מהו מבחנו של סופר מעולה? אולי זה: שכשאתה מסיים לקרוא אחד מספריו, אתה מיד מזמין ספר נוסף שלו, שעדיין לא קראת. אצל ראסו—סופר שגיליתי רק לפני שנתיים—זו הפעם השלישית שאני מוודא שספר חדש שלו כבר יהיה בדרכו אלי.

Empire Falls הוא ספרו המעוטר ביותר של ראסו: הוא זכה בפוליצר ב-2002 ועובד להפקת טלוויזיה של HBO. עזבו עיטורים: אין בכלל שאלה לגבי איכות הספר, זהו רומן נפלא. הדמות הראשית, מיילס רובי, מקסימה באופן בו היא ממזגת סטואיות, חכמה, טוב לב, והומור. יחסיו של מיילס עם הדמויות המאתגרות מסביבו—אשתו שמחליטה להתגרש ממנו (כי גילתה את האורגזמה), בן זוגה העתידי (לא העיפרון החד בקלמר), אביו (המביך), פרנסין ווייטינג (והחתול מהגיהנום שלה)—מעבירים מעיין הבלגה נעימת מזג וסבלנות שאיננה אדישות. אדם אחר היה מתפוצץ, ומיילס אכן מתפוצץ, אבל בשלב מאוד מאוחר בעלילה.

     ראסו מיטיב לכתוב גברים ביחסם לעברם. מיילס, בן 42, עובר במהלך הרומן תהליך גילוי אודות עברו, אודות אמו (שנפטרה לפני שמיילס סיים קולג'), וזאת באופן שממסגר מחדש את העולם הערכי בו דבק. במעברי הזמן ברומן חבוי סיפור מורכב אודות מחילה, ענישה עצמית, הקרבה, וויתור, אכזריות בין נשים, בריחה מאחריות (של גברים), וצורות שונות של כליאה עצמית. העלילה המרכזית—חודש אחד בשנת 2000—מקבלת משמעויות אחרות דרך הדהודי העבר, והתרחשויות בערך ב 1967, כשמיילס היה בן תשע. מיילס אינו היחיד שעברו רודף אותו. שיעתוק של אלימות בין-דורית מופיע לפחות אצל שתיים מדמויות המשנה, אבל, במובן רחב יותר, מהווה רקע קבוע בעיירה הזעירה-כושלת הזו, בה כלום לא מתרחש (תחשבו Hopper אבל בספר), ובה כולם מכירים את ההיסטוריה של כולם, חזרה עד לילדותם המוקדמת.

     אני מרגיש שאני מתקשה להעביר את קסמו של הרומן הזה. על הדמויות דיברתי, ואציין את האופן בו מיילס לא נדרש לשאת בלבדית בנטל העניין—לפחות ארבע דמויות אחרות ריתקו אותי. את ההומור גם אזכרתי, האופי הבלתי מאולץ בו הצחוק שזור בתוכן. מה שלא הדגשתי עד כה, הם הדיאלוגים המדויקים. רבים מהם הייתי רוצה לשחק, כמעט כפי שהם, ללא שום עיבוד מחזאי. הקצב והעומק של השיחה חי באופן שנדיר לקרוא כמותו.

    וכן, משהו כאן גם קשור באורכו של הרומן. ככלל, אני מעדיף לקרוא רומן מצוין בן 500 עמודים מאשר שני רומנים מעולים באורך של 250 עמודים. 'Size Does Matter—כפי שנאמר בטריילר לסרט 'גודזילה'... כי כשהדמויות ממגנטות, ההזמנה לשהות במחיצתן זמן ממושך יותר, הופכת את חוויית הקריאה למשמעותית יותר (כמובן שזו הכללה, לא הקריטריון הבלעדי וכיוב'... אני בונה על קריאה מושכלת כאן, כן?). 'שידוך הולם' של ויקראם סת', למשל, עדיין הולך איתי לעתים. אצל ראסו, האורך לא גרם לו ליפול למלכודת של פטפטת, אלא, כמו כל סופר מעולה, פשוט איפשר לו להניח לדמויות להוביל. כך, לפחות, אני מנחש.

 

מרץ, 24

 

Empire Falls, Knopf, New York, 2001