מאיה ערד כותבת ספרים מזן נדיר: סוחפים, קריאים, ותמיד מלווים בקורטוב עומק שנותר אתי אחרי הקריאה.

לפני המון שנים קראתי את "שבע מידות רעות" שלה, שמאוד אהבתי. לפני שנתיים בערך קראתי את "קנאת סופרות" המעולה, ואז חזרתי אחורה למספר ספרים שהיא כתבה בשנים שהחמצתי...

אודה שאני חושב שלא קראתי סופרת שמתעללת בדמויות שלה בדרגה של ערד: גם ב"שנים טובות" וגם ב"קנאת סופרות“ (ואם אני זוכר נכון גם ב"העלמה מקזאן"), הדמות הראשית מעוררת אנטיפטיה, אישה זחוחה, מן הזן היהיר והאטום. ואז, אחרי הבנייה של הדמות, ערד מתחילה להלום בה בשצף קצף עם רצף אסונות, טובלת אותה בזפת ומצמידה לה נוצות.

אבל...

אבל בשלב מסויים בקריאה, לצד הביקורתיות כלפי הדמות, שלא ממש נעלמת, מתעוררת גם אהדה, וב"שנים טובות" גם הערכה. לא ציפיתי לכך כשהתחלתי את הספר. אבל כשהתכתבתי עליו עם אחותי, שגם היא חובבת ערד שסיימה את הספר לפני, היא הבטיחה לי שיש ברומן הזה דווקא לא מעט רוך כלפי לאה (הגיבורה), שמתעורר לקראת סופו. אחותי בדרך כלל טועה. אבל במקרה זה, התחזית אכן התממשה גם בחווייה שלי.

 

היופי בספרה החדש של ערד, שבנוי כרצף של שנות טובות שנשלחות למעגל 'חברות' (שרובן אינן חברות, אלא נקודת השוואה שאיתה לאה מתכתבת), טמון בהבניה הפרומה של פני שטח. לאה מתאמצת להיות חיובית, להקרין הצלחה, להתפאר, להתעניין (לכאורה), אבל מסגירה ללא הרף מציאות נגדית. מבעד לחיוביות הכמעט-קלישאתית של לאה, ה - upping שלה, מבליחות הצרימות במציאות של חיי הגירה: האפשרויות הממשיות להתעשר והאופן בו הן נותרות בעיקר פנטזיות, מציאות של מאבק קיומי סיזיפי, המרחק מישראל שמספר לעצמו שהוא בעצם קירבה, התלישות ממשפחה ומחברה מובנת, ההסתבכות במקום שנותר עד הסוף זר (ארצות הברית)... כל אלה מבנים את הקריאה ברומן. זה נוגע. זה נוגע כי לאה מנסה להציג משהו פשוט ואופטימי ואוהב אדם, ודווקא המגבלות שלה כאדם מאפשר למציאות לפגוע בה שוב ושוב. העיוורון שלה, היעדר התחכום, חוסר יכולתה להסתיר את המניפולטיביות שלה, בסופו של דבר מייצרים הבנה לאופן בו הפשטות הזו הופכת אותה לקורבן.

אהבתי גם את האופן בו ערד בוחרת בגיבורה 'רגילה'. אין שום דבר מיוחד בביוגרפיה של לאה. אישה סתמית ויפה. מהחומרים הללו נרקח משהו ייחודי. סיום הרומן, מכתב של בנה של לאה ומכתב של נכדתה, מכמיר לב.

 

מאיה ערד, שנים טובות, חרגול, 2023

 

 

מאי, 2023