“I would be lying if I said my mother’s misery has never given me pleasure.”

אחת מהדרכים בהן ספרות מרמה היא באמצעות סגירת מעגל. אין דרמה ללא קונפליקט—כך הקלישאה—והקונפליקט אמור בסופו של דבר להגיע לפתרון. אם יש פגיעה, תהיה מחילה. אם יש ריב, יגיע פיוס. אם יש סוד, הוא יתגלה. אם קיימת מגבלה חיצונית או פנימית, או שהיא תוסר או שהיא תחסל.

וכך הלאה.

אבל חיים ממשיים אינם נפתרים. Closure זה יותר בגדר פנטזיה. החיים אינם 'מסע'. הם גם לא משהו ש'מתפתח', משל דובר על מוטיב בסימפוניה. כן, יש הקשרים בהם קונפליקט יתפוגג. אבל לא פעם אנו לכודים אל תוך לולאות שלא ניוושע מהן - אולי כי מחיר החילוץ גבוה מדי.

בדיוק בזה עוסק רומן הביכורים של דושי, ספר שנכלל ברשימה המקוצרת של הבוקר ב 2020, ואף תורגם לעברית ב 2021.

 

*

אמהות ובנות. היינו שם, לא? אז זהו, שלא. לפחות לא כך. עוצמות השנאה וההזדקקות שהרומן טוען אל היחסים בין טארה (האם) לאנטארה (הבת, שהיא גם המספרת), שומטות לסת. לא מאמינים לי? ידעתי. בדיוק בגלל זה ציטטתי למעלה את המשפט הראשון ברומן.

     זהו סיפור אודות הזנחה הורית, בעיקר אמהית אבל גם האב אינו צדיק. טארה לא הייתה אמורה להיות אם. אין לה יכולת ממשית לחשוב זולת. כשאנטארה בת שלוש, טארה מפרקת את משפחתה ועוברת לאשרם (העלילה ממוקמת בפּוּנה). הגורו, סוג של גואל רצון, מצרף אותה להרמונו. אנטארה ננטשת, ומטופלת על ידי נשים אחרות שהגורו כבר מאס בהן. אחרי ארבע שנים של הטוב הזה, עם מגעים חטופים עם אמה, טארה ואנטארה עוזבות את האשרם. אנטארה נשלחת לפנימייה סדיסטית לשנה, ונחלצת משם בנס. לאחר מספר שנים, טארה חוברת לאומן חופשי בנפשו (נניח). היא ממקמת את אנטארה במערכת יחסים שבשום שלב לא חושבת את טובת הילדה. כך למשך שש שנים.

יש עוד, אבל נראה לי שהכיוון ברור.

אז הרומן לוכד את השתיים בנקודת זמן בה האם זקוקה לדאגת הבת, שכבר נשואה בשלב בו הרומן נפתח. לאם יש דמנציה, והבת נדרשת (ורוצה), לטפל בה. זאת, בין היתר, דרך ניסיונות להעלות באוב אפיזודות מן העבר. התזכורות הללו הן אלה שמעבירות לנו את ההיסטוריה העגומה של אנטארה. הטיפול באם הופך לטריגרינג שמעביר לנו נפש פצועה.

הרומן הוא בעצם דין וחשבון אודות תוצאותיה של הזנחה הורית ונטישה רגשית. האם הרוויחה ביושר את שנאת בתה. אבל מה שנוגע ללב יותר היא דאגת הבת. תנועת המטוטלת הזו, בין הרצון להרעיל את האם לבין הרצון לגונן עליה היא האיכות הייחודית של רומן זה. הבת נאחזת באם נוראית, כי ללא האם לא נותר דבר. גם אם אין ואף פעם לא הייתה אהבה אליה כבת, נוכחות היא גם דבר מה.

 

לפני המון שנים קראתי את Dombey and Son, רומן בו דיקנס חוקר הזנחה רגשית של בת על ידי אביה. אני זוכר מערכת יחסים מכמירת לב בה הבת, פלורנס, אינה מרפה, ומנסה לחדור בציפורניים דרך חומת פלדה. דיקנס חותר בסוף הרומן לסוג של מחוות התפייסות מצד האב. אבל דושי לא מחפשת להמתיק או לנחם. דמויותיה מקיימות רובד בסיסי יותר מאהבה, הן חיות חסך מֵעצב ואולי ינציחו אותו. בסוף הרומן אנטארה היא אם לתינוקת. לא נדע אם אנטארה תהיה מאלו שמשלימות את שלא קיבלו דרך הרעפת נתינה לילדיהן. המלכוד הוא שגם מי שכך יתנהלו, יספקו הורות טובה יותר לאחר, אבל יתחזקו רובד נתינה שינכיח שוב ושוב את מה שלא ניתן להן.

כי אחד הפרדוקסים של הורות מיטיבה, הוא שהיא מסוגלת להציף את כל מה שלא קיבלת...

 

יולי, 2025

 

Avni Doshi, Burnt Sugar, The Overlook Press, New York, 2021