תקראו את Flesh בגלל האופן בו הוא מציג גבריות. אישטוון, הגיבור השתקן, חזק פיסית, ונראה מאיים דיו כדי להתפרנס כמאבטח. נשים נמשכות אליו. קריאה שטחית תראה בו 'חזק', ותמסגר את הגבריות שלו כהסללה לזכר אלפא, לאו דווקא 'רעיל'. בפועל, אישטוון חלש, סביל, מובל, מוגדר מבחוץ, זר לחייו, מתקיים במקביל לרגשותיו, בקיצור, 'גבריות' טיפוסית כמצב של היות נוכח-נפקד בחייך. לא תפתיעו אותי אם תספרו לי שהתבנית מוכרת... גבר מחוספס לא מנוסח? שיקום מי שלא מכיר כמה...
כשקאמי כתב זרות ב'הזר', מארסו נדמה כמי שמנסח עמדה קיומית כללית של ניכור ממשמעות. אצל סולוי, הנסיגה מחייך שלך מגדרית. זה עובר בכתיבה על סקס, באופן בו נשים שהוא לאו דווקא נמשך אליהן גוררות אותו למין, דרך הסכמות (שלו) שאינן הסכמות אבל גם אינן דחייה. okay ו- Sure ו- Yes ממצות כמעט את כל אוצר המלים שלו, לא כי הוא מאותגר שכלית, אלא כי כך הוא גדל. הימור: לא תקראו רומן בו המילה 'אוקיי' מופיעה יותר פעמים.
הגבר כמאשר, ה'סבבה' הגברי המאוס, הזרימה עם התרחשות מבלי להתבונן פנימה. רגש הוא דבר מה שמפתיע את אישטוון, ולפעמים גם את מי שאיתו. כששכנתו הבוגרת בהרבה מנהלת איתו רומן ממושך (היא נשואה, אישטוון בן חמש עשרה) והוא מסגיר שהוא מאוהב בה, היא מנתקת מגע תוך גסלייטינג אודות רגשותיו הממשיים. אישטוון מסתבך כהוגן, בפועל המשך חייו יוגדר כתולדה מאותה הסתבכות, אבל אינו חוזר לבחון את מה שאותה אישה בעצם עוללה לו. גם הארוע המחולל המשמעותי השני בחייו מתחיל בתור ניצול יחסי מרות של מעסיקה שלו מולו. גם שם הוא זורם, וגם שם לא מתוך תשוקה.
סולוי לוכד כאן משהו מהמורכבות של מיניות גברית הטרונורמטיבית. לכאורה, הגבר אמור לשעוט קדימה, להיות נכון תמידית, לקבל כל הזמנה מינית מאישה. בדמיון הקולקטיבי, הגבר, בפרדטוריאליות-קבע שלו, משול לחזיר יבלות מחרחר ומקציף שללא הרף תר אחר הזדמנויות. "תביט על הומואים", יגיד מי שיגיד, "ותבין כיצד נראית מיניות גברית כשקולפים ממנה את כל הרִגשִי הסמיך-דביק הזה שגברים נאלצים להתחפש דרכו כשהם עם נשים."
אבל זה לא בדיוק כך. אולי דווקא הסללה מגדרית הטרונורמטיבית חוסמת בפני גברים אפשרויות לנסח עצמם במונחים שמאפשרים הימנעות ממין, או לפחות קצבּיוּת שמתואמת יותר עם העוררות בפועל שהם חשים. נזכרתי כאן בספרה מעולה של עמליה זיו, Explicit Utopias, והאופן בו הבעיה שהיא מנסחת היא העדר agency מיני אצל נשים. אז סולוי מציג משהו מקביל, אצל גבר. אולי בגלל זה Flesh נכלל ברשימה הארוכה לפרס ה Booker השנה.
אישתוון יודע להילחם, לא רק באגרופיו אלא כחייל (בעירק). אבל דווקא הכוח הפיסי והנראות המאיימת שלו, מסתירים נגררות, תקיעות, הימנעות, בקיצור: מעט שמחזיק את המעט ממנו. השטות התמוהה שמדביקים אינסטינקטיבית לשתקנים ("מים שקטים חודרים עמוק“), אינה הפרה הקדושה שהרומן הזה שוחט, ולא שם טמון ערכו. כוחו הסיפורי של הרומן, מקופל בכך שאישטוון, למרות רדידותו, למרות חולשתו, למרות האופורטוניזם הלא מוסרי שלו (הוא מרוויח בזכות את העונש שיחטוף מבנו החורג), מצליח לגעת ללב. לא, לא תרצו להעביר איתו ערב, פשוט כי אין על מה לשוחח איתו. אבל מתחת להתרחשויות, לעלילה, לשיחות, לטקסט, סולוי מעביר חיים שהם תוגה מתמשכת. גבריות כווריאציה על עצב. ולמשהו כזה קשה להיות אדיש.
אוגוסט, 2025
David Szalay, Flesh, Simon & Schuster, New York, 2025