תשומת הלב שהורעפה לאחרונה על Universality, מעבר להכללתו ברשימה הארוכה של הבּוקֶר השנה, קשורה לאופן בו התקשורת, או שיח תרבותי, יארזו עבורנו התרחשויות לתוך אג'נדות שממילא אחזנו בהן. תקשורת היום היא ההבנה שזעם מוסרי הוא מוצר (וזה לא משנה אם השנאה היא לביבי או ליועצת המשפטית לממשלה). תדלק את הזעם, בזוק קורטוב תקווה, בנה איש קש ומוטט אותו מיד (סב טקסט: עורר ספק רגעי בצדקת מי שיקראו אותך, אבל עבור מייד להרגעה: (There, there… You are still right. קוראיך לא יצטרכו לחשוב על כך שטינה היא משהו שניתן למכור, שניתן להגדיר את עצמך דרך משטמה, כלומר, שגם אם לא באמת חשים טינה, ניתן להגדיר את עצמך דרך צריכת סוג השיח שמלבה אותה. 'המכירה' אינה בדיוק למטרות כסף, למרות שגם זה שם – הרי הבמות הללו אינן אלטרואיסטיות. היכולת למצק ציבור להרגיש באופן הומוגני, היא סוג של הון, אותו ניתן למנף באופנים שונים. האם זה תמיד היה כך? לא בטוח. הייתה נקודה, אומרת אחת מהדמויות ברומן (כנראה היחידה שתזכרו), בה הטכנולוגיה סיפקה לכל דביל פח צבע וקיר לכתוב עליו... מאותו רגע, ההתפוררות של ה- monoculture של העבר יצרה מפץ גדול, בו התקשורת שנצרוך תאתגר פחות ותאשש יותר. סוג חנופה שמתחזקת את בועות ה'מידע' בהן אנו לכודים.
הרומן הקצרצר של בראון מציג את התיאטרון של דעתנות בפרוטה, והאופן בו היא ממונפת. העיתונאית-מסאית (לני, הדמות שתזכרו), כותבת ספר ראשון נגד Woke (הספר נקרא No More Woke). ספרה השני הוא Woke Capitalism – הוא התקפה על האופן בו הדרישה למגוון חלחלה אל חברות גדולות וגופים פיננסיים, ויצרה עיוות מסוג חדש: במקום שאיוש משרות בכירות ייצג באופן מהימן את כלל החברה, הוא מבטא מפתח אתני זהותני מדומיין ולכאורה הוגן. בימים בהם קל עד מאוד לחולל חרם צרכני, יישור קו תקין מראש מגן על אותן חברות דרך יצירת פגיעה מסוג חדש: פגיעה במעמד הביניים הלבן, שמוצג כ'פריבילגי' לא משנה מה יעשה. כל ניסיון לחרוג מפרוטוקולי מגוון, יוקע כהגנה על זכויות יתר. ההגינות החדשה אינה מבטאת עניין ממשי בעוול, אלא ניסיון לתיוג עצמי וחתירה לשקט תעשייתי. לזכות הספר עומדת ההצבעה על נזקים ממשיים של הדעתנות התועלתנית הזו, דווקא בנוגע לאנשים אותה היא מבטלת או מחלישה בשם סדר יום של העַצמה מדומה לחלש.
תרבות הביטול היא סוג אחר של נזק. המתכון קל: שכשך כמה טיפות דם במים והמתן. בסנפירים בוהקים, הכרישים כבר ידהרו למים הרדודים... בזיקה לספרות, תרבות הביטול מורגשת היטב ב- Booktube. סוקר שאני עוקב אחריו מסרב לדון בספרים של אדיצ'יה או רולין. בימים אלה משתוללת סערה בכוס תה סביב הכללת ספר של ג'ון בויין ברשימה הארוכה של פרס פולארי (כתבתי כאן בעבר על ספר אחר של בויין). בויין מגדיר עצמו כ TERF (בערך דעותיהן של אדיצ'יה ורולין). למרות שספרו עוסק בחוויה הומואית, יצא שהפרס הזה, שבמוצהר מוקדש ליצירה שמקדמת להטב“קיות, ספג ביקורת נוקבת על עצם הכללתו של בויין, ובוטל השנה. TERF אינה בהכרח עמדה מדירה, היא לבטח לא דכאנות רגרסיבית. הרעיון להעיף מועמד מפרס או לא לדון בו ברשת כי הוא או היא מנסים למקם אג'נדה פרו-טראנסית באופן שלא סתם ממזג אותה עם אג'נדות שונות, הוא התלהמות שאיני מבין.
בעניין ה TERF אני אולי מחמיץ דבר מה. אבל משהו כאן מריח רע. דעתי בעניין תרבות הביטול פשוטה: המנעות פרטית מצריכת אמנות של מישהו בגלל דעותיו? סבבה. מינוף חרם ציבורי ומחיקה מנראות פומבית? לא סבבה. העולם מלא ביוצרים תפלים, גסים, פוגעניים, נצלניים. לפשפש בדעותיהם כדי להקיש מהן על ההיתר שלהם ליצור ושל מישהו שאינו אתה לצרוך את היצירה, הוא מקרתיזם שעדיף לוותר עליו. על אחת כמה וכמה, יש להימנע מרדיפה טהרנית אחר מי שמבקשים דיון פרוגרסיבי עם מעט יותר גווני ביניים. לא שדעתי משנה כאן. תרבות ביטול מתנהלת דרך לינצ'נטים מתלהמים, לא דרך דיון. כך היא פועלת ב Universality, שם הקורבן בתמימותו—עשיר ולבן—מנסה להסביר שהאופן המוטה בו יוצג בכתבה, רווי בשקרים.
אבל למי אכפת?
הדיון אודות הספר הציג אותו כסטירה. היו שכתבו שהם צחקו ללא הרף. לבושתי, פספסתי את ההומור. בגלל שהרומן עוסק בעיתונאיות, ולא באילי תקשורת, הוא מפנה תשומת לב לאופן בו המגזר הדעתני שנצפה, נאזין, ונקרא אותו, יודע מאיזה צד מרוח הלחם. (אירוני שרגישויות לקיפוח הפכו סממן דווקא של המעמד התרבותי הגבוה יותר, לא אלה שמשתכרים המון בהכרח, אלא אלה שנשענים על הון הווי או עתידי.) כדי להמחיש את החלופה לכל זה, אציע ניסוי מחשבתי: דמיינו עולם בו שמאלנים קוראים 'מקור ראשון' ומאזינים לגדי טאוב, ימנים קוראים 'הארץ' ומאזינים ליונית לוי וג'ונתן פרידלנד. עזבו את הערך של זה עבור הנמענים, וחשבו רק על האופן בו אותן במות היו מתחילות לפעול אחרת: לשאול ולא לקבוע, לעורר ספק עצמי במקום לבצר אותך בצדקתך המוחלטת. העימות שחותם את הרומן, בין דעתן מתנשא לבין חושבת חופשיה יותר (החלק היחיד שנכתב בגוף ראשון), מעביר בדיוק את הממשק בין אמת, דעות ומעמד, ואת המה-היה-קורה-אילו הדעות שמשוגרות לכיווננו היו מעט פחות צפויות.
אוגוסט, 2025
Natasha Brown, Universality, Penguin Random House, New York, 2025