"I did not know how to be still, and I hardly do now, except perhaps in front of art."

עבורי, ספרה החכם של לורה קמינגס מצליח לגאול אמנות הולנדית של המאה השבע עשרה מהשיממון שייחסתי לה. כן, ידעתי (נניח) להתבונן ברמברדנט ובורמיר, אבל כשנתקלתי במוזאון בטבע דומם או בציור נוף עם טחנות רוח ועצים, עברתי הלאה. אם ניסיתי להסביר לעצמי מה שאני רואה, גייסתי המשגה תועלתנית: הצייר מפגין יכולת וירטואוזית בללכוד פרח או ירק, כדי 'לצוד' לקוחות לדיוקן...

 

קמינגס מתחקה אחר קולות משמעותיים בתולדות האמנות שהנחילו אצלי ושכמותי את הכשל הזה, כך שאני לא לבד. אם בא לי, אני רשאי להתנחם בכך שהוסללתי להיות אדיש לטבע דומם... לא עוד: לאחר קריאת ספר זה, אדע מה לחפש. קמינגס מאתרת מתח בצורות ארגון מסוימות של פריטים בציור. היא גם מצביעה על אווירה כאיכות מכוונת בציורים הללו. פירות בנאליים יודעים להעביר תוגה, או מתח, או שלווה, ולא בגלל שהם מסמלים משהו, אלא בגלל שמישהו ידע לטפל נכון בתאורה, בדרמה של אור כשהוא פוגש משטח.

בתור צייר חובב, כבר מצאתי את עצמי לא פעם בכיתה שעוסקת בציור של מספר צלחות ופרי או שניים. אבל לא זכור לי שמישהו כיוון אותי בכלל לסוגה עצמה ולמשמעותה (קמניגס יודעת לספר שההולנדים בלטו בכמות העצומה של ציורים כאלה שצוירו ונמכרו -- האופן בו האומנות הזו שיקפה חיי יום יום אבל לא כגרסת המאה-השבע עשרה ליומן אינסטגרמי, אלא דרך מבע אומנותי מובהק. (וכן, כבר כמה ימים מונחים על השולחן שלי בקבוק יין ושני לימונים שאני מנסה לתפוס בפסטלים...).

מוקד הספר הוא קארל פבריציוס -- צייר מחונן מהעיר דלפט שנהרג בגיל 32 בפיצוץ איום שהחריב את רוב העיר ב 1654. קמינגס הופכת את פבריציוס לציר מניע. לורמיר, שכנו של פבריציוס בדלפט, היו ציורים של פבריציוס (כנראה אבודים, כל שנותר מפבריציוס הם תריסר ציורים). אצל רמברנדט פבריציוס למד במשך תקופה קצרה. ציירים נוספים מלוויינים את ה'עלילה': דה וויט, דה הוך, קורטה, ון גויין, בורש... כולם זוכים להתייחסות מאירה מצד קמינגס, שמייצרת ערך עבור מה שלכאורה נראה סתמי. לקראת סוף הספר היא מגיעה לורמיר ולציור שלו 'הרחוב הקטן'. בפסטיבל 'דוק-אביב' האחרון, יצא לי לצפות בסרט 'ורמיר מקרוב', בו מישהי אומרת על הציור הזה שיש בו את החלון היפה ביותר בתולדות האומנות... קמינגס עושה מעט יותר מזה, ומזמנת את המבט לשהות סביב פרטים בקירות ברחוב הקטן, על האופן בו ורמיר חוקר שם צבע, דרך צבע.

הצייר הנוסף אליו חוזרת קמינגס הוא אביה, ג'יימס קמינגס, אליו הספר בכללותו הוא מעיין תשורה. כשהזמנתי את הספר חשבתי מייד על H is for Hawk של הלן מקדונלד, אותו ממואר נפלא השוזר יחד את מערכת היחסים של המספרת-משוררת עם עיט והאבלות שלה על אביה. אודה שאצל קמניגנס הממד הזה של הספר, פחות נגע בי, אולי בגלל שכתיבתה על ציוריו של אביה חלשה יותר.

תוך כדי קריאה גיליתי שהספר נכנס לרשימה הקצרה של ה – .Women’s Prize for Non-Fiction מצידי, אאחל לו בהצלחה (הזוכה יוכרז במאי), וכנראה אזמין גם ספר מוקדם יותר של קמינגס, על ולסקז.

 

אפריל 24

 

Laura Cummings, Thunderclap: A memoir of art and life & sudden death, Scribner, New York, 2023