ספרה של לאלאמי הוא טכנו-דיסטופיה אודות העולם שמעבר לפינה. אם המצב הפוליטי-מדיני-מוסרי של ישראל 2025 אינו מדכדך אותך מספיק, ואם בא לך לדאוג עוד יותר, אהלן וסהלן: The Dream Hotel הוא בדיוק הרומן עבורך.

הסוגה והמנעד הרגשי שהרומן מייצר, הזכירו לי מאוד את הרומנים של דייב אגרס. ב The Circle וספר ההמשך  The Every, אגרס מטפל בעולם העבודה בחברות טק ענקיות, שלא סתם מעסיקות אותך, אלא ממציאות מחדש 'עבודה'. החברות הללו רווחיות באופן מופלג. במקביל ובדרכי נועם, הן הופכות עצמן למונופול המרכז את המסחר. הן מתחילות דרך תחרות רגילה. אחר כך הן מתפתחות באופן ייחודי תוך ניצול הולך וגובר של יוצרים, צרכנים, ועובדים. (חשבתי על ספריו של אגרס כשגיליתי בשיחה לאחרונה ש Wolt גובים ממסעדות שלושים אחוז (!) ממחיר ההזמנה - ככה זה כשאתה שולט בפלטפורמת ההזמנות וגם הפכת בדרך למונפסון בנוגע לשליחים עצמם).

אגרס—מיד אגיע ללאלאמי— זיהה את האופן בו, עקב בצד אגודל, נוותר מרצון על ערך מופשט לטובת תועלת קונקרטית. לא מתאים לי שמיקומי בעולם נגיש להמון חברות, אבל אני רוצה לנווט ליעד, להחנות, לשלוח מיקום... לא מתאים לי שיהיה לי שותף נסתר ברכישה ממסעדה שנהנה משליש ממה שאני משלם. אבל החלופה היא להתבאס מהטרחה של איסוף עצמי. אגרס מתאר את מתק השפתיים האידיאולוגי דרכו הנצלנות החדשה מתפתחת. הרעיון הוא שתמיד ניתן להצביע על יתרונות ממשיים וערכיים לטכנולוגיה: איכפת לך באמת מרצח נשים בידי בעליהן? אם כך, יהיה לך קשה לבטל את הערך המונע של מצלמות ביתיות קבועות. איכפת לך מסחר בנשים? מניצול מוחלשים על ידי השוק האפור והאלימות בו? מעלימי מס מעצבנים אותך? אם כן, יהיה לך קשה לבלום יוזמות לביטול מזומן לטובת שקיפות בעסקאות. השתלת שבב מסוגלת למנוע חטיפות. מעקבי גלישה רחבי היקף ימנעו הפצת פורנוגרפיית ילדים ברשת. את התועלות הללו ממנפים לחזון ערכי ברומנים של אגרס: למשל, 'סודות הם שקרים'- כלומר, הרצון לשמור על פרטיות הוא עשן שמסתיר אש, ולכן הכל צריך להיות גלוי. למשל, ש'שיתוף זו אכפתיות' - ובאופן הזה מכרסמים בגבולות פרטיות ומכניסים את היתר למשטר תגובות והדהודים.

הנוסחה היא שאיננו מאבדים משהו בעל ערך. אם נוותר על עוד קצת פרטיות ואוטונומיה, העולם יהיה בטוח יותר. נפלא, לא?

זהו. שלא. ומי שקראו את אגרס הבינו מדוע.

 

גם לאלאמי כותבת על האופן בו ניתן להפוך חידוש ונוחות לנשק. ברומן שלה, איסוף הנתונים ברשת חובר לטכנולוגיה שמסוגלת לנטר תוכן חלומות, ולנבא בדרגה לא רעה פשיעה עתידית (מולטיבק של אסימוב היה שם קודם...). מי שנחשד בפוטנציאל לפשע, נעצר במתקן השהייה (שמקפידים לא לכנותו 'כלא' - כי עדיין אין עבירה). לאחר תקופת צינון כזו, אותו אדם חוזר לקהילה. בדומה לאגרס, לאלאמי ערה לאופן בו המנגנונים מונעי-הפשיעה הללו אינם פילנתרופיים. לחברה שמפעילה את מתקני ההשהיה הללו משתלם להאריך את תקופות הצינון. מאותו רגע, ברור שנכנסנו למציאות קפקאית בה ללא אשמה, יש ענישה, וענישה שאינה כפופה למגבלות של ענישה רגילה. מהלימבו המשפטי הזה, החברה המפעילה גורפת רווח כשהיא לכאורה שומרת על הציבור.

הלוגיקה המוסדית של כל זה, היא הסתמכות על המימד הלא-אישי של האלגוריתם שמתכלל הסתברות לסכנה. האלגוריתם אדיש להקשרים בהם דברים נעשו, נאמרו, נחלמו. הוא רק מחבר מספר נקודות ומגיע לציון. הרעש הנסיבתי אמור להיות בטל בששים אל מול צימודים לכאורה-מדאיגים ממשיים. בקיצור, לא תוכלו להתלונן על יחס מפלה.

לכאורה.

הנקודה היא שפעם אחר פעם לאלאמי מדגימה את הפן האישי שמשתרבב להליך לא מוטה. האופן בו דיווח התנהגות ינוסח ויועלה למערכת, יושפע משפע הדינמיקות הבינאישיות הסבוכות המוכרות. אם יצא שבאת לא טוב לשומר במתקן, האופן בו הוא ירשום או יציין אירוע, ישפיע על הציון. כל זה מתרחש שוב ושוב, כך שהאיכות הלא אישית של האלגוריתם הופכת להיות אמצעי שניתן לתמרן. אם בא לך.

 

איני איש מקצוע. אבל אניח שמתקיים ניטור קבוע של תקשורת רגילה של אזרחים מן השורה דרך, בין היתר, אלגוריתמים. אני מניח שאם אני מחפש תוכן מסוים, קיימת נקודה בה משהו יקפוץ אצל מישהו שאינו אני. יש לי מכר שבכל ויכוח פוליטי שמשלב בדיחות שחורות, מקרב את הטלפון לשפתיו ומרגיע את מי שלא יהיה שזו הייתה רק בדיחה. טכנולוגיות של זיהוי פנים וזיהוי סכנה אינן מדע בדיוני. זאת ועוד, בצרוף נסיבות מצמרר, הפיד הזין לי כתבה על מחקרי השינה ש Apple ביצעה לאחרונה, על עשרות אלפי משתמשים. מסתבר שאפל מתמקדת לא ב AI, אלא במעקב רפואי-ביולוגי והתועלות הגלומות בו למשתמשים. אז גם שרה חוסיין, גיבורת The Dream Hotel, נרשמה בהסכמה לטכנולוגיית שינה שמנוטרת על ידי גוף חיצוני מסחרי. אצלה הטכנולוגיה בדיונית. אבל העובדה שהיא לא חשדה או דמיינה את האפשרויות לנצל לרעה את המידע שהמערכת אוספת, מתכתבת עם עולם ממשי בו חברות פרטיות אוגרות מידע אישי-גופני מקיף, תוך הסכמה מלאה שלנו.

 

     מעבר להיותו נורת אזהרה, הרומן הרגיש לי מעט ארוך מדי. העלילה הפתיעה אותי לקראת הסוף. בעצם משחדים את שרה לוותר על מאבק ערכי שהיא מתחילה בו. בעלילות גבורה שאני מורגל בהן, היא אמורה לנשוך שפתיים ולבצע את הבחירה הראויה: לדחות בבוז את השוחד ולהתמיד במאבק. אבל למרות המשפט האחרון ברומן, בפועל היא נעתרת לשוחד (שחרור מוקדם), ובוחרת במה שכדאי לה. כך שאם תרצו, הרומן מחזיר אותנו לאינדיבידואליזם הקר שבגינו סיוטים טכנו-דיסטופיים הופכים סבירים.

 

 

אוגוסט, 2025

 

Laila Lalami, The Dream Hotel, Penguin, Pantheon, New York, 2025