אם צריך לבחור את עשרת הדמויות המרושעות בספרות, מוריס סויפט, גיבור ספרו של בוין, מתחרה מכובד להיכלל ברשימה. אני מציע את הציטוט הבא עבור מי שלא יאמינו לי:

“After Daniel’s death [Swift’s son], there had, quite naturally, been an outpouring of sympathy toward me within the publishing industry, but it hadn’t provoked quite the interest in my work that I had hoped.”

לא מדובר ברוע שהוא חזיון של דם והתעללות. הרוע של סויפט מבעית משום שהוא רגיל: שילוב של שאפתנות נטולת גבולות, אמפטיה שכלתנית (אם בכלל), ואי הזדקקות של ממש לזולת. סויפט מנצל אחרים לצרכיו, ואין שום נקודה בה המחיר עבורם מטריד אותו.

פסיכולוגים ידעו לתת שם למבנה אישיות כזה. אבל בוין קושר אותו למעשה הספרותי, לצורך לכתוב ספרות. סויפט אוהב לכתוב ספרות ושואף להיות סופר גדול. פשוט, אין לו שום יכולת להעמיד עלילה מעניינת. על כן הוא הופך לעלוקת עלילות על גבם של האנשים המקיפים אותו, ובתהליך הזה מחרב את חייהם.

בוין רוקח כך סיפור אודות גבולות הספרות, אודות הבעלות על סיפור, ובסופו של דבר, אודות היכולת לנתק בין המחבר ליצירתו. חלק מאטימותו של סויפט מתבטאת בכך שפרסומו הראשוני קשור לחשיפת ארוע קשה מעברו של סופר מפורסם, שלאסונו בטח בסויפט. חייו של אותו סופר יהרסו בשל העניין שתעורר יצירת הביכורים של סויפט. מן העבר השני, סויפט לא ממשמע את אי המוסריות שלו עצמו, ועד כמה היא אולי קשורה לערך של יצירתו שלו. הרי אם הוא עצמו התפרסם משום שמוסריותו של מחבר (אחר) גורעת מערך יצירתו, הרי גם אי מוסריותו שלו אמורה לרוקן מתוכן את ערך ספריו. לא שזה משנה לו. שאיפותיו אינן קשורות לכתיבה עצמה, אלא למעמד שהיא מקנה, לפרסים, לכיבודים. לכן הרומן נקרא “סולם לשמיים“, שכפי שמוסבר בהמשך הרומן, הוא דימוי לשאפתנות, למנגנון דחיפה שמוביל אותך לשום מקום.

הרוע של סויפט עוצר נשימה. הרגעים העזים יותר בספר, הם אלו בהם מי מהדמויות מנסה להסביר לסויפט מה, בעצם, פסול כל כך בפעולותיו, מבלי שהלה מבין. העיוורון שלו גובל לעתים בקומיות לא מודעת. כמו, למשל, בציטוט למעלה. אבל קומיות אינה הסיבה בגלל כדאי לקרוא ספר זה. הרומן מעורר שאלות אודות הממשק בין אתיקה, כתיבה, וחיים, ולא רק בשאלה (הנדושה) אודות היחס בין מוסריות הכותב לערך היצירה. בראש ובראשונה, בוין מזקק איכות מבעיתה של סופרים: ההתייחסות אל בני אדם מסביבם כנשאים של סיפורים, כמיכלים של עלילות. אז נקווה שהסופרות והסופרים שנכיר לא יהיו המפלצת שהיא מוריס סויפט. אבל משהו במבט שלו—המשתמש-מנצל—לא יהיה זר להם.

כנראה...

     פרט ללגיטמיות של המרת בני אדם לדמויות, הרומן מזמן תהייה אודות ערכה של עלילה טובה. כחוקר שייקספיר, האיש שאולי מימיו לא המציא עלילה בעצמו אלא תמיד שאל אותה, אני האחרון שאגן על חשיבותן של עלילות. אבל היכולת לטוות עלילות של ממש היא בדיוק מה שאין לסויפט – תנו לו עלילה טובה והיתר כבר ירוץ. לכאורה, אם ספרות היא האיך ולא המה, גניבת עלילות לא אמורה לעלות או להוריד יותר מדי. מסתבר שכן. לפחות ברומן זה. [במאמר מוסגר אציין שהעיסוק בגניבה ספרותית או משהו קרוב אליה, עולה לאחרונה ממספר הקשרים: הסדרה “אבירם כץ“, סרטו של וודי אלן "You Will Meet a Tall, Dark Stranger”, The Plot, הקריא להלל של Jean Hanff Korelitz ...בכולם מופיע הסופר שמעיין רעיונותיו יבש, והוא פונה לשאול משהו 'קטן' ממישהו].

     הגעתי לספר דרך המלצה של ידידי רייף מגרגור, פילוסוף שמלמד קרימינולוגיה ביקורתית באדג' היל שבאנגליה. קנינו יחד ספרים בפוילס בלונדון, ושוחחנו על רומנים. רייף התחיל להמליץ לי במרץ רב על כמה שלא הכרתי.

"בחר אחד“, אמרתי לו,  כאילו שאני פול ורז'אק בסרט Breakfast at Tiffany’s, “ואני קונה אותו לעצמי בלי לשאול שאלות." רייף בחר את The Plot, שגמעתי תוך שלושה ימים. כששמע ממני שאהבתי את ספרו של קורליץ, הוא המליץ גם על ספרו של בוין.

יצא שסיימתי את הרומן בסוף טיסה מארצות הברית לישראל. נתב“ג הפך לעיר רפאים. תזכורת להבדל בין רוע ספרותי, מצמרר ככל שיהיה, לרוע אנושי.

 

נובמבר, 2023

John Boyne, A Ladder to the Sky, Hogarth, London, 2018