מזמן, אבל ממש מזמן, לא יצא לי לקרוא רומן שגרם לי להשתנק ואפילו—אני נבוך להודות בכך—לדמוע.

באנגלית יש את הצרוף הזה, to root for a character. אין לצרוף הזה מקבילה מדויקת בעברית. Rooting for זה לא בדיוק 'לעודד'. ישנן דמויות שמעוררות את האהדה המסויימת הזו, ויש כאלה שלא, והחיבור הזה לא נגזר באופן אוטומטי מאיכויות מוסריות או אחרות של אותה דמות. דמויות שמעוררות חיבה כזו, מסוגלות בהחלט להיות שבורות או פגומות. אבל הן מעוררות הערכה וסימפטיה, ורצון שהדברים יסתדרו עבורן (ולא, זה לא זהה לפגם שמכשיל גיבור טראגי—שם מתקיים דבר מה שונה).

אני זוכר, למשל, דמויות כמו ג'יין אייר (ברונטה), או לילה צרולו (פרנטה), או ג'ון קולטנברונר (אגולף), או ג'ושיה קראולי (טרולופ) בתור דמויות שכוננו, לפחות עבורי, הזדהות כזו - סוג אכפתיות שהייתי חש כלפי חבר או בן משפחה.

אז אן נפוליטאנו בהחלט יודעת לכתוב אנשים כאלה. ברומן הזה יש לפחות שלוש או ארבע דמויות שרציתי לחזור אליהן בקריאה. בניית הדמויות שלה כה כובשת, שלמרות שידעתי לחזות מראש בדיוק מה שיתרחש, הספר לא שיעמם אלא דווקא ריגש. באשר לפיגומי העלילה, כל מה שנפוליטאנו מחפשת הם קונפליקטים והתרתם. בגלל שהדמויות מסותתות ביד חומלת, לא הרגשתי צורך במשהו מורכב יותר. גם בנוגע לרגש אין כאן תחכום רב: ריסון מול התפרצות, הדחקה מול הצפה, נסיגה מן העולם כחלק מהעברה בין-דורית של דכאון מול חזרה אוהבת לעולם.

ולספר יותר יהיה לקלקל.

וזה לא ספר שיזכה בפרסים, אבל כן ירבו כמותו.

יוני, 2024

Ann Napolitano, Hello Beautiful, Penguin, Dublin, 2023

אני נהנה להקשיב לבני הבכור משוחח על ספרים שהוא קרא מזמן (הוא היום בן שלושים). הוא זוכר באופן מעורר השתאות הסתעפויות עלילה, ואת מה שאהב באותם ספרים, ומצליח להדביק בהתלהבותו את מי שמקשיב לו. בעולם אחר הוא היה מגיע למדעי הרוח. למרבה הזוועה, הוא הדרדר להיות רופא...אז סטיבן קינג הוא מהסופרים האהובים עליו. יצא שהאזנתי לפודקאסט שמציין חמישים שנות יצירה של סטיבן קינג, ונכנסנו לשיחה אודותיו, ומפה לשם, החלטתי לקרוא אחד מספריו. מרבית הספרייה של בני עדיין בביתי, כך שבהחלט היה לי מבחר. שלפתי עותק מהוה של Pet Sematary  (טעות הכתיב הפעם במקור, לא בגלל הדיסלקציה שלי). 'בית קברות לחיות' הוא מהספרים האהובים על בני (למרות שהוא היה מעדיף שאקרא את  It). פרט לפודקאסט ולשיחתנו, רציתי לקרוא אימה גם בגלל קורס שאני מלמד בסמסטר הנוכחי, "השטן בספרות“, בו אני נוגע בכמה יצירות אימה אחרות (The Omen, Rosemary’s Baby). קיוויתי להיבהל, להתעורר מסויט בלילות בזעקות שבר ... אחרי הכל, קינג כותב בהקדמה לספר, שעבורו זהו הרומן המפחיד ביותר שהוא חיבר. אבל אולי בגלל החודשים האפלים הללו, בדיה מתקשה לצמרר...

התייחסתי ל"בית קברות לחיות" בתור קריאה נוספת. כך יצא שהוא נסחב איתי לפחות חודשיים, כולל לחזרות להצגה שהשתתפתי בה ולפעמים לנסיעות לקמפוס. אתוודה שכשהתרגלתי לקצב הקריאה בקינג, לא ממש שיוועתי לגמוע את הספר. אולי הגעתי לסוגה (אימה) מאוחר מדי, אבל לא הצלחתי לפחד או להימתח מהתוכן, ולא רק בגלל המלחמה. היה משהו לא מעורב בקריאה שלי, התבוננות אנתרופולוגית.

קצת כמו איכות הצפייה של אשתי בכדורגל...

     אחרי ששהיתי במחיצת כתיבתו, קינג נראה לי כסופר שחושב קולנוע: לא פעם דמיינתי את התוכן כאילו שמדובר בסרט – וזה בגלל קינג לא בגללי. הדמיון שלו מארח כל הזמן גם את הבמאי. מארי שלי לא כתבה כך את 'פרנקנשטיין', וברם סטוקר לא קרץ ללא הרף לצלם כשהוא כתב את 'דרקולה'. לא שיש משהו מגונה בקולנוע. אבל קולנוע מספר סיפור דרך מצלמה. ספרות, לעומת זאת, מספרת סיפור דרך מילים... ואולי כאן נעוצה תחושת ההחמצה מבחינתי. כשהוא כותב עולם פנימי, קינג מסמן קווי מתאר.. לכן העניין מוגבל לכמיהה לדעת מה יקרה... ועבורי, לפחות, זה כבר לא מספיק.

אבל אחרי שכתבתי זאת, אספר גם שאחת לכמה עשרות עמודים, מופיע אצל קינג משפט מלוטש, פסוק לפנתאון. הנה, למשל, המשפט החותם את הספר. לא אספר מה ההקשר, אבל למי שמגיע אליו, המשפטים הללו, והשימוש בהם במילה 'it' הנו מופתי:

The steps ended directly behind him.

Silence

A cold hand fell on Louis’s shoulder. Rachel’s voice was grating, full of dirt.

“Darling,” it said.

אני משוכנע שאלה משפטים שמשייפים אותם לקצב ולדיוק הזה  דרך לא מעט טיוטות...

ואם לעבור מ it ל It,  כשחלקתי את כל זה עם בני, הוא שלח אותי למשפט הראשון ב It, גם הוא מלאכת מחשבת:

The terror, which would not end for another twenty-eight years—if it ever did end—began, so far as I know or can tell, with a boat made from a sheet of newspaper floating down a gutter swollen with rain.

יוני, 24

Stephen King, Pet Sematary, Simon & Schuster, 1983

הגעתי לספריו של ברנהרד משום שסטודנטית מבקשת לכתוב עבודת מחקר עליו. יצא לי במשך השנים להגיע לספרים דרך עבודות של סטודנטים. התגלית המשמעותית ביותר הייתה טרולופ, הסופר הויקטוריאני האהוב עלי. לא תמיד אפשר להקדיש זמן כדי להכיר רומנים שמישהו החליט לכתוב עליהם. אבל אני משתדל לעשות זאת, ובדרך כלל רואה בכך אמצעי לגלות ספרות בעלת ערך.

אודה שבאשר לברנהרד, קשה לי לגייס חיוביות. 'לחטוב עצים' הוא מונולוג רציף מריר ומלא בוז לעולם התרבות הוינאי שהדובר מתאר במהלך ארוחת ערב. אוסף הדמויות שהדובר מציג מזוייפות באופן כזה או אחר. כולן בעצם מקיימות דיאלוג מורכב עם אומנות (כתיבה, מוסיקה, מחול, משחק) ועם הפּשרוֹת שהתמקצעות באומנות גוררת. חלקן שאפו להיות יוצרות ויוצרים בעבר, והפכו לדבר מה אחר. חלקן מלוויינות את עולם התרבות בידענות עסקנית. יש שהגיעו להתמקצעות באומנות (השחקן לו ממתינים כדי להתחיל את הארוחה, אולי גם הדובר עצמו), אבל חשים סוג כזה או אחר של תרמית הקשורה לאומנותן. הדובר מרפרף על פני דמויות, ואחר כך חוזר אליהן ואז מסתבר שהיה לו קשר הרבה יותר משמעותי איתן מכפי שחשבנו מלכתחילה.

עם זאת, לא נראה שתוכן הספר חשוב כאן. העיקר הוא סגנון הכתיבה הייחודי של ברנהרד: טקסט רציף, ללא חלוקה לפסקאות או לפרקים. הכתיבה אינה זרם תודעה במובנה הג'וייסיאני הקשוח: אסוציאציות, אובדן הקשר, הבלחות של הלא מודע. אצל ברנהרד קיים חוט רעיוני פתלתל, המדלג בין הווה לעבר, ומלא בחזרות. החזרתיות היא, למעשה, האיכות המיוחדת לפרוזה הזו. לא קראתי איש שכותב כך.

מן הצד השני, אולי טוב שכך. קראתי לאחרונה את Gilead של מרילין רובינסון. גם שם יש שיח רציף של דובר – אצל רובינסון מדובר באב שעומד למות שכותב מכתב לבנו הקטן. גם אצלה מתקיים מונולוג לא ממושטר שמשייט בין זכרונות להווה, בין תצפיות להרהורים. אבל, אולי בגלל שהדובר של רובינסון אינו נרקיסיסט נזעם, משהו אצלה עובר באופן כובש: מפגש עם איכות שאתה (אני) רוצה עוד ממנה. אצל ברנהרד, לעומת זאת, הזעם הטהרני של הדובר עובר יותר כמו שיפוטיות של מתבגר...

אז החלטתי להשהות שיפוט, ולקרוא יצירה נוספת של ברנהרד שרכשתי באותה הזדמנות (מ'סיפור פשוט'): 'מייסטרים דגולים'. הייתה לי תחושה שלא יהיה לי קושי מיוחד לכתוב על שני ספרים של ברנהרד, משום שכל אחד מהם נראה כמו המשך של השני: הסגנון אותו סגנון, הזעם אותו זעם, החזרתיות, האסוציאטיביות, והביקורתיות הגורפת ... כל אלה מופיעים בשני הספרים. אומר זאת כך, לו מישהו היה מחליף בינם בהחבא במהלך הקריאה שלי אותם, כנראה שהיה לוקח לי זמן כדי להבין שכך ארע...

'מייסטרים דגולים' אמור להיות קומדיה: רגר, מבקר מוסיקה מגיע מדי יום סרוגי ויושב מול אותו ציור של טינטורטו (“האיש עם הזקן הלבן“). נצַפֵּה שהתבוננות ממושכת כל כך, תחלץ מרגר שלל תובנות על הציור הזה. אז לא. במונולוג הזועף הבלתי פוסק שלו, רגר פוסל אומנות גבוהה באשר היא, מציין את הפגמים הבלתי נמנעים שיש אפילו ביצירות מופת, בז למורים לאומנות, בז לאומנים עצמם.

 בז.

ובז..

ובז...

הרומן אמור להיות קומדיה (זוהי תת הכותרת). אם יש כאן קומדיה, ואם יש כאן ערך, הוא מקופל באופן בו הספר מציג בחירה בעיוורון - שיפוטיות אומנותית כסרוב להגיב ליופי, כנסיגה מנדיבות, כהחלטה להתבצר... בידיו של קפקא, היינו מקבלים כאן את חידת אדם היושב במשך עשרות שנים מול יצירה, מבלי שהוא מפתח שיח משמעותי איתה. אבל ברנהרד אינו קפקא, והפסקנות שלו יוצרת (לפחות עבורי) דמות מפוטפטת, שלא מותירה אותנו עם הרבה.

מאי, 24

לחטוב עצים:  סערת רוח, מגרמנית: רחל בר-חיים, בבל 2017 (1984)

מייסטרים דגולים: קומדיה, מגרמנית: רחל בר-חיים, בבל 2010 (1985)

הגעתי ל  Gilead משום שמישהו שמנהל בלוג קריאה הגדיר את הספר בתור הרומן האמריקאי המשמעותי ביותר בעשרים וחמש השנים האחרונות . Beloved   של מוריסון, היה, בעיניו, הרומן האמריקאי המשמעותי ביותר של עשרים וחמש השנים הקודמות. Beloved הוא אכן יצירה שלא ניתן לשכוח. על הרומן של רובינסון לא שמעתי, למרות שזכה בפוליצר ב 2005.

אז מצאתי מהדורת יד שנייה של הספר, עותק שהיה בספריה בגילינגהם (איפה שהוא בין לונדון לקנט), שעשה את דרכו אלי באיטיות. בינתיים קראתי מעט על הספר, והאזנתי לראיון עם המחברת. ידעתי, בערך, למה אני צריך לצפות: כתיבה מהורהרת, מכוונת ליופי, פוקחת עיניים. הבנתי גם ש Gilead היה הספר הראשון בסדרת ספרים שממוקמים באותה עיירה בדיונית באיווה - בין שום מקום לשום מקום. מה שהייתי מוכן אליו פחות היא העוצמה הכובשת של הדתיות.

אשתף שהדיאלוג שלי עם דת סבוך. בילדותי היו מספר שנים שלמדתי בבית ספר דתי (אל תשאלו). מגיל ההתבגרות שלי צפונה הייתי אתאיסט מושבע. נותרתי כזה. אבל היו מספר רגעים בחיי בהם ראייה דתית ויופייה פגשו אותי בעוצמה, ואלה תמיד היו קשורים בנצרוּת. כך היה כשקראתי לראשונה את “הברית החדשה“ ונמשכתי לתפיסת האל האוהב שבה. אבל המפגש המשמעותי ביותר עם חשיבה דתית (נוצרית) הייתה Paradise Lost  של מילטון, והדיאלוג שפיתחתי עם יצירת מופת זו, דיאלוג שהפך בהמשך לספר שחיברתי. מילטון העמיד במרכז העולם האמוני את המתנה ואת הוקרת הטובה, כמו גם הדרכים השונות בהן נוצרת המנעות מהכרת תודה, והראה (לי) תפיסה מפעימה של אמונה, לא משהו שאבחר בו, אבל משהו שאתקנא במי שחווה...

סיפרתי את כל זה משום שמרילין רובינסון תמרנה עבורי במרחב דומה. ג'ון איימס, הדובר שכותב טקסט פרידה מבנו הצעיר (הוא בן שבעים ושבע, ובנו בן שבע, והטקסט ממוען לבנו לכשזה יתבגר), הוא מטיף אדוק, פרסביטריאני, שמנסה להתמודד עם מותו הקרב דרך עולם מושגים דתי. הוא נע בין זכרונות להרהורים, בין מה שהוא רוצה לאחל לבנו לבין אזהרות, כמו גם זכרונות נוגעים ללב מעברו. קשה שלא להיכבש בקסמיה של הדמות הזו, על הכבוד העצמי שלה, על הכנות הבלתי מתפשרת שלה (הוא הזכיר לי קולגה אהוב שמשרדו היה מול משרדי). איימס ער, למשל, לגבר צעיר שמתחיל להתקרב לאשתו הצעירה, בקרוב אלמנתו של איימס. המשטמה הטבעית כל כך שהוא חש, עוברת דרך מארג אמונותיו, המכוונות אותו לא לשנוא ולא לבקר. אבל עם כל מה שהוא יודע אודות אותו צעיר, כיצד הוא מסוגל להימנע מכך?

אז מתקיים כאן שיח עם מוות קרב, עם פרידה מילד צעיר, עם היחס בינך לבין תרומתך, בין אדם לבין אמונתו, ובינו לבין חולשותיו. כל זה מובע במשפטים שעצרתי כדי לקרוא פעמיים. יש בספר מקצב אמיתי של מחשבה שנודדת בין מושאיה. בעיקר, יש בכתיבת העולם שהספר מתאר המון בטחון, בטחון של מי שכותבת עולם אמוני שמוכר לה, ולא דרך ספרים. אם רוצים לחוות כיצד אדיקות מרגישה במופעה היפה, זהו הספר לקרוא.

מאי, 24

Marilynne Robinson, Gilead, Virago, London, 2004

לפעמים קריאה בספר מהווה 'תיקון' לקריאה בספר קודם. אחרי שרוב אפריל התייגעתי בקריאת Possession של באייט, גמעתי בחדווה בלתי מאומצת את The Guest של קליין.

ביקרתי את באייט על כך שעל כל איכויותיו של הרומן שלה   (ויש כאלו למכביר), הריאליזם הבלתי בררני שלה הוביל לאובדן מיקוד. קצת יותר מדי כדורים באוויר לטובת הרומן. אז לא כך אצל קליין: ברור לה מה היא מספרת, מה מרכזי ומה שולי. אם פריט כלשהו יתואר, תהיה לכך הנמקה. שיחות שלדיות מעבירות עולם. הסב-טקסט מדבר. בניגוד ל Possession, ספרה של קליין לא יזכה בבוּקֶר  (כך ראוי, ספרה של באייט עדיין משמעותי יותר.) אבל משהו ברומן הזה עובד באופן נכון וכובש.

אלכס היא הגיבורה שתעסיק אותנו. אלכס, 22, היא מעיין חברה להשכיר לגברים עשירים ומבוגרים באזור ה Hamptons ב Long Island: קצת יותר קבועה מנערת ליווי, קצת פחות עראית מפילגש עם sugar daddy. העלילה נפתחת כשסיימון, 'החבר' הנוכחי שלה, נפרד ממנה. בגלל שאין לאלכס אמצעים או הֶקשר משפחתי—מצב שהיא מסתירה מסיימון—היא, למעשה, מושלכת לרחוב. אלכס מתכננת לנסות ולהחזיר לעצמה את חייה עם סיימון ולהתפייס אתו במסיבה שהוא מתכנן בעוד מספר ימים. עד אז, היא תצטרך למצוא סידור. מקום לינה. משהו לאכול. הרומן מלווה אותה בימים הללו, דרך מספר קשרים מזדמנים שהיא יוצרת, ומה שהיא מעניקה ונוטלת בכל אחד מהם.

אלכס אינה גיבורה מעניינת. אין לה תובנות מיוחדות או סיפור רקע נוגע ללב. קליין מונעת מאיתנו מידע אודות הקשר משפחתי או פסיכולוגי שיבהיר כיצד אלכס הגיעה להתקיים באופן כזה. היא עוסקת בהישרדות, הן בסיפוק צרכים ראשוניים—אוכל, הגנה—והן אופן פעולתה כ'טורפת' בין הגברים שהיא פוגשת: זיהוי הצורך המדויק שלהם, ומענה עליו (או הבטחה לספק אותו). צורת החשיבה שלה אינסטרומנטאלית לחלוטין: “קשר עם X ייתן לי Y ו-Z. X זקוק ל S. אנסה לתת לו S. “העולם שלה מסתכם ברצפים של 'אם - אז' מסוג זה.

אז מעניין שהיא מעניינת. המיומנות של קליין טמונה ביכולתה להפוך את אלכס—הסתמית, הנצלנית—לדמות נוגעת. קליין מצליחה משום שהגיבורה הממשית של הרומן אינה אלכס, אלא הקסטה האמידה שאלכס מלוויינת. אלכס היא צורת חיים שניונית על גבו של מעמד חלול, מלאכותי, מוגן, שעוסק ללא הרף בהצגת הסממנים של צורת חייו: שיזוף מושלם, פעילות גופנית, פולחן נעורים, בתים שמשעתקים כרזה לחיים נכונים הקרובים לטבע (לים). אז כשהכוכב כה רקוב, כוכב הלכת הלא מרשים שסב סביבו נראה פתאום חיובי...

יוצא שאלכס היא אמצעי דרכו קליין בוחנת סוג מסויים של עושר. היא עוברת דרך משפחות ובתים שכסף אינו ממשי עבורם: יש אותו, מן הסתם, המון ממנו. אבל הכסף הוא נוכחות בלתי דבוּרַה. נותני השרות משחקים עמדה שרותית שמתחפשת למשהו שאינו מקצוע: כאילו שהאומֶנת חשה תחושות אימהיות ממשיות לילדים שהיא מטפלת בהם, כאילו שלגנן אכפת באופן אישי מהגינה. הבתים נקיים ללא רבב. אבל אסור לכנות את המנקה 'משרתת', אלא בכינוי מכובס כלשהו. את הנשים אלכס רואה מרחוק, על הביגוד האחיד שלהן ועל המשטר הגופני שנדרש כדי לתחזק את גופן. היא רואה מקרוב יותר את הצאצאים הצעירים של אותם בוגרים, על שלל הבעיות הנפשיות שהם מציגים, ועל היחסים הגדועים בינם לבין הוריהם.

אלכס היא ה'אורחת' עליה מצביעה כותרת הרומן. היא אורחת המבקרת בחדר הכביסה של המעמד היפה, האוהב, המאושר. נסיונות ההשרדות שלה מהווים ביקור ממושך בחלל שמאחורי הקלעים של המופע הזה. אלכס כובשת כי היא מנוצלת ולא רק מנצלת, כי עושר מופלג מייצר אנשים כמותה, ולנו נותר לתהות אם אולי המבנה החברתי המאפשר אותה ושכמותה אינו מובן מאליו, ובטח אינו הכרחי...

אציין שבכך נחשפת גם מגבלה של קליין. הרומן אינו מצליח לחמוק ממיחזור התבנית של העשיר האומלל. קליין אינה לבד כאן—אריק פאקר של דון דלילו (Cosmopolis) או ג'ון סלף של מרטין איימיס (Money) הם נציגים של התבנית הזו בספרות אמריקאית ואנגלית עכשווית. מאמר על הרומן של קליין ב The New Yorker כרך בינו לבין הסדרה (המעולה) ,'הלוטוס הלבן' בעניין קלישאת העושר החלול. כשלעצמי, המחשבה הפחות מוכרת לי שבצבצה עבורי בעניין עושר ברומן, קשורה לכך שקראתי אותו במקביל לספר עיון מיוחד—The Mushroom at the End of the World—העוסק בסחר בפטריות מטסוטקה (אל תשאלו). הרעיון הוא שקפיטליזם אינו תואם לא נראטיבים של קידמה וגם לא נראטיבים של הרס. זאת כי חורבן גם מייצר אפשרויות, צורות של מסחר טפילי שנשען על מה שנהרס. ליקוט פטריה יקרה ומבוקשת ביפן שכבר לא ניתן למצוא ביפן עצמה, מבוצע פתאום על ידי לקטים סיניים באורגון שבארצות הברית, וזאת כתוצאה מהרס היערות באורגון ומה שגדל שם במקום.

אם איבדת אותי, לא אאשים אותך.. אבל הזיקה שאני מוצא לרומן, הוא האופן בו אלכס מדגימה צורת קיום טפילית, העונה על צרכים של מעמד אמיד להחריד. אנו חוזים בשזירה של שני מעמדות, לאו דווקא מנצלים מול מנוצלים, אלא מוגנים מול מי שאינם מוגנים.

סוף הרומן חידתי. המרשתת עמוסה בהסברים לאופנים השונים דרכם אפשר לפרש את הסוף. אף אחד מהם לא סיפק אותי. אני מעדיף לחשוב שקליין בחרה בסוג של non-ending, כי כל התרה—חיובית או שלילית—תחתור תחת המצב שהיא רוצה ללכוד. קיום הרפאים של אלכס בעמודים האחרונים—אישה שקופה—תואם את הווייתה כאורחת. נוכחות של ממש, שלה או של העשירים שסביבה, ממילא אינה אפשרות...

אפריל 24

Emma Cline, The Guest, Random House, 2023

באייט נפטרה בנובמבר האחרון, מה שהוביל לשפע איזכורים של Possession, ספרה הידוע ביותר, הן בגלל פרס הבוקר שהוענק לספר ב- 1990 והן בגלל העיבוד הקולנועי שלו. מחד, זהו רומן מתגמל ועשיר. מאידך, אני מתקשה לחשוב על אדם שהייתי ממליץ לו לקרוא ספר זה...

Possession הוא רומן בגידה בעל מבנה כפול. זוג אקדמאיים חוקרי ספרות, מוד ביילי ורולנד מיצ'ל, מגלגלים חקירה אודות מערכת היחסים בין שני משוררים בדיוניים באמצע המאה התשע-עשרה (רנדולף אַש וקריסטובל לאמוט). שתי מערכות היחסים יובילו להתאהבות ולבגידה. בניית העולם המדומיין של באייט בכל הקשור לזוג הויקטוריאני, מושתתת על קטעי יומן, שירים, מכתבים, וקטעי מחקרים על התקופה – תוך הבלחות קצרות, אך משמעותיות, של מספר כל יודע. באשר לחוקרי הספרות (הרומן מתחיל ב 1986 ומסתיים כעבור חמש שנים), כאן יצירת העולם נשענת על סיפר מסורתי יותר (בדרך כלל מספר כל יודע).

דמויותיה של באייט אינן מעוררות אהדה. יש מגעילות יותר ופחות –דוחות במיוחד הן אלו המייצגות טיפוסים אקדמיים: הפרופסור לספרות שעוסק במחקר כמו-פטישיסטי של רנדולף אש, ולא בוחל באיסוף שערות זקנו של אש, אן הפרופסורית לספרות הלסבית שמזהה בכל תיאור טבע שכתבה לאמוט דימוי פאלי שמבטא כמיהה לסקס עם אישה. אבל גם גיבוריה הויקטוריאנים של העלילה טעונים במנייריזם למדני מעייף. לו היו זוג ממשי שיצאת לערב במחיצתם, הייתי ממליץ לך לא לוותר על שנת צהרים וקפה חזק לפני.... חביבים יותר הם מוד ורולנד, חוקרי הספרות הצעירים יותר.  אבל באייט משתמשת בשניים רוב הזמן יותר בתור כלים לפענח את סודם של אש ולמוט, מאשר כדמויות בפני עצמן.

התוצאה מהעדר מוקד אנושי שמייצר חיבה, היא רומן שמאמֵץ לקראו, תוקפני בידענותו, ותובעני בכל הקשור לרצון הטוב שהוא מניח. שמעתי פעם מורה לציור מבקרת עבודה של תלמיד בעל יכולת טכנית גבוהה. היא אמרה שכישרון כזה עלול להפוך לקללה. ביקורתה על הציור הייתה שכל פרט בו מובע באופן מהימן, ללא הנחות, ותוך מאמץ רב. הבעיה, כך טענה, הייתה שתוצר כזה מעייף את העין, פשוט משום שאין בו הבחנה בין עיקר לטפל. חשבתי על ביקורת זו כשקראתי את באייט. אין ספק שזהו רומן מעולה. אבל באייט היא יוצרת בעלת יד כבדה: אפילו באחרית הדבר שלה היא לא מוותרת על תיאור מפורט של הפרחים שהיו בסצנה, כאילו שמישהו יאשים אותה בכלליות... אז ההישג המשמעותי (באמת משמעותי) של בניית עולם לשוני אמין של שני משוררים ויקטוריאנים, הופך לעוד נדבך בריאליזם מוחלט ובלתי בררני שחולש על היצירה. התוצאה היא משהו טוב שאיש לא היה רוצה שיהיה ארוך יותר. (ג'ונסון כתב כך על 'גן העדן האבוד', כך שהביקורת לא גורעת מערך היצירה, אבל היא כן מזמינה הרהור אודות חלופות).

אם נפנה למעלותיו הרבות של הרומן, ניתן ליטול ממנו לא מעט. הרומן מתחקה, למשל, אחר האופנים דרכם מטופחת ונבנית תהילה ספרותית. מוד ורולנד מגלים משהו אודות אש, שמשנה באמת את הבנת שירתו. במקביל, השניים קוראים תיאורים מחקריים של פרופסורים ידועים, שהתגלית הזו לא הייתה ברשותם, וכתוצאה מכך בנו תילי תילים של הבלים. מורטימר קרופר, למשל, חוקר אש המוביל בעולם (בעיני עצמו), התחקה אחר מסעו של אש ליורקשייר בו אש כתב לאשתו כל יום על מחקריו הימיים. קרופר נפל לפח הזה, והאמין למכתבים. האמת הרבה יותר ייצרית, וקשורה לרומן בין אש ללמוט. ככל שהרומן מתפתח, ברור שהתגלית של מוד ורונלד בעצם תחסל את הקריירות של חוקרים בעלי שם. אבל הנקודה קשורה פחות בכך ויותר בנרטיבים המארגנים דרכם אותם חוקרים בנו את אש ולמוט. בנוסף, דרך הרומן בין אש ללמוט, באייט חוקרת את היחס בין ספרות לחיים. כן, יש הדהודים לאהבתם בתוך השירה שהשניים חיברו. אבל המידע שעובר דרך המכתבים ובאמצעות היומנים של הנשים הנבגדות (אשתו של אש ובת זוג בעלת מעמד לא ברור של למוט), מזמין את הדמיון אל המחוזות החוץ ספרותיים, בהם השירה היא כינור שני לאמת אחרת. הרומן, בהקשר זה, הוא גם שיח בין שירה לפרוזה: כוחה של השירה לדברר וללכוד אהבה, מול כוחה של הפרוזה לגעת בבלתי מילולי, בוודאות של גופים, במשמעות של גמגום. הרומן מציג גם שיח בין פרוזה לבין תיעוד היסטורי: החשיבות של ממצאים קשים מחד, אבל המגבלות שלהם כשמדמיינים את העולם אליו הם מרמזים, ויתרונה של פרוזה בנקודה הזו.

*

הרומן הזה—במהדורה קשיחה יפהפייה עם שרוך כסימניה, דרך אגב—ליווה אותי רוב אפריל (ולאו דווקא לזכותו): דרך המשך המלחמה בעזה, דרך התקפה איראנית, דרך הפקה ששיחקתי בה, של 'זרים מושלמים' בתאטרון חולון. היכולת הזו של החיים, לשלב את הלאומי עם הפרטי, המדכא עם המשמח, המפחיד עם היצירתי, תמיד מפתיעה. אבל 2024 מגדירה עבורי רף חדש של צימודים בין אובדנים לשמחות.

אפריל, 24

1. S. Byatt, Possession, Everyman’s Library, Knopf, New York, 2013 [1990]

"I did not know how to be still, and I hardly do now, except perhaps in front of art."

עבורי, ספרה החכם של לורה קמינגס מצליח לגאול אמנות הולנדית של המאה השבע עשרה מהשיממון שייחסתי לה. כן, ידעתי (נניח) להתבונן ברמברדנט ובורמיר, אבל כשנתקלתי במוזאון בטבע דומם או בציור נוף עם טחנות רוח ועצים, עברתי הלאה. אם ניסיתי להסביר לעצמי מה שאני רואה, גייסתי המשגה תועלתנית: הצייר מפגין יכולת וירטואוזית בללכוד פרח או ירק, כדי 'לצוד' לקוחות לדיוקן...

קמינגס מתחקה אחר קולות משמעותיים בתולדות האמנות שהנחילו אצלי ושכמותי את הכשל הזה, כך שאני לא לבד. אם בא לי, אני רשאי להתנחם בכך שהוסללתי להיות אדיש לטבע דומם... לא עוד: לאחר קריאת ספר זה, אדע מה לחפש. קמינגס מאתרת מתח בצורות ארגון מסוימות של פריטים בציור. היא גם מצביעה על אווירה כאיכות מכוונת בציורים הללו. פירות בנאליים יודעים להעביר תוגה, או מתח, או שלווה, ולא בגלל שהם מסמלים משהו, אלא בגלל שמישהו ידע לטפל נכון בתאורה, בדרמה של אור כשהוא פוגש משטח.

בתור צייר חובב, כבר מצאתי את עצמי לא פעם בכיתה שעוסקת בציור של מספר צלחות ופרי או שניים. אבל לא זכור לי שמישהו כיוון אותי בכלל לסוגה עצמה ולמשמעותה (קמניגס יודעת לספר שההולנדים בלטו בכמות העצומה של ציורים כאלה שצוירו ונמכרו -- האופן בו האומנות הזו שיקפה חיי יום יום אבל לא כגרסת המאה-השבע עשרה ליומן אינסטגרמי, אלא דרך מבע אומנותי מובהק. (וכן, כבר כמה ימים מונחים על השולחן שלי בקבוק יין ושני לימונים שאני מנסה לתפוס בפסטלים...).

מוקד הספר הוא קארל פבריציוס -- צייר מחונן מהעיר דלפט שנהרג בגיל 32 בפיצוץ איום שהחריב את רוב העיר ב 1654. קמינגס הופכת את פבריציוס לציר מניע. לורמיר, שכנו של פבריציוס בדלפט, היו ציורים של פבריציוס (כנראה אבודים, כל שנותר מפבריציוס הם תריסר ציורים). אצל רמברנדט פבריציוס למד במשך תקופה קצרה. ציירים נוספים מלוויינים את ה'עלילה': דה וויט, דה הוך, קורטה, ון גויין, בורש... כולם זוכים להתייחסות מאירה מצד קמינגס, שמייצרת ערך עבור מה שלכאורה נראה סתמי. לקראת סוף הספר היא מגיעה לורמיר ולציור שלו 'הרחוב הקטן'. בפסטיבל 'דוק-אביב' האחרון, יצא לי לצפות בסרט 'ורמיר מקרוב', בו מישהי אומרת על הציור הזה שיש בו את החלון היפה ביותר בתולדות האומנות... קמינגס עושה מעט יותר מזה, ומזמנת את המבט לשהות סביב פרטים בקירות ברחוב הקטן, על האופן בו ורמיר חוקר שם צבע, דרך צבע.

הצייר הנוסף אליו חוזרת קמינגס הוא אביה, ג'יימס קמינגס, אליו הספר בכללותו הוא מעיין תשורה. כשהזמנתי את הספר חשבתי מייד על H is for Hawk של הלן מקדונלד, אותו ממואר נפלא השוזר יחד את מערכת היחסים של המספרת-משוררת עם עיט והאבלות שלה על אביה. אודה שאצל קמניגנס הממד הזה של הספר, פחות נגע בי, אולי בגלל שכתיבתה על ציוריו של אביה חלשה יותר.

תוך כדי קריאה גיליתי שהספר נכנס לרשימה הקצרה של ה – .Women’s Prize for Non-Fiction מצידי, אאחל לו בהצלחה (הזוכה יוכרז במאי), וכנראה אזמין גם ספר מוקדם יותר של קמינגס, על ולסקז.

אפריל 24

Laura Cummings, Thunderclap: A memoir of art and life & sudden death, Scribner, New York, 2023

גם את "הדֶבֶר" קראתי משום שסטודנטית כותבת עליו עבודה, ורציתי להיזכר בפרטים. קראתי את הרומן הזה לפני שלושים שנה (נדמה לי), כך שלפגוש אותו מחדש היה כמעט כמו לקרוא משהו לא מוכר. 'כמעט', כי כשהגעתי לתיאור של טארו של הוצאה להורג, דווקא זכרתי את הפרטים...

לקרוא את "הדֶבֶר" אחרי הקורונה מן הסתם אמור לשנות את חוויית הקריאה. לא כך התרחש אצלי. באוראן האלג'יראית בה פורץ הדֶבֶר, המחלה פשוט מפתיעה את כולם. הקורונה, מנגד, הגיעה אלינו בשלבים. דֶבֶר היא גם מחלה לאין ערוך יותר אלימה מהקורונה: מתים תוך יום או יומיים מתחילת התסמינים, ילדים ובוגרים חשופים לה באותה מידה, החלמה עצמאית אפשרית אבל נדירה. הקורונה, לעומת זאת, הגיחה בעולם גלובאלי, בו העדר הידע הרפואי פגש המון מומחים בעיני עצמם, שמיהרו לערוך השוואות פזיזות למדינות אחרות, כדי לספר ליתר מה עליהם לעשות. בעולם עליו כותב קאמי, המגיפה אינה מייצרת תאוריות קונספירציה, התנגדות לחיסונים, או ידענות בגרוש. יש מי שינסו להימלט מהעיר ומהסגר. אבל בגדול, האוכלוסייה מצייתת להוראות, ומבינה שעליה לנשום עמוק ולהמתין.

זוהי מסוג היצירות בה הדמות הראשית אינה אדם אלא עיר (תחשבו 'ביקור הגברת הזקנה' של דירנמט, או, אם תרצו יחידת התייחסות רחבה אפילו יותר, על The Ministry for the Future של קים סטנלי רובינסון). אז כן, יש דמויות. שמונה. מחציתן ימותו. אבל הן מהדהדות סיפור רחב יותר של קהילה. קאמי מתחקה אחר שלבי ההתמודדות של העיר עם המגיפה: הכחשה, גילוי, התעלמות, אדישות. לבסוף, כשהדֶבֶר נבלם, קאמי מתאר גם את החזרה המיידית לנורמאליות ושכחה של מה שארע. בעניין אחרון זה, בהחלט קיים דמיון לאופן בו הקורונה נשכחה מלב. בישראל כמו גם בעולם, היינו מצפים לוועדות חקירה נוקבות סביב הערכות נכונה לסבב הבא, המלצות אודות התנהלות חוקית מול סרבנות לטיפול, כללי אצבע להתמודדות עם פלחי אוכלוסייה עבורן מילת האדמור גוברת על זו של הרופא, ועוד ועוד. אבל, יוק. הייתה מגיפה, היה בידוד אישי, סגרים, שלילת זכויות, מוות... אבל כל זה היה כלא היה.

קאמי לאו דווקא התכוון לכתוב רומן אפידמיולוגי. עבורו, מגיפה קטלנית בעיר מבודדת מייצרת ניסוי מחשבתי על אודות קיום אל מול מוות. המגיפה מנכיחה סופיות. לכאורה, היא אמורה להוביל לבדק בית קיומי. ברוב המקרים, זה פשוט לא מתרחש. הדמות הבולטת בעניין זה היא גראן, שמחבר ספר ותקוע בליטוש אינסופי של המשפט הראשון. המגיפה אמורה להאיץ בו. אבל גראן אינו משחרר את המשפט הראשון, ולעזאזל מה שקורה בחוץ...

אצל דמויות אחרות, הדֶבֶר דווקא מחדד סדרי עדיפויות, משום שהוא מציב אותן בנקודת הכרעה. רמבאר, למשל, שאהובתו שוהה מחוץ לעיר, מנסה בשלל דרכים להימלט מהעיר. ברגע מכריע הוא מחליט להישאר בעיר ולהיאבק בדֶבֶר, במקום להתאחד עם אהובתו. הזיקות בין הסיפורים השונים מעניינות כאן. גם רייה, הרופא מספר, מנותק מאשתו במהלך הסגר, אבל אינו חושב באמת לנסות ולצאת ולחבור אליה (היא בסופו של דבר מתה בלעדיו). המחשבה שהצלבה זו מעוררת היא להנגיד בין דמויות שמשמרות על סולם הערכים שלהן אל מול המוות, אל מול כאלה שממירות אותו. ראמבר משתנה. רייה לא. דמות אחרת שמשתנה, באופן משעשע (אם זה המונח המתאים), היא קוטאר, שבתחילת העלילה מנסה להתאבד, ובאופן מפתיע, המגיפה מחלצת ממנו מעין חדוות חיים ואופטימיות (הוא שוקע חזרה למרה שחורה כשהדֶבֶר נבלם).

דמויות המשנה המעניינות יותר הן הכומר פאנלו והמספר השני, טארו, שהוא אולי הדמות הקרובה ביותר לקאמי. צידוק האל של פאנלו עובר העמקה: בתחילת הדֶבֶר הוא מטיף למודל פשוט של שכר ועונש. בהמשך, כשהוא עד למותו של ילד, הוא מגיע להמשגה מורכבת יותר של אמונה, בה אלוהים באמת נותר בלתי מפוענח. אצל טארו, הדֶבֶר אינו אלא זיקוק של מצב אנושי קבוע של 'הדבקה' - בני אדם תמיד ממיתים זה את זה. טארו רדוף על ידי הוצאות להורג (אביו היה קטגור, אבל הוא גם ראה פעם הוצאה להורג). המצב של הוצאה להורג—נטילת חיים מוסדית מתוכננת—הוא שיא של 'הדבקה': אדם שממית אדם אחר. כנגד זה טארו פועל (אני מנחש שהוא מדֶבֶרר את קאמי כאן, בגלל "מחשבות על הגיליוטינה“ של קאמי).

מושג האבסורד של קאמי אמור "להסביר" את רייה, הדמות הראשית, הרופא-מספר. האבסורד היא פעולה מתוכננת למרות מודעות צלולה לכך שהעולם נטול משמעות. הרופא מאריך את חיי חוליו ונאבק בדֶבֶר. מדוע, בעצם? מהי אותה משמעות חיים אותה הוא מנסה לשמר? עבור פאנלו, המאמין, משמעות החיים נגזרת מהאל. אבל רייה אינו נועץ משמעות לא באל, לא באהבה (ראמבר), לא באי אלימות (טארו) וגם לא סתם בשמירה על הסדר (אותון). הוא מדגים את אותה פעולה אל מול חוסר משמעות עליה כתב קאמי גם ב'המיתוס של סיזיפוס'.

אבל קאמי אינו פילוסוף נוקב מספיק (בעיני). ליעקב גולומב—חוקר האקזיסטנציאליזם שהלך לעולמו לפני מספר חודשים—הייתה הבחנה פורה בהרבה ללכוד דרכה פעולה בתוך עולם נטול משמעות. גולומב הבחין בין ניהיליזם תאורטי לניהיליזם מעשי: הראשון לא גוזר את השני. ניתן (וצריך) להכיר בכך שלחיים אין משמעות אובייקטיבית, אבל לגזור מכך שיש חובה להזריק לחיים ערך עצמאי, סובייקטיבי. אם עושים זאת, אין אבסורד: ערך וטעם הן תופעות אנושיות ובאחריות בני אדם.

קראתי את הספר במהדורה ממנה למדה אשתי בתיכון, עם הערות בכתב ידה בשולי העמודים. זו הייתה מציצנות נעימה. נעים הרבה פחות היה להתמודד עם התרגום של רטוש, שלעיתים גולש לטקסט בלתי קריא (הרומן תורגם מחדש על ידי אילנה המרמן).

מרץ, 2024

אלבר קאמי, הדֶבֶר, עם עובד, 1953

הגעתי ל"כל השמות" כי סטודנטית כותבת עבודה על הרומן ורציתי להיזכר בו. כששלפתי אותו מהמדף גיליתי שקיבלתי אותו כמתנת יום הולדת מחבר יקר לפחות לפני עשרים שנה. בטווחי זמן כאלו, אני כלל לא בטוח אם קראתי את הספר בזמנו אם לאו (כבר יצא לי לחשוב שאני קורא ספר לראשונה, רק כדי לגלות הערות שלי אחרי מאה עמודים...).

סאראמאגו עובר לי לפעמים כגרסה מרוככת של קפקא. הוא שואל מקפקא משהו מהמוזרות  והניכור (“כל השמות“ הזכיר לי את “הטירה“) רק בלי העוקץ המסוייט שקיים אצל קפקא (פעם יצא לי לסיים סיפור של קפקא ופשוט לצווח...). סאראמאגו גם עובר לי כגרסה תקשורתית יותר של מאראקס והריאליזם המאגי שלו. הגלישה שלו למעיין זרם תודעה—לא המונח המדוייק, אבל מילא—מרגישה לי מעט מנייריסטית, למשל, ההנמקה לאופן הייחודי בו הוא כותב דיאלוגים לא ברורה לי.

     עם זאת, “כל השמות“  מעורר מחשבה, בעיקר באופן בו הוא מציג דימוי של מעשה הכתיבה עצמו. ז’וזה, הדמות הבדיונית שהיא גם שם המחבר, הוא פקיד בלשכה לרישום אוכלוסין, שמחליט יום אחד לצקת חיים לנשואת אחד מהכרטיסים שהוא במקרה שולף. הכרטיסים כוללים את המידע היבשושי ביותר: מין, תאריך לידה, נישואין, גירושין, מוות. ז’וזה פשוט מסרב להסתפק בכך, ופותח בחקירה ענפה, אובססיבית, בכדי ליצור תמונה מעט שלמה יותר.

     הוא יכשל, לא מפאת חוסר נחישות אלא כי הדרך בה הוא מנסה להגיע לעוד מידע—עיון בארכיון של בית הספר בו למדה האישה אותו הוא מחפש, ביקור בקברה, כניסה לדירתה—יותירו אותה בעולם הנתונים, פשוט יהיו יותר מהם.

 הספרות היא בעצם החלופה לבלשוּת המידע הזה. בעוד ז’וזה הבדיוני טרוד באיתור נתונים שלא יעלו ולא יורידו, ז’וזה סאראמאגו מייצר ומנכיח את הפקיד האפרורי הזה, על מאווייו ועולמו. המטאפיקציונאליות הזו אינה היטל פרשני פרוע. במספר רגעים ברומן, נרמז שז’וזה (הפקיד) כותב את הספר שאנו קוראים. האופן בו דמות בדיונית משתלטת על המחבר ומובילה את הכתיבה, הוא מימד אחד שהרגעים הללו מעבירים. אבל הם גם מזמנים תפיסה של הסופר כסוג של פקיד בלשכה לרישום אוכלוסין, רק פקיד שמסרב להכיר בני אדם אך ורק דרך נתוני החיים שלהם.

העמודים האחרונים של הרומן פוסעים צעד נוסף, ומנסים למוסס את ההבחנה בין חיים למוות. האישה שז’וזה (הפקיד) מחפש, עוברת המרה ליישות שאינה חיה אבל גם אינה מתה, ובעצם יישות שתתקיים בדמיון (כי מציעים לז’וזה להשמיד את תעודת הפטירה שלה). היא למעשה הופכת לדמות בדיונית. כמו ז’וזה...

אז הספרות יוצרת אנשים לא בדיוק חיים ולא בדיוק מתים. כדי ליצור אותם, יש צורך בחיפוש, לעתים אובססיבי, שמטרותיו אינן תמיד מחוורות למחפש (לסופר). אבל אם כך מבקשים להבין את מעשה הכתיבה—כתיבה כיצירה סיפית של 'חיים'—הרומן מציג תמונה קודרת של התהליך הזה. הרגעים המהפנטים בהם ז’וזה פוסע לעומק הארכיב החשוך—בלשכה, בבית הספר—לחלל כאוטי, נטוש, מפחיד, אינם מציגים תמונה וורודה. בארכיב של הלשכה ז’וזה נדרש להשתמש בחוט אריאדנה, שיאפשר לו למצוא את דרכו בחזרה. כך מתרחש גם במהלך חיפושיו-שיטוטיו של ז’וזה בבית הקברות ובבית הספר (בפועל, ז'וזה בהחלט איבד את דרכו כשבריאת עולם זר השתלטה עליו). בשלב מסויים, החיפוש פוסק מלהיות מטרתי. ז’וזה נרדם במקומות הללו, מעביר בהם זמן באופן בזבזני, כדי לשהות בתחום אסור, תחום היצירה, התחום הלימינלי בין חיים למתים.

מרץ 2024

ז'וזה סאראמאגו, כל השמות, בתרגום מרים טבעון, הספריה החדשה, 2002

מהו מבחנו של סופר מעולה? אולי זה: שכשאתה מסיים לקרוא אחד מספריו, אתה מיד מזמין ספר נוסף שלו, שעדיין לא קראת. אצל ראסו—סופר שגיליתי רק לפני שנתיים—זו הפעם השלישית שאני מוודא שספר חדש שלו כבר יהיה בדרכו אלי.

Empire Falls הוא ספרו המעוטר ביותר של ראסו: הוא זכה בפוליצר ב-2002 ועובד להפקת טלוויזיה של HBO. עזבו עיטורים: אין בכלל שאלה לגבי איכות הספר, זהו רומן נפלא. הדמות הראשית, מיילס רובי, מקסימה באופן בו היא ממזגת סטואיות, חכמה, טוב לב, והומור. יחסיו של מיילס עם הדמויות המאתגרות מסביבו—אשתו שמחליטה להתגרש ממנו (כי גילתה את האורגזמה), בן זוגה העתידי (לא העיפרון החד בקלמר), אביו (המביך), פרנסין ווייטינג (והחתול מהגיהנום שלה)—מעבירים מעיין הבלגה נעימת מזג וסבלנות שאיננה אדישות. אדם אחר היה מתפוצץ, ומיילס אכן מתפוצץ, אבל בשלב מאוד מאוחר בעלילה.

     ראסו מיטיב לכתוב גברים ביחסם לעברם. מיילס, בן 42, עובר במהלך הרומן תהליך גילוי אודות עברו, אודות אמו (שנפטרה לפני שמיילס סיים קולג'), וזאת באופן שממסגר מחדש את העולם הערכי בו דבק. במעברי הזמן ברומן חבוי סיפור מורכב אודות מחילה, ענישה עצמית, הקרבה, וויתור, אכזריות בין נשים, בריחה מאחריות (של גברים), וצורות שונות של כליאה עצמית. העלילה המרכזית—חודש אחד בשנת 2000—מקבלת משמעויות אחרות דרך הדהודי העבר, והתרחשויות בערך ב 1967, כשמיילס היה בן תשע. מיילס אינו היחיד שעברו רודף אותו. שיעתוק של אלימות בין-דורית מופיע לפחות אצל שתיים מדמויות המשנה, אבל, במובן רחב יותר, מהווה רקע קבוע בעיירה הזעירה-כושלת הזו, בה כלום לא מתרחש (תחשבו Hopper אבל בספר), ובה כולם מכירים את ההיסטוריה של כולם, חזרה עד לילדותם המוקדמת.

     אני מרגיש שאני מתקשה להעביר את קסמו של הרומן הזה. על הדמויות דיברתי, ואציין את האופן בו מיילס לא נדרש לשאת בלבדית בנטל העניין—לפחות ארבע דמויות אחרות ריתקו אותי. את ההומור גם אזכרתי, האופי הבלתי מאולץ בו הצחוק שזור בתוכן. מה שלא הדגשתי עד כה, הם הדיאלוגים המדויקים. רבים מהם הייתי רוצה לשחק, כמעט כפי שהם, ללא שום עיבוד מחזאי. הקצב והעומק של השיחה חי באופן שנדיר לקרוא כמותו.

    וכן, משהו כאן גם קשור באורכו של הרומן. ככלל, אני מעדיף לקרוא רומן מצוין בן 500 עמודים מאשר שני רומנים מעולים באורך של 250 עמודים. 'Size Does Matter—כפי שנאמר בטריילר לסרט 'גודזילה'... כי כשהדמויות ממגנטות, ההזמנה לשהות במחיצתן זמן ממושך יותר, הופכת את חוויית הקריאה למשמעותית יותר (כמובן שזו הכללה, לא הקריטריון הבלעדי וכיוב'... אני בונה על קריאה מושכלת כאן, כן?). 'שידוך הולם' של ויקראם סת', למשל, עדיין הולך איתי לעתים. אצל ראסו, האורך לא גרם לו ליפול למלכודת של פטפטת, אלא, כמו כל סופר מעולה, פשוט איפשר לו להניח לדמויות להוביל. כך, לפחות, אני מנחש.

מרץ, 24

Empire Falls, Knopf, New York, 2001

מה שאובד בתרגום, lost in translation, הופך לרעיון יסוד ברומן קסום זה.

דמיינו עולם בו הטכנולוגיה תלויה בפעולות של תרגום חלקי: מישהו בעל ידע לשוני עמוק חורט על מטילי כסף מלים (לכאורה) שקולות משתי שפות שונות. הכוח המופק, קשור למשמעויות שאובדות דרך ההמרה (כן, אני יודע שקשה קצת לדמיין את זה, ולא בא לי להסביר כאן בפרוט -- נסו להיות איתי גם כשמעורפל...). קוואנג אינה כותבת מדע בדיוני, אלא מין הסטוריה מדומיינת חלקית של אנגליה של המאה התשע עשרה, בה הטכנולוגיה שתארתי קיימת ומהווה את סוד כוחה של האימפריה הבריטית. כדי להתקדם טכנולוגית, אנגליה חייבת לייבא דוברי שפות זרים, ולהכשיר אותם ב'בבל' - הקולג' היוקרתי ללימודי תרגום באוקספורד. אחרי ארבע שנות לימוד מפרך, בהן הסטודנטים הללו מתמחים במספר שפות, הם יכולים להתחיל ליצור תרגומים בלתי שלמים בעצמם, ולהציע כך חידושים טכנולוגיים: מטילי כסף שישולבו לתוך מכונות, ספינות, ציוד רפואי, ועוד...

 הקריאוּת החיננית של הספר—ממש לא רומן קצר, אבל תשכחו מאורכו תוך כדי הקריאה—קשורה במידה רבה לאיכות הכובשת של רומן חניכה שמלווה אנשים צעירים במסע מיוחד. ארבעת הגיבורים (שני גיבורים ושתי גיבורות), יצרו אצלי חוויית קריאה שהזכירה את 'הארי פוטר', בכל הקשור ביציאה מהבית וההתלהבות הראשונית מלימוד. אבל מי שישתמשו בתווית 'רומן חניכה' ימהרו לציין שזהו רומן חניכה כושל, 'כושל' כי התלמידים אותם נלווה מבינים בשלב כלשהו שהם מוּחפצים, ותופסים בהדרגה את אופייה הנצלני של האימפריה. מייד אחזור לנושא זה, אבל אדגיש שמתחת למימד האידאולוגי המשמעותי של הרומן, שמשתלט על חוויית הקריאה פחות או יותר ממחציתו והלאה, מה שדיבר אלי הייתה אהבת הלימוד והקסם של שקיעה אל תוך לימוד שפות. הרומן משופע בהערות שוליים אודות מלים ומשמעותן, ומשהו בעיסוק בתרגום אינו סתם סמל ברומן אידאולוגי.

אבל כן, זהו רומן אידאולוגי, העוסק בקולוניאליזם: באופן בו ידע משרת כוח, באופן בו כוח משרת מניעים כלכליים, באופן בו כל זה מִתַרגֵם לאלימות כלפי מדינות חלשות שהופכות למשאב גרידא. קוואנג עמוקה כאן, ומאפשרת לדמויות ברומן שלה לדברר את שלל התרוצים שבני אדם רגילים אבל גם אקדמאיים מתוחכמים מעלים, כדי להניח לניצול להתרחש. המלומדים של 'בבל' מתוגמלים בצורות שונות עבור תרומתם למפעל הקולוניאלי, ואינם מתעמתים עם המחיר שעמים אחרים משלמים עבור הנוחות החומרית שהם נהנים ממנה. בנוסף, קוואנג מציבה הקבלה בין ניצול כלכלי של עובדי הכפיים באנגליה עצמה לבין הניצול האלים של מדינות שבריטניה מנסה לכבוש. בסופו של דבר, העולם של קוואנג אינו של מדינות מנצלות ומנוצלות, או של עמים מנצלים ומנוצלים, אלא של מנצלים ומנוצלים: מי שחזק, משתמש בידע כדי להגביר ולהגן על כוחו, מה שבדרך כלל קשור בסבל נרחב עבור המון אנשים אחרים, שאינם יכולים להתנגד, כי המוסדות המדיניים והשפה המשפטית מייצרים הפללה של כל מרידה. מה ש'אובד בתרגום', הוא לא פעם הסבל הנסתר מעין שמאפשר לאי שוויון להיווצר....

במהלך הקריאה, חשבתי על שני ספרים אחרים שקראתי לאחרונה. הראשון הוא The Code of Capital של קתרינה פיסטור, ספר (לא בדיוני) שקושר באופן מושכל ומנומק בין התעשרות לבין טוויית רשת משפטית מסועפת שמגנה על ההון ובפועל מייצרת עולם פעולה בו לא ניתן לחשוב מחוץ לסכמות שמשמרות את המבנה הלא הוגן הקיים. הספר השני הוא אוסף הסיפורים Resist: Stories of Uprising, שרכשתי במהלך ביקור ב People’s History Museum שבמנצ'סטר, מוזיאון מומלץ ביותר שעוסק בהיסטוריה של מאבקי עובדים וזכויות פועלים. לפחות שבעה מהסיפורים בקובץ עוסקים במרידות הפועלים באנגליה הויקטוריאנית, על האופן בו המהפכה התעשייתית גבתה מחירים מאנשים רבים שהיה פשוט נוח לא לספור אותם. קוואנג עצמה מפלרטטת עם מציאות היסטורית ממשית ברומן, דרך תיאור בדיוני-תיעודי של התרחשויות הקשורות במלחמות האופיום בין סין לבריטניה לקראת אמצע המאה התשע עשרה, על האופן בו האנגלים הזרימו אופיום לסין תוך אמתלות הקשורות במסחר חופשי. קשה לחשוב על דוגמא בוטה יותר לאלימות קולוניאלית ממדינה שמתעקשת להזרים סמים ממכרים למדינה אחרת, תוך איסור השימוש בהם מאזרחיה שלה...

Babel הוא גם רומן על טרור ועל האתיקה של מרידה (הכותרת החלופית שלו משמעותית כאן). מרי אזרחי או פעולות שחותרות תחת הסדר הקיים מכאיבות, ולא פעם מכאיבות דווקא לחלשים ביותר. קשה לקרוא את מאה העמודים האחרונים ברומן בזמן המלחמה בעזה מבלי לחשוב על לוחמת טרור או גרילה, מצידנו בעת קום המדינה, או כלפינו, או במקומות אחרים בעולם. קשה שלא לחשוב על ההחלטות והשיקולים העומדים בפני מי שהחליטו שההתמודדות היחידה עם מערכת כוחנית היא הפעלת כוח נגדי. לא אפרט כאן, כדי לא לקלקל את הקריאה, אבל שאלות כמו מידתיות, יעילות, האפשרות (או העדרה) לממש מטרות בדרכי שלום, גבולות ההקרבה העצמית, השיקולים מאחורי פגיעה בחפים מפשע, כל אלה מתעוררות בהקשר כל כך רחוק—מעיין אוקספורד אלטרנטיבית לפני שתי מאות—אבל כה רלוונטי להיום.

     אבל אחרי שאומרים את כל זה, המחשבה המתגמלת יותר עבורי מהקריאה ב'בבל' נותרת כרוכה ברעיון של מה שאובד בתרגום. התחלתי בכך שקוואנג כתבה רומן שמתמקד באופן בו מה שאובד בתרגום מייצר טכנולוגיה שמשרתת את החזק. אבל ההשלכה הפואטית יותר של רעיון זה, היא הערך האצוּר בזיהוי של הֶבדל. האקדמיה של בבל היא מפעל אדיר שתפקידו לאתֵר אחֵרוּת. זהו מפעל אינטלקטואלי שלמד לראות חוסר ערך בכל מה ששקול או הומוגני. ערך טמון דווקא במה שלא ניתן לביות אל שפתך שלך...

     אז אם נתעלם מהטכנולוגיה המסויימת שבבל מייצר, דמיינו עולם אינטלקטואלי, אקדמיה שלמה, שמנסה לזהות ולזקק הבדל תרבותי, מבלי לנסות להעלימו. דמיינו עולם אנושי המחפש לשמר את השונה מבלי להעמידו על המוכר. דמיינו שיחות בהם אני מחפש את הנבדל אצל בן שיחי, לא כדי להתווכח או לנרמל, אלא משום ששם למדתי לזהות ערך. זה קצת מזכיר פלורליזם וסובלנות, נכון, אבל הדימוי המרכזי של הרומן הזה, של טכנולוגיה שמסוגלת להפיק רווחים מעשיים מתוך הפערים הללו, מוליד עמדה מפעימה יותר: לא סתם נכונות להקשיב לאחר גם בהינתן אי הסכמה (פלורליזם רגיל), אלא שניתן להפוך את ההבדל למשהו מועיל—מרפא, מנחם, חוסך מאמץ, מעורר שותפות. הרומן חוזר שוב ושוב לכוח התרבותי המופעל כדי לתרגם ולביית את האחר, להפכו לשלך, להתעלם ממה שנותר מחוץ לתרגום. שניים מהגיבורים שחורים, וצריכים להתנהל באוקספורד הלבנה. שתיים הן נערות, שכלל לא אמורות ללמוד באוניברסיטה. אחד הוא סיני (קוואנג עצמה היא ילידת סין). שניים מהם הומואים, כך נרמז שוב ושוב. כל אלה הם מקבילים אנושיים לשפות שבבל מנסה לתרגם. גם אותם וגם את אחרותם מנסים לתרגם, מבחוץ, בדרך כלל דרך הכחשה של שוני. אבל נוגעים ללב במיוחד הם הרגעים בהן הדמויות הללו עוסקות בתרגום עצמי, מבפנים, בניסיון לזהות את עצמן עם פן בודד ובר תרגום באישיותן, תוך התעלמות ממה שהופכן לזרות.

נותר רק לנחש מה מכל זה קשור לביוגרפיה האישית של קוואנג עצמה, סינית שגדלה בארה“ב ולמדה בקיימברידג', באוקספורד, ובייל...

פברואר, 24

R. F. Kuang, Babel or The Necessity of Violence: An Arcane History of the Oxford Translator’s Revolution, Harper Collins, 2022

כמו כל אקדמאי במדעי הרוח, גם לי קשה להחמיא לקולגה, לא כל שכן לקולגה שמלמד בפקולטה שלי. קשה שבעתיים לעשות זאת בפעם השנייה...

אבל מה שמגיע מגיע. כתיבת הטבע של בורשטיין היא מהמשובחות המוכרות לי בעולם בכלל, והטובה ביותר בעברית, לפחות מכל מה שעיני שזפה עד כה. ב"עולם קטן" ספרו אודות חרקים עליו כתבתי בעבר, כבר חוויתי את יכולתו של בורשטיין להעביר פליאה, לשבור הרגלים, לסקרן, ולשנות מבט. תיקן, חגב, שפירית, פרפר—כל אלה נראים אחרת אחרי שקיעה בספרו. כמו כתיבת טבע במיטבה, בורשטיין מעביר את הפואטי והנשגב בתוך הייצור עליו הוא כותב. את מה שהוא כתב שם על תהליך ההתגלמות, כנראה שלא אשכח.

     אז "לטובת הציפורים“ (המוקדם יותר) מוקדש לא לחרקים אלא לחיה שונה, המייצרת שלל אסוציאציות אחרות. חרקים יעוררו חרדה או גועל. ציפורים יזכו להתעלמות. הן חומר רקע בנוף העירוני והלא עירוני. פרט לצַפַּרים, נוכחות ציפורים, הן הנראית והן הנשמעת, היא בגדר 'רעש לבן' עבור רובנו (לפחות עבורי). אבל כשמפנים אליהן זרקור, קשה לבלום את זרם המחשבות הקושרות בין ציפורים לנסיקה, לתעופה, לנפילה שאינה נפילה, לדאייה, לקיום אחר אל מול אוויר, אל מול רוח, אל מול משקל... תוך קריאה אני נזכר, למשל, שחלמתי פעם ללמוד דאייה ממצוקים בדיוק בגלל שזוהי הקרבה המירבית לחוויית התעופה של ציפור (מטאטאים הם, דרך אגב, הסיבה העיקרית לכך שהייתי רוצה להיות מכשפה...). המובנות מאליה בה עוברת הציפור מהמדרכה לגג, קוסמת לי. וכשבורשטיין מתאר בז שמהירות תעופתו מגיעה לארבע מאות קמ"ש—כלומר, חיה שמנגבת עם למבורגיני ממוצעת את הרצפה—אני לא יכול שלא לנסות ולדמיין כיצד מהירות כזו מרגישה, מחשבה שפוגשת אותי בסוף ריצה שלי, בפיניש, כשאני מגיע לחמישה עשר קמ"ש (ביום טוב). בכלל, ריצת הבוקר היא מקום ברור בו ספרו של בורשטיין פגש אותי. הציוצים נשמעו פתאום, והיו שונים זה מזה.

   דרור בורשטיין פותח את הספר בפרק על שמו, ומכניס גם אותי אל אותם הרהורים. 'זמיר' הוא עִברוּת של 'בַּלבּוּל' שם משפחת אבי המקורי, בעיראק. שאלתי את ידידי הטוב ביותר בימים אלה, GPT-4, מה הוא יכול לומר לי על הזמיר, וגיליתי בעיקר פליאה אודות 'אוצר המילים' של הזמיר יחסית לציפורים אחרות. המוכשרות שבהן מגיעות למאתיים צלילים שונים. הזמיר מגיע לאלף, והוא שר רק בלילה. בורשטיין מדבר לא מעט על השירה הציפורית הזו, שהיא שירה (song) ולא שירה (poetry), והאופן בו עובדה זו נוחה להסמלה מגוונת: הציפור כנפש, הציפור כתקשורת שאינה דיבור, הציפור כיישות שנעה בין הארצי לשמיימי ומתווכת בשירתה משהו שלא נוכל להבין...

כתיבת הטבע הטובה ביותר המוכרת לי באשר לציפורים, הוא הרומן H is for Hawk של הלן מקדונלד. מקדונלד, שהיא גם משוררת, כתבה יצירת מופת אמיתית, המשלבת הרהורים נוגעים אודות אבלוּת בתאור מערכת היחסים שלה עם הנץ שגידלה. בעקבות אותו ספר, ביליתי כמה שעות בצפייה בסרטונים ברשת סביב הנץ אותו היא מתארת (Goshawk). ככה זה: כתיבת טבע טובה (מלוויל, ריצ'ארד פאורס, בורשטיין), מקפיצה אותך מהמלים אל העולם. כתיבה כזו תמיד כרוכה בענווה אל מול נושאה, ולכן היא אינה ממהרת להמירו לסמל. מקדונלד כתבה את ספרה אל מול ספר קודם, בינוני למדי, של T. H. White The Goshawk)(, שלא קיבלתי ממנו הרבה.

     נזכרתי במקדונלד במספר רגעים במהלך הקריאה בבורשטיין. רגע אחד כזה היה פרק שעוסק בשירת ימי הביניים, שבורשטיין איכשהו מצליח להפוך למעניינת בפרשנותו. רגעים נוספים כאלה צצו בפרשנויותיו המאלפות של בורשטיין לציוריו של אוהרה קוסון. את מה שבורשטיין מצליח לראות בציורים הללו, שווה לא להחמיץ...

ינואר, 2024

דרור בורשטיין, לטובת הציפורים, ידיעות אחרונות, חמד, 2019

בדרך כלל עדיף להימנע מרומנים שנכתבו על ידי פילוסופים.
סארטר, למשל, הוא דוגמא טובה למי שהרומנים והמחזות שלו ללא הרף מצביעים על היותם הדגמה של עמדה פילוסופית. כשהספרות הופכת לקוד, קשה שלא להשתעמם. יש שני פילוסופים ישראלים שקראתי—בלי לציין שמות—ששלחו ידם בכתיבה ועדיף היה שיטמנו אותה עמוק בכיס. אני מציין זאת משום שאיריס מרדוק חומקת מכלל אצבע זה. מי שיקראו אותה יחושו היטב באפלטון. אבל הספרות שלה היא ספרות: חיה, קצבית, שואלת, מלאת ניגודים, מצחיקה, נוגעת, סוחפת, מהרהרת מבלי להתחייב, מתחייבת ואז מתחרטת, טעונת תובנות. כשאפלטון בסביבה, הפרוזה משוחחת איתו, לא מרַצַה אותו, והוא, בכל מקרה, רק עוד פן בעולם היצירה.
טלו, למשל, את האופן בו שלושה משפטי התרחשות מובילים למשפט רביעי קסום בתאור הבא:

After breakfast we decided to walk inland and look for a shop. The air was chilly and Julian was wearing one of my jackets as an overcoat, since it had not occurred to her to purchase a coat during her shopping spree. We walked along a footpath beside a little stream full of watercress and then came to a signalman’s cottage and crossed the railway and then went over a humpy bridge which was reflecting itself in a very quiet canal. The sun was piercing the mist now and rolling it up into great cloudy spheres of gold in the midst of which we walked as between huge balls which never quite touched us or touched each other. (312)

המשפט משובץ ברצף של כמה עשרות עמודים בהם מרדוק מצליחה לתאר אושר, הישג נדיר בספרות (תיאורי אומללות יש בספרות ללא סוף, אושר משכנע לא).

ואושרו של ברדלי פירסון, הגיבור והדובר ברומן, אכן משלהב. התאהבותו בג'וליאן, התאהבות במבט שני, אמינה בדיוק בגלל אי הסבירות שלה. כשלונו לבצע את מה שראוי שיעשה כל גבר בן חמישים ושמונה (אאוץ'!) שמתאהב בבתו של חבר טוב, כן ומעלה חיוך בו זמנית. פירסון מחליט לסכור את פיו לנצח, לא לפלוט מילה, בטח לא לה, ולהסתגר עד מותו באהבה חשאית. מכובד? בטח. האם הוא עומד בכך? יוק...

פירסון כל כך מאוהב ברעיון שהוא יתייסר בשקט בגלל אהבתו החד צדדית, שהוא כלל לא ערוך לאפשרות שג'וליאן אוהבת אותו בחזרה. בעמודים משעשעים-עמוקים בלב הרומן, פירסון נמלט מג'וליאן שבעצם רודפת אחריו... התאהבות כמשיכה ויצירה פעילה של מכשולים לאהבה, במקום ניסיונות לממשה (התזה של דרוז'מונט) מודגמת כאן באופן אירוני ונוגע ללב כאחד.

מרדוק יודעת לכתוב גבר בגוף ראשון. אני מציין זאת כי לאחרונה קראתי את כשלונה של שרלוט ברונטה לעשות זאת ב – The Professor. עם זאת, יתכן שהצלחתה של מרדוק קשורה מעט לנלעגותו של פירסון. גם ג'ייסון פיטגר של ג'ולי שומאכר אמין לחלוטין לאורך הטרילוגיה המבריקה שלה, וגם הוא מעט דבילי. אז לא, איני חושב שמחברים אינם יכולים לכתוב דמות מהמגדר הנגדי (ותחסכו ממני את השאלות על שורת המונחים שכתבתי כאן, גם אני מכיר את כולן), אבל כשנכשלים בכך, זה מורגש. החריקות שחשתי אצל ברונטה בעניין זה, נעדרו מהקריאה ברומן זה.

מרתה נוסבאום חיברה פתח דבר מאלף לרומן. היא מתארת בסופו מפגש ממשי עם מרדוק, והאופן בו הרגישה שמרדוק רואה ולא רואה אותה, קצת כמו שג'וליאן חשה מול פירסון. לנוסבאום יש הרבה מה לומר על מגבלותיו של המבט האפלטוני הזה, בו רואים משהו כללי יותר מבעד לאהוב. באחד מהטקסטים היפים בתולדות הפילוסופיה, פרשנותה של נוסבאום ל'המשתה', היא מנסחת באופן נוקב את ביקורתה. החיבור הזה היה משמעותי עבורי. טקסט מעצב. חשבתי עליו ועל נוסבאום לא מעט במהלך הקריאה ברומן. נוסבאום כתבה את ההקדמה הזו כנראה באזור 2002, שנה שבה הגעתי לשיקאגו לפוסטדוקטורט במחיצתה. אולי אפילו קראתי טיוטא של ההקדמה הזו אז. איני זוכר...

למרות שזהו רומן עצוב—המספר אינו אמין, אבל בכל פרשנות של ההתרחשויות יוצא רומן עגום—רעיון היסוד איתן ומתגמל: אהבה ואומנות מסוגלים ליצור הבלחה של ממד אחר, נשגב, בעל חוקיות משלו, ממד המבצבץ מתוך היומיומי המוכר והשגור. אפלטון היה שם קודם. אבל עומקו של פירסון אל מול תועלתנותן של יתר הדמויות, מאפשר לחווייתו להיות יותר מסתם המחשה של אפלטון.

רכשתי את הספר בארלינגטון, במהדורת פינגווין גנרית דוחה. בימים בהם אין כבר כמעט חנויות ספרים, ספק אם יש טעם לבַכּות את אובדן האסתטיקה של עשיית ספרים. בכל זאת, למי שירצו לרכוש את הספר אמליץ לחפש מהדורה שמכבדת את תוכנו.

ינואר, 2024

Iris Murdoch, The Black Prince, Penguin 2003 [1973]

הכתיבה של ג'ון באנוויל פונה למי שיחפשו סיפוריות שהיא שירה: מלים ומשפטים שמבקשים להיקרֵא שוב. שורות הפרוזה שלו מזכירות ציורי נוף, נכון יותר לומר שהן ציורי נוף. במלים.

זאת משום שעבור באנוויל, ההתרחשות, העלילה, הדיאלוג, אינם אלא פיגום לתיאוריו היפהפיים. מישהי אומרת משהו, אבל המספר מתעכב על דש מעילה, או על האופן בו היא מסיטה את שערה. ראו, למשל, את הרגע הבא בו גבר מתעמת עם אשתו על בגידתה בו, כשהיא מודיעה לו שהיא עוזבת אותו:

Things hadn’t got better, she said, hadn’t got easier. She didn’t think they ever would, and so she had told him, had said it straight out, not about me, no no, she would never utter my name to him but only that she was leaving him. He showed no surprise, no dismay, just looked at her in that owlish way he always used to do, in the old days, when she got angry with him, and pressed a fingertip to the bridge of his old-fashioned, round-rimmed spectacles, another of those endearingly defensive little gestures he had, all of which I knew well, as well as she did. I dare say, I wonder if we both, she and I, loved him still, even a little, despite everything. The thought just flitted into my mind, like a small bird flying up into a tree, without a sound. (p. 123).

זו הלחיצה אחורה על המשקפיים שהופכת את הפרוזה של באנוויל למה שהיא. מי כותב כך? מי יודע ללכוד את העדינות הפגיעה הזו שאינה תואמת את העלבון המובע במלים, את השבירות החבויה בתוך השבירות? אז זהו, באנוויל יודע...

ב – The Blue Guitar באנוויל כותב מנקודת מבט של צייר, בחירה שלכאורה מנמקת את תשומת הלב המופלגת לאור לגווניו (אין מישהו שעולה על באנוויל בתיאור הגון המדוייק של אור חלבי שמוטל על רצפת עץ בשעת אחר הצהריים). אבל גם אם לא היה מדובר בצייר, הפרוזה הייתה כזו. כל מה שקראתי שלו הוא בעל אופי דומה,: גוף ראשון וידויי מהרהר, המשתהה על איכות נגלית של עצמים. דוממים ודמויות זוכים לטיפול דומה. ראו, למשל, את התיאור הבא של חפצים מתוך רומן אחר שלו, The Sea, כשהדובר ואשתו חוזרים מהרופא אחרי שהיא מאובחנת עם מחלה סופנית:

At last we went inside, having nowhere else to go. Bright light of midday streamed in at the kitchen window and everything had a glassy, hard-edged radiance as if I were scanning the room through a camera lens. There was an impression of general tight-lipped awkwardness of all these homely things – jars on the shelves, saucepans on the stove, that breadboard with its jagged knife – averting their gaze from our all at once unfamiliar, afflicted presence in their midst. (p. 18)

מחלה סופנית אוצלת איכות שונה על חפצים רגילים. כך, דוממים מספרים את סיפור הדמויות.  

מחירה של כתיבה סבלנית כזו הוא המאמץ שהיא מטילה על קוראיה. צריך לנשום עמוק לפני שעת קריאה בבאנוויל. אצלי, זה קצת כמו הרגעים שלפני יציאה לריצה. אני אף פעם לא מצטער על הקריאה, אבל אני גם לא משתוקק לכך שהיא תהיה ארוכה יותר. נוסיף למאמץ גם את אוצר המלים האינסופי שלו. פעם שוחחתי על באנוויל עם קולגה שלי מהחוג לספרות אנגלית, אליזבת פרוינד ז"ל. היא אמרה לי שבאנוויל הוא מהסופרים הבודדים שהיא צריכה לקרוא עם מילון...

לא אתעכב על העלילה של The Blue Guitar. אצלו, זה לא ממש חשוב (יצא לי פעם לקרוא מחדש את Mefisto שלו, ולא זכרתי דבר מהקריאה הראשונה…). אספר שהרומן עוסק בגניבה, חוויית הגניבה של חפצים, שלא למטרת תועלת. המספר יודע להגיד כיצד הגניבה של חפץ מולידה אותו מחדש. אם לקחת משהו ממני שלא כמתנה, שלא כחלק מחליפין, שלא ברשות ושלא בהשאלה – או אז החפץ שנטלת מבטל קניין. גניבה שכזו חותרת תחת ההכרה בבעלות, הכרה שעומדת בבסיס החוזה החברתי. בניגוד לגניבה תועלתנית, לא לקחת משהו כדי להשתמש בו, אלא כדי להפוך אותו ללא שלי: הכרת בבעלותי עליו, אבל רוקנת מתוכן את משמעותה. יש כאן התרסה לא רק מול קניין, אלא מול הסדר החברתי בכללותו.

אבל זהו גם רומן העוסק באֶבֶל. המספר ובת זוגו אבדו את בתם בגיל צעיר, מוות שהוביל גם לכך שהמספר הפסיק לצייר. את התיאור הבא של אבלוּת, יצא לי להקריא לאחרונה לאיש צעיר אבל:

I wouldn’t have thought the child had been with us long enough to make her presence, or her absence, rather, so strongly felt. She was so young, she went so soon. Her death had a deadening effect in general on our lives, Gloria’s and mine… We—and in this instance I think I can speak for Gloria as well as for myself—we had the impression of standing outside our own front door without a key and knocking and knocking and hearing nothing from within, not even an echo, as if the whole house had been filled to the ceilings with sand, with clay, with ashes. (p. 96).

אבלות כהגליה מהמרחב הפנימי, שגם אם תחזור אליו, חדל להיות מרחב, הפך למשהו שלא ניתן לנוע בתוכו, לראות בתוכו, לשמוע דבר מה  בתוכו. 

*

הרומן הגיע אלי בכריכה קשיחה יפה להלל. הספר היה עטוף בניילון צמוד, נוהג שמכבד את הרצון של הקורא לרחרח את הספר לפני הקריאה בו. כך, לפחות, אני מעדיף לחשוב.

דצמבר 23

John Banville, The Blue Guitar, Knopf, New York, 2015

אם אני מבין נכון את רצף הפרסומים, The Professor הוא הספר הראשון ששרלוט ברונטה חיברה, אך האחרון שפורסם (בעצם שנתיים אחרי מותה, ב 1857). מסתבר שהיא התקשתה למצוא מוציא לאור לספר. כשקוראים אותו, מבינים מדוע.

The Professor אינו Jane Eyre. הקצביות הכובשת של ג'יין אייר, הכבוד העצמי של הגיבורה, אמינותה הרגשית, האיכות הנוגעת של השמוש בגוף ראשון, היכולת להעביר אהבת אישה, השנינות—את כל אלה אין ב The Professor. מישהו (אולי אחת מאחיותיה) צריכה היתה להתערב ולמנוע מברונטה לכתוב גוף ראשון גבר, כי התוצאה נחשדת בשעתוק כתיבה של מחברים ממין זכר. משהו באופן בו וויליאם קרימסוורת' רואה את הנשים סביבו הוא כה נטול גוף, כה חף מחושניות, עד שבמקום לעורר הערכה למוסריותו, הוא מתייצב מולנו כמו תרח בגוף של גבר צעיר.

     וזה עוד מתדרדר. בפרקים האחרונים, בהם מתוארת מעיין אידיליה של חיי נישואין בין וויליאם לפרנסס, הקשר בין השניים מתואר במונחים כמעט אבהיים (כשבפועל הם כמעט באותו גיל): היא מתעקשת לקרוא לו 'אדוני', וממשיכה להתייחס אליו כמורה (השניים נפגשו כשהוא היה מורה שלה). לפני שהוא מתוודה על אהבתו הוא בודק ומתקן שירים שהיא כתבה (בלי שהוא מוזמן לעשות זאת), וגם מנסה למנוע ממנה לעבוד (כי משכורתו תספיק לשניהם). הפטריארכליות ברורה, אבל מטריד שאישה כמו ברונטה יצרה משהו כזה: מישהי שכתבה באופן כה עצמאי בג'יין איר, מכווצת אהבה ארוטית לקשר ילדה-אבא, כאילו שהיא מילטון של מאתיים שנה קודם לכן...

אה, ויש גם את העדר ההומור. הנה פסקה שמתקרבת להומור, בתיאור של דמות שלילית:

Not far from Mdlle. Koslow sits another young lady by name Adèle Dronsart: this is a Belgian, rather low of stature, in form heavy, with broad waist, short neck and limbs, good red and white complexion, features well chiselled and regular, well-cut eyes of a clear brown colour, light brown hair, good teeth, age not much above fifteen, but as full-grown as a stout young Englishwoman of twenty. This portrait gives the idea of a somewhat dumpy but good-looking damsel, does it not? Well, when I looked along the row of young heads, my eye generally stopped at this of Adèle's; her gaze was ever waiting for mine, and it frequently succeeded in arresting it. She was an unnatural-looking being—so young, fresh, blooming, yet so Gorgon-like. Suspicion, sullen ill-temper were on her forehead, vicious propensities in her eye, envy and panther-like deceit about her mouth. In general she sat very still; her massive shape looked as if it could not bend much, nor did her large head—so broad at the base, so narrow towards the top—seem made to turn readily on her short neck. She had but two varieties of expression; the prevalent one a forbidding, dissatisfied scowl, varied sometimes by a most pernicious and perfidious smile. She was shunned by her fellow-pupils, for, bad as many of them were, few were as bad as she. (p. 72)

זה לא רע. אבל זה בעיקר עויין. רק המשפט האחרון מעלה חיוך, ואולי הדימוי של הגורגונה. אבל זה מחוויר ליד תיאור כמו זה, של טרולופ:

The great family characteristic of the Stanhopes might probably be said to be heartlessness; but this want of feeling was, in most of them, accompanied by so great an amount of good nature as to make itself but little noticeable to the world. They were so prone to oblige their neighbours that their neighbours failed to perceive how indifferent to them was the happiness and well-being of those around them. The Stanhopes would visit you in your sickness (provided it were not contagious), would bring you oranges, French novels, and the last new bit of scandal, and then hear of your death or your recovery with an equally indifferent composure. Their conduct to each other was the same as to the world; they bore and forbore: and there was sometimes, as will be seen, much necessity for forbearing: but their love among themselves rarely reached above this. It is astonishing how much each of the family was able to do, and how much each did, to prevent the well-being of the other four.

For there were five in all; the doctor, namely, and Mrs. Stanhope, two daughters, and one son. The doctor, perhaps, was the least singular and most estimable of them all, and yet such good qualities as he possessed were all negative. (Barchester Towers, 70).

אז נכון, קשה להתחרות בטרולופ, הסופר הויקטוריאני האהוב עלי. אפילו דיקנס לא מצליח. אצל טרולופ ההומור עובד דרך כשלונו של המספר להיות חיובי כשהוא מתאר דמות זוועתית (“might probably be said to be heartlessness”). המספר של ברונטה, לעומת זאת, פשוט מעביר דמות שאינה מעוררת אהדה.

כשהפרוזה לא מיטבית, העין נתפסת למוקדי עניין אחרים. למשל, נפח הצרפתית שיש ברומן. ברונטה פשוט יכלה לייחס למי שיקראו אותה יכולת לעבור בין אנגלית לצרפתית ללא צורך לתרגם מילה. גם מוסכמות של מיניות נאותה השתנו: ארוטיקה במסגרת יחסי הוראה, נושא נפיץ, תטופל היום מבעד כפפות. לא כך ב The Professor. קרימסוורת' מוטרד מהשאלה אם הוא יוכל לפרנס את פרנסס. העובדה שהיא הייתה תלמידה שלו כלל לא מעסיקה אותו (ולא, זה לא נקרא כשתיקה רועמת של המחברת, אלא יותר כתופעה בלתי בעייתית עבור המחברת).

נקודת אור משמעותית של הספר הוא המהדורה: רכשתי עותק משומש בהוצאת ה Folio Society. העותק הגיע מאויר (באופן לא מוצלח לטעמי), ובקופסת קרטון ייעודית. גם ספר פחות מתגמל נקרא אחרת כשהוא כה יפה. יש ל Folio Society גם עותק דומה ל- Villette, רומן שמבוסס על אותה עלילה (שכנראה קשורה לביוגרפיה של ברונטה עצמה). נאמר לי ש Villette מוצלח בהרבה מ The Professor, אז אולי אנסה אותו בעתיד.

אם אחליט לחזור לברונטה...

דצמבר, 2023

Charlotte Bronte, The Professor, The Folio Society, 1970 [1857], London.  

ספרו האחרון של קוטזי יצא (באנגלית) בספטמבר, ובנובמבר הוא כבר היה אצלי. אני מניח שזה אומר משהו. קוטזי אינו סופר שמתגעגעים לכתיבתו. מרימים את הספר בחשש. עושים זאת, משום שכשקוטזי במיטבו, קשה להתחרות בו. הפרוזה שלו היא רק שלו, תזהו אותה תוך שלושה משפטים: גבישית, יבשה, מלאת-חיים, טעונת-מחשבה, מרוחקת, משמעותית, חסכונית, מכבדת את בינת מי שיקראו בה, משתהה, קוראת לעצירה...

פרט להיותו נובֶּליסט, קוטזי הוא הסופר הראשון שזכה בפרס הבוּקר פעמיים. 'חרפה', שלו, הוא באמת ספר מופת, למרות שאת הראשון שזכה, 'חייו וזמניו של מייקל ק' אני לא ממש זוכר. בעיני, הטוב שבספריו הוא 'אליזבת קוסטלו', עבורי, רומן משנה חיים, בעיקר סביב הפרקים העוסקים באתיקה ובעלי חיים. רכשתי את The Pole במהדורה קשה יפה בסניף של Barnes and Noble בארלינגטון. קשה להתחרות בחנויות הספרים של האמריקאים: באת לקנות ספר, ויצאת עם שניים, במקרה שלי, The Black Prince של איריס מרדוק (במהדורת פנגוין דוחה...).

     ב - The Pole, קוטזי חוזר לתמה שהופיע במספר ספרים אחרים שלו: גבר בוגר שמתאהב באישה צעירה יותר (סטודנטית ב'חרפה', אחות טיפולית ב'אליזבת קוסטלו', מורה לריקוד ב- Summertime, הרומן היחיד של קוטזי בו מצאתי בדיחה...). אז ב The Pole מדובר בפסנתרן מזדקן, וויטולד ולקייביץ', פרשן שופן, שמתאהב באשת חברה, ביאטריץ. הוא כבן שבעים, היא כבת חמישים. הוא מדבר פולנית, היא ספרדית. השניים משוחחים דרך אנגלית רצוצה.

הרבה מהרומן הקצרצר הזה מוקדש לכשלי שפה, לאופן בו אהבה היא משהו ששותקים אותו. פרשנויות שופן של ולקייביץ' אינן מדברות לביאטריץ. השופן שלו במתכוון חיוור, מתנגד לפרשנות הרומנטית השגורה אליה נגרר מלחין זה. כשביאטריץ מאזינה לכיתת אומן שלו, היא מבחינה באופן בו הוא מלמד פסנתרן צעיר להימנע מרגש לטובת השגת איכות גבוהה יותר: “Less Legato, less emotion, more tension, more lift.”   זהו משפט שכאילו נכתב על ידי קוטזי על הפרוזה של עצמו: כל מילה כאילו מגיעה עם סופגי לחות. כך מושג מתח, והמון כוח. כך הופך כל משפט לאגרוף.

אז המוסיקה של וקלייביץ' לא מדברת לביאטריץ, והאנגלית שלו מאוד זהירה, ולכן הוא אומר רק את מה שהוא חייב. כשהם יחד מספר ימים (מדובר ברומן מחוץ לנישואין, ביאטריץ נשואה, אבל הבעל יודע על וקלייביץ', וזה לא ממש עניין בעלילה), השניים מעבירים את הזמן בעיקר בדממה. בהמשך, 'הפולני' מותיר לביאטריץ שירים שחיבר עבורה בפולנית, והיא מעבירה לא מעט זמן עלילה כדי למצוא מתרגמת.

תרגום כדימוי אודות אהבה: ולקייביץ' מתרגם את ביאטריץ למיתולוגיה פרטית שלו, קצת כמו דנטה וביאטריץ ההיא ב 'חיים חדשים' – זוג שמוזכר כאן שוב ושוב—ואילו ביאטריץ מתרגמת אותו ואת שפתו, תוך מודעות לכך שהיא לעולם נותרת רחוקה מהמשמעות המקורית...

[מאמר מוסגר: אולי אנשים שאוהבים להתאהב, הם אלה שמסוגלים לתַחזק את עמל התרגום, תוך מודעות למגבלותיו...  הווארד ג'קובסון כתב פעם על הארדי שהוא פשוט לא היה מסוגל לראות אישה נאה חולפת על פניו ברחוב ועולה לכרכרה מבלי לחשוד שמא החמיץ את אהבת חייו. [מאמר מוסגר בתוך מאמר מוסגר: אנצל את ההזדמנות כדי להמליץ על Peeping Tom של ג'קבוסון: ירידה מופלאה של סופר אחד על סופר אחר, הארדי]. אז גם קוטזי הוא אולי מתאהב מהסוג הזה. איני זוכר אותו, למשל, כותב על חברות עמוקה, וגם לא על התאהבות שהופכת לאהבה. על כל תחכומו, קוטזי קצת מאוהב באהבה, כמו שקולרידג' כתב פעם על רומאו...]

אני ער לכך שקצת גלשתי כאן. אז מיד אצהיר כדי למנוע עמימות: רק דביל יסתייג מקוטזי. לקרוא אותו זה להיות במחיצת מחשבה עצמאית, מקורית, חדה כתער, שלא מנסה לרצות איש. הסופר כמי שעוצר ובוחן מרחב חווייתי, ואז מוסר אותו מחדש. כשאני קורא את קוטזי, אני כמעט מיד מתחיל לכתוב כמוהו - כתיבתו עד כדי כך כובשת. הוא מסוגל, למשל, לכתוב תיאור אווירה, אבל רק להתחיל את המשפט ולהמשיך ב – ‘etc.’, כאילו שאין למספר סבלנות של ממש להיכנס לתיאור, אלא לסמן את עבודת הדמיון המצופה ממי שיקראו...

שוחחתי פעם על קוטזי עם מישהי שחשבה שתפיסת האהבה שלו מקוממת. הפריע לה הפער הגילאי החוזר אצלו. אבל יש מובן מטריד אפילו יותר, הקשור בדימוי החוזר של האישה המעניקה בחסדה משהו מיופייה לגבר. קוטזי כנראה עמד שעה ארוכה ממוגנט אל מול 'חסד רומאי' של  Hendrick ter Brugghen, וחזר לתבנית הזו. ב'מדעי הרוח באפריקה', מין אוראלי הופך להדגמה של חסד, וב-'הפולני' ביאטריץ מאפשרת לעצמה להיות מלוהקת לתאטרון הפנימי של ולקייביץ', בו היא בתפקיד האהובה שדי בעצם נוכחותה וקרבתה כדי לספק את מעריצה. ביאטריץ מעניינת יותר מולקייביץ', משום שהיא כלל לא מתאהבת בו. היא פשוט מניחה לעצמה לגלוש ולהיות הדבר שמתבוננים בו כך, דבר שמסוגל לייצר כל כך הרבה כיסופים, ושנוכחותו היא מתנה.

    זה מחפצן? כן. קצת. אבל למי אכפת כשאנשים בוגרים נכנסים למשהו כזה באופן מפוכח? האם זאת אהבה? לא. האם זאת התאהבות? לא. בטח לא מצידה. זהו ארוס: אנרגיה מוכוונת גוף, יופי, ומבט. אנרגיה רחבה יותר מאהבה, מהתאהבות, וכן, גם מסקס.

דצמבר, 2023

J. M. Coetzee, The Pole, Liveright, 2023

אם צריך לבחור את עשרת הדמויות המרושעות בספרות, מוריס סויפט, גיבור ספרו של בוין, מתחרה מכובד להיכלל ברשימה. אני מציע את הציטוט הבא עבור מי שלא יאמינו לי:

“After Daniel’s death [Swift’s son], there had, quite naturally, been an outpouring of sympathy toward me within the publishing industry, but it hadn’t provoked quite the interest in my work that I had hoped.”

לא מדובר ברוע שהוא חזיון של דם והתעללות. הרוע של סויפט מבעית משום שהוא רגיל: שילוב של שאפתנות נטולת גבולות, אמפטיה שכלתנית (אם בכלל), ואי הזדקקות של ממש לזולת. סויפט מנצל אחרים לצרכיו, ואין שום נקודה בה המחיר עבורם מטריד אותו.

פסיכולוגים ידעו לתת שם למבנה אישיות כזה. אבל בוין קושר אותו למעשה הספרותי, לצורך לכתוב ספרות. סויפט אוהב לכתוב ספרות ושואף להיות סופר גדול. פשוט, אין לו שום יכולת להעמיד עלילה מעניינת. על כן הוא הופך לעלוקת עלילות על גבם של האנשים המקיפים אותו, ובתהליך הזה מחרב את חייהם.

בוין רוקח כך סיפור אודות גבולות הספרות, אודות הבעלות על סיפור, ובסופו של דבר, אודות היכולת לנתק בין המחבר ליצירתו. חלק מאטימותו של סויפט מתבטאת בכך שפרסומו הראשוני קשור לחשיפת ארוע קשה מעברו של סופר מפורסם, שלאסונו בטח בסויפט. חייו של אותו סופר יהרסו בשל העניין שתעורר יצירת הביכורים של סויפט. מן העבר השני, סויפט לא ממשמע את אי המוסריות שלו עצמו, ועד כמה היא אולי קשורה לערך של יצירתו שלו. הרי אם הוא עצמו התפרסם משום שמוסריותו של מחבר (אחר) גורעת מערך יצירתו, הרי גם אי מוסריותו שלו אמורה לרוקן מתוכן את ערך ספריו. לא שזה משנה לו. שאיפותיו אינן קשורות לכתיבה עצמה, אלא למעמד שהיא מקנה, לפרסים, לכיבודים. לכן הרומן נקרא “סולם לשמיים“, שכפי שמוסבר בהמשך הרומן, הוא דימוי לשאפתנות, למנגנון דחיפה שמוביל אותך לשום מקום.

הרוע של סויפט עוצר נשימה. הרגעים העזים יותר בספר, הם אלו בהם מי מהדמויות מנסה להסביר לסויפט מה, בעצם, פסול כל כך בפעולותיו, מבלי שהלה מבין. העיוורון שלו גובל לעתים בקומיות לא מודעת. כמו, למשל, בציטוט למעלה. אבל קומיות אינה הסיבה בגלל כדאי לקרוא ספר זה. הרומן מעורר שאלות אודות הממשק בין אתיקה, כתיבה, וחיים, ולא רק בשאלה (הנדושה) אודות היחס בין מוסריות הכותב לערך היצירה. בראש ובראשונה, בוין מזקק איכות מבעיתה של סופרים: ההתייחסות אל בני אדם מסביבם כנשאים של סיפורים, כמיכלים של עלילות. אז נקווה שהסופרות והסופרים שנכיר לא יהיו המפלצת שהיא מוריס סויפט. אבל משהו במבט שלו—המשתמש-מנצל—לא יהיה זר להם.

כנראה...

     פרט ללגיטמיות של המרת בני אדם לדמויות, הרומן מזמן תהייה אודות ערכה של עלילה טובה. כחוקר שייקספיר, האיש שאולי מימיו לא המציא עלילה בעצמו אלא תמיד שאל אותה, אני האחרון שאגן על חשיבותן של עלילות. אבל היכולת לטוות עלילות של ממש היא בדיוק מה שאין לסויפט – תנו לו עלילה טובה והיתר כבר ירוץ. לכאורה, אם ספרות היא האיך ולא המה, גניבת עלילות לא אמורה לעלות או להוריד יותר מדי. מסתבר שכן. לפחות ברומן זה. [במאמר מוסגר אציין שהעיסוק בגניבה ספרותית או משהו קרוב אליה, עולה לאחרונה ממספר הקשרים: הסדרה “אבירם כץ“, סרטו של וודי אלן "You Will Meet a Tall, Dark Stranger”, The Plot, הקריא להלל של Jean Hanff Korelitz ...בכולם מופיע הסופר שמעיין רעיונותיו יבש, והוא פונה לשאול משהו 'קטן' ממישהו].

     הגעתי לספר דרך המלצה של ידידי רייף מגרגור, פילוסוף שמלמד קרימינולוגיה ביקורתית באדג' היל שבאנגליה. קנינו יחד ספרים בפוילס בלונדון, ושוחחנו על רומנים. רייף התחיל להמליץ לי במרץ רב על כמה שלא הכרתי.

"בחר אחד“, אמרתי לו,  כאילו שאני פול ורז'אק בסרט Breakfast at Tiffany’s, “ואני קונה אותו לעצמי בלי לשאול שאלות." רייף בחר את The Plot, שגמעתי תוך שלושה ימים. כששמע ממני שאהבתי את ספרו של קורליץ, הוא המליץ גם על ספרו של בוין.

יצא שסיימתי את הרומן בסוף טיסה מארצות הברית לישראל. נתב“ג הפך לעיר רפאים. תזכורת להבדל בין רוע ספרותי, מצמרר ככל שיהיה, לרוע אנושי.

נובמבר, 2023

John Boyne, A Ladder to the Sky, Hogarth, London, 2018

ההבדל בין רומן מכתבים זה לאחרים, הוא שכשמגיעים לסופו מתבקש להתחיל את הקריאה מחדש. לא אחשוף, בכדי שלא אקלקל, אבל מה שמתגלה אינו מידע חדש גרידא, אלא מפתח שונה לקריאה כולה. קצת כמו Trust של הרנן דיאז, קשה לכתוב או לשוחח על הרומן הזה...

     אנסה בכל זאת. המכתבים (דוא"ל) הם בין ענבר קוהן לבין אלישע כ"ץ. היא כותבת אליו בגלל רגע בו צפו יחד בתמונה של שילה במוזיאון. היא התייפחה, והוא דיבר אליה, באופן שעורר אצלה השתאות לנוכח אטימותו. ענבר כותבת לו מספר חודשים אחרי שנפגשו. ציר הזמן מתברר בהמשך: המפגש מול הציור התקיים זמן קצר אחרי פטירתה של אמה של ענבר, וההתכתבות עם אלישע התחילה כארבעה חודשים אחר כך. הרומן כולו, אם כן, הנו עיבוד של אבלות על לכתה של אם, אישה שמיזגה בתוכה רגישות ואטימות כלפי אלימותו הרגשית של בן זוגה.

     לכאורה, ענבר מבקשת ללמוד מאלישע את רזי האטימות: כיצד לומדים להרגיש פחות, למַתֵן במשהו את הפגיעוּת. בפועל, היא אינה מחפשת ללמוד מאומה. כשהיא מגיבה לנתק שמציג אלישע, תגובותיה אינן מבטאות קנאה, אלא בוז ושעשוע. במסווה של נסיון לחקות מזג רגשי רצוי, ענבר באה חשבון עם זרות-תוך-קרבה, אותה איכות (גברית) שמאפשרת לגבר להיות תַחוּם אל מול בת זוגו, ולאפשר לו לפגוע בה, במתכוון או שלא (לענבר זה לא ממש משנה).

כשהתכתובת מתחילה לעסוק באיתן, החבר הראשון של ענבר מהתיכון, נחשף שיעתוק בין-דורי של נכונות נשית להיפגע. האם ובתה בחרו לעצמן בן זוג שהוא בה בעת מחונן ואכזר, קסום ומשפיל, אנין טעם וברוטאלי. השַתוּק אצל ענבר, אותו היא מכסה במלל עודף (לא ממש פטפטנות, אבל דבּרנוּת לא מווסתת), קשור בקצרי מחשבה ברגעי שיתוף פעולה שלה עם האלימות המופנית כלפיה. היינו מצפים לזהות בולענים מחשבתיים שכאלו בזיקה לאלימות קשה: פגיעה מינית או פגיעה גופנית של גבר באישה. אבל הרומן מתייחד בהצבעה על אלימות מעודנת יותר, רגשית יותר, בה הגבר מקיים דיאלוג תת-ספי עם דימוי עצמי של אישה, ומכרסם ביסודותיו באופן שיטתי.

     כאן מגיעים לאומנות. הדמויות ברומן מתנהלות במרחבי האומנות הגבוהה. המכתבים עוסקים בציור ובמוסיקה קלאסית, מאזכרים סופרים ופילוסופים. שלושת הגברים ברומן—אלישע, איתן, ואביה של ענבר—עוסקים באומנות, אם כאיסוף, אם כיצירה, אם כתחום עניין בפני עצמו. נכון שהשיח סביב אומנות ומוסיקה חף מחווייתיות, ומגביל עצמו למידע ולשיפוט איכותי נבוב. כך כותבים ומתבטאים אנשים שמתרגמים אומנות לדבר מה אחר—לכוח, להגדרה עצמית מחניפה, להשקעה כלכלית, לנושא שיחה. אבל הרומן פחות מתעניין בהוזלה של אומנות על ידי שוחריה-לכאורה. הזרקור מופנה יותר לשבר שמתקיים בין אנינות טעם לבין מוסר: הגברים הללו מסוגלים לשוחח על ברליוז או מיילס דייויס ובמקביל להשפיל את בנות זוגם. אין בכך סתם חתירה תחת הסטראוטיפ של אלימות גברית, אלא דווקא החרפה שלה עבור הקורבן. מנחם היה לחשוב שהגבר הפוגע הוא לעולם נטול רגישות, דל הבעה, ועיוור לדקויות. לא כך. הרי אם זה שפוגע בי דווקא ניחן ברגישות רבה, אתקשה עוד יותר להבין מדוע הוא מתעלל בי. אולי פשוט מגיע לי?

     אומר משהו על האלימות המאופקת הזו. הגברים הללו לא תמיד מתכוונים לפגוע. הם אפילו יופתעו לשמוע שזה מה שהם עשו. אביה של ענבר, למשל, קובע מפגש עם מאהבת שלו בכתובת שהיא גם שמו של רומן שאמה של ענבר אהבה מאוד. הוא לא התכוון להיחשף שם על ידי אשתו ובתו. זה פשוט קרה. כך נוצר מצב בו הפגיעה אינה רק סביב הבגידה, אלא גם (ומתברר שבעיקר) סביב ההזניה של אזכור הקשור בביוגרפיה התרבותית של בת הזוג. עצם הבגידה פוגע פחות מהבחירה לתווך אותה דרך פרט טכני-לכאורה—שם של ספר שהוא גם במקרה כתובת—שיקר לרעיה הנבגדת. בגידה הופכת מסתם תשוקה לאישה אחרת, לרצון להרע לבת הזוג, אפילו כשהיא אינה יודעת על כך.

ממליץ לקרוא לצד  “חיי פאי".

נובמבר, 2023

סיגל נעים, כשג'ירפה הופכת למגדל אייפל, כנרת-זמורה, 2022

“נטשו את התקווה,“  רועם בקולו אוקטובר 2023 לכל מי שעובר דרכו, כמו השער לתופת של דנטה. מה שנחווה כמדכא עד עפר קודם—אני זוכר במעורפל, אחד, יריב לוין, אבל קשה לי למקמו בבטחה—נראה פתאום כמו חופשה מפנקת באי תאילנדי. מי שירצו בכלל לקרוא, יחפשו כתיבה שמסוגלת לשלב אבל כבד עם אישור-עולם, תוגה שנצבעת בהבהובי תקווה, וויתור תוך תנועה קדימה, לפעמים בלי שברור מדוע.

דווקא אשתי רצתה לחזור לקרוא את ספריו של מאיר שלו אחרי שנפטר באפריל, ודווקא אני הגעתי לכך לפניה. שכנה, פחות או יותר בגילנו, גילתה שיש בביתה שני עותקים של 'עשו', ונתנה לנו אחד מהם במתנה. בדרך כלל כפילות כזו מסגירה שכל אחד מבני הזוג רכש את הספר בנפרד, לפני שאיחדו נכסים. אכן שלו, לבני דורי, זכה למעמד הזה: כמו שלכולנו היו תקליטים מסויימים ('החומה', המופע של סיימון וגרפנקל בסנטרל פארק), כך היו לנו גם ספרים של מאיר שלו, לצד "מאה שנים של בדידות“ או "אהבה בימי כולרה" (כי מי שקראו את שלו, השוו אותו למארקס). כששלו נפטר, נזכרתי מיד ב'כריך הסתתים' שלו מ“בביתו במדבר“. לספרים עצמם לא רציתי לחזור. אך הנה, 'עשו' הכפול היה מוטל שם, אני רציתי לקרוא בעברית, וכך יצא שיכולתי לחזור לכתיבה שגדלתי עליה.

     לא מתחשק לי לחפש להבין את הממשק שבין 'עשו' לסב-טקסט המקראי, וגם לא לצוד אחר ההבחנה בין שלושת רבדי המציאות שנרמזת לקראת סוף הרומן ומנמקת את הפרוזה (נראה לי שההבחנה היא בין מציאות ליטרלית, חלומית, ופנטסטית). מהלכים שכאלו הם בעלי ערך ועניין. אבל שלו אינו ממש שם. בבסיסו, שלו הוא מספר סיפורים. כן, ברור לו שהוא יאלץ לשזור אותם למבנה עלילתי. ברור לו גם שהסיפורים הללו אמורים להתכתב זה עם זה, כדי שהעסק לא יראה כמו הטלאה. אז הוא עושה גם זאת, למרות שהוא לא ממש מושקע במאמץ. זאת משום שסיפוריו הם יותר תמונות בפרוזה -- נראה דמות, נדמיין פעולה, נשמע משפט או ניגון-דיבור--שנותרות בגדר פרגמנט (רומי, בתו של יעקב האופה, שמצלמת ללא הרף את אביה ויוצרת תערוכת צילומים בסוף הרומן, היא מעיין גרסה בדיונית לאופן בו שלו הממשי כותב).

      הנה, למשל, תמונה כזו, העוסקת ב'פונטו דה מסאפאן' – הנקודה המדויקת (“כמשך המחשבה על עפעוף“) בה יש להוסיף את השקדים הטחונים למי הסוכר כשמכינים מרצפן:

כמה ימים לפני הכנת המסאפאן דודתי מתמלאת בחוסר מנוחה של מטילות. מתהלכת ומונה מספרים תורקיים באצבעות ידיה. כך יודעים הכל שהיא מתחילה לכייל את גופה לחישובים הנצרכים.

"כמו סריס בהריון", תרם אבא דימוי משלו.

היא לקחה את מיכאל אל המטבח, ובכף של עץ הטעימה אותו מן המים בהם שרו השקדים. בלחיצות של אצבע ואגודל הפשיטה מהם את עורם החום, והניחה אותם לייבוש על מגבת המאסאפאן המיוחדת שלה, הלבנה והרכה, הנִכבסת במֵי גשמים בלבד ונתלית לייבוש רק בצל. אחר כך טחנה אותם בעלי ובמכתש, בחבטות רכות וסיבוביות, ומִדֵּי פעם הפסיקה ומוללה את הגרגרים, ובדקה את מגעם בחוכמת אצבעותיה הזקנות, כי המאסאפאן אינו טעם בלבד, אלא גם מרקם, ותחושתו, בשעה שהוא מתגולל בין החך ללשון, חשובה לא פחות מטעמו. בלי להיזקק למאזניים שפכה כמות זהה של סוכר לסיר, הוסיפה לו מעט ממֵי השקדים והעמידה על האש. עתה נטלה את ידו של הילד ויחד יצאו מן המטבח כדי להרהר בהמסתו של הסוכר. דודוץ', כאילו חול ניגר בחללי גופה, יודעת לשוב אל תמיסת הסוכר ברגע שלפני הפונטו האמיתי. אז היא תוחבת קיסם של עץ אל הסיר, מרימה אותו לנוכח עיניה ובוחנת את קור הכסף הקרוש שמותירה הטיפה הצונחת.

אני זוכר כיצד היתה עוצמת אז את עינה האחת וממתינה פרק זמן בלתי ניתן למדידה, כמו מן ההקשה על קליד הפסנתר ועד קצה התפוגגות הצליל, וכאשר היא שבה ופוקחת את עינה, היא נעוצה בפני הילד, הלומד את טיבו של הרגע הן מטפטוף הסוכר לידו והן ממבטה שלה הדודה.

… איש בזמנו צעקנו 'פונטו דה מאסאפאן!' ודודוץ' שופכת פנימה את השקדים הטחונים ומכבה את האש... מניחה את הסיר בחבטה על הרִצפה, כורעת ובכוח מערבבת ומערבבת ומערבבת ומניחה את המאסאפאן על השיִש להתקרר. (139-40)

 

את הדבק בין התמונות הללו מספק כאן לא החוט העלילתי הפרוע אלא המספר, עשו, ששמו לא מוזכר במפורש. עשו מגלגל את המעשיות והסיפורים השונים, בירושלים ובגליל, ומשבצם אל תיאור תולדות משפחת אופים - השניים הראשונים אופים בפועל, השלישי רק כותב על אפייה. לחם—הממשיות שלו, ריחו המשכר, ויותר מכל, הליך הכנתו—מהווה ציר מארגן אחר של הרומן. הסינרגיה בין לחם לתנור בו הוא נאפה מועברת דרך הליך בניית תנור המאפייה אותה מקימה המשפחה בגליל. המחזוריות של עבודת הבצק, , חיתוכו, שקילתו, כמו גם האופן בו הבצק מכתיב את קצב העבודה כשהוא מתחיל לתפוח, יוצרים חיבור בין-דורי לא סביב שיחות משותפות, אלא דרך עיסוק. כל זה מוצג תוך המנעות מסנטימנטליזציה של האפייה. שוב ושוב תוזכר הסיזיפיות של עמל האופה, המחיר הגופני שגובה אפייה, הבידוד שהיא גוזרת על העוסק בה, עבודה שמסתיימת כשיתר העולם מקיץ.

     נקודת ציר אחרת היא אבלוּת, הן ממשית, והן זו הקשורה בוויתור. הגברים הנשואים ברומן, אברהם ויעקב, לא מוחלים לנשותיהם על משהו שנגזל מהם כשהתאהבו באותן נשים. אהבה עזה לאישה אינה גואלת אותה ממרירותו של בעלה. עשו מוותר על בכורתו. לאה מוותרת על הנקה. דודוצ' מסתובבת עם שד אחד חסר. ליעקב נגדעת אצבע. לרומי ולמיכאל אין אמא ממשית. לעשו אין בעצם דבר.

האבלות המפורשת ביותר, היא אבלות על בן שנפל בצבא. בימים זוועתיים אלה, המבט נלכד במשפטים דרכם מסביר יעקב מדוע הוא בוחל בטקסי אבלות ממלכתיים:

אני לא צריך אותם ואת החגיגות שלהם! אני לא בעסק שלהם ואני לא מתכונן לשחק את המשחקים שלהם. לא רוצה את האנדרטות שלהם, ואני לא אתן לאף אחד להשתלט לי על החיים!

אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של החטיבה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר... שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זיכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שהיה איתו בכיתה אחת, ושניית הזיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זיכרון של בית הספר. וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה? (182)

 

אוקטובר, 2023

מאיר שלו, עשו, עם עובד, 1991

בגלל שסיימתי לקרוא את הספר הזה בתשיעי לאוקטובר 23, יצא שניסיתי למצוא את הגאון הראשון שדיבר על ספרים כמפלט מהיום יום. לא מצאתי. אני מניח שמי שסברו כך לא חשבו על ישראל בשביעי או בשמיני באוקטובר, וצבר הסיוטים שהתממשו עבור חלקנו, בעוד שהיתר רק מדמיינים אותם...

אז אין לי חשק רב לכתוב על הקומדיה האקדמית של שומאכר. כואב לי יותר מדי על מאות צעירים שנרצחו או נשבו, רובם בגילאים של הילדים שלי, על הוריהם ועל מה שהם איבדו, על האימה של מי שנחטפו ומי שילדיהם נעדרים, על חוסר האונים של קורבנות שהסתתרו שעות ארוכות, ללא נשק או תקווה לחילוץ, וכל זאת תוך חרדה לעתיד לבוא ולסבל שעוד יגיע. אני כבר קורא ושומע אנשים שיודעים את מי להאשים, ויודעים מי צריך להתפטר, ולמקם בבטחה את המחדל. אני עדיין לא שם. הרגש הבסיסי שאני חש הוא תוגה. צער גולמי, כזה שלא נראה שהולך למקום כלשהו. היה לי אולי קל יותר לוּ הייתי נקרא למילואים. אבל אני כבר לא בגיל.

 אני גם מופתע מהאופן בו ארוע בסדר הגודל הזה לא מייצר דיסוננס, ולו גם קל, אצל מי שבקלות רבה כל כך רואים בו לא יותר מהדגמה נוספת של אמונותיהם הקודמות. בימים כאלה, מותר לימין להיות קצת פחות ימין. לשמאל להיות קצת פחות שמאל. קורטוב של ספק עצמי נראה לי מתבקש. אולי קל להבין מדוע היסוס כזה לא צץ: השאיפה להיות בטוח במשהו, נאחזת נואשות באפשרות להאשים מישהו. כשביטחון האישי נפרץ, מנחם לחשוב שלו היה ראש ממשלה אחר, לו לא היה כאן שמאל, לו לא היו הסכמי אוסלו, לו ישראל הייתה מוסרית יותר, לו ישראל הייתה מוסרית פחות, לא היינו מתאבלים על המוני צעירים שמביטים אלינו ממסגרות שחורות זעירות, כדי שכולן יוכלו להידחס לתוך גיליון עיתון... כי להיכן יצניח אותנו הצער אם נוותר לרגע על הפיגומים הסיבתיים שמאפשרים לנו לחיות כאן: אם א' אז ב', אם לא א' אז לא ב'?

אבל אנסה לכתוב על ספר....

The English Experience (כנראה) מסיים את טרילוגיית (?) הקומדיות האקדמיות של שומאכר. הראשון(2014)  Dear Committee Members, הוא יצירת מופת. השני, The Shakespeare Requirement (2018), סתם מצחיק ונוקב. The English Experience, השלישי, מצליח להיות גם משעשע וגם נוגע ללב. ג'ייסון פיטגר, המרצה לכתיבה שהיה גיבורם של שני הספרים הקודמים, מככב גם כאן. הפעם פיטגר הוא ראש חוג שהרקטורית שלו סוחטת ממנו נכונות ללוות סיור אקדמי לאנגליה, עם אחד עשר משתתפים. פיטגר הלימוני, אינו הבחירה הראשונה של הרקטורית. מי שקראו את שני הספרים הקודמים, יבינו מייד עד כמה הליהוק שלו לתפקיד מהווה בחירה אומללה. (ומי שלא קראו את הספרים הקודמים, יבינו זאת מהר מאוד.)

     תחכומה של שומאכר, קשור בהחלטה מבנית למסור לא מעט מרבדי העומק של ההומור דרך מטלות הכתיבה שהכיתה נדרשת להגיש. ב – Dear Committee Members, שומאכר הראתה כיצד, אם מותחים מעט את גבולות מכתב ההמלצה כסוּגת כתיבה, ניתן להפוך מכתבי המלצה לאשנבי הצצה מרתקים אודות עולם מקצועי (מרירותו של פרופסור למדעי הרוח). ב- The English Experience, שומאכר נשענת על תכסיס דומה. היא הופכת את המטלה האישית נטולת הברק (כל המטלות שהכיתה מגישה נעות מהסתם תלוש, לבלתי נהיר, לצפוי, לבנאלי, לרדוד, או לקיטשי), לאמצעי דרכו נבין משהו הן אודות אותם צעירים וצעירות, והן אודות הנתק בינם לבין פיטגר.

     כן, לרומן יש הרבה מה לומר אודות עוני עולמם של צעירים שמגיעים לאנגליה מבלי לראות בה דבר. לסטודנטים הללו אין עניין היסטורי, תאטרלי, אומנותי, קולינרי, או אחר. הסיור האקדמי שלהם הוא תיירות מהזן השטוח ביותר, באיצטלא של קורס אקדמי. אז לא, הרומן של שומאכר אינו “דלדולה של הרוח באמריקה" של בלום – אותה התקפה נוקבת על שטחיותם של הסטודנטים שבלום פגש בשיקאגו. אבל עבור מי שמלמדים מדעי הרוח בישראל 23, הדלות אינה לגמרי זרה.

     צריך לדייק כאן, כדי לא להעליב ולהכליל. מרצות ומרצים מסוגי, ידעו לספר על סטודנטים מעולים ונלהבים. אבל לצערי, הקריקטורה של שומאכר לוכדת לא מעט מהפנים השונות של מי שהגיעו ללימוד הגבוה שלא על מנת ללמוד. רוב הדיוקנאות של שומאכר--אם קולפים מהם את העילגות--מציגים תבניות מוכרות לעייפה עבור המרצה: קורבנוּת (סטודנטית שמסתתרת מאחורי מחלתה ומצפה/דורשת 'רגישות' מצד היתר), אישור עצמי נרקסיסטי (צמד סטודנטיות שמגישות אך ורק עבודות בעלת פן אומנותי, ובעצם משדרות למרצה שהמורה האמיתית שלהן כבר אישרה את העבודות, כך שאין משמעות מיוחדת לדעתו), 'לוחמת צדק' (סטודנטית שממחזרת לעייפה טיעונים אודות הדרה או אי צדק קולוניאלי או מגדרי), ומספר סטודנטים שאינם מבדילים בין האישי שראוי לחבר לתוכן אקדמי, לבין סתם תוכן ביוגרפי שהצגתו הפומבית רק חוסמת לימוד, ועוד.

     אין אחד מאחד עשר הסטודנטים שפיטגר מלווה, שנרשם לקורס על מנת ללמוד, לא מפיטגר ולא מאנגליה (אחד מהם למעשה אינו נוכח כלל, אלא מיד עוזב את אנגליה ומסייר בארופה ומיידע את הקבוצה אודות מיקומו המשתנה). זאת ועוד, בתרבות ריצוי הלקוח שהחינוך הגבוה הפך להיות, אין ציפייה שפיטגר ינסה לאתגר או לשנות את העמדות הללו. הוא מלוהק אל תוך התאטרון הפנימי של אותם סטודנטים. הוא אמור בראש ובראשונה לתקף את דעתם הטובה על עצמם, או רק לאשרר משהו שהם כבר יודעים. פיטגר ותיק דיו כדי לתחם את מעורבותו ההוראתית לשוליים. ההבלגה שלו מעוררת השתאות. אבל ברור שלוּ באמת היה אומר את דעתו, הוא מיד היה מואשם בשלל חטאי חוסר רגישות. המרצה הטוב הוא בעצם זה שמצליח לסיים את הקורס מבלי שהתלוננו עליו.

     פרט לפן הביקורתי הזה, תחכומו הקומי של הרומן קשור בבניה של נקודת מפגש אנושית, לא הוראתית, בין פיטגר לבין כמה מהסטודנטים שלו. כשהם חווים צורות שונות של אובדן, יוצא שגם פיטגר מתמודד עם הסכנה לאבד לתמיד קשר שהוא נאבק לשמור עם פרודתו, שמתכננת מעבר למקום מרוחק. פיטגר, שלאורך הרומן נפצע ונחבל, מתמוטט לגמרי, באופן שסיבותיו ברורות לנו אבל לא לו. כך פתאום מתגלה שסיפורים שונים הקשורים באבלות מתכנסים יחדיו לרגע של חיבור, לא בין מורה לתלמידיו, אלא בין אנשים שמעבדים אובדן. הניצוץ הקומי המקסים-מריר שמתלווה לכל זה, הוא שפיטגר מתמוטט במרחצאות העיר באת', כשהוא מוקף בשחקנים שמתחפשים ללגיונרים רומיים. קצת כמו שהסיור שהוא מעביר מתחפש לקורס.

אוקטובר, 2023

Julie Schumacher, The English Experience, Doubleday, 2023

“Societies can be built, but communities are felt…”

אני לא ממש זוכר כיצד גיליתי את סטגר-סטרונג. קראתי את ספרה השני Want, ומיד כתבתי עליו מאמר. Want העביר באופן עז עבורי, את הפגיעוּת של מעמד הביניים הגבוה. בניגוד לאופן הצפוי בו כתיבה על precarity (פגיעוּת? שבריריוּת?) במציאות ניאוליברלית נוטה לעסוק בזיקות שבין חולשה לבין מגדר או גזע או מעמד נמוך, מצאתי אצל סטגר-סטרונג יכולת להציף את הסכנות האורבות דווקא למי שלכאורה זכו להגנה. היא שוב ושוב מתמקדת ב'פריבילגים': צעירים וצעירות שגדלו בחממה. הוריהם, בני דור ה X , לא חסכו אהבה ומשאבים בטיפוח כישוריהם. עם זאת, ברי המזל הללו מוצאים את עצמם נרמסים תחת כוחות שהופכים את ההכשרה שקיבלו לכמעט פתטית.

אם למקד עוד יותר, בכל שלושת הרומנים שלה, סטגר-סטרונג כותבת על צעירות משכילות, בעלות שאיפות אומנותיות ואינטלקטואליות, ברגע בו הן הופכות לאימהות, ונדרשות לשעתק תנאים מיטביים לילדיהם, וזאת בעולם שהשתנה. הן מצפות מעצמן להיות עצמאיות, וכך גם בני זוגן. במקביל, הן רוצות לספק לילדיהם ילדות לא פחות עוטפת מזו שהן זכו לה. בדיוק את זה הן אינן מסוגלות להעניק בהינתן הכיוון המקצועי אליו צעדו. בני הזוג של אותן נשים מתוסרטים לא פחות. למרות שהמציאות הכלכלית-תרבותית עברה שינוי ואינה תומכת בכך, אותם גברים לכודים בניסיון להיות גם מפרנסים יציבים, גם הורים מעורבים, וגם להגשים את עצמם בעבודה משמעותית.

אז סטגר-סטרונג כותבת את משבר השכבה היוצרת (the creative class) האמריקאית. אבל היא בעיקר כותבת אִמהוּת - כך ברומן הראשון שלה Hold Still, כך ב Want, וכך גם ב Flight. הזרקור מופנה לאם צעירה, אבל ברקע נחשפים גם היחסים בין האם הצעירה לבין אמא שלה (גברים, אצל סטגר-סטרונג, בעיקר מלוויינים התרחשויות בין נשים). הרומנים מתמקדים בחיבור שבין אמהוּת לחרדה, בשפה הגופנית של אמהות, באופן בו האם חווה הזנה, באופן בו אישה מייצרת אמהוּת עקיפה--לתלמידה שלה ב Want, למטופלת שלה Flight.

אוסיף גם שבכל שלושת הרומנים שלה, מופיעה דמות של אישה שרצה מרחקים ארוכים בשעות הבוקר המוקדמות ממש. [אני מציין זאת משום שאני חב לסטגר-סטרונג את ריצות הבוקר היומיות שלי. אני רץ כבר המון שנים, אבל הניסיון לרוץ כל יום בתחילת היום, כפי שאני עושה כבר שנתיים וחצי, נבע מקריאה ב Want].

Flight מתאר את חג המולד הראשון שחוגגים מרטין, הנרי, וקייט (ובני זוגם וילדיהם), ללא אמם, הלן, שהלכה לעולמה. הלן לא הייתה רק אמא, אלא הדבק הרגשי של המשפחה: זו שבגללה נפגשים, זו שיודעת לפוגג מתחים, זו שמסוגלת לקבל את המחוּתנות והמחותנים בנעימות. חג המולד הנוכחי יאתגר משפחה בשלבי המפץ הגדול שלה, וידרוש ממנה להמציא את זהותה מחדש. האם מותה של הלן יותיר שלוש משפחות גרעיניות שכל שמחבר בינן הם קשרי תועלת ונימוס? האם האנשים הללו ישכילו ליצור מחדש קהילה (משפחה היא הקהילה הראשונה שלנו)?

אז דמותה של האם הכמעט מיתית הזו, חולשת על נשות הרומן ועל הציפיות שלהן מעצמן ומהאמהוּת שהן מעניקות. פרט לקייט, בתה של הלן, שתי המחותנות, טס ואליס מרתקות במיוחד: טס בחרדתיות ובאופן בו זו מאוזנת דרך יעילות מתמטית (וכן, ריצות בוקר...), ואליס, שבעצם לא הצליחה להרות, ואיבדה את הסיכוי לכך אחרי הריון כושל חמישי.

האווירה הסמיכה שהרומן יוצר, מאפשרת לסטרונג לעסוק ברבדי העומק של זהות, דרך הצבת הדמויות בשיחות טעונות זו מול זו במהלך החג. חמשת הילדים שמתרוצצים ברקע הם בעיקר עול ומקור דאגה. שלושת הגברים שנכנסים ויוצאים לא תורמים הרבה מעבר למעשיות שימושית. הזרם הרגשי-זהותי הממשי הוא בין נשים.

למרות שהפרוזה של סטגר סטרונג ישירה וכמעט שקופה, מצאתי את עצמי דומע לקראת סוף הרומן -- חווייה שאיני זוכר שעברתי. זאת ברגע ששילב בין משבר מרכזי ברומן, לבין המון רבדים של מקריות, אותה מקריות שבונה את קו התפר בין סוף טוב לקטסטרופה. האופטימיות של הרומן משכנעת, משום שמרוויחים אותה דרך לא מעט סבל, שמאפשר לאנשים שהיו פעם קהילה ליצור מחדש את החוזה המשפחתי אחרי שעמוד התווך הקודם קרס.

Lynn Steger-Strong, Flight, Mariner Books, 2022

אוקטובר, 2023

כשנעמי מנדל שולחת אלי המלצה לספר, אני לא שואל שאלות. אני מזמין. נעמי חשבה שהרומן של גסן יעניין אותי בגלל מחקרי אודות ניאוליברליזם. היא לא טעתה.

לא יהיה מוגזם לטעון ש - A Terrible Country  מתאר התאהבות הדרגתית של הגיבור, אנדרי קפלן, ברוסיה (המדינה). אנדרי היגר מרוסיה לארה“ב בצעירותו ושב אליה כבוגר ב 2008 כדי לטפל בסבתו. הגיבור מפוכח לגמרי אודות חסרונותיה של רוסיה (כותרת הרומן מוטחת ברוסיה מספר פעמים לאורך הספר). הרומן הוא צוהר המשקיף על שינויים טקטוניים שמוסקבה עברה בעשורים האחרונים, בראש ובראשונה התפתחות מעמד של עשירים מופלגים. הרומן מתחקה אחרי ההשלכות החברתיות המיידיות במדינה שאף פעם לא פיתחה תשתית מוצקה של זכויות אדם. במוסקבה שאנדרי פוגש, רווחת מעיין שיטת קאסטות בלתי מדוברת, המגולמת בחנויות, בסוגי המכוניות, ברמה שונה של ביטחון ושל חשיפה לסכנה.

רוסיה עוברת ברומן כמדינת מאפיה לכל דבר, בה מניעים כלכליים שולטים על כוח משפטי-משטרי. במקרה הטוב, קפיטליזם כזה בא לידי ביטוי בסתם הפללה של היריב החלש יותר. במקרה הרע, מפעילים פושעים כדי לפגוע במי שלא מבין מיד מה שהוא מתבקש להתנדב לעשות (למי שפגשו את הודו דרך הרומנים של רוהינטון מיסטרי או ארווינד אדיגה, משהו מכל זה ישמע מוכר...). הרומן נפתח, למשל, בצורך לרשום את דירת הסבתא על שמו של אחד מנכדיה. מסתבר שבאזורי הביקוש התרחשו יותר מדי מקרים של תאונות קטלניות מפתיעות לבעלות דירות מבוגרות. בהמשך יורים במישהו אחרי שדורשים ממנו להעביר בעלות על דירה, או שוכרים בריונים להכות מפגינים שדורשים זכות להתארגן, קצת כמו אנגליה של המאה התשע עשרה.

אבל למרות כל זאת, במקום דחייה, אנדרי נמשך יותר ויותר לרוסיה שהוא רואה. כשהוא מתפלמס עם אקדמאי חלקלק שמגיע מארה“ב לרוסיה לביקור, העימות נסוב בדיוק סביב הפער בין ביקורת נוקבת שמבליעה אהדה למדינה מול ביקורת שמסגירה רק זלזול. (לא יכולתי שלא לחשוב על ההקשר הישראלי המקביל, והאופן בו חלק מהביקורות הלימוניות יותר המוטחות בישראל מצד כמה מידידי הטובים ביותר, נוטפת סלידה מהמקום ומייחודו.)  באופן הזה, הרומן של גסן נמנע מהבכיינות הקודרת המאפיינת כתיבה אודות מקומות קשים, מבלי לגלוש לסנטימנטליזציה או לעיוורון. אנדרי רואה דברים שהיה מעדיף לוותר עליהם, אבל גם חש יותר ויותר כמו בית.

כדאי לומר משהו אודות סבתו של אנדרי, אמה אברמובנה, והקשר המתוק בינו לבינה. יש משהו נוגע ומיידי בדאגתו הכנה של אנדרי לסבתו, והאופן בו הוא מטפל בה. השניים גרים יחד בדירה זעירה, ולמרות הצפיפות והשטיון שלה, החיבור בין השניים חם ועמוק.

הפרוזה של הרומן מדוללת ביותר, בטח אחרי שמגיעים אליו, כמוני, אחרי קריאה בשרלוט ברונטה. כתיבתו של גסן כמעט עיתונאית, מאמר ניו ז'ורנליסטי שהתנפח להפתעת כולם לספר (בין שורות 'אחרית הדבר' עולה שכך כנראה נבנה הרומן – גסן הוא עיתונאי). אבל אם מכיילים את הציפיות בהתאם, גסן מתגמל באופנים שונים: למשל, כשחשבתי על הקפיטליזם הסמכותני שהוא מתאר, חשבתי גם על ייחודו של ההקשר הרוסי: חברה שבאופן חוזר נאבקה על אידיאלים אנושיים נעלים, איכות שלאו דווקא ניתן לייחס למדינות מקבילות בהן התפתח קפיטליזם סמכותני, כמו הונגריה או סין. קבוצת הצעירים אליה אנדרי משייך עצמו בהחלט מדגימה את האיכות האידיאליסטית הזו, ומבהירה את אחד מהטעמים לחיבתו של אנדרי למקום שהוא מגלה מחדש.

יצא שקראתי את הרומן תוך כדי צפייה חוזרת ב'האמריקאים' הנפלאה. יש מובן בו הסדרה המופתית שיצר ג'ו וייסברג מעמידה תמונת מראה לרומן של גסן. אצל גסן מתפתחת אהבה למדינה למרות ליקויה. ב"האמריקאים“, לעומת זאת, חלק מהקושי עבור שני הסוכנים הסובייטים שחיים בזהות בדויה בארצות הברית, הוא דווקא לסרב שוב ושוב לאהבה שהמקום עצמו משגר כלפיהם. הסדרה עמוקה יותר מהספר בחשיפת הנימים הדקים יותר של סרוב לקשר דרך תחזוק זהות אידאולוגית שהופכת להיות יותר ויותר תלושה. אבל גסן אקטואלי יותר לישראל של שלהי 2023, בה איתור סיבות לאהוב מדינה על אף פגמיה, הופך למאתגר הרבה יותר...

ספטמבר, 2023

Keith Gessen, A Terrible Country, Viking, 2018

כיצד תכתב התאהבות של אישה בגבר? אולי כך:

“Why do you remain pertinaciously perched on my knee, when I have given you notice to quit?”

“Because I am comfortable there.”

לא קראתי את הרומן הנפלא הזה בגלל ההומור שלו, אבל כשהומור צף, ותמיד כחלק מדו-שיח, נדירותו מאירה את ההתרחשות והופך דמות מרשימה לכובשת:

“You examine me, Miss Eyre,” said he: “do you think me handsome?”

I should, if I had deliberated, have replied to this question by something conventionally vague and polite; but the answer somehow slipped from my tongue before I was aware, “No, sir.”

ברונטה מאפשרת לשיחה להיוותר חפה מפרשנות. כשחוויית הקריאה כל כך ספוגה בעולמה של ג'יין ובנימי הרגש הדקים של עולמה, הכוח של דיאלוג שלדי, בלתי מבואר, פותח מרחב דמיון עבורנו, ומאפשר לנו להשלים את איור הדמות:

“Am I hideous, Jane?”

“Very, sir; you always were, you know.”

ההומור תואם את הפן הבלתי מתנצל של ג'יין, האופן בו, ללא מניפסטים, היא תופסת את עצמה כשוות מעמד לגבר שמדבר איתה. לאורך הרומן, בנכונותה להתעמת עם המשפחה האומנת המתעמרת בה, או בשיחות שלה עם רוצ'סטר, בטחונה בשוויון שלה נותר בלתי מעורער--ללא קשר למעמד או מגדר. בפועל, היא זו שמציעה נישואין לרוצ'סטר, והיא זו שבוחרת בו שוב, אחרי שהיא החליטה לנטוש אותו. ללא שמץ לעומתיות, היא עומדת על ערכה, ובגלל המקור הדתי שלא אמונתה בשוויון, היא גם לא תופסת את מי שנמוך ממנה מעמדית כראוי לבוז.

כל זה מייצר הערכה לדמות. מזמן לא הרגשתי כך—מין כבוד—לדמות ספרותית (אני חושב על ג'ון קולטנברונר של אגולף ב"אדון החצר“). איכשהוא, למרות שמסגרת הרומן היא מלודרמטית—הדמויות  הן או טובות או רעות, ולג'יין עצמה אין חסרונות—שרלוט ברונטה מצליחה לשמור על אמינות רגשית, ואמת של מצב. אפילו הרגעים בהם ג'יין עלולה למעוד ולהינשא לסיינט ג'ון, מעיין סוהרסן קדוש שהזכיר לי גרסת נעורים של קזאובן של ג'ורג' אליוט, נובעים מסכנה הטמונה באיכות חיובית של ג'יין: נכונותה להתמסר ולחפש לממש את הגבוה והנאצל. רק בגלל זה מצליח הצעיר העבש הזה לחדור לליבה.

מתחשק לי להגיד שזהו רומן מושלם. אולי כי קראתי אותו מעט אחרי שקראתי את 'חינוך סנטימנטלי' המשמים של פלובר: רומן עצל, מפוזר, נטול כוח או קצב. אצל שרלוט ברונטה אין תפנית מיותרת. הכל עובד, מנומק, חכם. על זה נוסיף את האנגלית: משפטים ארוכים שמסוגלים לשמור על קריאות לאורך שורות רבות, פרוזה מענגת, שהאומנות של מעשה הרכבתה אינה מורגשת.

קראתי את הרומן במהדורה בכריכה רכה שהייתה אצלנו המון שנים. הספר הודפס ב 1963 וכך הוא גם נראה ומרגיש (ולא, אין כאן את החדווה של קריאה במהדורה ישנה טובה, אלא חשש שהספר יתפרק במהלך הקריאה -- לפחות פעמיים עצרתי כדי לחזק בסרט דביק את הכריכה...). קשה לי להאמין שעותק זה ישרוד קריאה נוספת, אבל גם קשה להשליך משהו שהסב לי סיפוק רב כל כך.

("הפרופסור", רומן אחר שלה, עושה את דרכו אלי...)

Jane Eyre, Charollote Bronte, Penguin, 1963

ספטמבר, 2023

מזמן לא היית לי תחושה שגיליתי סופר, מישהו שמתחשק לי לקרוא את כל מה שכתב. בפעם הקודמת זה קרה לי עם הווארד ג'ייקובסון הנפלא. כעת מגיע תורו של ריצ'ארד ראסו...

כתבתי כאן בעבר על Straight Man שלו. מה ששבה אותי באותו רומן היה ההומור. אני מהקוראים שמתמסרים להומור משובח. אצל ראסו ההומור חף מזרמי עומק, מבלי להפוך שטחי. אצל סאם ליפסייט ההומור טבול במרירות, אצל הווארד ג'ייקבסון הצחוק מתעורר כשהסתרה של פרוורסיה נכשלת. ראסו מייצר הומור שלא שולח אותי למקום אחר...

את Chances Are רכשתי בחנות ספרים באנגלית באופסלה בשוודיה (The English Bookstore). חיפשתי ספר אחר שלו, את Empire Falls שזכה בפוליצר, אבל (למזלי) לא היה בחנות (Empire Falls ממתין לי כעת על המדף, בכריכה קשה).

Chances Are כלל לא מנסה להצחיק. הוא מועסק בסיפור מינורי: חברות ארוכת שנים בין גברים, סוד הקשור באישה ששלושתם היו מאוהבים בה, פתרון הדרגתי של החידה, תוך העברה, על הדרך, של סיפורי חיים שלמים.

מסירת העלילה ברומן כזה תקלקל. אז אומר כך: כתיבת הגברים של ראסו מדוייקת ומלאה. ההתמקדות שלו באיחוד מחדש של חברים שלמדו יחד במכללה, לוכדת גם את המבט לאחור על החיים שהיו (הם בני ששים ושש בעת המפגש הזה) וגם הרהורים אודות החיים שיכלו להיות להם. האהובה המשותפת לשלושתם והכיסופים שהיא מעוררת מאפשרת לראסו לבחון את המקום של פנטזיה בחיי גברים, אהבת הנעורים שלא התממשה, והאופן בו היא ממשיכה לבצבץ גם אצל בעלי נכדים. אל שני אלה מתווסף העיסוק ביחסי אבות-בנים, תמה כה מרכזית בספרות אמריקאית עכשווית (אני חושב כאן בעיקר על ליפסייט, אבל גם על Bewilderment של ריצ'ארד פאורס, והרשימה עוד ארוכה). כולם מועסקים בזיהוי של שיעתוק אבהי ורתיעה ממסירה בין-דורית של האבהות הגדועה שקיבלת...

כשהעשן מתפזר ופרטי הסיפור של אותה נערה נחשפים, מתברר שאיש מהם לא באמת הכיר אותה, גם לא מי שלכאורה “היו“ איתה, כך שלאהוב אותה, לא ממש היה אפשר. אבל הסודות קשורים גם לחברים עצמם, ולתכנים שהם מסרבים לחשוף, זה מול זה. 'חברות גברים ארוכת שנים'—טופוס ספרותי מוכר—מתגלה פחות בתור סלע יציב, ויותר כמין גבינה שוויצרית: המון גבינה, כן, אבל גם הרבה חללים משמעותיים.

אין כאן שפה עשירה, תובנות, תועפות רגש, או הומור. אבל יש ברומן זה מסירה מדוייקת, כובשת, וחדה להפליא של מצב חיים וחשבון הנפש שהוא מעורר.

מומלץ בחום לגברים מגיל ארבעים וחמש צפונה...

אוגוסט, 2023

Chances Are, Allen & Unwin, 2019 

אם 'קלאסיקה' פרושה שרידות אל מול קריאות שונות לאורך זמן, הרומן של פלובר אינו עומד במבחן. ב'החינוך הסנטימנטלי' שלו אין חינוך. סנטימנטליות דווקא יש. המון.

 האיכות החיובית ביותר שאוכל לייחס לרומן מפוטפט זה, היא שקיבלתי אותו במתנה ממחזור 'אמירים' שריכזתי במשך שנה, ושיצא לנסיעה לימודית לפריס. פלובר כנראה לא החליט איזה סוג של רומן הוא כותב. לכאורה מדובר ברומן חניכה. בפועל, פרדריק מורו נותר קליפת התנהלות בעולם מבלי שברור לנו מה עובר דרכו. רומן חניכה אמור להציע ציר התפתחות. אבל מורו סתם תקוע. אהבתו היבבנית לאישה נשואה נמשכת לאורך הרומן כולו. זה עשוי היה להצליח לפלובר לו היינו זוכים לקבל הצצה לכמיהה לא ממומשת ומה שהיא מעוללת לנפש. במקום זאת אנו מותשים, עדים לכרונולוגיה, אבל לא להתפתחות, לא של רגש ולא של שכל. זאת ועוד, אודה שאפילו אני, שמצטיין ברגישות מגדרית קהה למדי ובדרך כלל אטום להחפצה מובלעת, התקשיתי להתעלם מהפטישיזציה של נשים מצד מורו, מצד המספר, ונראה לי מצדו של פלובר עצמו. נשים ברומן הן טבע כמעט דומם. פלובר העניק לפרדריק שלו ארבע כאלו: גברת ארנו המלאכית, האמהית, והבלתי מושגת, רוזאנט הספק קורטזנה המוחזקת, הצוהלת והמינית, לואיז רוק, המתבגרת הבלתי מעוצבת הנלהבת, והגברת דמברז, אשת החברה העשירה שמתאלמנת במהלך הרומן. פרדריק מלהטט בין כל הארבע, תוך הסתרת קיומן זו מזו. הנקודה היא פחות האי מוסריות שלו (כן, הוא גם מגעיל), ויותר דלות המחשבה המתבטאת בדהומניזציה שהוא מבצע להן דרך המסגור שלהן למשבצות הללו.

פלובר יכול היה להחליט שהוא כותב על דמות דוחה. הספרות גדושה בכאלו. אבל הוא לא הכריע שעל זה הוא כותב. לכן, אחרי חמש מאות עמודים, לא ברור מה מעסיק את גיבורו ברגעים שהוא אינו מתעתע בנשים או עורג אליהן. מה מפיח בו תקווה? מה הוא היה רוצה להיות? מה חשוב לו, פרט לגברת ארנו? חברים של ממש אין לו. עניין פוליטי אמיתי לא היכה בו שורש. אין בו חיבה לעסקים, קשר משמעותי עם אימו, נהנתנות כובשת. אודה שקיוויתי שהוא יתאבד...

כשמשעמם לפלובר, וכשהוא מחליט שהוא לא כותב רומן חניכה, הוא פתאום מחליט שהוא בעצם כותב רומן היסטורי. רק שההיסטוריה שהוא מספק עצלה: בעיקר ציטוטים משיחות על מה שמתרחש, מבלי לנסות לייצר הבנה (לזכות הרומן של מרלון ג'יימס שקראתי בחודש שעבר ונטשתי באמצע, אומר שהוא בהחלט מדגים כיצד כותבים רגע היסטורי באמת). כשפלובר משתעמם גם מההיסטוריה, הוא פתאום מופיע בפנינו ככותב טבע. רוזאנט ומורו מטיילים ביער ומגיבים לעולם מסביבם על גווניו וצליליו. אבל כשהרומן כולו חף מכל התייחסות למרחב ההתרחשות—פלובר אינו מתאר עצמים וחללים, הוא סתם מציין שהם שם—המעבר החד לטבע צורם (ולא, לא טמונה כאן תובנה עמוקה אודות התעוררות של הדמויות הללו לעולם ברגע ההוא דווקא...).

בכריכה האחורית מסופר שפלובר היה מלטש בקפידה דפים מהרומן במשך שבועות. אולי כך עשה. אבל לפעמים, כדאי פשוט להיעזר בעורך...

אוגוסט 2023

גוסטב פלובר, החינוך הסנטימנטלי, 1869, הספריה החדשה, תרגום משה רון (2023)

הקדשתי שלושה שבועות לספר זה, ונטשתי אותו במחציתו, באזור עמוד שלוש מאות, כשעדיין משתלם לעצור...

ישנם ספרים שהם כמו טיפוס על הר. אתה נכון למאמץ, אבל מקווה להגיע לנקודות תצפית מרהיבות. אולי הנוף ישתנה באחת? אולי סתם יהיה יותר קריר?  רומן ארוך --אלינור קוטון, ויקרם סת'--מבטיח התמזגות איטית אל תוך עולם אחר שמלווה אותך שבועות וחודשים. אך כשרומן ארוך מתנהג כמו רומן קצר, הוא מפר חוזה לא כתוב איתנו (טוב, איתי…). לא היית לי שמץ טענה למארלון ג'יימס, לו ספרו היה מסתיים פחות או יותר היכן שעזבתי אותו. יש לספר מעלות רבות: הנאמנות לאנגלית ג'מייקנית בעלת משלבים שונים הקשורים לדמויות הדוברות המשתנות (הרומן הוא מעיין רשומון של ניסיון ההתנקשות בבוב מארלי ב 1976), למשל. בעיקר אהבתי את היכולת של ג'יימס לתאר מצוקה עזה מבלי לגלוש לאמפטיה: מבינים מדוע צבר אומללים מנסה להתנקש בגיבור ג'מייקני כמו מארלי, מבלי ממש להאמין בכך, אבל מבלי שיש אפשרות לגנות אותם (זה גם די מיותר, בהינתן גורלם המזוויע). ג'יימס מצליח ליצור שחזור אמין ומפורט של עולם רחוק, ולהחיותו כחוויה ממשית, בדיוק מה שספרות טובה מסוגלת להעניק. אולי משום כך זכה הספר בפרס הבוקר ב 2015 (וכן, הוא גרם לי להאזין שוב למארלי). 

אבל... על אף מעלותיו, הוא מייגע, וגולש ללא צורך לאלימות סדיסטית שרק חותרת תחת אמינותו.

יולי, 2023

A Brief History of Seven Killings, Marlon James, Riverhead Books, 2014

לזוועתי גיליתי ש'אקדמון', חנות הספרים של הקמפוס, נסגרת לצמיתות. רכשתי בה ספרים עוד כשהייתי סטודנט והיא הייתה מבנה דו קומתי, ולא שעטנז של כל בו וחנות ספרים (ולא, אני לא חושב שסגירתה אומרת שסטודנטים רוכשים היום ספרים אלקטרונים, יש לי סיפור עגום יותר לספר, אבל לא אפנה אליו כעת). אז עברתי על חמשת הספרים שנותרו על אחד המדפים. התמזל מזלי, ודרך מקריות מוזרה זו, הגעתי לספרו של הירשפלד: הספר האחרון שרכשתי ב'אקדמון'...

הירשפלד הוא קולגה. הוא אחד מהקוראים הצמודים המענגים שאני מכיר. אבל יצא שהכרותי אתו הסתכמה להאזנה להרצאות שלו. לא יצא לי לקרוא אותו ממש, (כמעט שלא: בימי כמבקר צעיר ב"הארץ" כתבתי פעם על חיבור שלו שמשווה את איוב לעקדה). הנושא של הספר סקרן אותי: רשימות שהוא כתב אחרי מותה של אשתו, בתיה גור, שהייתה, בין היתר, המורה לספרות של אשתי, בבית הספר "התיכון ליד האוניברסיטה“, בשנות השמונים. אבלות הייתה במחשבותיי באותם רגעים, כי בדיוק יצאתי מארוע לזכרו של עמי דיקמן, וגם ישבתי סמוך להירשפלד עצמו, כך שחוטים שונים קשרו יחד את רכישת הספר למה שעברתי קודם לכן.

כתיבת האבל של הירשפלד היא כתיבה באדוות, במעגלים רחבים, בשיטוטים לכאורה פזורי-דעת. הקטעים, המסות, השירים, הניתוחים, מזמינים קריאה פעילה, קריאה שמסבירה לעצמה את הקשר בין התכנים לאבלות. או אז נפער עומק מפעים, מרחיב דעת. מה הקשר, למשל, בין מתכון לגפילטע פיש לבין אבלות? מה הקשר, למשל, בין רגע בעתה בו אתה מתבונן פתאום באדם אחר שדומה לך להפליא, לקשר אוהב עם אישה שכבר אינה?

אז זהו, שיש קשר. כי לפעמים אבלות על אהובה מקפלת בתוכה גם את הקשר עם הוריה ועם הטעמים שפגשת דרכם ואתם. ולפעמים המבט המאשר של האוהב בוחר ויוצר את היפה בך ברגע שההזדקקות לכך מצידך, כואבת ממש.

באחד הקטעים, הירשפלד מתמודד עם המוקש שפוגש כל מי שירצו להתאבל על אהוב מבלי להפכו סתם לחבר קרוב או לאדם מוערך. כיצד נותנים תוקף פומבי לארוטיקה, לשפת הגופים של אוהבים ותיקים, לעונג שידעת אינספור פעמים דרך הקשב של אדם אחר לקצב גופך ולנימיה הדקים של תשוקתך כמחשבה, ולא רק כגוף? הרי לכל הרוחות, על כך, בין היתר, אתה מתאבל, ודווקא לשם אסור לך לגשת...

אז אריאל דווקא כן ניגש. בקטע עדין במיוחד, הוא מספר על רגע בו המיני חודל מהיות תנועה שמתחילה באזור החלציים, והופך לתנועה שנובעת מהלב—מונח שאריאל מטפל בו בזהירות המתבקשת. אבל אז מגיע שלב נוסף, בו יסודות התשוקה מגלים מקור עמוק יותר אפילו מהלב, מקור אלוהי, שמחבר עונג, קשר, חיבת-גוף אל תחושה על-אישית, חובקת כל, ומיטיבה. יש מי שהסקס עמו טוב, ויש נדירים יותר, שמעמיקים את תשוקתך, הופכים אותה בוגרת יותר, מודעת יותר לאפשרויותיה ולמפלסיה.

אבל אם אשאיר את הרשימה הזו כך, אותיר את הספר כמתגמל אך ורק בתובנותיו. או אז אוותר על העברית הרב-שכבתית: המשפטים לעתים נדמים כאילו נכתבו בגופן מוזהב, שתובע קריאה חוזרת, פרוזה שהיא שירה. או אז אוותר גם על הדי חכמה שהירשפלד טומן במקומות לא צפויים: סיומת פסקה, למשל, אחרי שהבנת משהו יפה, מפתיע ומנדב דובדבן נוסף. או אז אוותר גם על רגעים בהם הכתיבה מעמידה אותך אל מול האישי והמוכמן בהירשפלד עצמו: רגעים בילדותו המקודמת, השיח שלו עם מוות, עם הוריו. התכנים מרתקים. הכנות כובשת.

כובשת עד כדי כך שניסיתי אפילו, בעקבות הספר, להאזין שוב לאופרה. הירשפלד כתוב באופן פתייני על אופרה ועל מוצרט. באחד מימי ההוראה שלי בירושלים, האזנתי לקטעים מתוך 'דון ג'ובאני' על האוטובוס לקמפוס, תוך קריאה בספר. אודה שהניסוי הזה צלח פחות. גם אחרי הירשפלד, אופרה מותירה אותי אדיש, וכך גם מוצארט (למעט הרקוויאם שלו). כן, אני יודע, זה אני, זה לא הם. הטעם המוסיקלי שלי מכוון למקומות אחרים. אבל ספרים טובים לעתים מזמינים אותך לחזור או לחפש משהו שאולי החמצת.

קצת כמו אבלות.

יולי 2023

רישומים של התגלות, הוצאת חרגול, 2006.

ייחודו של ספר זה נעוץ באופן בו הוא לוכד את המקצב של בדידות, אולי מספר משהו על ההבחנה שבין להיות לבד ללהיות בודד. 

את הארועים שמרכיבים את חייו של הוקן, גיבור הרומן, ניתן היה לצמצם למספר פסקאות. המוקד הוא פחות במה שמתרחש, ויותר במרחב הפנימי והחיצוני שנוצר כחלק מחיי נוודות. הוקן מושלך אל יבשת לא מוכרת, אמריקה, בתקופה בה ארצות הברית עדיין מדינה בהתהוות. הוא מהגר כנער שאינו מבין אנגלית, והרומן מלווה אותו אל גיל העמידה. בגלל נסיבות שונות, רוב השנים הללו הורקן מתקיים בגפו, באזורים שאינם מיושבים באמריקה. הוא מקיים מספר קשרים משמעותיים עם אחרים במהלך הרומן, אבל הקריאה היא ליווי ותצפית של עולם של אדם שחי עם עצמו. זהו ספרו הראשון של דיאז. הזמנתי אותו אחרי שקראתי את  Trust המצוין שלו, שזכה עתה בפוליצר. [אנקדוטה שאינה קשורה לכלום: התחלתי אותו בטיסה לכנס בשוודיה, כשלהפתעתי גיליתי שהדמות הראשית שוודית ושדיאז עצמו גדל חלק מחייו בשוודיה, מה שמסביר דיאלוג קצר בשוודית שמופיע בסוף הרומן]. 

האנגלית מבחינה בין loneliness לביןsolitude.  בעברית, המילה ‘לבד' מהדהדת בדידות ('גלמוד' היא בעצם מילה נרדפת). אבל באנגלית, רק loneliness  מציינת באופן ברור מצב שלילי המאופיין בהזדקקות. Solitude, לעומת זאת, מורה על התבודדות שמכוונת לשקט ולהתפנות לגבוה. אצל דיאז לא נמצא לא את זו ולא את זה. הוקן אינו מקרין הזדקקות או מסגיר את החסך של ניתוק חברתי. מן העבר השני, אין ברומן נסיון להאדיר התבודדות כזו ולהפכה למקור חכמה. הקריאה בעצם מלווה יום יום, שגרת התקיימות, פעולות רגילות, כמו גם את המקצב של חיים בחוץ אל מול שינויי מזג האוויר והקשב לגוף בתוך זה. לעתים המספר של דיאז 'מתבלבל' וחוזר על משפטים שהוא כבר אמר, כי משהו בחד-גוניות חוסם מבט מבחוץ, וכאילו מחלחל אל תוך הניסיון לתאר משהו כזה. הוקן לפעמים הופך בדברים אותם עבר או מדמיין באופן חי את חששותיו. אבל מרבית הזמן, הוא לא ממש חושב, וזה נשמע לי כמו תיאור אמין של קיום כזה.

הוקן הוא גבר שאינו מפסיק לגדול. הוא הופך למעיין ענק, אגדה חיה ששמה מתגלגל בפי כל, ומקשה עליו להסתתר. בשלב מסויים הוא מתחיל לתפור לעצמו מעיל, מעין שעטנז של פרוות של חיות שהוא צד או מצא במשך השנים. יש שם, למשל, פרווה של אריה וגור אריות, כמו גם נשל נחש, ועוד שלל מכרסמים, תנים, ושועלים. אין בשני אלה סמליות, לפחות לא כזו שאני זיהיתי, אלא יותר הצבה של הוקן אל מחוץ לאנושי. הוא לא בדיוק אדם, אבל גם לא חיה מסויימת, ומה שגדל אצלו זו לא נפשו או מחשבתו, אלא גופו, באופן שמנותק משימוש כזה או אחר. לפעמים נדמה שהרומן מתכתב עם 'פרנקנשטיין' על האופן בו הייצור הבודד שפרנקנשטיין יוצר מבעית את כל מי שפוגש אותו, והופך להיות נטול-סוג (ראו למשל, את משפט הסיום הדומה בשני הרומנים). אבל אם מרי שלי מתמקדת במפלצתיות והבדידות שזו גוזרת, דיאז קשוב לבדידות עצמה, מבלי לשפוט אותה.

יוני, 2023

Hernan Diaz, In the Distance, 2018, Daunt Books

ספרה של מגי שייך לרומנים שבוחנים את גבולות ההזדהות שספרות טובה יוצרת.

הדוגמה הידועה בסוגה היא 'לוליטה', אבל ניתן למצוא לא מעט הטרמות. כמעט כל נבל ספרותי ראוי לשמו מרתק באופן כזה או אחר, ולעתים מעורר אמפטיה. יש ברוע משהו ממגנט ומהפנט, ויש מובן בו רק הדמיון מסוגל לחבר אותנו לאפשרויות קיומיות לא מוסריות. אם ספרות היא הרחבה קיומית, נחפש הרחבות שחותרות תחת מה שנרשה לעצמנו בחיים.

אצל מגי, המוקד מעט שונה. פחות רוע ויותר הבנאליות שלו. הקרס שדגה אותנו היא סיפור אהבה יפה בין פיטר לאסתר. הזוג נישא לגמרי במקרה, כחלק מנישואים תועלתניים. הוא מתחתן בעבור חופשה של מספר שבועות מפעילות צבאית. היא מתחתנת עבור קצבה כאשת חייל, או אולי אלמנתו. בגלל שהנישואין הללו הם עסקה, פיטר ואסתר מחליטים להתחתן אחרי שהם ראו תמונות אחד של השנייה. אחרי שהם מתחתנים באופן הזה, הם במפתיע מתאהבים. מחוות האהבה ההדדיות שלהם במהלך ירח הדבש הצרצר שלהם נוגעות ללב. כשפיטר נאלץ לחזור לחזית, הוא מפציר בה לחכות לשובו. אסתר נעתרת ומתחייבת. זו, בעצם, ה - undertaking שמספקת לרומן את כותרתו.

ומה בין כל זה לבין רוע? ההקשר. החזית אליה פיטר חוזר היא החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה: אותן ארבע שנים בהם התקדם הצבא הגרמני עמוק אל תוך ברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה, תוך ביצוע פשעי מלחמה בכפריים רוסיים (ההערכה הידועה לי היא של תשעה מיליון אזרחים רוסים שנהרגו, מתוך כלל עשרים המיליון המתים הרוסים).

     אז פיטר שם. הוא שם בביזה, ברצח, באונס. בדרך כלל הוא רק צופה בדברים שעמיתיו מבצעים. לפעמים הוא שותף נגרר. תמיד הוא נהנה מפרות העושק והגזל, תוך כדי געגועים עזים לאסתר. בגלל שהמבט של המספר קרוב לחיילים הנאצים, קל להבין מדוע הם מגיעים לפעולות הללו. במהלך הקריאה חשבתי על הסרט “צא וראה" בו צפיתי לפני שלושים שנה, בסינמטק בירושלים בימי כסטודנט לתואר ראשון. “צא וראה“ עסק בזוועות מבצע ברברוסה, מנקודת מבט שהעבירה את הגרמנים דמוניזציה: מוחאים כפיים בחדווה סביב אסם עולה באש שבתוכו נשרפים למוות בני כפר. מגי מציגה רוע שגרתי (ואמין יותר). החיילים הגרמניים עצמם סובלים מחרפת רעב וקור קשה עקב קווי האספקה הבלתי סדירים של גרמניה שמתחה את עצמה מעבר ליכולותיה. בפועל, יחידות כאלה הופכות לכנופיות חמושות שנאלצות לשרוד דרך עושק אלים.

באשר לאסתר, היא נותרת בברלין ונכנסת לחוג מיוחס יחסית של נאצים - לא הצלחת עצמה, אבל מאוד קרוב אליה. היא והוריה מרוויחים ישירים מרדיפת היהודים, ומשדרגים את דירתם לדירה שבעליה הועזבו בכוח. מגי מראה בעדינות כיצד משמנים העלמת עין דרך שלל הטבות זעירות עד משמעותיות. אסתר ומשפחתה מטופלים. אבל אין מתנות חינם. הצד האפל בעסקה, הוא הדרישה לנאמנות בלתי מסוייגת לאתוס גרמני לוחם. כשאחיה של אסתר חוזר מהחזית הלום קרב, המשפחה מתבקשת להסתיר את מצבו כדי לא לפגוע במורל של ברלינאים אחרים. המשפחה גם נדרשת לקבל את הדרישה להשיב את האח לחזית כמעט מייד, כשברור לכל שהוא לא מאושש ושהוא לא ישרוד, מה שאכן מתרחש. האפשרות לסרב, לא ממש קיימת.

אסתר ופיטר אינם אנשים מוסריים במיוחד, וגם לא רשעים. הם אינם עמוקים או מעניינים אינטלקטואלית. מגי לא מעניקה להם רגע של גבורה או התנגדות. הם סתמיים. בכך העניין שהם מעוררים. הם יודעים להנות מהאלימות הנאצית, אבל גם משלמים על כך מחירים עצומים. ברגע קשה במיוחד, אסתר מבינה שבנה ימות משום שהתרופה שהוא זקוק לה שמורה לאנשים חשובים יותר ממנו. גם את הצפרדע הזו היא בולעת. אין לה אפשרות אחרת.

זהו ספרה הראשון של מגי. הזמנתי אותו אחרי שקראתי בהנאה רבה את The Colony שלה, ספר שהיה ברשימה הקצרה של פרס הבוקר השנה. The Colony עוסק בצורות מעודנות של קולוניאליזם בהקשר האירי: האופן בו הצד הנשלט מקבל פתאום מעמד של משהו שמעורר השראה אומנותית או מחקרית.

Audrey Magee, The Undertaking, Atlantic Books, 2014

יוני, 2023

לא חשבתי שאכתוב כאן על ספר של קולגה, אבל האופן בו עולם קטן הגיע אלי, מעניין כשלעצמו.

הייתי טרמפיסט של דרור בחזרה מערב לכבוד ספר חדש על בוקאצ'יו של עמית משותף, גור זק. השיחה במכונית התגלגלה לייצוגים של בעלי חיים בספרות.
דרור ואני מלמדים על כך קורסים, ואני כולל בחומר הקריאה לקורס שלי מאמר שהוא פרסם בעיתון על תערוכת חרקים שהוא ביקר בה. מספר ימים אחרי אותו טרמפ, דרור הפתיע אותי בחבילה של שלושה מספריו על בעלי חיים: ספר על חרקים, אחד על ציפורים, ואחד על ייצוגים של הרג של בעלי חיים. (מעניין האופן בו מגיעים לספרים חדשים... מישהו צריך פעם לחלק את החפצים שמקיפים אותנו לחפצים שאנו יודעים כיצד הגיעו אלינו ולכאלה שלא...)

כתיבת טבע טובה מחזירה אותך אל מה שהיא עוסקת בו. (מלוויל לפעמים שכח לקחת את קוראיו יחד איתו כשהוא נשאב לטבע). אחרי שקראתי את H is for Hawk   של הלן מקדונלד, למשל, מצאתי את עצמי מחפש סרטוני יוטיוב על הנץ שהספר עוסק בו. ל - Overstory  של ריצ'ארד פאוורס, שעוסק בעצים, היתה השפעה דומה עלי. ספרו של בורשטיין ללא ספק מייצר השהייה ושינוי מבט בחרקים. בורשטיין מוקסם מהם, והצליח להדביק בכך גם אותי. הפרקים השונים—פרפרים, נמלים, תיקנים, עשים, דבורים—תמיד כוללים מספר פסקאות של מידע על אותו חרק. כך נלמד שמילה כמו “עש" מציינת בעצם אלפי מינים, ולא פעם מספר דומה של מינים שלא מוינו. המידע נבחר בקפידה: בורשטיין שמר את מה שמעורר התפעמות. לא ידעתי, למשל, שהחרקים כל כך יותר קדומים מהאדם (בחלק מהמקרים, ביותר משלוש מאות מיליון שנה). היופי בספר הוא שבורשטיין מיד ממשמע את הנתון, שעלול היה להיוותר סתמי: פתאום התבוננות בשפירית הופכת להיות דומה להתבוננות “בכוכבים רחוקים ועתיקים, שאנו רואים אותם בד בבד בהווה וגם כפי שהיו לפני עידנים". המידע על גלגול הזחל לגולם ולפרפר מפעים: אנו שוב ושוב נקראים להתבוננות במשהו לכאורה פעוט ערך, שמסגיר ערך סמלי קסום. גם הצילומים בספר מצליחים להפוך את החרק ליפה. הצילום של פני התיקן, למשל, בעמוד 50, מעבירים מרקם ענברי, דבשי, שפשוט לא מייצר את השילוב בין חלחלה לגועל שאותו מעוררים תיקנים בדרך כלל, ובגלל שאני קורא את הספר בחמסינים הראשונים של יוני, אדווח שבורשטיין בהחלט שינה את יחסי הלוחמני למסיגי הגבול הללו... (והספר לא מוותר לאלה שיקראו בו, ומציב את השאלה מי מתארח בעולמו של מי).

לפעמים אני מודד ספרים על פי מספר הפסקאות שהקראתי לאשתי. כאן יש רבות. הנה טעימה, מהפרק על שפיריות:

הם אחוזים כנעצים בלוח שעם בדופן הדרומי של בור מים מלבני עתיק, חצוב באבן, ליד בית בגליל המערבי. מרחוק נשקף הים: נשלי שפיריות. לידם נמצאות השפיריות הבוגרות. את רגעי הגחתן לא ראיתי. אבל זה לא היה מזמן. השפיריות עוד לא מוכנות לתעופה. צבעיהן חיוורים. שמעתי פעם את דורי מנור אומר בשיחת רדיו שתרגום של שיר הוא טראומה לשיר המקורי. הכוונה היא שאילו השיר המקורי היה רואה מה נהיה ממנו בשפה זרה הוא היה נבהל. שיר מתורגם מתיימר, על פי שם המחבר והכותרת שלו, להיות השיר המקורי בשפה חדשה. אבל הוא יצור אחר לגמרי.

השפיריות עומדות כאן כמעין תרגום של מי שהן היו לשפה אחרת. הן היו עד לא מכבר יצורי מים, נימפות שנשמו מים וטרפו יצורי מים. לא היו להן כנפיים והראש שלהן היה אחר לגמרי, ובייחוד הפה שלהן, שמתחת למים היתה לו מעין יכולת להישלח כזרוע לקחנית וכהרף עין לתפוס טרף ששחה בסמוך. אילו היו השפיריות -- השיר המתורגם -- רואות את עצמן כנימפות, ואילו היו הנימפות רואות את עצמן כשפיריות, ייתכן שהן היו נאחזות בהלה. למה הפכתי? ככה הייתי פעם?

הן צמודות, ממוסמרות כצלבים לקיר הזקוף, בשלב המעבר שבין מקור ותרגום. כולן הגיחו ככל הנראה בבת אחת מן המים. כאילו מחשבה אחת חלפה פתאום בעולם. (עמ' 41)

ההשגחה שוחחה מעט עם בורשטיין כשהוא כתב את השורות הללו...

עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, בבל, 2021

יוני, 2023

ספרו של וויטהד מצטרף לספרות השחורה שקראתי לאחרונה ('ספרות שחורה' היא ספרות בה גזע ומה שכרוך בו: אפליה, פגיעה, אי צדק, תיקון עוול, צדק מאחה, עומדים במרכז היצירה). היה לי קשה להימנע מהשוואה. שני ספרים חדשים בסוגה זו שהייתי ממליץ עליהם, הם Real Life  של Brandon Taylor, ו- The Trees של Percival Everett, האחרון מעולה ממש. שני ספרים חדשים שהייתי ממליץ עליהם פחות הם The Other Black Girl  של Z. D. Harris ו-e  Such a Fun Agשל Kiley Reid. את וויטהד הייתי משייך לקבוצה השנייה, לצערי. לא הצטערתי שקראתי את הספר, אבל החייאה של אי צדק גזעי עברי מוכרת. אחרי "חמדת" של מוריסון, צריך לא מידה של תעוזה כדי לגעת בחומרים כאלה, וקשה להצליח...

וויטהד זכה בפוליצר בעבר (2017) על The Underground Railroad וגם עבור ה The Nickel Boys (2020). למרות שהתרשמותי הייתה מסויגת, אחזור על כך שלא מדובר בספר רע. הוא בהחלט נוגע ללב בנקודות רבות, הן בסיפור של אלווד, והן בדמויות המשנה ומה שהן עוברות. הרגע שיישאר אתי, מופיע בסוף הספר, בתור מחווה חברית שאסור לחשוף למי שלא קראו, זוהי מחווה שמספרת משהו על זיכרון ועל הנכחה, ועושה זאת באופן שלא קראתי קודם.

אלווד נגע בי בעיקר סביב התקווה שלו—השיח שהוא מקיים עם מרטין לותר קינג והמאבק הלא מזויין והאוהב שקינג מציג. התקווה הזו לא ממש עוזרת לאלווד עצמו, אולי אפילו ההפך מכך, אבל אולי יש מובן בו היא מפעפעת אל דמויות אחרות, ואולי כך גם פועלת תקווה פוליטית:  רגש שטעות לתחם לפרט הבודד...

כתיבה שחורה חשובה למי שיקראו אותה בישראל של 2023, בין היתר בגלל שיח הקיפוח העדתי, והאופן בו הוא מספח לעצמו מהלכים שפותחו בנוגע לגזע. פצע העבדות בארצות הברית פעור, מדמם, וגלוי על צבע עורם של אנשים ברחוב. אם אתה שחור, הסבא רבא שלך היה עדיין עבד כנראה, ולבטח נולד כזה. זהו פצע עתיק. מאות שנות עבדות, היות חפץ סחיר, על זוועות ה Middle Passage, המעבר לסגרגרציה וג'ים קרואו, כל אלה מתמרנים ברובד נבדל של פשע מול אנשים ומול האנושות. האפליה העדתית בישראל בעבר ואולי בהקשרים מסויימים בהווה (אני אולי החוקר המזרחי—יותר נכון, החצי מזרחי—היחיד בחוגים הספרותיים באוניברסיטה העברית), אינה דומה ואינה אמורה להדהד, פשע זה. ספרים כמו של וויטהד מזכירים לנו מדוע.

מאי, 2023

Colson Whitehead, The Nickel Boys, Doubleday, 2019

מאיה ערד כותבת ספרים מזן נדיר: סוחפים, קריאים, ותמיד מלווים בקורטוב עומק שנותר אתי אחרי הקריאה.

לפני המון שנים קראתי את "שבע מידות רעות" שלה, שמאוד אהבתי. לפני שנתיים בערך קראתי את "קנאת סופרות" המעולה, ואז חזרתי אחורה למספר ספרים שהיא כתבה בשנים שהחמצתי...

אודה שאני חושב שלא קראתי סופרת שמתעללת בדמויות שלה בדרגה של ערד: גם ב"שנים טובות" וגם ב"קנאת סופרות“ (ואם אני זוכר נכון גם ב"העלמה מקזאן"), הדמות הראשית מעוררת אנטיפטיה, אישה זחוחה, מן הזן היהיר והאטום. ואז, אחרי הבנייה של הדמות, ערד מתחילה להלום בה בשצף קצף עם רצף אסונות, טובלת אותה בזפת ומצמידה לה נוצות.

אבל...

אבל בשלב מסויים בקריאה, לצד הביקורתיות כלפי הדמות, שלא ממש נעלמת, מתעוררת גם אהדה, וב"שנים טובות" גם הערכה. לא ציפיתי לכך כשהתחלתי את הספר. אבל כשהתכתבתי עליו עם אחותי, שגם היא חובבת ערד שסיימה את הספר לפני, היא הבטיחה לי שיש ברומן הזה דווקא לא מעט רוך כלפי לאה (הגיבורה), שמתעורר לקראת סופו. אחותי בדרך כלל טועה. אבל במקרה זה, התחזית אכן התממשה גם בחווייה שלי.

היופי בספרה החדש של ערד, שבנוי כרצף של שנות טובות שנשלחות למעגל 'חברות' (שרובן אינן חברות, אלא נקודת השוואה שאיתה לאה מתכתבת), טמון בהבניה הפרומה של פני שטח. לאה מתאמצת להיות חיובית, להקרין הצלחה, להתפאר, להתעניין (לכאורה), אבל מסגירה ללא הרף מציאות נגדית. מבעד לחיוביות הכמעט-קלישאתית של לאה, ה - upping שלה, מבליחות הצרימות במציאות של חיי הגירה: האפשרויות הממשיות להתעשר והאופן בו הן נותרות בעיקר פנטזיות, מציאות של מאבק קיומי סיזיפי, המרחק מישראל שמספר לעצמו שהוא בעצם קירבה, התלישות ממשפחה ומחברה מובנת, ההסתבכות במקום שנותר עד הסוף זר (ארצות הברית)... כל אלה מבנים את הקריאה ברומן. זה נוגע. זה נוגע כי לאה מנסה להציג משהו פשוט ואופטימי ואוהב אדם, ודווקא המגבלות שלה כאדם מאפשר למציאות לפגוע בה שוב ושוב. העיוורון שלה, היעדר התחכום, חוסר יכולתה להסתיר את המניפולטיביות שלה, בסופו של דבר מייצרים הבנה לאופן בו הפשטות הזו הופכת אותה לקורבן.

אהבתי גם את האופן בו ערד בוחרת בגיבורה 'רגילה'. אין שום דבר מיוחד בביוגרפיה של לאה. אישה סתמית ויפה. מהחומרים הללו נרקח משהו ייחודי. סיום הרומן, מכתב של בנה של לאה ומכתב של נכדתה, מכמיר לב.

מאיה ערד, שנים טובות, חרגול, 2023

מאי, 2023

ספר מענג שלא רציתי שיסתיים. רומן אקדמי. זו סוגה אהובה עלי, כי היא בדרך כלל מביטה באופן משועשע על העולם המוכר לי ועל מה שמגוחך בו.

כמעט תמיד מדובר ברומנים קומיים, למרות שיש לכך גם יוצאים מן הכלל, כגון Real Life של ברנדון טיילור, Life of the Mind, של Christine Smallwood, ו- Want של Lynn Steger Strong, כל השלושה רומנים אקדמיים (campus novels) שיצאו בשנים האחרונות המאופיינים במועקה קודרת ובמחנק. ספרו של ראסו מצטרף למספר רומניים אקדמים קומיים שקראתי לאחרונה. המצחיק שבהם הוא Dear Committee Members  של Julie Shumacher הנהדרת, שכתבה גם את ספר ההמשך המשעשע  The Shakespeare Requirement. אבל כדאי להזכיר גם את The Ask של Sam  Lipsyte,  סופר שאני עוקב אחריו. נדמה לי שמכל ההיצע המעולה הזה, היחיד שתורגם לעברית הוא דווקא Less האיום והנורא.

גיבורו של ראסו משלב מוטיב אהוב נוסף של הסוגה הזו: משבר גיל החמישים של האקדמאי שלאט לאט מאבד את זה. גיבור הרומן הוא ראש חוג לאנגלית שנבחר לתפקיד לא בגלל שמישהו רצה בו, אלא בגלל שאף אחד אחר לא רצה למלא את התפקיד (בהחלט מוכר...). ראסו לא בחר להתמקד במטורלל נלעג, למרות שהאנק דברו בוודאי מוצא את עצמו במצבים מגוחכים, ובאשמתו. מה שכובש בדמות, הוא מעיין איכות סטואית שהוא מביא למגע שלו עם אחרים, איכות שמאפשרת למבט הקומי שלו להיות אמצעי מקיים בתוך עולם מתיש ולא לגמרי נהיר.

טעימה שמדגימה את ההומור של ראסו:

"Did you know that he wanted to be a writer when he was young? Did you know he wrote a novel?"

 

"Billy?" I say, genuinely surprised, though I don't know why I should be. Virtually everybody in the English department has a half written novel squirreled away in a desk drawer. I know this to be a fact, because before they all started filing grievances against me, I was asked to read them. Sad little vessels all... All elegantly written, all with the same artistic goal -- to evidence a superior sensibility. Maybe I'm surprised about Billy because he hasn't asked me to read his. I've always liked Billy, and now I like him even more. It's a hell of a fine man who'll write a novel and keep it to himself." (p. 231)

 

צחקתי בקול, ועשיתי זאת אחת לעשרה עמודים....

קו התפר בין ריחוק קומי לבין דכאון הוא, מן הסתם, דק ביותר. לזכותו של ראסו, עומדת יכולתו לאפשר לקדרות לבצבץ: הגיבור פרסם ספר בודד שהצליח. מאז לא פרסם דבר. הוא מדגים עצירוּת יצירתית שבאה לידי ביטוי גם בחוסר יכולתו להשתין וגם בזכרונותיו האפלים על ילדותו בצל אביו, אקדמאי מוצלח הרבה יותר ממנו, אבל גם מן הזן הנרקיסיסטי הדוחה.

לו הייתי נדרש לדרג את הרומן אל מול מבשרים ידועים יותר בסוגה זו, הייתי אומר ש Straight  Man  גובר על Lucky Jim של Kingsley Amis, אולם עדיין לא מצליח להשתוות לקומדיות האקדמיות של דיויד לודג'. טוב שלא צריך לדרג או לבחור, ואפשר לקרוא גם וגם…

אפריל, 2023

Richard Russo, Straight Man, Vintage, 1998

המון זמן שלא יצא לי לקרוא מדע בדיוני, סוגה עליה גדלתי (טוב, פנטזיה, בעצם, אבל לא נדקדק...)

הרומן הקרוב ביותר לזה של צייקובסקי היה Ministry for the Future שהוא פחות עתידני. כתיבה טובה, למרות שחוויית הקריאה היא ברובה שכלתנית: המון עיסוק בשאלה מה, בעצם, מתרחש (למרות שצריך לציין שספר זה הוא השלישי בטרילוגיה, ועל כן ייתכן שמי שיגיעו אליו על פי הסדר, יתאמצו פחות ממני). הרגעים העזים יותר בספר מגיעים במאה העמודים האחרונים, כאשר נחשף הרובד המטאבדיוני של הרומן, וכל כוכב הלכת אימיר מתגלה כמעיין מטפורה לתהליך הכתיבה, ולאופן בו המחבר מייצר יישים בדיונים ושואב אותם לתוך מהלך בו הדמויות לכודות. (כך, לפחות, בחרתי להגיב לאותו מנוע מייצר ההדמיות שקבור בעומק אדמת כוכב הלכת...). 

בשני הספרים הקודמים בסדרה מתוארות חברות מתקדמות של עכבישי ענק ותמנונים...האזנתי לראיון מרשים שצייקובסקי קיים עם עזרא קליין בפודקסט שלו. הוא דיבר שם על אמפטיה: אם ניתן לחוש אמפטיה לעכביש, הוא אמר שם, ניתן לחוש אמפטיה להמון דברים אחרים... קליין טען שם שהעורבנים שמופיעים ב Children of Memory  הם בעצם התיאור המדוייק ביותר שהוא קרא לאופן בו בינה מלאכותית (אולי) 'חושבת'. לא ממש תפסתי את הדברים כך במהלך הקריאה, אבל הרומן והדמויות השונות בו מאתגרות באופנים שונים את המושג של תודעה וגם של קיום. סופו של הרומן 'מרוויח', אפוא, ביושר רגע שיא, בו מנסים להציל יישות בדיונית...

[חזרתי לרשימה זו, כדי לספר שכשאחד מהבנים שלי פיתח אובססיה לדיונני ענק, רכשתי עבורו במתנה את Children of Ruin, הכרך בסדרה שעוסק בחברה שמבוססת על תמנונים תבוניים.]

אפריל 2023

Adrian Tchaikovsky, Children of Memory, Tor

Adrian Tchaikovsky, Children of Memory, Tor, London, 2022