ברור מדוע ספרו של שמאס נחשב לספר פלסטיני משמעותי. ברור גם, מנגד, מדוע זהו הרומן היחיד שהוא חיבר. הספר מחבר בין תיאור ההיסטוריה המשפחתית של שמאס, לבין מהלך מטא ספרותי בו שמאס פורס לבטים והיבטים הקשורים בעמדת הסופר הממשית שלו. חשיבות הספר קשורה במימד המטא-ספרותי: באופן בו הקול הספרותי הפלסטיני מסוגל לדחוק עצמו אל תוך ספרות ישראלית. חולשת הספר טמונה במספר פגמים בו כרומן.

     בעלילת המשנה, המטא-ספרותית, שמאס (בשמו) נוסע לריטריט כתיבה באיווה ארה"ב, כשלצידו א.ב. יהושע (הוא לא מכונה כך ברומן, אבל ברור שזה הוא), שמבהיל אותו בכך שהוא יתבונן וינסה ללמוד את שמאס כי הוא (יהושע) רוצה לכתוב 'משכיל פלסטיני'. לא מסובך להבין כיצד הכותב הפלסטיני מספר כאן משהו לקוראיו אודות קיטלוג, אודות הדחיפוּת לארגן זהות הפלסטינית אל תבניות לא אישיות—זאת למרות שכוונתו המוצהרת של יהושע היא לכתוב ערבי שלא באופן קלישאתי. יוצא שנקבל את התלבטויותיו של הסופר הפלסטיני בנוגע לתיאור עצמי שאינו מתמסר לאוריינטליזם שהקורא העברית יצפה למצוא. נקבל גם סרוב לעמדת 'ההתרסה' - כאילו שהסופר הפלסטיני חייב משהו לקורא העברי. בעלילה הראשית, נקבל תיאור של משפחתו של שמאס, משלהי המאה התשעה עשרה עד, פחות או יותר, מחצית המאה העשרים (הנכּבה, כפי שנחוותה בפסוטה, הכפר בו נולד שמאס, מוצגת בפרק הששי).

      מי שירצו לגשת לספר זה, יפיקו ממנו ערך רב יותר אם יצללו לספרות המשנית (מיקי גלוזמן, חנן חבר, יש עוד): לפרסום 'ערבסקות' קדמה חלופת טקסטים מתוקשרת בין שמאס ויהושע (ומצטרפים נוספים), בנוגע לייצוג הפלסטינים בספרות העברית. יהושע החזיק בטענת השמאל הציוני: בשלב כלשהו תקום מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית. המיעוט הערבי שיבחר להמשיך ולחיות במדינה היהודית, יהיה שווה זכויות, מתוך מודעות לכך שהוא מיעוט - הסמליות, השפה, התיעדוף החוקי (חוק השבות), יהיו כולם של מדינה יהודית. יהושע קבע שאם משהו בחזון הזה לא יתאים לאנשים כמו שמאס, הם מוזמנים לעבור לגור במדינה הפלסטינית. שמאס דחה חזון זה. במקומו, הוא חיפש מבנה דו-לאומי, בו העברית מהווה ציר מניע, כל עוד מרחיקים אותה מזיהוי בלעדי עם יהדות. מנקודת מבט זו, העברית של שמאס—כי הוא בחר לכתוב את 'ערבסקות' בעברית—מהווה 'ספרות מינורית' (דלז וגוואטרי), כלומר, ספרות שמנסה להחדיר את המיעוט אל תוך הספרות ההגמונית במקום לדור לצידה או לבקרה מן החוץ. הרעיון הוא לחתור תחת היומרה לבלעדיות: ספרות עברית כנכתבת אך ורק על ידי יהודים. לפעמים הרומן מבצע ערעור כזה דרך הדהודים אינטרטקסטואלים משמעותיים (גלוזמן כתב על היחסים בין אפיזודה ב'ערבסקות' לבין 'הבריכה' של ביאליק), לפעמים דרך מה שמכונה היום code switching, היינו נזילה בין שפות או משלבים כדי לבטא אמירה פוליטית. כך, למשל, שמאס יקפיד לכנות שמות מקומות ומאכלים בערבית, לא בעברית, גם אם כבר קיימים כינויים עבריים. באופן הזה, הערבית 'רודפת' את העברית.

הצרה היא שזה לא ממש ספר טוב. מתגמל לנתח אותו, כן. זהו מסוג הטקסטים שתרצו ללמוד וללמד, טקסט שמזמין קריאה צמודה. אבל כרומן הוא סובל מיד כבדה, יש בו משהו over-written, כתיבה שמכוונת יותר לכותבי עבודות סמינר, ופחות מחויבת למחוללי העניין של רומן טוב. אין כאן שקיעה אל תוך חיים דרך דמות. אין כאן חקירת מקום. אין ניסיון לעורר חוויה. לעתים חשדתי שחלק מהכתיבה הדחוסה היא פרודיה על תיאורים אוריינטליסטים, אבל לא הייתי בטוח. שמאס ללא ספק מתוחכם מספיק שכל התלונות שלי מסוגלות להיות יעד של כתיבה זרה—נוצרי, פלסטיני, כותב עברית. אבל אולי יש כאן סתם אי עמידה ביעדים של ספרות, ואולי בגלל זה שמאס לא ניסה לכתוב רומן נוסף.

 

[לקרוא לצד ערבים בוכים של סעיד קשוע, או James של פרסיבל אוורט]

 

ספטמבר, 2025

 

אנטון שמאס, ערבסקות, עם עובד, תל אביב, 1986