כשבמהלך קריאת רומן אני מזדרז להזמין ספר נוסף של אותו מחבר, מתרחש משהו נכון עבורי. זה קרה לי עם ריצ'ארד ראסו, ועם אליזבת' סטראוט (לאחרונה), ולפני מספר שנים עם הווארד ג'ייקבסון. לא כל ספר מצוין שולח אותי לארנק, אבל אצל אלן הולינגהרסט זה קרה: משהו באיפוק, בתִמצוּת, במעיין יובש שמצליח להיות טעון רגש, ביכולת לתאר התרחשות מתוך אמונה בכך שמי שיקראו ידעו גם למשמע אותה – מעביר את חוויית הקריאה למשהו שחורג מהזדהות. אתה שם, לגמרי, עם עולם פנימי של אחר. בגלל רומנים כאלה יש בכלל ספרות. כי שום ייצוג קולנועי לא ייצור עבורך את מידת האינטימיות שתיווצר בינך לבין דיוויד וין, גיבור הרומן הזה. ככה זה. ספרות היא הטכנולוגיה הטובה ביותר שהאנושות ייצרה כדי לעבור דירה ולהיות במחשבה של אחר. ולמרות כל מה שפיתחנו, עדיין לא יוצר כלי משוכלל יותר.

Our Evenings כתוב כמעיין ממוּאר בדיוני ('ממואר' הוא תיעוד בררני של קורות חיים, בשונה מ'אוטוביוגרפיה' שמנסה להקיף את החיים כולם). הרומן נפתח ב 1962 בערך, כשדייוויד וין—בנה של אֶווריל ואב אנונימי מבורמה (של אז, מיינאמר של היום)—מתחיל את לימודיו במלגה בפנימייה יוקרתית. נלווה אותו בבית הספר, אחר כך באוקספורד, אחר כך כשחקן, דרך שלוש מערכות יחסים, פחות או יותר עד ל 2020. נהיה איתו כשהוא יוצא מהארון, כשהוא מתאהב, כשהוא נפרד, נהיה איתו כשאימו יוצאת מהארון. נצפה באופן בו הוא חווה הדרה מעמדית, גזעית, מינית בתוך הקשר מנומס שמנסה להסתיר את האופנים בהם גם ליברלים מחונכים מקטלגים בני אדם. יש עוד: הפטישיזציה של צבע עורו, הפער בין פנים לחוץ בעניין זה (עבור אחרים הוא הזר, בעוד שהוא מעולם לא ביקר בבורמה), ההכפלה של זרות: אתה גם הומו, גם לא לבן, גם לא במעמדם הכלכלי של חבריך (חשבתי כאן על Real Life המצויין של ברנדום טיילור).

     ברור שיש המון דרכים סתמיות או מתבקשות כדי להעביר את התחושות הללו. חכמתו של הולינגהרסט טמונה בבחירה של אפיזודות כמעט שוליות, המנכיחות לגיבורו שהוא מלוויין משהו. רגע בו וין מנסה לעצור טרמפ, למשל. רגע בו איש תאטרון ותיק מזמין אותו לשיחה על כלום. רגע בו הוא עורך את הכלים עבור חבריו. רגע מול דלפק קבלה של מלון. סעודה עם משפחת אימו והאופן בו מדברים איתו ועליו.

כאלה.

     יש כאן את המעלה של רומן ארוך, שנדרש להצדיק את הזמן שיושקע בו. האיכות המרוכזת של הפרוזה—הולינגהרסט טוען לתוך מספר פסקאות תוכן שכותבים אחרים היו מפתחים לפרקים שלמים או מרדדים דרך היגד ישיר—מרוויחה ביושר את הסבלנות שנידַרֵש לה. כשאני מנסח את הדברים כך אני פוחד שאני מעביר תחושה של מעיין 'יוליסס' כזה: משהו שחורקים שיניים כדי לסיים. אז לא. אני מבטיח שתהנו, ואם לא, כתבו לי מכתב תלונה...

     כדאי שאכתוב משהו אודות האמירה הכללית יותר של הרומן. הוליגהרסט שוזר בין קסנופוביה אישית והמגבלות שהיא מייצרת בתחומים לכאורה חתרניים. עולם התאטרון לנצח ילהק את וין בתור הלא לבן, וזה לא בלתי קשור לפוליטיקה של בדלנות ושנאת זרים. דמות (דוחה) בולטת שמלווה את וין כל חייו, גיילס הַדלו, הופך להיות מסתם ילד עשיר ומרושע לפוליטיקאי שמזוהה עם הברקזיט, על שנאת המהגרים אותה תדלקו פוליטיקאים מסוגו בזמן אמת. הרומן מזמין מחשבה על הנימים המחברים בין גזענות מובלעת, הדרה מקצועית, וקבלה שהיא גם דחייה ברמה הפרטית, לבין זרמים קולקטיביים ברמה הפוליטית-ציבורית: טהרנות אתנית על האופן בו האחרונה מיתרגמת גם לאלימות גזענית ממשית. לא שתקראו את הספר בגלל כל אלה. אבל (גם) זה שם.

 

     ועוד משהו. בעידן של זעם צדקני ותחושות פגיעה מכל עבר (זה רק אצלי שכל מי שמקיף אותי חושף פתאום פגיעה עברית נשכחת, תקרית שנראית כמו אפליה, או טראומה הווית שיש לכבד?), שווה ליטול מוין את יכולתו לזהות עלבון אבל לא לדשדש בו. כמעט כל פרק ברומן מציג מעשה פוגעני כלפי וין. הדימוי 'עור פיל' לא מתאים כאן, כי הוא מרמז על מצב בו לא חשים, ודייוויד וין בהחלט מרגיש. אבל הוא בוחר להמשיך הלאה. לעסוק במה שיש.

 

[מתחרה ב Small Rain על תואר הרומן הטוב ביותר שקראתי ב 2025].

 

מאי, 2025

 

Alan Hollinghurst, Our Evenings, Random House, 2024.