Nesting עוסק באישה בהליכי יציאה מיחסים שכוללים אלימות רגשית. הרומן עוסק פחות בנטישת הנישואין, ויותר באתגר שלא לחזור לבעלה. אחרי חמש שנות נישואין לריאן, בוחן המציאות של קיארה, אמן של סופי (4) ואלה (2) ובהריון  עם ילד שלישי, עוות על ידי בן זוג מצמית, מחליש, מפחיד, ובעל מזג לא צפוי. ההחלטות שהיא תקבל והמחשבות שמובילות אותה אינן אלו של אישה בטוחה בעצמה. נלווה את הקושי היומיומי העצום של אם ואישה הריונית נטולת עבודה, כסף, וקורת גג בניסיונה להחזיק יותר מדי כדורים באוויר, בעוד בעלה ממשיך לנצל את מצבה, את מחוייבותה לילדיה, ואת נקודות התרפה שלה כדי להמשיך ולהתעמר בה. קראתי כמה דמויות מגעילות לאחרונה. ראיין של אודונל הוא היחיד לו איחלתי התקפי טחורים מכאיבים במיוחד בכל פעם שהוא הפציע על הדף...

מצד שני, ראיין כה דוחה עד שהוא כמעט בגדר קריקטורה. כתבתי 'כמעט', משום שאני מודע לכך שאכן קיימים גברים כאלה, עבורם הורות היא מעמד ולא מערך רגשי ממשי, ושעל כן מתחמקים בכל דרך אפילו מהתשלומים אליהם הם מחוייבים. עם זאת, כשרציתי להבין יותר משהו מעולמו הפנימי של ראיין, אודונל השתתקה. מדוע ראיין נאבק כל כך לשמור משפחה שנדמית ככלא גם עבורו? אם אין לו שום עניין בילדיו, אהבה כלפיהם, או רצון לדאוג באופן כן לשלומם, מה פשר ההיאחזות בציפורניים בזכויות הביקור שלו? נכון, הוא מגיע מהקשר קתולי אדוק. לא, זה אינו הסבר מספק. מתחת למניפולטיביות שלו, ראיין עדיין נאבק על משהו. האם מדובר בצורך לשמר דימוי עצמי שלא יחייב אותו לחשבון נפש אודות המחוללים הרגשיים שהובילו אותו להלך אימים על אדם קרוב? האם מדובר בניסיון להרחיק ודווקא לעורר תיעוב? האם זהו הנרקסיזם המוכר של מי שהופך את משפחתו לתאטרון שמתקיים סביבו? אודונל סוכרת פיה.

 

כתוצאה מחוסר העיבוד הספרותי של ראיין, הרגעים בהם הוא מצליח 'להחזיר' את קיארה אליו, לא לחלוטין משכנעים. נראה לי שאנו אמורים בשלב ראשון לחשוב שהיא נאיבית וחלשה, בשלב שני לגנות את השיפוטיות שלנו, כי לא הבנו עד כמה אלימות רגשית מערערת את הקורבן--אחרי שנים בהן את מניחה לעצמך להיות מתוסרטת על ידי הצגת היחיד שבן הזוג מקיים, אינך מסוגלת לחשוב במונחים עצמאיים--ובשלב השלישי נבין משהו אודות בושת הקורבן, משמעות ההודעה הפומבית במה שהנחת למישהו אחר לעולל לך. הרומן, אכן מעביר בחדות את הבושה, הקושי להודות בהשתתפות מרצון בגימוד עצמי. עד הסוף ישנם מספר פרטים שקיארה לא תסגיר, אפילו לא לנו, למרות שהיא מרמזת לקיומם. זה הרבה. תלונתי היחידה היא שלו ראיין היה מעט פחות חד גוני, ניתן היה לראות מה, בעצם, חיבר בינם מלכתחילה, ולהבין יותר את רצונה להותיר משהו ממנו בחייה.

 

ספר קרוב בנושאו (ולטעמי, מעודן הרבה יותר) שקראתי לאחרונה (גם הוא של סופר אירי, ג'ון מקגהרן), הוא Amongst Women. אפילו כתבתי עליו בבלוג הזה. מה שעובר אצל מקגהרן אינה התעללות רגשית בוטה כמו אצל אודונל, אלא יותר הקשר בו מצבי הרוח של האב המזדקן מנהלים לחלוטין את אשתו וילדיו הבוגרים. הדומיננטיות של האב מתבטאת בתפיסת נפח לא מידתית במרחב הרגשי הכללי. אינך סתם מהלך על ביצים כדי למנוע את הטנטרום הבא. החוויה היא של מחנק, של מישהו ששואב את החמצן באוויר החדר, שמותיר לך מעט מדי מרחב להיות...

 

אבל חשוב לסיים במה שחשוב: Nesting הוא רומן משמעותי, שמי שיקראו אותו, ירצו להעביר אותו הלאה, ובדרך כלל לאישה. מוקדו הוא הקושי לעזוב אחרי שכבר גמלה ההחלטה לצאת, פלוס/מינוס שמונת החודשים בהם עוסק הרומן. באשר לכתיבה, זהו רומן שגומעים בשקיקה, בו נעודד מישהי מהיציע מן הרגע הראשון – קצת כמו 'ג'יין אייר' או 'אדון החצר'—בו מועברת המשמעות לא רק של חמלה, אלא של סתם אדיבות של זרים. הרומן ממחיש את הקו הדק שבין הידחפות לצרות של מישהי לבין עזרה תוך שמירה מכבדת על גבולותיה. הוא גם מבליט את הערך של רשת משפחתית וחברית תומכת, גם אם לכאורה מדובר בזוטות. לבסוף, ומוזר לומר זאת, אבל זהו גם רומן אופטימי. זאת לא משום שקיארה "מוצאת את קולה" או "מנצחת", אלא משום שהוא לא יכול היה להיכתב לפני חמישים שנה: משהו בהבנתנו את הטווח הממשי של אלימות מגדרית התרחב משמעותית, וטוב שכך.

 

ספטמבר, 2025

 

Roisín Odonnell, Nesting, Simon & Schuster, London, 2025