שלושת הנובלות בספר נקראות במהירות, אבל ליוו אותי אחרי הקריאה. במיוחד השלישית. הנובלה הראשונה, 'תמורה נאותה' עוסקת בהמרה של עסקה רגשית לעסקה כלכלית. למונח 'עסקה' ולצרוף 'סחר חליפין' יצאו שם רע, בין היתר באשמת מספר סוציולוגים ופילוסופים שנתחו באופן לא מספיק רגיש את הרעיון של מתנה. הכשל היה שהם זיהו (בצדק) שמתנה היא חלק מעסקה אולם טעו כשזיהו עסקה אך ורק עם החלפה כמותית של סחורות או כסף. הם החמיצו את קיומם של הקשרי תן וקח שמושתתים על שפת מחוות ומחוות נגדיות, על 'גמול' שנושא אופי של הכרה במה שניתן. מחוות כאלו הן חלק מתן וקח, אבל לא תן-קח כמותי. (את כל זה לומדים מ'גן העדן האבוד' של מילטון, דרך אגב.).

עליזה, גיבורת הנובלה הראשונה מתפתה לחשוב שהיא בעסקה מהסוג הרגשי. לאחר שהיא מתפכחת, היא הופכת את העסקה לחליפין כלכליים בלבד. עליזה מתרגמת במקצועה, כלומר, אישה שמתמחה במציאת ניסוחים שקולים בשפות שונות: כן, אם תרצו, תרגום זו עסקת קח ותן בין שפות. תרגום מסוגל להיות עסקה כמותית, אחד לאחד, או עסקה נדיבה יותר. כל זה יומר לחיים הממשיים שלה. בספרות לומדים דרך סבל. מה שעליזה מגלה זה שגבולותיה נפרצו באופן נצלני, באמצעות פעולות שפוסעות על התפר שבין הסכמה לאי הסכמה. (כן, אני יודע שאני קצת חידתי כאן, אבל אם אומר יותר, אקלקל).

     בנובלה השנייה, ערד מעבירה לגבר את הלימוניות שהיא בדרך כלל מזריקה לדמויות הנשיות שלה. בועז הוא דמות דוחה לפנתאון. מה אין בו? קמצנות רגשית, מניפולטיביות, עיוורון, צדקנות, קטנוניות, פנקסנות... מה עוד אין בו? נדיבות רגשית, יכולת לראות את התמונה הרחבה, הבחנה בין עיקר לטפל, התגייסות, חום או אהבה. הכוח בשרטוט דמותו, הוא שפשוט ישנם אנשים כאלה, הוא אינו קריקטורה. בנקודה מסוימת הסיפור משתמש בקלישאה של הלימון והלימונדה (הסיפור נקרא 'לימונדה') באופן שלוכד את בועז: יש מי שהופך את הלימונים שהחיים נותנים להם ללימונדה, ויש, הפוכים, שהופכים את הלימונדה שהחיים נותנים ללימון. אבל כל זה נותר תת-ספי. בועז מסיים את הסיפור די מרוצה מעצמו, מבלי לזהות מה הוא מחמיץ (pun intended).

[התלוננתי ברשימה אחרת על ספר קודם של מאיה ערד, שהיא אינה אוהבת את הדמויות שלה. אנבא שאם יש גיהינום בו סופרים נותנים דין וחשבון לדמויות שהם יצרו, ואני כמובן מאמין שיש כזה, גם בועז ירצה לנקום בה...]

הנובלה השלישית נגעה בי במיוחד. הנושא הוא אמנות. קו התפר שבין חובבנות למקצוענות. אני צייר חובב, וככלל, תומך נלהב בחובבנות. אחד מהספרים משני החיים שקראתי הוא For the Love of it, של וויין בות' ז"ל. בות' מוכר כאחד מפרשני הספרות הידועים בעולם בשעתו, ופגשתי אותו מספר פעמים כשגרתי בשיקאגו. איש מקסים, שהמחיש עבורי את כלל האצבע לפיו ענווה עומדת לרוב ביחס ישיר להישגים ממשיים בעולם. (מנסיוני, חוקרים משמעותיים באמת אף פעם לא הקרינו התנשאות.) חוקרי ספרות בני דורי יכירו את The Company we Keep ואת The Rhetoric of Fiction שלו. אבל הפנינה הזו, ספרו אודות חובבנות, נותרה קצת מתחת לרדאר. בות' מתאר את הרומן שלו עם נגינת צ'לו. הוא מציג את עמדת החובבן כמי שמשקיע מאמץ רב בהתקדמות סיזיפית. במקביל, החובבן מודע בכאב לכישלון המובנה לתהליך, וזאת כשמשווים אותו למקצוען... אפילו המקצוען מהשורה השלישית. דווקא כאן, קובע בות', נעוץ הייחוד של התחביב. דווקא הכישלון הוא זה שמשחרר אותך לפעול מתוך אהבה טהורה לדבר עצמו - for the love of it. בתחביב, לאו דווקא במקצוע, טמונה אפוא לא מעט ממשמעות החיים.

יפה, לא?

כשקראתי את הספר, וסיפרתי עליו בלהט לאשתי, היא קנתה לי גיטרה וחזרתי לנגן. כשסיפרתי על כך לבות', הוא אמר שספרו עורר לא מעט תגובות מסוג זה.

נכנסתי לפרוט כדי לחלוק גם סיפור אישי, וגם עד כמה חובבנות נראית לי עמדה חשובה. אביבה, גיבורת הנובלה של ערד אינה תופסת עצמה כחובבנית. היא כבר מזמן סיימה ללמוד, ומזמן מגדירה את עצמה כאמנית. נכון שהחיבור לכסף עדיין לא נוצר: היא אינה מציגה את עבודותיה בגלריות או מוכרת אותן. עם זאת, בעמלה היומיומי היא פועלת וחווה את העולם כאמנית לכל דבר ועניין. זה עשוי היה להצליח לה. אבל כמו דמויות טרגיות, היא מחליטה להעמיד את הדברים לבחינה, ולעבור ממחמאות של סביבה קרובה לזירות בהן מתחרים המקצוענים.

מה יקרה?

נחשו...

יש המון בנובלה הזו: מיקום עצמי, התנשאות, מרירות, צביעות, רצון לשייכות, אבל גם אהבה אמיתית לאמנות ולמקורותיה. ערד מארגנת את כל זה לתוך מערכת יחסים בין-דורית בין הציירת לנכדתה, שלומדת מעט על אמנות ולא מעט על עולם האמנות. התוצאה מורכבת ונוגעת ללב. 

 

*

 

מיטיבי לכת ירצו אולי לקרוא את הסיפור הזה לצד Old in Art School: A Memoir of Starting Over של Nell Painter – צורת התמודדות שונה לחלוטין עם הניסיון של ציירת לעבור מחובבנות למקצוענות. פיינטר הייתה פרופסורית להיסטוריה בפרינסטון, שהחליטה לעשות הסבה של ממש וללמוד ציור כאילו שהיא באמת מתחילה מחדש.

 

מאי, 2025

 

מאיה ערד, תמורה נאותה, חרגול/מודן, 2025