כמו איל ניגוח רומי שהולם שוב ושוב חומה בצורה, אני מחפש את דרכי לתרבות צרפת וניגף ממנה בחרוק שיניים. אומנותה מותירה אותי מפוהק, שירתה מצועצעת, ספרותה מוגזמת ועל הגותה אני מעדיף לעבור בשתיקה. אאמין להם כשהם מדברים על אוכל, יין, או סקס. בכל השאר אני חושד. נדמה לי שמסדרים אותי. זה לא הם, זה אני. אני יודע. רק חמור חושב באופן מהותני על תרבויות, ומכליל בנוגע למאות שנות יצירה מגוונת. אז אני סוכר את פי כדי לא להביך את הקולגות שעדיין מדברים אתי, ומסתער שוב על החומה. לא, לא איבדתי תקווה...
'אבא גוריו' עוסק באב שנותן את כל כספו לשתי בנותיו. הבנות עצמן לכודות בנישואין נוראיים לבעלים שהשתתפו בחדווה בנטילת עוד ועוד מכספו של גוריו בעבר, אבל איבדו בו עניין כשכבר לא היה לו מה לתת. כשבנותיו מואילות לבקר אותו, הן עושות זאת בחשאי, במשורה, ורק כשהן זקוקות למשהו. הוא ימות חסר כל ונטוש על ידן. כשהוא חולה, הן יעדיפו לצאת לנשף חשוב מאשר לסעוד אותו. אפילו את ההלוויה שלו הן לא יממנו.
לא מגעיל?
זהו, שלא כל כך. ראשית, גוריו עצמו לא מעורר הזדהות. כמו הורים רגילים, הוא מאוד רוצה בשמחת בנותיו. אבל האופן הבלתי מובחן בו הוא מניח להן לחלוב אותו, פשוט לא אמין. אחת מהן זקוקה לכסף כדי לממן את חובות ההימורים של מאהבה. אצל השנייה מדובר באבזור ולבוש שיאפשר לה להשתלב בחברה הגבוהה, ואחר כך בכסף כדי לממן דירה שכורה עבור מאהבה. כדמות ספרותית מרכזית, מותר לגוריו לא להיות העיפרון החד ביותר בקלמר. אסור לו להיות סתוּם. גוריו אמור לעצור, להגביל, או לפחות לשאול שאלות. אין שם משהו כזה. לכן הוא לא מעורר חמלה.
אה, ועוד דבר: יש משהו מקריפ באהבתו לבנותיו...
גם הבנות אינן אמינות. כולנו מכירים הורים שנתנו מה שיכלו לאדם כפוי טובה, מישהו שחב את התשתית הנדל"נית והחומרית של חייו להורה מזדקן, ומתאייד כשזקוקים לו. אבל אנשים מסוג זה מייצרים המשגה פתלתלה כדי ליישב את הפער בין דימוי עצמי לפעולות בעולם. באלזאק אינו מעניק לבנות הללו המשגה כזו, לכן הן אינן משכנעות. דווקא בתמונת הסיום, כשגוריו גוסס, באלזאק מנדב עבורן טעמים נסיבתיים להעדר, כך שאפילו כאפקט מלודרמטי סיום הרומן אינו מספק.
כל זה נשמע יותר חשוב ממה שזה. כי נכון אמנם שהאב ובנותיו יוצרים את לב העלילה, אבל מיצי היצירה הממשיים שמורים לביקורת החברתית ששופרה הוא ווטרן. עמודים רבים (מדי) מוקדשים לראייתו הקודרת והצינית של ווטרן את צביעותה וגינוניה של התרבות הפריסאית הגבוהה (אזור 1819, 'הרסטורציה', כלומר, החזרה של סוג מוגבל של אצולה צרפתית ועשירים אחרים שהצליחו למנוע נתק בין גופם לראשם בעשורים הקודמים). התחושה היא שדרך ווטרן באלזאק כותב את עצמו. הבעיה היא שכמו מוקיעים בשער אחרים, ווטרן עיוור ללא מעט. הוא יודע להבחין בחמישים גוונים של שחור. את טוב הלב שמפציע לעתים, הוא תופס כנאיביות. ככה זה כשהקשת שלך מוגבלת.
קראתי את הרומן משום שהוא נבחר על ידי תלמידות ותלמידי החוג לספרות השוואתית כיצירה ליום הלימוד החוגי, 2025, לכן אני מצנזר את עצמי [כן, מה שכתבתי עד כה זה אני בנעים]. אני מכיר את עצמי, ומכין מנטרה שאמלמל לעצמי חרישית בכל פעם שמישהו יעלה את האנלוגיה ל'מלך ליר'. “Serenity now” אגיד לעצמי בלב. “Serenity now”. כי כששייקספיר כותב נתינה רעילה--ב'ליר', ב'טימון'--הוא מזמין חשיבה אודות סיבותיה, אודות נדיבות מוגזמת כמעקף, כחסימה. כי כששייקספיר כותב שנינות צינית, היא מאוזנת באמצעות חכמה מלאה יותר, המסוגלת לזהות את האנוכי אבל גם את המעניק. כי כששייקספיר כותב את זעמו של זה שנתן היכן שלא מגיע, מספיקות לו עשרים שורות (מיטיבי לכת מוזמנים לקרוא את 'ברכת המזון' של טימון איש אתונה).
שנדבר קצת על כסף ורגש? גוריו שונה מהדמויות שסובבות אותו כי הוא מפריד בין ממון לאינטימיות. היתר מַזְנים בצורות שונות קשרי משפחה, אהבה, וחברות, ומעמיסים עליהם מניעים חומריים אנוכיים. גוריו נותן כסף לבנותיו, אבל לא מתוך ציפייה לקבל משהו בחזרה. הוא כמה לקירבתן כמו צמח למים בקיץ. אבל רצון זה מנותק מהממון שהוא מעביר אליהן. זו טעות. הזיקה בין כסף לרגש וקרבה מורכבת יותר מכפי שהוא מבין. אין ספק שניתן לעוות קשרים רגשיים כדי לנצל מישהו כספית. אבל חומר אינו הקוטב המנוגד לרוח. בהרבה מצבים, רגש מתווך דרך חומר, והענקה מופרזת מסוגלת לעקוף קשר, במקום לכנונן אותו. כי אם גוריו פוסק מלהיות פרה חולבת, עליו בעצם להיות דבר מה אחר, משהו שבנותיו יזהו בו ערך שהן רוצות בכלל להיות בקרבתו. באלזאק מתאר את גוריו כאדם סתמי, משעמם, לא מוכשר במיוחד, שבמקרה התעשר. אז אולי הצבתו העצמית כשמישהו שרק נותן, מאפשרת לו להימנע מליצור את עצמו כמשהו שיכול לקיים קשר לא תועלתני עם בנותיו? לו זה המצב, כבר פחות ברור מי מנצל את מי...
אפריל, 2025
אונורה דה-באלזאק, אבא גוריו, בתרגום יונת סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992.