אספר פן אקלקל). השביתה מרצון בבריכה של קטלין היא ניסיונה לשבור את מעגל השקרים. אנת'וני חותמת את הנובלה בנקודה בה לא נדע להיכן הזוג יגיע אם וכשיתחילו לדבר אמת. בהינתן אופי סודותיה של קטלין—ואתם לא רוצים לדעת—קשה לדמיין כאן סוף טוב...

שם המשפחה 'בקט' לא נראה לי מקרי. העלילה ממוקמת ב - 1957, תקופה חלומית עבור מעמד הביניים האמריקאי. בראש ובראשונה, מיקום כזה מאפשר להציג את אופייה החלול של סוג מסוים של נורמטיביות. אבל במקרה (או שלא), זו גם השנה בה סמואל בקט פרסם את 'סוף משחק' שלו, מחזה בו זוג נשוי ממוקם בתוך שני פחי אשפה ומתקשרים זה עם זו מתוכם. אצל סמואל בקט כלל אין אשליה: המציאות מעופשת ללא יכולת למסך או להסתיר, כך שהנסיון לחתור לזוגיות ללא תחפושות יוביל לישימון רגשי. אולי לשם מכוונת אותנו אנת'וני.

מילה על כותרת הספר. The Most, בשפת המקור של מורה הטניס של קטלין, צ'כית, משמעות המילה היא 'גשר'. כלומר, הכותרת היא אנגלית-לכאורה, צ'כית בפועל, ונכון עשתה מתרגמת הספר לעברית, רחל פן, כשתרגמה את כותרת הנובלה ל'הגשר' (גם אני הופתעתי שנובלה שיצאה ביולי 24 כבר תורגמה...). גשר הוא חיבור בין אנשים, אבל גם מתחם הסוגר עליך, ועלול להוות נקודת תורפה. בטניס שקטלין לומדת, 'הגשר' הוא גם שם של תכסיס.

ואם תקראו, תדעו בדיוק כיצד אנת'וני מנצלת בתחכום את כל המשמעויות הללו...

ינואר, 2024

The Most, Jessica Anthony, Little, Brown and Co., New York, 2024

איריס מרדוק ידעה דבר או שניים על אובססיה. כך, לפחות, טענו מי שהכירו היטב את הביוגרפיה שלה. באופן זה מוסברת לא פעם השכיחות של אובססיה ביצירתה. אבל למרות שלא קראתי את כל הרומנים שלה, איני מאמין שהיא כתבה משהו שמתחרה ב The Sea, The Sea הרומן זוכה פרס הבוּקר שלה, שכל כולו מיפוי של רדיפה ארוטית. אז נכון, כתיבה על אהבה תמיד הייתה גם כתיבה על שגעון. אבל משהו בצ'ארלס ארוובי שלה נגע בי באופן שונה.

     אולי בגלל העיוורון שלו. לארוובי יש המון מאהבות שהוא עצמו מהווה מושא אובססיה עבורן. יש לפחות שלוש, בעצם ארבע, כי ישנו גם גבר שמאוהב בו. [דרך אגב, אם תצליחו להבין מה בארוובי כה מושך, אנא שלחו לי מייל. התשובה הטובה ביותר שעלתה בדעתי נדושה: הקסם שמייצר הנרקיסיסט, מעיין חתול, ייצור שתחושת המגיע-לי שלו מובנית לתוכו כמו הטחול אצל היתר.] ארוובי אמור לזהות בשיגעונן של אחרות השתקפות של טרופו הוא בנוגע להארטלי. יוק. באחד הרגעים היפים ברומן, שתי מאהבות לשעבר מתקוטטות עליו בנוכחותו. ארוובי בהחלט מזהה את החולניות אצלן, אבל אינו מסוגל להקיש ממנה על מצבו. אם יש קומדיה אצל מרדוק, זו הקומדיה...

     כתיבה בגוף ראשון של מספר בעל בוחן מציאות לקוי, יוצרת מספר לא מהימן (כך גם בThe Black Prince של מרדוק, עליו כתבתי כאן). משהו בחוויית הקריאה של טקסט כזה, הופך להזדהות מסדר שני: קשה להזדהות עם מצבו של ארוובי כלשונו. כל שניתן לעשות הוא להזדהות אתו בהינתן שכך הוא רואה את הדברים. גם אז, מרדוק לא בדיוק מחפשת לעורר אהדה לארווובי, וספק אם מישהו יחוש סימפטיה לאגומניאק הזה. ארוובי הוא במאי מקצועי בעברו, ובמאי רגשי של בני אדם בהווה. הוא חף מכבוד לקשרים שמקיימים אחרים (הוא חירב נישואין בעברו, ומנסה לעשות זאת שוב). הוא חף מכבוד לרגשות של אנשים אחרים, וחף מאכפתיות אודות האופן בו פעולותיו עלולות לפגוע בהם. הוא מנצל במודע אנשים שאוהבים אותו. הוא משתמש בזרים כדי לקדם את מטרותיו (כשבנה המאומץ של אהובתו נהרג, למשל, הוא מדמיין כיצד האסון הזה מסוגל ליצור רגעים של נחמה שהוא יעניק לה, וכך יקדם את הקשר בינה לבינו). הרודנות שלו מתבטאת אפילו בארוחותיו: “שזיפים יש להכין כך“, “תפוחי אדמה יש לבשל כך“. הוא קובע. הוא מחליט. לשף במסעדת משלן יש פחות בטחון קולינרי מלצ'ארלס ארוובי... וזה ממשיך. הוא לא איש שיחה מתגמל (ולא, זו אינה שתיקה שמסתירה פנינים: גם מרבית מחשבותיו אינן מעניינות - כלל לא ברור, למשל, מה הוביל אותו לתאטרון ומה נטל מהעולם הזה.) הוא נטול חוש הומור. הוא לא יודע לארח. הוא לא יודע להיות חבר. הוא מתנשא. כשהוא בסופו של דבר מחליט להואיל בטובו ולנסות, אין לו שום יכולת ליצור קשר סביר עם אנשי העיירה אליה הוא היגר. הוא לא עצמאי (אין לו רישיון נהיגה, או חיבור לחשמל, או טלפון, והוא נשען לא פעם על טובות). הוא חסר אחריות - אין לו נקיפות מצפון אודות הכאב שהוא גרם לפני שפרש מהתאטרון. וכל זאת לפני שהגענו למעשיו הפליליים: פריצה לשטח פרטי (פעמיים), וכמובן השיא—חטיפת אישה וכליאתה עד שתראה את האור ותתוודה שהיא אוהבת אותו בחזרה...).

איש מגעיל.

ואם תקראו את ארבע מאות ומשהו עמודי הספר הזה, תהיו בתוך המוח הדוחה הזה לא מעט זמן.

מצד שני, תלמדו משהו על רציונליזציה, ואודות האופן בו גברים בשלבי פרישה נאחזים נואשות בדימויי נעורים. ב The Black Prince, מרדוק התמקדה בגבר בן חמישים ושמונה שמתאהב בבתו של ידידו. ב The Sea, The Sea, ארווובי מנסה לחזור לאהבת נעוריו, דרך האדרה שהוא מבצע לקשר שהתקיים בינו לבין הארטלי (שניהם כבר חצו את גיל ששים...). מרדוק בהחלט מזמינה אותנו לפקפק בנוסטלגיה שלו. הארטלי זוכרת את הדברים אחרת, ומתעקשת להסביר לארוובי שוב ושוב שהוא כלוא בחלום. בסופו של דבר, האוהבים הצעירים נפרדו בזמנו (יותר נכון, היא נמלטה ממנו ונעלמה, ואחרי מספר נסיונות, הוא לא ממש חיפש אותה).

    אבל עמוק מזה, הרומן מזמין אותך לחשוב על חוויית מפגש חוזר עם אהבה ראשונה. אני מכיר זוג אחד בו האישה, בערך בגילו של ארוובי, נטשה את בעלה כדי לחזור לאהובה מימי התיכון. ארוובי מספר לנו שלמרות קשריו הרבים, הוא שמר אמונים להארטלי, ומשהו מזה נשמע אמין לא כתוכן, אלא ככמיהה. האמון "נשמר" לא בגלל האופי הלא מיני של אותה אהבה, ולא בגלל שהיא לא מומשה לגמרי, אלא בגלל שהתרפקות על טוהר עברי מאפשר להניח שהיה שם עצמי נקי לפני שהחיים טמאו אותו. כי בניגוד למשברי גיל הארבעים והחמישים, אזור גיל הששים (ברר...) מפעיל יותר את הפחד מהריקנות שתבוא. התוכן והמשמעות של עולם העבודה נסוגים. אינך נתמך. אינך סיעודי. אבל אתה גם עדיין לא מעוניין להתמוסס אל תוך סבאות חייכנית ומנומנמת. דווקא אז תהיה פגיע לנסיונות מימוש של מה שיכול היה להיות, ולעזאזל העובדות.

*

ביוטיוב ניתן למצוא ראיון שמרדוק ערכה עם בריאן מגי ב- 1977 (נדמה לי שבמסגרת סדרת 'הפילוסופים הגדולים' שלו).

ראיון מרגיז.

למרדוק צריך להיות הרבה מה לומר למגי אודות היחסים בין פילוסופיה וספרות. היא גם פותחת את הראיון באמירה מסקרנת אודות "שתי צורות החשיבה הללו“. אבל חיש קל המראיין משתלט על השיחה, ודוחק אותה להסכמות נבובות לאמירות צפויות למדי שלו בנוגע להבדלים בין פילוסופיה לספרות. מראיין סקרן באמת, כזה המחפש לחלץ ערך מוסף מהמרואיינת, היה מבקש ממרדוק להסביר יותר באיזה מובן ספרות היא 'צורת מחשבה'. נראה שאורך הביקור בעולם חווייתי שרומן ריאליסטי טוב מאפשר, היה עשוי להיות התחלה של תשובה מבחינתה. אם הפילוסופיה מתארת או מנתחת חוויה (ופילוסופיה לאו דווקא מתעניינת בחוויות), הספרות מזמינה אל תוך איוש דק, מחויב וממושך של מרחב חווייתי זר.

 ומה שרואים משם, לא רואים מכאן.

ינואר, 2025

Iris Murdoch, The Sea, The Sea, Everyman’s Library, Knopf, New York, 2016 [1977].

מגיפת הקורונה היא זהב טהור לפרוזה. שינוי חד באורך החיים, בידוד כפוי (הרי גם בקשרים אוהבים, פרק הזמן שנמצאים ביחד משנה, לטוב ולרע), פחד מוות ובחינת החיים שהוא מעורר, אבלוּת פרטית (כשמקלפים את פעולות האֶבֶל הנצפות מהאובדן עצמו, אדם נותר עם האובדן הגולמי, ועד כמה באמת האובדן עצמו קשה, או לא ממש...), ההתמודדות עם מיוּתרות (הלא חיוניים מגלים עד כמה ניתן להסתדר בלעדיהם), הכורח לגלות חברים חדשים (שכנים), ועוד ועוד. לפני הקורונה, רומנים נאלצו לעמול קשה כדי לתרץ משהו מכל אלה. אחרי הקורונה, מי שיקראו הכירו אותם מגוף ראשון. כל שנדרש הוא למקם את העלילה באזור 2020. הוירוס כבר יטפל ביתר המחוללים העלילתיים באופן שמלחיץ דמויות ומיילד אמת.

Lucy by the Sea הוא “רומן מגיפה“—כלומר, רומן שמגיפת הקורונה מספקת את מסגרתו. מכל הטעמים שציינתי למעלה, אני מאמין שיתפרסמו המוני רומנים כאלה (אפילו לי כבר יצא להספיק לכתוב כאן על Tom Lake של אן פאצ'ט, שגם הוא כזה). העלילה: לוסי, סופרת, שאיבדה את בעלה השני, מחולצת מדירתה בניו יורק על ידי ויליאם, גרושה מנישואיה הראשונים, שמעביר את שניהם לקרוסבי שבמיין. במהלך השהות הכפויה, הזוג יתאחד מחדש. לזוג שתי בנות, בקה וקריסי שעוברות משברים עמוקים לאורך הרומן: בקה מגלה שבעלה מנהל רומן, וקריסי מאבדת הריון שלישי. Lucy by the Sea הוא הרביעי בסדרת הספרים שעוסק בסופרת לוסי ברטון (הראשון, My Name is Lucy Barton, יצא ב-2016, השני, Anything is Possible, ב-2017, השלישי, Oh William ב-2019, והרומן הזה, שיצא ב-2022). זהו הספר השני שאני קורא בסדרה, ולא, אין בעיה לקראם במנותק זה מזה.

     באופן פלאי, שלושה מהרומנים שאני קורא לאחרונה The Sea, The Sea, של איריס מרדוק, The Most, של ג'סיקה אנת'וני, וספרה של סטראוט, מתמקדים באופן בו אהבה ראשונה מהדהדת בחיים בוגרים. אצל ג'סיקה אנת'וני, האהבה הראשונה הופכת לרומן בתוך הנישואין. אצל מרדוק, צ'ארלס ארוווי פשוט חוטף את אהובת נעוריו מהבית בו היא חיה עם בעלה )היא בשנות הששים לחיה) וכולא אותה בביתו. אצל סטראוט, זוג שהתגרש אחרי מסכת הפגיעות ההדדיות המוכרת, מוצא עצמו מחדש בקשר זוגי חברי ('אוהב' יהיה תיאור מעט מוגזם). בשני הספרים הראשונים, התבנית הזו, של אהבה ראשונה בתוך חיים בוגרים, ייצרית הרבה יותר. אם האהבה הקודמת היא במידת מה – the path not taken שהופך ל- the path I should have taken –הדמויות אצל אנת'וני ומרדוק בהחלט מנסות לחשב מסלול מחדש ולחיות את מה שלכאורה הוחמץ. אצל סטראוט, מה שמוצאים באהבה קודמת היא ידידות, חמלה, אכפתיות, ודאגה לילדיהם המשותפים. זה לא מעט, וסטראוט היא סופרת טובה מספיק בכדי לא להציגן כוויתור גריאטרי.

     אגיד שאת הרומן הזה שווה לקרוא בעיקר בגלל רגע מרגש של אִמהוּת מאוחרת לקראת סופו. לוסי מצטיירת רוב הזמן כדמות נאיבית. משהו בהקראה של קימברלי פאר (האזנתי לרומן), קצת מיילד אותה, ולא באופן שזר לטקסט. ההֶקשר הלא מרשים הזה, מחזק את הכוח והבטחון שמפציעים אצלה כשהיא מספקת עצה משנת חיים לבתה, קריסי, בהקשר מורכב. יכולתה של לוסי לזהות בדיוק מה בתה עוברת, ללא קשר למלים שבתה אומרת, כמו גם זיהוי סיבות העומק ואת הפתרון המעשי שייטיב עמה, מרכיבים תמונה שמשלבת תבונה, ניסיון חיים, אהבה וענווה. עמודים מקסימים אודות ההפצעה של אמהוּת אל מול בתך בת הארבעים...

     רגע מתגמל אחר, קשור באופן בו לוסי מפרשת את הפּרעות בגבעת הקפיטול  בששי לינואר 2021, ואת מלחמת התרבויות שנחשפה בחברה האמריקאית. ההתנגדות למדע בזמן הקורונה—התעלמות מהמלצות רפואיות, הפרת הסגרים, ההתנגדות לחיסונים—חפף זהות פוליטית. הפרעות בגבעת הקפיטול המחישו את הפן הלא סתם רפובליקני של הטראמפיזם, על דמיונו לנעשה בישראל: החשדנות אודות deep state תועלתנית, משמרת אליטות, שמסווה עצמה דרך התחפשות לרפואה, לרציונליות, לערכים דמוקרטים, לתבונה, לשמירה על שלטון החוק. לוסי ברטון מסוגלת לפקוח את עיניו של הליברל מן השורה שפשוט לא מבין את הברברים שבפתח. היא כורכת בין הזעם הפוליטי של תומכי טראמפ לחוויות מעצבות של זלזול. היא חוזרת לרגע בחייה בו היא הושפלה על ידי קבוצת סטודנטים שתפסו עצמם כטובים ממנה. היא מדמיינת כיצד הייתה מרגישה לו הייתה חווה משהו מעין זה במשך שנים. מתוך אמפטיה כזו, היא מבינה את הפורעים הטראמפיסטים.

     החתירה תחת ביזור הכוח בישראל בשנתיים האחרונות—הניסיון לפוליטיזציה של המשפט, האקדמיה, התקשורת, וזאת מבלי להצמיח איזונים ובלמים חלופיים—לא סתם משעתקת את המבנה האמריקאי. זאת משום שבישראל לא פונים רק לזעמם של המוּדרים (נניח). כאן הרי קיימים ציבורים גדולים בעלי מניעים עצמאיים לחיסול כוחות-נגד לעריצות רוב. החרדי שמבקש להחליש את מערכת המשפט לא מונע מזעם אודות השפלה ארוכת שנים. גם לא המתנחל שמעוניין לעשות ככל העולה על רוחו בשטחים בלי ההפרעות המעצבנות של איזה בג"צ קטנוני. עם זאת, חלק מהמצרף הן אותן תחושות שברטון מזהה סביבה. לא צריך להתעלם גם מזה.

(עדיין, Olive Kitteridge שלה לוקח...)

דצמבר, 2024

Lucy by the Sea, Random House, New York, 2022 

הבעיה באוטוביוגרפיה שעוסקת בהמרה מגדרית, היא המבנה הצפוי מראש: 1-שנים של הכחשה 2-שנים של הדחקה ונסיונות לנרמול עצמיים 3-שנים של ייסורי הסתרה של משהו שמבינים שלא מתכוון להעלם מעצמו 4-גישושים מהוססים כלפי קבלה עצמית 5-יציאות מהארון למול אנשים שונים 6-קבלה עצמית מלאה/חלקית. ספרה של סַנטֶה לא ממש יכול לחמוק מהשבלונה. הצלחתו נובעת מיכולתו להאיר צדדים מפתיעים בתוכה.

עניין אותי, למשל, האופי המיוחד של התאהבויותיו של לוק (כשעוד היה לוק ולא לוסי). התאהבויותיו בנשים הסגירו לא רק משיכה, אלא רצון להיות אותה אישה, להתלבש כמותה, להתנועע כמותה. לא הכרתי תיאור כזה של התאהבות. לוק/סי הביט.ה בנשים גם כאישיות, אבל גם כמסכה, כדמות, כדרך מפתה להיות בעולם.

כך יצא שבריצת בוקר שלי, חלפה על פני אישה עם שיער בהיר ואימונית לבנה. שאלתי את עצמי איך זה ירגיש להיות פתאום היא. איך ירגיש להיות בגוף קטן יותר, גמיש יותר, צעיר יותר, קפיצי יותר, פחות זיזי, פחות קירח, פחות מחודד, פחות שעיר... אחר כך כמובן טעיתי כשסיפרתי כל זאת לבתי, שדרשה שנחליף לאלתר את נושא השיחה... (גם זה מעניין: האופן בו, בשלב חיים מסוים, ילדיך מתחילים לשרטט עבורך את גבולות הגזרה, מעיין היפוך של הורות...)

אני מספר על השיחה עם בתי, לא רק כדי להצביע על האופן בו ילדים מסוגלים לנסות לתסרט את הוריהם (במקום המסלול ההפוך). אני מציין זאת משום שלרגע שיקפתי את הקושי שמתארת סנטה בפרקים אחרים בנוגע ליציאה מן הארון מול משפחה קרובה. סנטה הצהירה על המעבר בגיל ששים ושבע (גם בזה הספר יוצא דופן). ההצהרה פגשה כמובן גם את בנה ואת בת זוגה של סנטה. סנטה מפרטת פחות אודות התהליך אל מול בנה. באשר לבת הזוג, מימי, סנטה, לא חששה מדחייה אלא יותר מבלבול: מחוסר בהירות אודות התפקיד שהיא, מימי, אמורה למלא בחיי בעלה אחרי ההמרה.

הפרק האחרון, המוצלח בספר בעיני, משקיף לאחור, שמונה עשר חודשים לתוך ההמרה הפומבית.. סנטה מתארת שם לא רק את האיכות הלא-גמורה של ההמרה, השיח שהיא, סנטה, עדיין מקיימת עם המהלך, אלא גם את התנועה הכפולה, הלאו דווקא משלימה, שקשורה בהמרה. מחד, איוּש הולך ומתעצם של זהותה כאישה—בגדים, התנהלות בציבור, פאה. מאידך, נסיגה מהיות גבר. אלה מהלכים משלימים, אבל שונים בקצבם ובמידת ההצלחה לממשם. לסנטה יש ניסוח יפהפה של הקלות בה השילה התנהגויות גבריות רבות ש-“נעלמו כמו מקקים כשמדליקים אור בחדר חשוך". אבל היא גם מזהה איכות בכתיבתה שנותרה 'גברית' - למרות שהיא מודעת למהותנוּת המיושנת שאמירה כזו לכאורה מסגירה.

אפרופו מהותנות, הפרק האחרון עוסק במתח בין החוויה הטראנסית לבין תפיסות של הבניה מגדרית או מגדר כמשחק. כשאדם בטוח עד לשד עצמותיו שהוא כלוא במגדר הלא נכון, הוא מסגיר תפיסה מהותנית: גם אם זהות מגדרית היא מעיקרה נרכשת, גם אם היא תוצר של ציטוט חזרתי של התנהגויות נלמדות, אצל א.נשים מסוימים למגדר יש איכות שחורגת מכל זה.

לא שמשהו מזה משנה בכל הקשור להתנהלות בינאישית מול מי שעברו ועוברים המרה. א.נשים יגדירו את עצמם.ן, והיתר יתאימו עצמם לרצון זה. אין בכך נזק. הנזק (העצום) הוא בכיוון ההפוך. קיימים שלושה או ארבעה תחומים ממשיים בהם המרה מגדרית מחייבת מחשבה אודות תגובה מורכבת יותר: ספורט, שרותים ציבוריים, כליאה, שרות צבאי, או גבולותיה של התערבות רפואית כשהיא מגיעה לקטינים בהליך המרה--כך, לפחות, נטען ב- The Transgender Exigency שכתב Edward Schiappa (שדרך אגב השאלתי לסטודנט שלי ולא חזר אלי...). אבל מעבר לתחומים הללו, ההיבט הנורמטיבי/משפטי של היחס להמרה (כלומר, מה שראוי/לא ראוי לעשות), נראה לי מובן מאליו. ברור גם שבין אתיקה לבין קבלה מלאה (קבלה עצמית או אחרת) הדרך רחוקה, ובכך עוסק ספרה של סנטה.

*

זו לי הפעם הראשונה שאני מסיים ספר שמע. אני מנחש שידרשו מספר ניסיונות כדי להבין מה מתאים לי יותר ומה פחות. בכתיבה ספרותית אני רוצה לפעמים להשתהות עם המשפטים והפסקאות, ולא ברור שהאזנה מזמינה חוויה כזו. מצאתי שקל מאוד 'לצוף' תוך כדי הקשבה, כשהתוכן ממשיך לרוץ. אני חושש משטחיות. מן הסתם, יש גם חשיבות מיוחדת לקול המקריא, מבטא, חיתוך דיבור, מניירות של הקראה, מגדר (בספר זה גורם משמעותי, משום שסנטה מקריאה את הספר בעצמה, וקולה נותר קול גבר). עם זאת, האפשרות 'לקרוא' בזמן נהיגה, הליכה, עמידה בתור, ספונג'ה, עשיית כלים.. היא יתרון שלא אוותר עליו במהרה.

דצמבר, 2024

Lucy Sante, I Heard Her Call My Name: A Memoir of Transition, Penguin Random House, 2024

קראתי את Olive Kitteridge  משום שסטודנטית כותבת עבודה סמינריונית על הספר. זכרתי רק במעורפל את סדרת ה- HBO, עם פראנסס מקדורמאנד (כנראה שזו הייתה צפייה עויינת - אין לי סיבה לפקפק באשתי שטוענת שסרבתי בתוקף להמשיך לצפות בסדרה אחרי פרק). ספר אחר של סטראוט שקראתי לפני שנתיים בערך, Oh William לא הותיר אצלי רושם עז, כך שלא צפיתי לגדולות ונצורות מאוליב. לשמחתי, טעיתי. הרומן הזה היה אחד מהספרים הטובים שקראתי ב 2024. חבל שקראתי אותו דרך עותק מהספרייה העירונית שלי, כי הוא מהספרים שארצה שיהיו אצלי. אין לי ספק שאזמין את ספר ההמשך שלו, Olive, Again.

סוד קסמו של הרומן בסיפורים הזה, שגם זכה בפוליצר ב-2009, טמון במיזוג בין תכנים קשים לבין הומור שכמעט אינו מודע לעצמו (האזנתי למספר שיחות בין מאזינים לאליזבת' סטראוט סביב הספר, והיה די ברור שההומור לא פעם הוחמץ). אוליב היא שילוב מהפנט של מיזנטרופיה וחמלה, בוטות ורגישות, מודעות עצמית וספק עצמי, שיפוטיות וראיית-זולת. הריחוק שלה מהדמויות האחרות הופכת אותה לקשה לעיכול עבורן, אבל בה בעת, מחוץ לרומן, עבור הקורא (טוב, עבורי), היא מוקד עניין בלתי נדלה. כמעט כל הסיפורים מעלים את המגושמות החברתית שלה. אבל עובר גם פן נוסף, עמום יותר, הקשור ביכולתה לזהות את זרמי העומק הממשיים של האנשים שמולה, כמו גם בה עצמה.

הסוגה עצמה, רומן בסיפורים, לא ממש מוכרת לי. אוליב אמנם דמות המפתח ברוב הסיפורים, אבל במקצתם היא מוזכרת במשפט (אם כי גם אז, המשפט אינו סתמי, וקשור באופן מעודן לתכני הליבה של הסיפור). רומן שכתוב באופן דומה הוא 'אליזבת קוסטלו' של קוטזי, אבל שם נשמר מבנה די קבוע של הפרקים, ואליזבת תמיד בקדמת הבמה. אצל סטראוט לעתים הדמויות שמלוויינות את אוליב נמצאות במוקד, אבל מקיימות קשר כלשהו איתה. מי שישאלו בסוף קריאת סיפור מדוע אוליב הוזכרה בו, יקבלו תשובה, לעתים יותר מאחת.

סטראוט כותבת זיקנה מוקדמת, שלב בחיים בו יש פנאי (לפעמים יותר מדי פנאי), להיזכר או לחשוב את הממשק הטעון בין ההווה לעבר. לאוליב ולבעלה הנרי לא היו רומנים של ממש, שניהם לא הטיפוסים. אבל היו הבלחות של קשרים כמו-ארוטיים, בהם תשוקה ידעה להתחפש למשהו אחר. החסך השקט שמסוגל להתגנב לקשר אוהב, מקבל ביטוי וצץ אל פני השטח אצל הגמלאים הללו. אצל אוליב, די במספר משפטים כדי להסגיר חסר בסוג מסויים של מגע, שהנרי כנראה לא העניק. להנרי מוקדש סיפור שלם (הראשון) שמעביר באופן מופתי העתקה גברית של תשוקה אל דאגה כמו-אבהית.

         שני הסיפורים המוקדשים לקשר בין אוליב לבנה היחיד קריסטופר—“A Little Burst” ו- “Security” –הם יצירות מופת. במרכז כל אחד מהם נצבת אשתו של קריסטופר (יש שתיים). בשני הסיפורים סטראוט לא סתם חוקרת עוינות בין אם לכלתה, אלא מעמידה זאת אל מול 'בגידת' הבן בחיים שייעדו לו הוריו. אוליב והנרי הם זוג מפוכח. שניהם ערים לגבולות הגזרה של הורות. שניהם מעוניינים להיטיב ולסייע. גם שתי הכלות רוצות להתחבב על אוליב (נניח). אבל הזמזום המתמיד של טינה הרוחשת מתחת למרצפות הפרוזה, מייצר את המוסיקה של הסיפורים הללו. בשניהם אוליב מתפרקת, בדרכים שונות. זה נוגע ללב. זה אמיתי. זה גם מצחיק—השילוב של התוכי הדידקטי ב Security“" חילץ ממני שאגות צחוק (לבושתי, באוטובוס).

בא לי לכתוב כאן גם על ,”A Different Road” סיפור על פוסט-טראומה עם טוויסט קומי (כשמבינים מהי, בעצם, הטראומה). אבל אעוות את הספר אם אצור את הרושם שכדאי להגיע אליו עבור ההומור. המון כאב אצור בסיפורים הללו. בשלושה מהם ("The Piano Player,” “Tulips,” “Criminal”), מציאות מצמררת של ממש נרמזת. אבל בדרך כלל מדובר על סבל הקשור בויתור עולם: התאבדות, אובדנות, הסתגרות, אדישות למה שעלול לבוא. הנס הוא שהקדרוּת שתכנים מן הסוג הזה אמורים היו ליילד בך, אינה מגיעה. אולי בגלל שהם ארוזים בדיאלוגים כמו, למשל, זה:

She [Olive] squinted. A body was slumped on the path not far from the first mile’s stone bench. Olive stopped walking. It was an old man—she could see that much, as she walked tentatively closer—a balding head, a big belly. God in heaven. She walked with faster steps. Jack Kennison lay on his side, his knees bent, almost like he’d decided to take a nap. She leaned down and saw his eyes were open. His eyes were very blue.

‘Are you dead?’ she asked loudly.

His eyes moved, looked into hers. ‘Apparently not,” he said.

אה, כן: אם איכות של ספר נמדדת במספר הרגעים בהם העקתי על בני שיח כדי לספר על רגעים בו, אוליב קיטרידג' הוא לבטח מצטיין השנה. לבני הבכור, אדם שלא מסוגל לסרב בנימוס, כמעט הקראתי קטע. אני לא ממש מבין כיצד פרוזה מופנמת כל כך מצאה את דרכה לטלויזיה, ויהיה מסקרן לחזור לצפות בסדרה.

דצמבר, 24

Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Random House, New York, 2008.

הרומן המעוטר הזה של ארדריץ' חומק מהטיפול המוכר יותר באונס במספר אופנים: ראשית, הפגיעה המינית ומה שנובע ממנה מתוארים מנקודת מבטו של בנה בן השלוש עשרה, ג'ו. שנית, ההקשר המשפטי של אמריקאים ילידיים מספק מעטפת ייחודית ולא ממש מוכרת (לפחות לא לי) בנוגע לפגיעה כזו. שלישית, ההומור המושכל שיש ברומן שמטפל בנושא כה נפיץ.

(הפתיחה הזו יצאה לי כה מסודרת ומובנית—אודה שאני ממש מופתע לטובה מעצמי—כך שהחלטתי לעבור על הסעיפים הללו זה אחר זה).

      גילו של ג'ו לא הופך את הספר לרומן חניכה, למרות שקראתי תיאורים של הרומן שסיווגו אותו כך. ארדריץ' שאפתנית יותר. באופנים מעודנים, היא ממחישה את הזיקה בין הגבריות הרעילה אותה סופג ג'ו, לבין הפגיעה שעוברת אמו. ג'ו מטפח קראש בדודתו סוניה, חשפנית בעברה. הוא בעיקר מגניב לעברה מבטים, ומותח מעט חיבוקים כמו-אמהיים מצידה. בניגוד למה שהוא חושב, התנהלותו שקופה לסוניה. היא פשוט מניחה לעצמה לשתף פעולה באופן מוגבל עם דמיונותיו. עלילת משנה כזו יכולה הייתה להיוותר בגדר תבלין. אצל ארדריץ' היא מקבלת עוקץ ממשי בנקודה בה ג'ו כופה על סוניה לצפות בה כשהיא מבצעת ריקוד פתייני עבור סבו הקשיש (סוניה הסכימה להעניק מחווה זו לסב בן המאה, לא לג'ו. אז היא בעצם נדרשת להציג את עצמה כך גם לאחיינה). מילותיה אליו לאחר מעשה, יוותרו צרובות בזכרונו כאדם בוגר, האופן בו גם הוא התגלה לה כאחד מהגברים הרבים שנוטלים כל מה שהם יכולים מאישה. כשבן שלוש עשרה שומע משהו כזה ממושא אהבתו, נוצר רגע מעצב שאולי מצליח להגיע גם לקורא. מעבר ללקח עבורו, המזיגה המורכבת והחכמה שנוצרת ברגע טעון כזה בין הדמות הנוקמת על האונס שבוצע באמו לבין גבריות פוגענית, חוסמת חלוקה נוחה מדי של הרומן לטובים ורעים.

     הדינמיקה הזו נתונה בתוך הקשר משפטי ייחודי ומתסכל הקשור בילידים אמריקאים (ארדריץ' היא בעצמה כזו). 'אחרית הדבר' מספקת מעט הכוונה כאן: כחלק מהנישול האלים של 'אינדיאנים' (בעברית המונח בעייתי פחות, והרומן משתמש בו ללא הרף) מאדמתם והעברתם ל'שמורות', הונהגה עצמאות משפטית מוגבלת שהוקצתה לשבט. יוצא שעברה פלילית בתחומי השמורה מסוגלת ליפול תחת לא פחות משלוש מסגרות משפטיות: שבטית, מדינתית, ופדראלית. בגלל מגבלות שונות בכל אחת מהמסגרות הללו, נוצרות לאקונות פרוצדוראליות שיש מי שידעו לנצלן. ברומן, למשל, הנאנסת אינה יכולה למקם את הנקודה המדויקת בה נאנסה, ולכן לא ניתן לשפוט את האנס. משחררים אותו, זאת למרות שאין ויכוח על זהותו ועל כך שביצע את העבירה.

     ארדריץ' אינה כותבת על ארוע ממשי, ונראה לי שאם משהו כזה יתרחש, ספק אם האנס אכן ישוחרר. אבל הנתונים שהיא מספקת באחרית הדבר והדו”חות של Amnesty International שהיא מפנה אליהם, מציגים תמונה קודרת: אחת משתי נשים אינדיאניות מותקפת מינית, וברוב מכריע של המקרים, מעל לשמונים אחוז, התוקף אינו בעצמו אמריקאי ילידי. הטענה הכללית מוכרת: אם, אפילו בהקשרים של נשים מועצמות ומוגנות, המעבר לתלונה ולהרשעה אינו אוטומטי, ודורש התגייסות משמעותית על מנת שיתרחש, ככל שגולשים להקשרים של נשים מוחלשות, ההרתעה לתוקפן פוחתת, כי לפעמים הסעד המשפטי לא ממש נגיש. זאת ועוד, בהקשרים פוסט-קולוניאליים או כמו-קולוניאליים, התוקפן עלול להיות בעצמו חלק מהקבוצה המוחלשת. טוני מוריסון, עליה כתבתי כאן לאחרונה, עסקה בנשים שחורות ובאופן בו, בניגוד לגבר השחור, שחשוף רק לאלימות לבנה, האישה השחורה חשופה, בנוסף, גם לכל הפגעים של פטריארכליות רגילה. במקרה האינדיאני, כך ארדריץ', יש לאלימות הזו מבנה-תֶמֶך משפטי – מבוך תקנוני שיוצר חיץ נוסף בין אישה לבין צדק. 

     אבל ספרות טובה אינה רעיון בפרוזה. ארדריץ' מצטיינת בבניית דמויות משנה שתופסות את הדמיון. על סוניה כבר דיברתי, אבל טרם הזכרתי את 'סבתא איגנטיה' על בדיחותיה הגסות, או את הכומר פטריק המסוקס. משעולי העלילה שהדמויות הללו פותחות, גורמות לרומן הזה להצחיק למרות המבנה הכמו-טראגי של סיפור נקמה על השלכותיה הלא צפויות של נקמה. רגע קומי כזה שאקח מהרומן, מופיע בתחילתו. האֶם, לאחר הפגיעה בה, מסתגרת בחדרה ומסרבת לאכול. האב, שכנראה יודע לבשל לא רע, מכין ארוחה דוחה במיוחד. כשהיא יושבת לאכול איתם, יותר כמחווה עבורו ופחות מחשק ממשי, האם מזועזעת מהתוכן המגעיל שהוגש לה, ומחליטה שהיא חייבת לחזור לבשל. לא, אין שם הונאה: ברור לה מה מתרחש. שווה להתעכב על האופן בו בעל ואשתו מסוגלים להתבדח ברגע כזה:

[My mother] started teasing my father about the stew.

Exactly how old were those turnips?

Older than Joe.

And where did you get that onion?

That’s my little secret.

And the meat, roadkill?

Oh god, no. It died in the backyard.

The Round House זכה ב-  National Book Award ב- 2012. הוא חלק ממה שהביקורת כינתה 'טרילוגיית הצדק' של ארדריץ', הכוללת גם את המועמד לפוליצר The Plague of Doves  (2008) ו LaRose (2016) – שלושה רומנים המטפלים בדמויות חוזרות המתגוררות באותה שמורה בצפון דקוטה. הוא נמנע מליפול לסכנות המתבקשות בכתיבה כזו: טיפוח אשמה, הִתמַסכנות, חד ממדיות ושימוש מניפולטיבי בפגיעה מינית. עם זאת, הוא עורר אותי, לקרוא על ה – Trail of Tears, ועל ה – Long Walk, שמות שלא הכרתי, אבל מופיעים כשקוראים על הפסיקות השונות המוזכרות ברומן.

*

אספר שגם את הספר הזה קניתי במקרה. אשתי ואני העברנו בוקר בג'ימבוצ'ו, 'עיר הספרים' של טוקיו. מדובר במספר רחובות בהן יש מספר אדיר של חנויות ספרים משומשים, כשלכל חנות התמחות משלה. כשסיירנו שם, היה גם פסטיבל ספרים, כך שבנוסף לחנויות הרגילות, היו גם דוכני רחוב רבים עם ספרים. בגלל שיפנים ואנגלית לא ממש הולכים יחד, עיקר החוויה הסתכמה בהתבוננות חיצונית בתרבות קריאה אחרת -- ניסיון, למשל, לנחש במה מתמחה חנות מסוימת. כשמאסנו ביפנית, נכנסנו לחנות בינלאומית יותר, Kitazawa, שהסתבר שהייתה נטולת כללי ארגון ברורים, והקרינה קפיצות לא מזמינה, כך שלבסוף נסענו לסניף Maruzen בטוקיו, ושם מצאתי את The Round House, הרומן האחרון שרכשתי ביפן.

נובמבר, 2024

Louise Erdrich, The Round House, Corsair, London, 2023 [2012].

מצאתי עותק דהוי של הספר הזה בספריית רחוב בריצת בוקר. הוא שכב אצלי מספר חודשים, עד שלאחרונה, שמעתי ראיון עם שרה וינמן (מחברת של מספר ספרים שאהבתי), בו היא בחרה בו כאחד מחמשת הספרים שהייתה נוטלת איתה לאי בודד. בוק טיובר שאני עוקב אחריו הצהיר שלמרות ש'חמדת' הוא הרומן הגדול של מוריסון, Song of Solomon הוא הרומן האהוב עליו שלה. אז קראתי, למרות המהדורה המגעילה. 

אכן, Song of Solomon אינו 'חמדת'. כשלעצמה, אין בכך ביקורת. 'חמדת' מתמרן באולימפוס של הספרות, בין יצירות מופת שכנראה יקראו בהן מאות שנים קדימה. גם הכתיבה השחורה הטובה ביותר המוכרת לי--ג'יימס מקברייד, פרסיבל אוורט, ברנדון טיילור—מאבדת צבע לצד 'חמדת'. אבל חלק מהאיכויות של 'חמדת' מופיעות גם ב Song of Solomon. אני חושב כאן על האיכות השייקספירית שזיהיתי בפרוזה של מוריסון לאור הרומן הזה – כוונתי למונולוגים רציפים וקצביים של דמויות, מונולוגים עזים, מדוייקים, גבישיים, בעלי איכות בימתית. אפשר לומר זאת כך: מי שלמדו משחק, יקריבו הרבה כדי לשחק את המונולוגים הללו.

     וישנם שלושה כאלה ברומן, כולם על ידי נשים. ישנה, למשל, תמונה נפלאה בה אֶם מאיימת על גבר שמכה את בתה תוך שהיא כמעט נועצת סכין בליבו ומשוחחת איתו בשלווה, כמעט ברוך. אבל אביא סצנה אחרת, בה לינה, אחותו של מילקמן, שנותרת דמות רקע חרישית לאורך כל הרומן הזה, מחליטה לנער אותו אחרי שהתערב וטרפד את הקשר הרומנטי שנוצר בין אחותם, קורינת'יאנס, לבין גבר אחר. לו הייתה לי סבלנות להעתיק את הסצנה כולה, הייתם נהנים אפילו יותר, אבל די בפסקה הזו:

What do you know about somebody not being good enough for somebody else? And since when did you care whether Corinthians stood up or fell down? You've been laughing at us all your life. Corinthians. Mama. Me. Using us, ordering us, and judging us: how we cook your food; how we keep your house. But now, all of a sudden, you have Corinthians' welfare at heart and break her up from a man you don't approve of. Who are you to approve or disapprove anybody or anything? I was breathing air in the world thirteen years before your lungs were even formed. Corinthians, twelve. You don’t know a single thing about either one of us—we made roses; that’s all you knew—but now you know what's best for the very woman who wiped the dribble from your chin because you were too young to know how to spit. Our girlhood was spent like a found nickel on you. When you slept, we were quiet; when you were hungry, we cooked; when you wanted to play, we entertained you; and when you got grown enough to know the difference between a woman and a two-toned Ford, everything in this house stopped for you. You have yet to wash your underwear, spreads a bed, wipe the ring from your tub, or move a fleck of your dirt from one place to another. And to this day, you have never asked one of us if we were tired, or sad, or wanted a cup of coffee. You’ve never picked up anything heavier than  your won feet, or solved a problem harder than fourth-grade arithmetic. Where do you get the right to decide our lives? 

     I'll tell you where. From that hog's gut that hangs down between your legs. Well, let me tell you something, baby brother: you will need more than that…” (pp. 216-7)

שיקום מי שמסוגל לקרוא טקסט כזה רק פעם אחת...

 אציין שקריאת הרומן גם הבליטה עבורי חסרון בכתיבה של מוריסון (זה בסדר, she can take it). כוונתי למעורפלות של העלילה, בעיקר בסוף הרומן (בעיה גם ב'חמדת'). לא לגמרי ברור מה מתרחש, וברומן הזה גם לא לגמרי ברור מדוע. טוב שיכולתי לפנות לקולגה שלי, אילנה פרדס, שעסקה רבות ב'שיר השירים' ויכולה הייתה לבאר עבורי חלק מהסב טקסט התנ"כי ואת הטעמים לבחירתה של מוריסון ב'שיר השירים' (הכוח המיוחד של השורה 'שחורה אני ונאווה', למשל). אבל למרות הערפול, חלק מההסמלה כאן עובר ועובר חזק: אדם מחפש אוצר (זהב) ומוצא במקום כסף את עברו, אישה שחיה שנים עם (כך היא מאמינה) עצמות אדם שהיא סייעה להרוג, מגלה שאלו עצמותיו של אביה שנרצח ולא נקבר כראוי. ריטואל אשמה הופך לריטואל אבלות...

נובמבר, 24

Toni Morrison, Song of Solomon, Signet, 1977.

Miss Skinner has turned looking into loving! The first rule of art. Looking into loving!

לא חשבתי שאקרא ספר של וינמן כה מהר אחרי Tin Man  הקסום שגמעתי באוגוסט. אבל יצא שהגעתי לחנות הספרים המכזית בקיוטו, Maruzen, ולא איתרתי שם את הספרים שרשמתי לעצמי לקנות. Still Life של וינמן ישב שם בכריכתו הרכה והמחוספסת וקרץ לכיווני. היתר היסטוריה...

הרומן המתוק הזה נע בין לונדון לפירנצה. הוא מדלג בין מלחמת העולם השניה עד לשנות השבעים, אבל גם מביט אחורה לפירנצה של תחילת המאה העשרים. זהו אינו ספר של דמות אלא של מספר דמויות, שעל לפחות חמש מהן –יוליסס, פֶּג, אליז, אבלין, וקְרס—שווה להתעכב ולהרחיב. לא שאעשה זאת. אניח שתאמינו לי שוינמן כותבת דמויות שלא סתם מעוררות הזדהות אלא חיבה. קל לבלבל בין שתי התגובות הנבדלות הללו: קיימים גיבורים ספרותיים שמזמינים הזדהות אבל לא אהבה. ישנם גם נבלים ספרותיים שמייצרים חיבה, אבל לא הזדהות. וינמן יודעת לייצר אהדה חמימה לדמויותיה, גם הפגומות שבהן. הקבלה ההדדית בין הדמויות בעולם האנושי שהיא מייצרת כה חד משמעית, שגם הקורא (לפחות אני) מוותר על הצורך להאשים דמות על משהו, ולמחול. רוצה לומר שאווירת הנדיבות וחיוב-עולם ששורה על כל עמוד, מדבקת, מהספרים שרואים אנשים קוראים בהם ומחייכים.

    כמו ב- Tin Man, גם ב Still Life וינמן כותבת עולמות חד-מיניים מתוך חיבה ובלי להעניש את גיבוריה. וינמן, לסבית בעצמה, פורסת ב Still Life  מספר קשרים זוגיים בין נשים, גם בוגרות, וגם אהבה ראשונה בחלקו האחרון של הרומן. למרות שנרמז על קשרים הומואים אודות שלושה מהגברים ברומן, הזרקור מופנה יותר לאהבת נשים. עם זאת, כמו בכל ייצוג הטרונורמטיבי טוב, מהר מאוד זה לא ממש משנה לך: אהבה היא אהבה היא אהבה...

אתגרה של כתיבה מתוקה הוא לא לגלוש לכתיבה סכרינית. ההקשר הפירנצי של חלקים רבים ברומן מעצים את האתגר. וינמן חוגגת את פירנצה: האיטלקית, האיטלקים, האומנות, הניחוחות, המאכלים היין, האופן בו אור היום מתפזר על רחובותיה, על בתיה, על נהר הארנו... כל אלה פוגשים דמויות שניחנו בחושים, ברגשות ובמוח המסוגלים להגיב אל כל הטוב הזה. אין כאן סכריניות משום שהתגובה לאומנות כנה: אומנות היא ביטוי של חרות, אבל גם מזמנת חופש. משהו בפירנצה מוציא אנשים מהארון, לפעמים רק לנשיקה חטופה, לפעמים להמרה זהותית, וקשה לנתק בין מערבולת החושים שאומנות איטלקית מחוללת לבין הכמיהה לנגוע בגוף אסור.

     אופן נוסף בו סכריניות נחסמת, קשור בהעדר ניסיון לטשטש כאב. איכות שעוברת גם ב Tin Man וגם Still Life, היא האופן בו הקשר הטרונורמטיבי מניח להֶסדרים אישיים לא שגרתיים להתממש. פג מעבירה את בתה, אליז, לאפוטרופסותו של יוליסס כשהיא בת תשע כשהוא עוזב לפירנצה. לכאורה, נטישה אמהית בלתי נסלחת. בפועל, מתהווה משהו יפה בין כל השלושה. כאב הוויתור ההורי ממשיך לייסר את האם ובתה. אבל נכנסים לתמונה רגשות משלימים, עזים לא פחות, כך שטינה או חרטה נותרים משניים. כוחה של הפרוזה של וינמן טמון בכך שהתמורות הללו אמינות, ונותרות אפשרויות אנושיות נגישות.

     ואם לא ניתן להעלים את הכאב, ניתן (לפעמים) לעטפו במתיקות. ראו למשל את התאור הבא של אליז אחרי שאהבתה הראשונה (רומי) שברה את ליבה:

Alys is wearing cut-off shorts and an old shirt of Ulysses's. She wears sunglasses and her face is bronzed and she looks older than her years. Just by a year or two, but that is enough to secure the tentative beginning of adulthood. Whilst swimming in those crystal waters, a seed has been planted: She will leave home in two years' time. She will go to art school. Live in London. She will love again many times. And each time will be as exhilarating as the last, and each person will be the one because she will love deeply and be loved deeply back. Her smile is wide because she senses something is germinating. She's only thought of Romy eleven times since she's been there...

כשקראתי את המשפטים הללו, חשבתי על אדם קרוב לי שחווה לאחרונה שברון לב, ושהתיאור הזה, אודות אהבה נטולת בלמים, לוכד במדויק. (כן, הרשימה הזו מוקדשת אליך!).

נובמבר, 2024

Sarah Winman, Still Life, 2017, Penguin

מי שעקבו אחרי הרשימות הללו, חוו בזמן אמת את התפתחות חיבתי לריצ'ארד ראסו. Nobody’s Fool הוא הרומן הרביעי שלו שאני קורא בשנתיים האחרונות, ואני צופה שיהיו עוד.

זהו הרומן השלישי שראסו כתב בקריירה שלו. הספר עוּבד לסרט (בכיכובו של פול ניומן), ובפועל משמש כחלק מטרילוגיה (The North Bath trilogy), הכוללת שני רומנים מאוחרים יותר, Everybody’s Fool (2016), ו- Somebody’s Fool (2023). כלומר, יש כאן סופר שחוזר לאותן דמויות במשך שלושים שנה. לא קראתי את שני הרומנים המאוחרים יותר, אבל מרווח הזמן המשמעותי בין הספרים מסגיר פחות החלטה מראש לכתוב טרילוגיה, ויותר רצון מצדו של ראסו לפתח עוד את העולם שכבר בנה.
    אני חושד במעט יותר משיבה לעסקים לא גמורים. בהינתן הקרבה התמטית ל  Empire Falls, ספר עליו כתבתי כאן לא מזמן (ועליו זכה ראסו בפוליצר ב- 2002), הייתי מהמר על כך שראסו איתר את האלמנט הטבעי לכתיבתו. גם ב- Empire Falls המוקד הוא גבר מבוגר, מחוספס-רך, בעל הומור בעיירה אמריקאית מתפרקת (מבחינת אווירה, תחשבו הופֵּר, אבל מחויך...). ראסו (אולי) מצא שכשרונו פורח כשהוא רוקח דמויות בעיר פצפונת בה כולם מכירים את כולם, וההתחשבנויות של בני ששים מגיעים אחורה עד לעלבונות צורבים בתיכון...

 ראסו כותב גבריות רעילה במידה: שרוטה, אבל כזו שמצוידת גם בהומור עצמי, בנתינה, בחמלה, ביכולת לייצר ולשמור על חברוּת. סאלי, גיבור Nobody’s Fool, מסוגל לטרלל את הסביבה הקרובה. אבל יש לו חברי נפש, וזרים-קרובים שמסוגלים למחוות אצילות עבורו... מי שיקראו, יבינו מדוע. התמהיל של יושרה, נאמנות, דאגה, ויכולתו לשמור על חיבה לאויביו אפילו במריבות קשות—ברגע יפה הוא עוזר לאסוף חזרה לביתה קשישה, ובאופן יומיומי מטפל בה בדרכו תוך שהיא מקללת אותו, ברגע אחר הוא מכסה בשמיכה אדם שחייב לו כסף ומסרב לשלם לו—מייצר דמות כובשת.

הנשים של ראסו מקיימות דיאלוג קשה עם מגבלות הגברים עליהם הוא כותב. נכון, התגובות של אותן נשים נעות מפיוס בלית ברירה (במקרה הטוב), לזעם והרמת יד (במקרה הפחות טוב). נכון גם שקשה למצוא אצלו זוגיות הרמונית. מצד שני, יש המון רגעי חסד בין בני זוג, גם כשהזוגיות מזמן התפרקה. ברגע יפהפה ברומן, סאלי מסייע לגרושתו הבלתי מווסתת כשהיא מאבדת עשתונות. התכונה שעוברת אלינו בנוגע לסאלי אינה מזדמנת – טוב לב בתוך אישיות דיסהרמונית.

     ממד העומק של סאלי קשור בשיח הקטוע שהוא מקיים עם אביו שמת מזמן, אדם שסאלי נשבע שלא לסלוח לו. ככל שלומדים יותר על האב, מבינים שאין מה לבוא לסאלי בטענות. אלימותו של האב, המניפולטיביות הרגשית שלו, הבריונות שלו כלפי ילדיו ואשתו, ההתנהלות המבישה שלו תוך התעמתות עם כל מי שזז, האופן בו (כך נרמז), דרש משני בניו לשתף פעולה עם השחיתות שלו, ומסאלי עצמו להגן על פשע שעשה—אינם חטאים פעוטים. אבל הנדר לא למחול מגיע ממקומות מסוכסכים יותר בנפש, מקומות שאינם נגזרים באופן ישיר מדרגת העוול. האב הופנם, כמו חומר הקאה שנותר תקוע בפנים, לא נפלט בזמן, ומאז בנה אותך...

     הפשטוּת של הדמות הממקדת עבורנו את הקריאה, כמו גם הדיאלוגים השנונים והצחוק—סאלי מתקיים ב present continuous, מעין פו הדב אנושי שחרותו קשורה בסירוב לתכנן ולבצע את הדבר הנכון—מסוגלים להסתיר את חדוּת הפרוזה. סאלי עצמו חודר עמוק יותר לממשק בינו לבין אביו ברגעים אופוריים כשהתרופות לשיכוך כאבים שהוא נוטל מעבירות אותו אל ממשות אחרת. שם, בתפר בין מציאות הפשט למציאות הזויה, פוגשת אותנו ההסְמלה של הרומן. לסאלי יש ברך מודלקת שמייסרת אותו בלי סוף. הדימוי הזה לנזק שיוצרת אלימות הורית—מה שאמור לשאת אותך מאמלל אותך—משתתף באופן מרגש ברגעים שונים בספר. ברגע מורכב במיוחד, בו סאלי מנסה לסייע לבנו פיטר שנפרד מאשתו לסחוב שולחן כבד, הקריאה משתתפת ברובד הליטרלי (סאלי עוסק בשאלה על איזו רגל לשאת יותר משקל בעליה במדרגות בהינתן הברך שלו), אבל אנו רואים גם את ניסיונו לתקן את הקשר בינו לבין בנו (סאלי לא היה שותף בגידול פיטר), ועושה זאת למרות הכאב בברכו... שלושה דורות של גברים משתתפים ברגע הזה, שניים ממשיים, ואחד שלובש צורת ברך לא מתפקדת...

     ההסמלה תורמת לרובד מופשט עוד יותר שנוכח ברומן הזה, וקשור לחוסר יציבות. לחברו הטוב של סאלי יש רגל תותבת, כורסא שסאלי נוהג לשבת עליה קורסת, הכלב שהוא מאמץ אינו מסוגל לעמוד, המשאית שלו אינה מניעה, ענפי עצים גדולים מאיימים ליפול כבר בתחילת הרומן... עולם מעורער, בעל פיגומים בלתי אמינים. אפילו על הרצפה אינך יכול לסמוך – סאלי כמעט נהרג בסוף הרומן כשהוא נכנס לבית אביו אחרי שפרק משם את לוחות הרצפה ושכח שכך עשה...

אדם כמעט נופל אל תוך החשיכה שהיא אביו...

ואין closure – אותה מילה מאוסה-דפוקה-שגויה שנוצרה במרתפי המטפלים, והגיחה לעולם מפרפרת ורירית כמו חצי-אורק של טולקין... יצא לי בשנים האחרונות לכתוב על שניים ממחזות המחילה של שייקספיר (The Winter’s Tale, ו- The Tempest). גם אצלו אין closure. כשאתה באמת מרסק מישהו, לא בדיוק ברור כיצד להמשיג את האופן בו ממשיכים (אם לא סתם שוכחים). אפשר סתם להמשיך עם הכאב, כמובן, ולדדות על ברך חולה. אם ממשיכים הלאה, ה'תיקון' (נניח) הוא דרך הדור הבא – סאלי מול בנו, סאלי מול נכדו, שביחס אליו, הפצעים שסאלי עצמו עבר מול אביו הופכים למאגר עצות שמסייעות לנכד...

*

קראתי את הרומן הזה, בין היתר, בהירושימה, עיר שבנויה על קשר ואי-קשר עם פצע עברי נוראי. היה מעניין להשוות את עבודת הזיכרון היפנית מול זו היהודית. מתבקש שישראלים ישוו את מוזיאון השלום בהירושימה ל'יד ושם' (כן, גם אני ער להבדלים...). יותר ממאה אלף איש מתו ביום, חלקם התאדו, נכוו, הורעלו בגשם שחור... עם זאת, המוזיאון כמעט ולא מזכיר את ארה“ב. הדגש אינו על מה שנעשה לנו, אלא על הזוועות של הפצצה הגרעינית, על כמה חשוב שהירושימה לא תחזור... עליך לזכור, לא לשכוח, אבל עליך לזכור כדי שמה שהיה לא יהיה, לא אצלך ולא אצל מישהו אחר. הברך הפצועה תמשיך לייסר אותך, אבל ביכולתך לעמוד עליה, למרות הכאב, כדי לשנות משהו עבור הדור הבא.

      כי לא בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים. לפעמים אפשר לצאת ממצרים ולאפשר לדור הבא להניח לה....

אוקטובר, 2024

Richard Russo, Nobody’s Fool, Vintage Books, Penguin, New York, 1993

How you enjoy Japan will depend in large part on how you take the two-dimensional quality that shimmers over so much of daily life… For some this will always speak of a hole in the heart, an absence; for others, it’s the no-nonsense practical response of a culture that deals with illusions by marking out a place for them.

ספרו של איאֶר נשלח אלי מצמד חברי אמת משיקאגו, ששמעו שאשהה ביפן חודשיים. כבר היה מי שסיפר לי שיש הרבה ספרים בסוגה הזו. התבנית: איש המערב שמנסה לפצח את האניגמה היפנית אחרי שהות ממושכת יותר (או פחות) בארץ השמש העולה. כמות הספרים אינה מפתיעה. זהו ביקורי הראשון כאן, כך שאני ער לאופן בו המחשבה על המקום ושונותו אינה מרפה: נהג האוטובוס שלא חדל לדבר, כללי הפרדת האשפה, טקסי מתן/קבלת כרטיסי הביקור, האופן בו מנופפים לשלום אחרי פגישה בדיוק עד לרגע בו נשבר קשר העין, מכונות השתייה כל מאה מטר, תרבות הפאצ'ינקו, הניקיון הגובל בסטריליות, הדממה ברחובות בערב, היעדר הפחים, הבידנים (חבר שנסע איתי איים שינטוש אותי אם ישמע ממני אינטלקטואליזציה נוספת אודות המשמעות המיוחסת כאן להיגיינה רקטלית) – וכל זאת לפני שמשוחחים עם מישהו... כל מערבי שני היה ממלא חיש קל מחברת בתובנות והרהורים אודות המקום וזרותו... כך שאין להתפלא אם התפרסמו עשרות ספרים כמו זה שאיאר כתב.

והוא כתב ספר טוב, לעתים מעולה. אני שמח ששמרתי את הקריאה בו לזמן שאני כאן. הספר באמת מאיר את המקום. איאר—שבעצמו חי בנארה עשרות שנים ונישא ליפנית—מסביר, למשל, את התאטרליות של היום-יום בתרבות היפנית, את האופן בו אדם מבין את עצמו במונחים לא אישיים, אלא כשחקן מחויב במערכת רחבה יותר. כתבתי ספר על הפילוסופיה של משחק תפקידים, ולמדתי להיזהר מהניסיון להבדיל בין משחק תפקידים לבין אמת. אבל המפגש עם תרבות שלמה בה הפרסונה המקצועית נשמרת כמו מאש מביטוי אישי, אינו קל לי. כשבמפגש באוניברסיטה פרטית יוקרתית מספרים לי שהדרך בה מלמדים כאן שייקספיר היא להסתפק בכך שהסטודנטים ידונו באפשרויות תרגום של משפטים במחזה, אני נמלא תוגה. כן, תרגום הוא דרך מצוינת ללמוד שירה. גם אני עושה שימוש בתרגיל הזה. אבל להפוך את ההוראה כולה לפעולת תרגום?

אפשר להתפוצץ...

ואכן, החוויה הקבועה שלי כאן כשאני הופך במה שאני רואה משלבת בין פליאה לבין כעס. בסדנת שיבורי למדתי, למשל, שכדי להגיע לדוגמת בד מסוימת על אריג, מישהי צריכה ליצור קשרים זעירים בני תשעה ליפופים כל אחד.

לא שמונה.

לא עשרה.

תשעה.

בדיוק.

מישהו כנראה בדק... כך היא תעשה במשך שעות. אחרי השריית האריג בצבע, פורמים את הקשרים ונוצרים כתמים לא צבועים. האריג המתקבל באמת יפה וההסבר מרתק. אבל השאלה הבאה היא מי, לכל הרוחות, יושיב מאות נשים להעביר באופן הזה ימים, שבועות, חודשים ושנים? הרי לא מדובר על ייצור האריג עצמו אלא על הדרך בה מייצרים את הדוגמא עליו. יפנופילים יתפעלו בעיניים בורקות וימלמלו משהו אודות הסבלנות, הדרך הלא מטרתית, ההקרבה, הנכונות להיות שולייה, האפרוריות שבאוּמנות. בסדר. שמעתי. אבל משהו בי מזהה גם את האלימות שכרוכה בלהטיל על בני אדם עמל כזה, ומסרב להתמסר... [וכן, גם פולחן השולייה יוצא לי מכל החורים —שנתיים רק תשטוף כלים בבית המאסטר, אחרי שש שנים הוא יאפשר לך להתבונן בו, ואחרי עשר תקבל כלי עבודה— ומה אם איתרע מזלך כשולייה ונדרסת אחרי שנה?]

איאר, במיטבו, כותב קונפליקטים. הפרקים כתובים כמחרוזת אפוריזמים שקובצו יחד תחת נושאים. יתרונה של כתיבה כזו ברור—האפוריזם מסרב להפוך לתזה ממושטרת. זוהי כתיבה גבישית, פרומה, מרמזת, ובוטחת בהשתהות ובתבונה של קוראיה. כשהנושא שלך בלתי אפשרי בהיקפו—יפן—האפוריזם מראש מוותר על ניסיון להקיף הכל. מן העבר השני, האתגר של כתיבה אפוריזמטית מקופל בחוסר הפשרות שלה: אם שיעממת במשך שניים-שלושה אפוריזמים, ספק אם הקורא יחזור אליך. בנוגע ליפן ולאופן בו איאר חושב אותה, האפוריזמים מאפשרים לו להגיד דבר והיפוכו. זה עובד לו משום שצורת הכתיבה הזו תואמת את התזה שלו על המקום הזה: ממושמע ופרוע, לא אינדיבידואלי ואישי, תאטרלי וממשי, אדיש ולבבי, עמוק ורדוד, עדכני ומסורתי. יפן שלו היא ארץ הגם וגם, אבל לא בדרגה שתוביל להבנה. הנה משפט הפתיחה הנפלא לספרו:

I’v been living in western Japan for more than thirty-two years, and, to my delight, I know far less than when I arrived.

גם כותרת הספר, הלכאורה תמימה, נחשפת בערמומיותה ככל שמתקדמים: ה'מתחיל' בכותרת אינו הקורא, אלא כותב הספר, והצניעות אינה מניירה, אלא פליאה כנה.

איאר כותב על שתיקה כאינטימיות (האופן בו חבר מזמין אותו לשתוק יחד מול גינה), על התנהגות שכלליה נגזרים מתוך מרחבים מוגדרים (אשתו שמתאפרת בקפידה לפני יציאה למכולת, אבל מקבלת אורחים בביתה ללא שום שינוי במראה), על המשיכה לאוטומטיזציה ולרובוטים (משום שהמכאני אינו מהווה איום על סובייקטיביות), על שנאת הזרים (אין קליטת מבקשי מקלט, אין אזרחות כפולה, והמקדונלד המקומי מגיש שיק ירקות..), על זהות דתית היברידית (גם שינטו וגם בודהיזם), ובפרק כובש במיוחד, על האופן בו מגיבים למתים, ומאפשרים להם להמשיך להיות נוכחים בחיים, וזאת כחלק מהאופן בו העבר נמהל אל תוך ההווה. אני יכול להעיד על עניין אחרון זה: כמעט שאין ריצת בוקר שלי לכיוון מקרי כלשהו בקיוטו, בה אני לא עובר על פני שניים שלושה מקדשי שינטו.

ספרים וטיולים נטועים בהקשר. את הטקסט הזה, למשל, אני כותב על רכבת שינקסן מהירה לאוקייאמה, כשבארץ מתפתחת במהירות מבהילה מערכה מול החיזבאללה, ונפתחים מקלטים בתל אביב. לא היה אסון לו יכולתי להתנתק מעט מהבית אחרי השנה שכולנו עברנו. אבל גם פה, הצורך להתעדכן מספר פעמים בשעה אינו מרפה...

     אולי, לו הייתי יפני, היכולת שלי לחלק את העולם למגרות הייתה משוכללת יותר. אולי, לו הייתי יפני, הייתי שותק את הדאגה לילדי. אולי, לו הייתי יפני, תדירות רעידות האדמה הייתה הופכת אותי שליו יותר בנוגע לאובדן.

ספטמבר 24

Pico Iyer, A Beginner’s Guide to Japan, Penguin, 2020.

I suppose that’s what everybody wants, isn’t it. To be like everybody else. But nobody is like everybody else. That’s the one thing we have in common…

הרומן העשיר הזה ליווה אותי במעבר שלי מישראל ליפן. אורכו (כמעט שבע מאות עמודים), אפשר לו להיות איתי במטוס, בטוקיו, למרגלות הפוג'י, בקיוטו, בסאנג'ו, בקובה... הוא גם יחזור אתי לארץ, כי זה לא ספר שארצה להשאיר ביפן. כבר כתבתי כאן בעבר בשבח רומנים ארוכים, והאופן בו הם מאפשרים לדמויות לחלחל פנימה באופן שונה. מארי בהחלט מצליח להעמיד דמויות כאלה בספר זה. שתיים מהן, אימלדה ודיקי, מרגשות באופן מיוחד. אבל משהו בבניית העלילה ובאופן בו היא מובילה לסוף מפתיע-מוזר, מייצר חוויית קריאה לא הרמונית, ולא רק עבורי. כשחיפשתי במרשתת ביקורות לספר, מצאתי תגובות שהדהדו את שלי: קושי לעכל את סיום הרומן, יחד עם תחושה של רומן משובח.

ההקשר הוא אירלנד (מארי מצטרף לשורת סופרים איריים מצוינים שקראתי בשנה האחרונה) בעיר נטולת שם ובזמן לא לגמרי ברור. משפחת בארנס (ההורים הם דיקי ואימלדה, והילדים הם קאס ופי גיי) מוצבת במוקד הרומן, שנפתח בפרקים ארוכים שמתארים את ההיסטוריה של כל דמות מנקודת מבטה. שני הפרקים הראשונים עוסקים בילדים ובאופן בו הם חווים את המשבר הכלכלי של משפחה שמאבדת את הונה. פי ג'יי הוא ילד מסוגר, שמתקשה לתרגם לעצמו את התקשורת המשפחתית הגדועה. קאס, נערת תיכון, לא מצליחה להבין את עצמה ואת זהותה המינית המתעצבת לכיוון שאינו ברור לה. ואז מגיעים להורים. אם אפרט, אקלקל למי שיקראו. אסגיר שהתמה המרכזית הכללית במשפחה הזו היא הסתרה ושקרים—וכך גם לגבי ההורים.

  מארי כותב בדידות. הוא כותב דמויות שהאפשרות לחשוף את מי שהן בפני האנשים הקרובים אליהם חסומה. כל אחת מהדמויות אטומה בדרכה לבני משפחתה, כך שהן אינן חושדות במה שמתנהל תחת אפן. אנו מקבלים את עולמן, על האופן בו הן מְמַסגרות בן זוג או הורה תחת איפיון אגבי. רק אחר כך נגלה את המציאות המרתקת של אותה דמות. זהו, אם כן, גם רומן שעוסק בעיוורון, בנתק תקשורתי, ובנסיגה מאינטימיות דווקא בתוך העולם שאמור להיות בטוח וקרוב. אז נכון, רומנים תמיד עוסקים בפער בין פנים לחוץ. רק שכאן הלוּז הזהותי כה מוכמן, והסבל שכרוך בהסתרה כל מייסר, שמה שמתקבל הוא קיום רפאים של כל אחת מהדמויות הללו (“I see a ghost” אומרת בשלב כלשהו דמות משנית בעלת יכולות נבואיות, ובמובן מסוים דבריה נכונים לגבי כל הדמויות הראשיות ברומן).

   ולמרות התוכן הקשה, חוויית הקריאה אינה עגמומית. מארי מצליח (איכשהו) להותיר את הדמויות שלו מסקרנות, גם כשהן שטחיות. המוצלחת שבהן, עבורי, היא אימלדה – יפהפיית המחוז שניתן לבטל כקניינית כפייתית וגולד דיגרית, אישה שנעצה את ציפורניה למשפחה הנכונה. בפועל, אימלדה מתגלה כדמות שליבה נשבר בגלל אהבה שלא צלחה, אישה שחווייתה משלבת אבלוּת, הסללה, והתמודדות עם נסיבות משפחתיות בלתי אפשריות. כשרונו של מארי בנוגע אליה הוא לכתוב שטחיות שאינה חד ממדיות: אישה שאין סיכוי לשמוע משהו מעניין מפיה, אבל יש בה המון, וזאת למרות שאפילו חלק מעובדות היבשות הקשורות בסיפור חייה אינן ידועות לה.

    הפן ההומואי-לסבי קשור הן בדיקי והן בקאס, שעבורו ועבורה משיכה חד מינית אינה אלא מקור לבושה ובמקרה שלו, גם לאסון. מארי העניק לדיקי כמעט את כל הדברים הרעים שעלולים להתרחש להומו, כך שקשה להאשים אותו על בחירותיו. הרצון להשתייך, לעשות את הדבר הנכון, להיות האדם הנכון, לרַצות, לוותר מתוך אהבה (השורה האחרונה המהפנטת של הרומן הזה היא 'אתה עושה זאת מתוך אהבה')—כולם יחד מייצרים את ה- self-ghosting שאותו כותב מארי.

  את דיקי ואת אימלדה פשוט תרצו לשלוף מעמודי הספר ולחבק. השניים כה מרגשים וכה גלמודים שקשה לי לדמיין קורא שישאר אדיש אליהם.

אבל אחרי המחקר הפסיכולוגי שרוב הרומן עוסק בו באופן מופתי (זהו מהספרים המעוטרים ביותר של 2023), מגיע החלק האחרון, בו הרומן פתאום הופך למותחן. מתח זה סבבה. אבל השאלה 'מה יקרה', עבורי, אמורה לעמוד ברקע של קריאה טובה, לא במוקדה. ב- The Bee Sting שאלה זו היא הופכת במפתיע לעיקר, וכאילו עברנו לקריאת רומן מסוג שונה. זה לא רע, בטח אחרי החיבור האיתן עם הדמויות שיצרנו קודם לכן, אבל המעבר אינו חלק.

ספטמבר, 24

[עדכון בדיעבד: הספר זכה לפרס ה BookTube של 2024: מהפרסים המוענקים על ידי קוראים וקוראות אוהבי ספר ממשיים, שלאו דווקא נדרשים לעמוד בסדר יום זהותני ועל כן שווה, לדעתי, לעקוב אחריו]

Paul Murray, The Bee Sting, , Farrar, Straus and Giroux, New York, 2023

יש המלצות ויש המלצות. לפעמים ממליצים לי על ספר ומה שעובר אלי היא יותר תחושת מחויבות: הספר דן בדבר מה נכבד או שהוא יספק ביקור במרחב שמשמעותי לשהות בו. אלה אינן המלצות רעות, מן הסתם. הרבה ספרי מופת נכנסים לקטגוריה הזו - הספרים שחשוב שאקרא. ויש המלצות מסוג אחר. משהו בברק בעיניים, בנימת הקול, באופן בו חובקים את הספר, מעביר סוג של אינטימיות שהספר יצר עם הממליץ. כך לגבי Tin Man.

הרומן אינו ארוך, וחבוק בעטיפה יפהפייה לטעמי, הקשורה לציור משמעותי בחיים של שלוש מהדמויות: דורה, בנה אליס, וחבר הילדות (לימים מאהבו) של אליס, מייקל. מחצית מהרומן מלווה את אליס, ומחציתו מסופרת מנקודת מבטו של מייקל. לא אסגיר יותר מדי אם אספר שיש כאן שלוש נקודות זמן (1996, 1989, כמו גם הפלגות לילדות המוקדמת יותר של אליס ומייקל), ושהרומן נע בין אוקספורד לבין צרפת.

קשה שלא להעריך את מגוון הנושאים שוינמן מצליחה לגעת בהם באופן לא אגבי במסגרת רומן קצר. אפשר לקרוא את הספר כסיפור על אהבה שהוחמצה. לחליפין, ניתן למצוא בו דווקא סיפור אודות אהבה שמומשה. יש בו הרבה על השיח בין הומואים לבין אבות, ובין הומואים לבין אמהות (או תחליפי אם). יש עמודים נוגעים ללב על בדידות הומואית בזיקה לאיידס. אבל איך שלא תהפכו בספר, ולמרות החושך הדכְּאני המקיף את הדמויות, תגלו שוינמן מבליטה דווקא את רגעי החסד בתוך האפלולית...

טלו למשל את הרגע החומל-קשה הבא. (ההקשר הוא שיחה עם בחור בן 21 שעומד למות מאיידס):

Onto a plate, I pile biscuits that I don’t even feel like eating, and return to his room.

How are you with food? I ask him.

Not too good right now, he says.

These are mine then, I say, and I sit down and place the chocolate bourbons on my lap.

You’ll get fat, he says.

I am fat, and I lift up my jumper. This wasn’t here yesterday, I say. This is trespassing.

He laughs. Have you ever been in love? He asks.

I look at him and roll my eyes and immediately wish I hadn’t.

I haven’t, he says. I would’ve liked to.

It’s overrated, I say, stuffing biscuits into my mouth. I eat through the silence, stuffing and eating, because I know I’ve done something wrong.

Don’t do that to me, he says.

Don’t what? I say.

Make out things are nothing. Things that I’m not going to experience. That’s fucked up. Pity you if you thought it was overrated. I would’ve fucking reveled in it.

אם לזקק איכות ייחודית שנטלתי מהרומן היפה הזה, אצביע על ויתור אוהב. אולי בגלל היחסים החד-מיניים (ווינמן עצמה לסבית מוצהרת), הרומן מדגים ויתור מתוך אהבה אצל כל אחת מהדמויות במשולש האוהב שנוצר בו: מייקל, אליס ואיימי (אשתו של אליס). אנו מורגלים לרעיון שויתור הוא לעולם פשרה: רצית יותר, קיבלת פחות, ולפניך הכורח לגשר על הפער כך או אחרת. וינמן מבליטה יכולת אמיתית להבין שמשהו בתוך קשר אוהב לאו דווקא מגיב לכל מה ולכל מי שכלול באדם האהוב, ושביכולתך לחפש עבורו באופן פעיל את מה שאינך. בכל שלוש הדמויות בלב הרומן הזה, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי איימי ומייקל, מתקיים ניסיון לא להילחם במה שאינך מסוגל לספק לזה שאתה אוהב, ובמקום זאת לחגוג איתו את מה שהוא חייב אבל מה שאינך יכול להיות. העמודים בהם מייקל מכין את אליס לחתונתו, העמודים בהם מייקל מארגן לזוג ירח דבש (שלא תשכחו), העמודים בהם איימי מאמצת את מייקל, הרגע בו אליס פוגש שוב את מייקל – הם, בפשטות, רגש טהור בצורת סיפור.

(ספר מומלץ, כן? המלצתי עליו גם לבני, שחזר אלי עם כוכבים בעיניים אחרי הקריאה, אז כשמצאתי ב Maruzen בקיוטו ספר נוסף של וינמן, Still Life, קניתי גם אותו...)

אוגוסט, 24

Sarah Winman, Tin Man, Putnam’s Sons (Penguin), New York, 2017.

יש ספרים שהם טיפוס בעליה. אינך מפסיק לקרוא אותם, אבל אתה מייחל קצת יותר מדי לרגע שתסיים. קראתי מספר ספרים כאלה בשנה האחרונה – Possession ,Amongst Women, The Blue Guitar, כולם טובים, אפילו מצוינים בדרכם, אבל גם מייגעים. לפעמים הלאות היא פועל יוצא מהשאפתנות של הספר  (באייט), או המרחב הרגשי המורבידי בו הוא מתמרן (מקגהרן), או המורכבות והמרקם העשיר של הפרוזה עצמה (באנוויל). לפעמים, הגורם להתשה מחמיא פחות לרומן. אצל ארפנבק הבעיה ממוקמת בעורך (אם היה כזה). זהו ספר טוב שיכול היה להיות משובח, לו מישהו מעט פחות סלחני היה מציב התנגדות מושכלת למֵחַבּרת. (וכן, אני כותב זאת למרות שהספר זכה בפרס הבוקר הבינלאומי ב-2024).

אפתח בנִראוּת (שטחי שכמוני) ואציין שהספר עצמו—המהדורה הפיסית של הוצאת New Directions—הוא מהיפים שיצא לי למשש, הן ברמת העיצוב, והן באיכות הדפים והקריאוּת של הטקסט. התרגום של הופמן (לא שהשוויתי למקור), נקרא כמו ספרוּת שמישהו כתב, לא כתרגום. הספר מזמין, וזה חשוב.

הרומן עצמו עוסק בסיפור אהבה בין הַאנְס לקתרינה. הוא סופר בן חמישים ושלוש (נשוי עם ילד). היא נערה בת תשע עשרה. הרומן מלווה אותם לאורך שש שנים (1986-92) במזרח גרמניה (ברלין המזרחית שבמהלך הרומן הופכת לברלין המאוחדת). האהבה אינה מזויפת. ארפנבק יודעת להתמקד בפרטים שמעבירים אינטימיות ממשית. למשל, הזוג מקיים טקס: כשהם יוצאים ממסעדה, הוא מלביש אותה במעילה. תחילה הוא אוחז במעיל והיא לובשת אותו 'הפוך', עם פניה אליו, וכך היא יכולה לחבק אותו. אחר כך היא פושטת את המעיל, ולובשת אותו באופן 'הנכון'. לא צריך הרבה מעבר לכך כדי ללכוד זוגיות אוהבת...

        עם זאת, כמעט מן הרגע הראשון, האהבה אינה סימטרית. האנס אוהב באמת. הוא לפעמים פוסע על אוויר כשהיא איתו. אבל עוצמת אהבתה של קתרינה (דמות שהיא בת גילה של המחברת, דרך אגב), היא מסדר שונה. בעוד שהאנס מפצל את חייו למגרות—עבודתו  משפחתו, עמיתיו, המוסיקה שהוא מאזין לה—עבור קתרינה האנס הוא מרכז עולמה, זאת על אף הנרקיסיזם והאלימות הרגשית (והלא רגשית) שהוא מפעיל כלפיה.

        האיכות הסאדו-מאזוכיסטית ברומן מתפקדת בשלוש רמות שונות: ליטרלית, האנס באמת מצליף בקתרינה כחלק מהסקס בינם; רגשית, האנס מחייב את קתרינה לטקסי ענישה עצמית אחרי שהיא 'בוגדת בו' (נניח); וסמלית, היריעה ההיסטורית של הרומן מרמזת על האופן בו הדור הגרמני הצעיר נענש בלי סוף על ידי דור המלחמה המבוגר, כך שענישה-חרטה הופכת לאלגוריה להעברה בין דורית של הכתם הגרמני.

הרגעים היפים ביותר ברומן קשורים למורכבות הזו, סביב סאדו-מאזו. הם קשורים לערב בו קתרינה בוגדת בהאנס ושוכבת עם ואדים, בן גילה, ברגעים בהם האנס כותב לה מכתב תשוקה. ארפנבק מזגזגת בין הדמיון המיני של האנס לבין זה של קתרינה. משפטי הפעולה הפורנוגרפיים של האנס חלולים וגדועים, והמינוח שלו שאול מפורנו. זאת לעומת החיבור הקרוב ורווי התשוקה האוהבת בין ואדים לקתרינה. גם כאן הטקסט בה בעת מדבר רגש ודמויות, אבל גם דבר מה מופשט יותר. קירבה, אפילו כשהיא מתוחמת לבני דורך וגם כשאינה כרוכה בענישה, אינה יכולה להתעלם באמת מהזיקה בין דורך לבין הדור שמעליך ומה שהוא מאלץ אותך לעשות. למעשה, לא נזכה לחוות את האהבה שקתרינה מסוגלת ליצור עם בני דורה, שלא תחת צילו של האנס ודרישותיו ממנה.

אז יש לרומן הזה עומק למכביר. איכותו דווקא מחדדת את הצורך בעריכה אסרטיבית, שהייתה גואלת אותו מליקוייו. כך, למשל, גודש הפרטים התרבותיים שמקיפים את הזוג—הדיונים ביצירות מוסיקליות, מחזות, שירים—עובר לא כאפיון סביר של סופר ומי שעוסקת בעיצוב תפאורה, אלא כשריון קשקשים שהולבש על הפרוזה. כך גם לגבי הפרטים ההיסטוריים אודות יחסי רוסיה מזרח-גרמניה. כך גם לגבי גם האירועים הסמוכים לנפילת חומת ברלין. במקום התמקדות במעט שמעביר את המרובה, יש אצל ארפנבק ליקוט לא בררני מכל הבא ליד. יוצא שהטקסט מתרחק ממך. עורך בלתי מתפשר היה אולי גם מצביע על כך שכתיבת הסקס שלה דודתית או סתם עוינת, שסוד שמתגלה בסוף הרומן לא מעלה ולא מוריד, ששלב הענישה העצמית של קתרינה נמרח עד כדי כך שקוראים רבים יקוו שהיא פשוט תקום ותהלום בראשו של האנס היבבני עם מגהץ מזרח גרמני כבד...

[טוב, אולי אני עוין מדי בגלל ההמתנה באוגוסט 24 למתקפת טילים מלבנון ומאיראן...].

אוגוסט 24

Jenny Erpenbeck, Kairos, New Directions, Michael Hofmann (trans.), 2023 [2021)

בני אדם הם לבביים באותה דרך, אבל דוחים איש איש על פי דרכו...

מייקל מוראן של ג'ון מקגהרן אינו נבל. אין בו זדון. על פי רוב גם אין בו רשעות. אבל לא יצא לי לפגוש פרופיל כה מצמרר של אלימות רגשית של גבר כלפי משפחתו. האלימות הזו אינה התעללות ישירה באחד מחמשת ילדיו (שלוש בנות, שני בנים) או באשתו השנייה. יש כאן יותר עננת עוינות קבועה שמוראן מייצר סביבו, מעין אנרגיה מצמיתה ששואבת מהסביבה כל שמץ חיות או עצמאות, לימוניות קבועה שמרעילה כל רגע משמח, וקוטעת כל ניסיון לצקת טעם לחיים.

המשפחה האומללה צריכה להתאים עצמה לשינויים התכופים במצב רוחו של מוראן. הנרקיסיזם שלו מתבטא בכך שהוא אינו סתם עוד קול בחלל, אלא מכתיב-האווירה לבית בכללותו. החשש מההתפרצויות הרגשיות שלו—טנטרומים צדקניים ובכייניים—מתפקד כמו כוח טבע: משהו שאין לנסות ולהתפלמס מולו, אלא ללמוד לחיות לצידו.

או לברוח. שזו האפשרות בה בוחרים כל הילדים בשלב זה או אחר. הבכור מנתק קשר עם המשפחה. היתר בונים לעצמם חיים מחוץ לבית, ומקיימים קשר רופף עם מוראן ואשתו, שבעצמם מבוּדַדים בחווה נידחת באירלנד (מוראן הוא איכר). הבנות ששומרות על קשר רופף פחות עם הבית מעניינות יותר מהבן הבכור, בגלל מאבקן להימנע מויתור על האב. הן מנסות להבינו במונחים שלו (פתרון נפוץ לילדים שגדלים אצל הורה נרקיסיסט). מעניינת גם בת זוגו של מוראן, שבוחרת ביודעין בחיים לצידו תוך ניסיון לתווך בינו לבין בני משפחתו (חברים כבר מזמן אין לו), וזאת באופן שבאמת ייטיב עם כולם. כמו בחיים, לדעתי לפחות, אלה שמחפשים פשרה ונמנעים ממוחלטות במצבים רגשיים אפורים, הם אלה שמדגימים כוח של ממש. נתק הוא בחירה בדרך הקלה.

 יש גם דרך חומלת יותר להגיב למוראן, והיא לחשוב על הסיפור כולו כתיאור של תגובת קרב מאוחרת. מוראן היה לוחם ב IRA. הוא הרג בעצמו לא מעט חיילים בריטיים. העלילה לא ממש מפנה זרקור להיבט אפשרי זה, כך שיכול להיות שמסיבות מובנות—ישראל 24—קל לי לגרור כל דבר שאני חווה למחוזות של קרב ומה שהוא מחולל לנפש, גם אם מנצחים בו. במאמר מוסגר אספר שצפיתי השבוע ב'אנטיגונה' המצוינת של בית לסין - העכשוויות של תמונת הסיום בהצגה חילצה ממני דמעות (כך אני זוכר את הדברים, אשתי טוענת שאלה היו התייפחויות חסרות בושה)...

האווירה הדכאנית והמחניקה של הרומן גרמה לכך שקראתי אותו לאורך שבוע (הוא קצר, וחשבתי שאסיימו תוך יומיים). קשה להיות במרחב סוהרסני כזה לאורך זמן.

אוגוסט, 24

John McGahern, Amongst Women, Penguin, London, 1990.

Chona had never been one to play by the rules of American society. She did not experience the world as most people did. To her, the world was not a china closet where you admire this and don’t touch that. Rather, she saw it as a place where every act of living was a chance for tikkun olam, to improve the world. The tiny woman with the bad foot was all soul. Big. Moshe was a foot taller, yet she was the big one…

ישנה כתיבה בה המרחב מעביר דמות, וישנה כתיבה בה הדמות מעבירה מרחב. מקברייד הוא גרסה אמריקאית של מאיר שלו: אצל שניהם מה שיחזיק אותך בקריאה הן עלילות המשנה, ההסתעפויות סיפוריות שחוזרות ומתכנסות יחד אל העלילה הראשית. אבל אצל שלו, הדמויות הן אמצעי להעביר דרכו צבעוניות של השפה, ניחוחות מאכלים ומוסיקת מבטאים בתוך שיחה. אצל מקברייד, לעומת זאת, סיפור המשנה מעביר דמות.

במרכז הרומן עומדת צרכנייה בשכונה עלובה בפוטסטאון פנסילבניה, מעט לפני מלחמת העולם השנייה. החנות מרכזת את הקשר שבין יהודים ושחורים. זו אינה בדיוק ברית מודרים – למרות שברור שתומכי הקו קלוקס קלאן שצועדים בעיר אחת לזמן מה היו שמחים לטפל בשתי הקהילות  באופן דומה. אבל יוצא שמבלי לסכם משהו, נסיבות סבוכות מייצרות שיתוף פעולה בין שחורים ליהודים. זאת כדי להבריח נער חרש שחור מבית חולים ל'טיפול' בחולי נפש אליו 'אושפז' באופן נפשע.

ברבדים הסמליים יותר של הרומן, מקברייד עוסק ברעיון של תיקון עולם, שהוא גם המוטו של הספר. לתיקון עולם יש מובנים שונים, אבל המובן שהספר מאמץ כרוך בניסיון להיטיב את מעגלי המציאות המיידיים יותר שלנו, גם אם הם לכאורה נדמים פעוטי חשיבות—בהחלט מסר ששווה לאמץ בישראל 2024. דמותה הכובשת של צ'ונה (חנה) מדגימה בדיוק את הרצון והיכולת לעשות טוב דרך חסדים קטנים, כפי שאני מקווה שעובר בציטוט למעלה. אבל יש גם תיקון רחב יותר, תשתיתי, המגולם בצינורות המים ובתיקונם. הרומן כולל הסתעפות מוזרה לעיסוק בענייני הנדסת מים (מתברר שהמים שמגיעים למקווה שהיהודים משתמשים בו מזוהמים. הסיבה לכך קשורה בפוליטיקאי מקומי מושחת שמעביר את המים באופן שמשרת אותו.) מי שיתקנו את הליקוי הם זוג חברים: שחור מקומי ומהגר איטלקי. המימון יהיה יהודי. הסימבוליקה לא מסובכת, אבל הופכת ליפה ממש בסוף הרומן, עת מתגלה שבבור המים, אחרי התיקון שמסדיר סוף סוף את המים, תוסתר גם גופה של תומך הקו קלוקס קלאן. תיקון עולם נערך דרך חסדים קטנים, כן, אבל נוצר גם דרך שיתופי פעולה בין מודַרים, וגם דרך עורמה, וכל זאת מבלי להשמיט את מה שהתיקון נאלץ גם לקבור או להסתיר...

סמליות עומק אחרת קשורה לתרגום. יש מספר דמויות ברומן שהדיבור שלהן מחייב תרגום: נער חרש שנחשב כמפגר בטעות, נער ללא שליטה על גופו שמנסה ומצליח לתקשר דרך מעיין קוד מורס. אישה שמתארת אופן פריצה למוסד כלשהו דרך מפה שהיא מייצרת מפשטידה... הרומן מזמין מבט אל שפות נסתרות מול שפות גלויות במציאות מורכבת ואלימה. ההזמנה היא לראות בעולם מפוצל ומקוטב הזדמנות לפעולות אוהבות של תרגום...

ולסיום, תיקון עולם קשור גם בחמלה, ובראייה חומלת של אנשים רעים. טריוויאלי, לא? אז זהו, שלא. מקברייד בונה דמות איומה ונוראה, ובמקביל מפתח את זה שיעניש אותה. ברור לך מה יתרחש. אך במפתיע, כשהרצח של אותו נבל מגיע, זה שהורג אותו עושה זאת באופן עדין ומוחל – אפיזודת  נקמה מהיפות שקראתי.

יולי, 24

James McBride, The Heaven and Earth Grocery Store, Riverhead books, New York, 2023

הגעתי לספר זה כי Booktuber שאני מתייחס להמלצותיו ברצינות חשב שהספר אולי יזכה בפוליצר השנה.

זהו רומן בעל מבנה זמן כפול: אם, בת 57, מספרת לשלושת בנותיה (בשנות העשרים), על ארועים שהתרחשו בחייה כשהייתה בת 24, בערך בגילן. פאצ'ט מנצלת את הקסם שטמון בנקודת זמן זו - היכולת לשוחח עם ילדיך כאנשים בוגרים על בחירות משמעותיות שעשית בגילם בדיעבד. ממגוון הרומנים שקראתי בשנים האחרונות אודות אמהות ובנות, Tom Lake מתייחד בהצבת הקשר אמהות-בנות פחות מנקודת מבט של נפיצוּת, מרידה, או הגדרה עצמית של הבת באופן לעומתי. במקום זאת, האם פשוט חולקת חוויה עברית מורכבת כשביצעה בחירה לא שגרתית. הבנות, מצידן, באמת מאזינות לה. פחות משנה מה הן ייטלו מהשיחה הזו (שנמשכת מספר ימים). אין כאן דידקטיות. סתם שיחה משמעותית בין נשים בוגרות. 

הסיפור הוא של האמא (לארה). אליה הקריאה שלנו מכוונת. לארה התגלגלה בצעירותה לגמרי במקרה לקריירה של שחקנית. היא הייתה מעולה בתפקיד מסויים, ובמקרה התגלתה על ידי סוכן ידוע שליהק אותה לסרט. משם, ושוב במקרה, היא התגלגלה להפקה מקצועית ושם פגשה את פיטר דיוק – שחקן מתחיל שלימים הפך להיות כוכב קולנוע. מתפתח קשר רומנטי בין השניים—על ההיבט העסיסי הזה, רומן בין אמן לבין כוכב ענק, בנותיה של לארה תמיד ידעו. כשלארה נפצעת, ונאלצת לפרוש מההפקה, הקשר בינה לבין דיוק מסתיים.

בנותיה מעניינות פחות. את הרומן תקראו בגלל לארה ובגלל שתי איכויות יוצאות דופן שמציינות אותה. ראשית, למרות שהיא יכולה הייתה להישאר בעולם המשחק ולפתח קריירה סבירה (גם אם לא מצוינת), היא בוחרת בחיים אחרים. השינמוּך העצמי הזה לא נחווה על ידה כבחירה של אישה מוחלשת. להפך, היא משכנעת אותנו בממשיות של הבחירה הזו. במקום שהחיים יבחרו עבור לארה, היא בחרה את החיים שהיא רצתה. במקום נרטיב של כישלון או הצלחה, הרומן מוסר לנו סיפור מורכב יותר, לא של השלמה עם כישלון, אלא אימוץ של מה שלכאורה מוערך פחות, אבל מספק הרבה יותר.

האיכות השנייה שמציינת את לארה, הוא יכולתה לראות באופן כן את מגבלות כישרונה. זה נדיר. אנשים בעלי מודעות עצמית –נניח את היתר בצד—מסוגלים להגיד משהו על החוזקות ועל החולשות שלהם. מה שנפוץ פחות היא היכולת לזהות לא רק את נקודת הכוח שלך, אלא גם את גבולות הגזרה שלה. לארה מבינה שכשחקנית, יש דמות מסויימת שהיא מסוגלת לגלם באופן כובש, אלא שבמקביל, כל תזוזה ימינה או שמאלה מובילה לתוצאות בינוניות. בדרך כלל אנשים יחשבו במונחים גסים יותר: "יש/אין לי כישרון לשחק“. התשובה המסויגת יותר--ה"כן אבל“—נדירה. אולי בגלל שחשוב לנו להיאחז ב'כישרון' כמסד זהותי, ולכן כל הצצה במגבלותיו מאיימת...

אז לארה בוחרת בחיים בהם כישרון אינו משמעותי. מה שחשוב הרבה יותר הן חריצות, נתינה, שכנות טובה, אחריות, אופטימיות, יציבות, סבלנות, ראיית הטוב...

אבל נוסיף שלכל זה היא אולי לא הייתה מגיעה ללא המפגש עם דיוק ודמותו המורכבת. כי ההכרעות הבלתי שגורות שלארה מבצעת, קשורות גם לאתוס שמגלם דיוק הרבה לפני שהתפרסם. האיכויות האפלות שנדרשות כדי להתפרסם—כי אולי כך לארה מבינה את מה שהיא חווה אצל דיוק—מייצרות (אולי) את הרתיעה שלה מהדרך בה הוא בוחר. דיוק הוא לא סתם שחקן טוטאלי—נשאר בדמות בהפסקה למשל, כותב ביוגרפיות מפורטות יתר על המידה של הדמויות שהוא משחק, למשל—אלא מוביל את המחויבות הזו לאבסורד (שחקן טוטאלי לא אמור להיות שיכור אם הדמות שיכורה, או להשתמש בקראק אם כך עושה הדמות). דרידה כתב על ארטו ששאף לשבור את ההבחנה בין ייצוג לייצוג מציאות בתאטרון שלו. לשם ואף מעבר מזה מכוון דיוק. לארה מבינה שעבור דיוק, החיים הממשיים מוכפפים לגמרי למשחק, כולל הקשר הזוגי בינם. ברגע מסוים גם הזוגיות הזו נדמית כמו בחירה מצד דיוק שקשורה לדמות שהוא מגלם. 

אז כן, יש כאן גם הגדרה עצמית על דרך השלילה מצידה של לארה. אולי קשר עם שחקן אחר היה מוביל אותה לכיוון אחר. אבל הרומן אינו מספר החמצה, או השלמה, אלא גילוי של מרחב הנוחות בו אדם באמת רוצה להתקיים.

יולי, 24

Ann Patchett, Tom Lake, Harper, New York, 2023

“Time is how you spend your love”. כך כתבה זיידי סמית' ב On Beauty, וכל כך אהבתי את המשפט הזה, עד שארגנתי אותו פעם אל תוך מתנה ליום נישואין לאשתי.

סמית' היא סופרת שיש לי שיח מסוכסך אתה. מאוד אהבתי את White Teeth ואת On Beauty - שניהם ספרים בעלי עומק והומור (הומור בדרגה כזו שאני אפילו זוכר חלק מהבדיחות). White Teeth הוא מהרומנים שהשאלתי למישהו, איני זוכר למי, והוא אף פעם חזר... אבל אז הגיע NW רומן שניסיתי לקרוא מספר פעמים, ופשוט נטשתי אותו בתסכול. התחושה הייתה שבמקום להתפתח כסופרת שנשענת על החוזקות שלה, סמית' ניסתה להמציא את עצמה מחדש כמישהי שמנסה לכתוב קדרוּת תוך כדי חידושים מבניים בכתיבת רומן. התוצאה, עבורי לפחות, הייתה בלתי קריאה, והספר מצא את עצמו בספריית רחוב...

אני מספר זאת כדי להסביר מדוע, אחרי שהזמנתי את The Fraud, הוא שכב על מדף הספרים שאני רוצה לקרוא במשך תקופה לא קצרה. כששלחתי יד אל הספר ומשכתי אותה בחזרה, הרגשתי כמו גרסה פוסט-טראומטית של חובב ספרים...

אז לא, The Fraud אינו מהווה תחרות לשני הרומנים הקודמים שהזכרתי, אבל הוא עדיין רומן בעל ערך שניתן ליטול ממנו לא מעט. לכאורה, סמית' כותבת על פרשה עסיסית—the Tichborne affair—הכרוכה בזהות גנובה (מדובר על אמצע המאה התשע עשרה). הפרשייה עסקה (וגם הפעילה) מתח מעמדי. היא גם הדגימה ניצול רגשני של הזדהות פופוליסטית עם נוכל שיודע למנף לצרכיו תודעת קיפוח (נשמע מוכר?). אבל סביב הסיפור הפיקנטי הזה, סמית' מציבה שני עולמות מעניינים ומשמעותיים יותר. הראשון קשור בעבדות ובהישענות הבריטית על עבדות בג'מייקה. השני הוא הקיום המקביל והתלוש שבו מתקיימת 'חבורה ספרותית' ויקטוראינית, החיה בבועה נרקיסיסטית בתוך מציאות ערכית שדורשת חשיבת-אחֶר.

     בנוגע לעבדוּת, סמית' מזכירה שמורשת העבדות אינו נחלת האמריקאים בלבד. תלות הכלכלה הבריטית המשגשגת בעמל עבדים באיים הקריביים ובמקומות נוספים, מהדהד פחות בספרות שנכתבת היום מאשר העבדות בארצות הברית. כתיבה אמריקאית שחורה—טוני מוריסון, קולסון וייטהד, פרסיבל אוורט, ברנדון טיילור—מיטיבה לבקר במורשת העבדות ולהנכיח את מוראות מלחמת האזרחים, הלינצ'ים, והחוויה של אפליה גלויה וסמויה. בהשוואה, ספרות בריטית עכשווית (כהכללה) נראית הרבה פחות מועסקת בקשר בין השגשוג והאימפריה לבין עבדות. אולי בגלל שהבריטים בעצם יצרו מיקור-חוץ של עבדות (העבדים שעמלם הזין את תעשיית הסוכר והטבק הועברו מאפריקה, שם נחטפו, למקומות כמו ג'מייקה, מאוריטיוס, וירג'יניה, ברבדוס ועוד). לכן אנגליה של היום, בניגוד לארה“ב, אינה כוללת אוכלוסייה ילידית אדירה שמוצאה מעבדים שחיו בפועל בה. כך שבניגוד לסופר השחור האמריקאי, שהסבא רבא שלו היה עבד, באנגליה זה לא המצב.

  אז הרומן של סמית'—סופרת ג'מייקנית מצד אימה—מבקש לתקן את מי שמדמיין בעיות כלכליות וחברתיות באנגליה הויקטוריאנית כמסתכמות במתח בין הפועלים לבעלי ההון (חוקי התירס, פטרלו, בתי החרושת שראה אנגל בגלסגו ובמנצ'סטר וכיוב'). על כל חשיבותו החברתית, מאחורי מאבק הפועלים האנגלי הסתתר מאבקו של מעמד נוסף, מדוכא הרבה יותר. היה זה מאבק סמוי, כי באנגליה הרשמית העבדות בוטלה ב 1807, ולא המתינה למלחמת אזרחים שהגיע לארה“ב יותר מחצי מאה אחר כך. רחוק מהעין הוא גם רחוק מהלב. לטווח הקצר. בשלב כלשהו, הלב מדשדש לאיטו ומגיע, ומבין את הדברים על פי דרכו. [בעניין זה, אמליץ למי שיוכלו לבקר במוזיאון העבדות הבינלאומי בליברפול.]  

The Fraud אולי ייזכר בתור ניסיון ספרותי משמעותי (ראשון?), להנכיח עוול זה מחדש דרך הספרות. בקטע יפה במיוחד ברומן, סמית' מציבה זה לצד זה את שני המעמדות: אנדרו בוגל, השחור, שומע מצד מוחים בני מעמד הפועלים האנגלי תיאורים נוגעים ללב אודות חייהם (של הפועלים) כעבדים. הם משתמשים בביטוי בתור דימוי ותו לא, אבל בוגל מנסה לפרש את כוונתם המדוייקת, ופשוט לא מבין באיזה מובן הם עבדים. הפער כאן בין שימוש רטורי בעבדות לבין עבדות ממשית, מטלטל. לזכותה של סמית' היא מצליחה להעביר זאת מבלי ליפול אל תוך הציפייה מספרוּת שנוגעת בעבדות לזעזע. היא מזכירה את ה - Treadmill, וגם משהו אודות החיים שנגזלו ממי שנחטפו באפריקה. אבל אין כאן ניסיון להבעית.

     פרט לעבדות, העולם המשמעותי השני ברומן שמלוויין את פרשיית טיצ'ברן הוא העולם הספרותי. עולם זה קשור קודם כל לוויליאם אינסוורת', סופר ויקטוריאני בינוני שסמית' מקימה לתחייה ברומן. אבל יש גם סופרים ממשיים נוספים שמושלכים לעלילה, כמו ת'קארי ודיקנס. הסופרים, כולם גברים, כולם לבנים, חולקים אטימות מוחלטת למצוקה (אישית או קולקטיבית). מה שמעסיק אותם היא חרדת ערך עצמי, אהבה עצמית, והתנהלות בינאישית גסה וצבועה. אליזה טושה, גיבורת הרומן, מתצפתת על דבוּקה זו, ודרך עיניה נחשפים הפגמים הרבים של האינטלקטואלים הללו. הנקודה כאן קשורה בפער בין כאב ממשי אל מול אטימות אינטלקטואלית ויצירתית. יוצא ש The Fraud הוא רומן בעל אמירה מוסרית, שבאותו זמן חותר תחת יומרותיה של הספרות לחנך. על כל מוסרנותו ורגישותו לילדים, דיקנס לא נדרש לעבדות ולאופן בו היא מאפשרת הון אנגלי. יש את מה שהסופר רואה ואת מה שהוא מעדיף לא לראות. כאילו שהרומן מזהיר אותנו מהתייחסות לא ביקורתית ליומרותיו המוסריות: חפשו, מבקשת סמית', גם את מה שאני מתעלמת ממנו, גם אם אני נשמעת מוסרית...

    אחת מהדמויות שאהבתי לעקוב אחריה, היא שרה אינסוורת', אשתו השנייה הצעירה והלא מרשימה בעליל של איינסוורת' (הוא בן 63 והיא בת 26). שרה היא משרתת לשעבר, בורה, דעתנית, ומתישה את מי שיאזינו לה. אבל בנקודה מסויימת, היא מפתיעה ומלמדת את אליזה טושה המתוחכמת והרגישה, שיעור בפער בין מצוקה מדומיינת למצוקה ממשית.

אה, כן: איינסוורת' אוהב שמצליפים בו, או לפחות, שטושה מצליפה בו. בצעירותם, היה לשניים רומן (טושה הייתה מאוהבת גם באשתו הראשונה) בעל מיניות לא ונילית. לא, סמית' אינה מעוניינת לחקור השפלה מינית להסתעפויותיה. אבל יש כאן מעט יותר מסתם הזרקת צבע קינקי לרומן: קשה שלא לראות בהצלפות המשועשעות הללו הדהוד מענג למציאות ממשית איומה, בה לענישה גופנית יש משמעות שונה לגמרי. קצת כמו האופן המטפורי בו הפועלים משתמשים בעבדות כדי לתאר את מצבם, עבדות כמשחק תפקידים מיני, מהווה הַסְמַלַה של עולם שהתקיים ומתקיים באופן ממשי (כי העבדות לא נעלמה מן העולם).

יולי 24

Zadie Smith, The Fraud, Penguin, New York, 2023

הגעתי ל'אורלנדו' אחרי שנבחר להיות היצירה שתעמוד במוקד יום הלימוד החוגי של אחד מהחוגים בהם אני מלמד. לא הכרתי את ה'ביוגרפיה' הזו קודם לכן ואהבתי אותה מספיק כדי לשוחח עליה ביום הלימוד עצמו. מצאתי בה המון.

כבר כתבתי כאן בעבר על האופן בו אני מגלה ספרים דרך בחירות של סטודנטיות וסטודנטים. אז בנוגע ל'אורלנדו', גיליתי את ההומור של וולף, תכונה שלא ייחסתי לה קודם לכן. שלושת הספרים האחרים שלה שאני מכיר )  (Flush, To the Lighthouse, Mrs. Dallowayחפים מהומור. אפילו 'פלאש', ביוגרפיה של כלב, על כל מעלותיו, שומר על כובד ראש. ב'אורלנדו' – אולי בגלל שוולף לא תכננה לפרסם אותו כספר (אם מאמינים לה), אולי בגלל שהספר הוא גם סוג של מכתב אהבה לאישה מסויימת—נחשף  (עבורי) פן חדש בכתיבתה: היכולת והרצון להצחיק. יש מספר דוגמאות שאני יכול לבחור, אבל הנה, למשל, משפט באורך של פסקה שנותר קריא וברגע מסוים מתחיל להשתעשע אודות אורכו המופלג:

As this pause was of extreme significance in his history, more so, indeed, than many acts which bring men to their knees and make rivers run with blood, it behooves us to ask why he paused; and to reply, after due reflection, that it was for some such reason as this. Nature, who has played so many queer tricks upon us, making us so unequally of clay and diamonds, of rainbow and granite, and stuffed them into a case, often of the most incongruous, for the poet has a butcher's face and the butcher a poet's; nature, who delights in muddle and mystery, so that even now (the first of November 1927) we know not why we go upstairs, or why we come down again, our most daily movements are like the passage of a ship on an unknown sea, and the sailors at the mast-head ask, pointing their glasses to the horizon; Is there land or is there none? to which, if we are prophets, we make answer 'Yes'; if we are truthful we say 'No'; nature, who has so much to answer for besides the perhaps unwieldy length of this sentence, has further complicated her task and added to our confusion by providing not only a perfect rag-bag of odds and ends within us--a piece of a policeman's trousers lying cheek by jowl with Queen Alexandra’s wedding veil--but has contrived that the whole assortment shall be lightly stitched together by a single thread.

 

אולי מה שאחראי להומור הוא הרצון לפוגג את האיום שמעוררים התכנים. Orlando עוסק באהבת אישה לאישה, באהבת אישה לאישה שמציגה עצמה לפעמים כגבר. בתוך עולמות תשוקה הטרו-נורמטיביים לצחוק שמורים תפקידים שונים: הוא מנרמל, הוא יוצר קשר, הוא מנכיח, הוא מרגיע... אם הספר בכללותו הוא, כפי שתיארו אותו, 'מכתב האהבה הארוך והקסום ביותר בתולדות הספרות', אותו כתבה וולף המאוהבת לורג'יניה סקוויל ווסט (שאהבה אותה בחזרה), ואם וולף ניסתה לעשות צדק לנזילות המגדרית של ווסט, הומור הופך מתבלין אפשרי לתוסף חיוני.

   ואם כבר נכנסים לנקודה האנדרוגינית, יהיו מי שיבקרו את וולף על העדר מבט מעט יותר חודר אודות היחס בין מין ביולוגי לזהות. אם ב'פלאש' וולף מסוגלת לנסות לדמיין כיצד מרגיש עולם חווייתי המושתת לא על ראייה אלא על ריח, כאן ההמרה המגדרית של אורלנדו—אי שם במאה השמונה עשרה אורלנדו מקיצה בוקר אחד כשהיא כבר אינה גבר אלא אישה—נטולת משמעות פנימית. כאישה, אורלנדו שמה לב מהר מאוד לאופן השונה בו היא מתנהלת בין גברים. אך אלה תצפיות כמעט אנתרופולוגיות אודות הבדלים ביחס של אחרים כלפיה, לא חוויית גוף ומגדר שונה שלה. נדמה שלוּ אחרים לא היו מגיבים אליה אחרת, אורלנדו כלל לא הייתה שמה לב שמשהו משמעותי ארע בחיה, משל נשרה אחת מבהונותיה ולא פין...

    אז אולי הגימוד של משמעותו הפנימית של השינוי קשורה לפמיניזם של וולף והתמקדותו בזכויות שוות, קניין, מימוש פוטנציאל וחתירה להעלמת אי שוויון מגדרי. אם מגדר הוא לא יותר מבגד חיצוני, הבלטת שונות בין מגדרים קשורה לחשיפת צורות שונות של אי צדק ואי שוויון. מנקודת מבט של פמיניזם מאוחר יותר—פמיניזם של דמיון/שוני—וודאי מנקודת מבט שמבקשת להציג באופן מלא חוויות של זרוּת עמוקה כלפי מגדר מולד או כלפי הצורך לאלץ עצמך אל תוך תפיסות מגדר בינאריות, ההקללה שמבצעת וולף למשמעות החווייתית של מיניות ביולוגית, היא עיוורון במקרה הטוב, התעלמות במקרה הרע.

     העומק והחידוש ברומן זה, מבחינתי, קשור לאופן בו וולף מתמודדת בהצלחה עם שני אתגרים: הכשל בכתיבת ביוגרפיה והכשל של כתיבת אהבה פומבית לאהוב ממשי. כשל הביוגרף קשור לבדיחה המקופלת במשפט שציטטתי: כל ניסיון לכתוב סיפור חיים ייכשל. תיכשל אם תנסה לכתוב את חייו של אחר. תיכשל אם תנסה לכתוב את סיפור חייך. זאת משום שסיפור הוא צורת ארגון המתעלמת מערב רב של קולות בלתי מתיישבים. באשר לכתיבת אהבה, האתגר הוא לכתוב לאהוּב מבלי לקרוץ ללא הרף לקורא. ג'ון דן נכשל בכך. כך גם שייקספיר. וולף מצליחה. היא כותבת ביוגרפיה שהיא גם מכתב אהבה שסקוויל ווסט עצמה מגיבה אליה באופן נלהב, ובכך מספקת לה תוקף. דווקא המבנה הפנטסטי של הביוגרפיה הבלתי אפשרית הזו—אישה שהיא גם גבר שחיה שלוש מאות שנה—מאפשר לסיפור החיים ללכוד את המסוכסך והבלתי מתיישב באופן שהוא בה בעת חוגג את הנמענת האהובה וגם נתפס על ידה בתור ניסוח עמוק של כל מי שהיא.

יולי, 2024

Virginia Woolf, Orlando, Penguin UK, 2019 (1928)