הגעתי ל  Gilead משום שמישהו שמנהל בלוג קריאה הגדיר את הספר בתור הרומן האמריקאי המשמעותי ביותר בעשרים וחמש השנים האחרונות . Beloved   של מוריסון, היה, בעיניו, הרומן האמריקאי המשמעותי ביותר של עשרים וחמש השנים הקודמות. Beloved הוא אכן יצירה שלא ניתן לשכוח. על הרומן של רובינסון לא שמעתי, למרות שזכה בפוליצר ב 2005.

אז מצאתי מהדורת יד שנייה של הספר, עותק שהיה בספריה בגילינגהם (איפה שהוא בין לונדון לקנט), שעשה את דרכו אלי באיטיות. בינתיים קראתי מעט על הספר, והאזנתי לראיון עם המחברת. ידעתי, בערך, למה אני צריך לצפות: כתיבה מהורהרת, מכוונת ליופי, פוקחת עיניים. הבנתי גם ש Gilead היה הספר הראשון בסדרת ספרים שממוקמים באותה עיירה בדיונית באיווה - בין שום מקום לשום מקום. מה שהייתי מוכן אליו פחות היא העוצמה הכובשת של הדתיות.

אשתף שהדיאלוג שלי עם דת סבוך. בילדותי היו מספר שנים שלמדתי בבית ספר דתי (אל תשאלו). מגיל ההתבגרות שלי צפונה הייתי אתאיסט מושבע. נותרתי כזה. אבל היו מספר רגעים בחיי בהם ראייה דתית ויופייה פגשו אותי בעוצמה, ואלה תמיד היו קשורים בנצרוּת. כך היה כשקראתי לראשונה את “הברית החדשה“ ונמשכתי לתפיסת האל האוהב שבה. אבל המפגש המשמעותי ביותר עם חשיבה דתית (נוצרית) הייתה Paradise Lost  של מילטון, והדיאלוג שפיתחתי עם יצירת מופת זו, דיאלוג שהפך בהמשך לספר שחיברתי. מילטון העמיד במרכז העולם האמוני את המתנה ואת הוקרת הטובה, כמו גם הדרכים השונות בהן נוצרת המנעות מהכרת תודה, והראה (לי) תפיסה מפעימה של אמונה, לא משהו שאבחר בו, אבל משהו שאתקנא במי שחווה...

סיפרתי את כל זה משום שמרילין רובינסון תמרנה עבורי במרחב דומה. ג'ון איימס, הדובר שכותב טקסט פרידה מבנו הצעיר (הוא בן שבעים ושבע, ובנו בן שבע, והטקסט ממוען לבנו לכשזה יתבגר), הוא מטיף אדוק, פרסביטריאני, שמנסה להתמודד עם מותו הקרב דרך עולם מושגים דתי. הוא נע בין זכרונות להרהורים, בין מה שהוא רוצה לאחל לבנו לבין אזהרות, כמו גם זכרונות נוגעים ללב מעברו. קשה שלא להיכבש בקסמיה של הדמות הזו, על הכבוד העצמי שלה, על הכנות הבלתי מתפשרת שלה (הוא הזכיר לי קולגה אהוב שמשרדו היה מול משרדי). איימס ער, למשל, לגבר צעיר שמתחיל להתקרב לאשתו הצעירה, בקרוב אלמנתו של איימס. המשטמה הטבעית כל כך שהוא חש, עוברת דרך מארג אמונותיו, המכוונות אותו לא לשנוא ולא לבקר. אבל עם כל מה שהוא יודע אודות אותו צעיר, כיצד הוא מסוגל להימנע מכך?

אז מתקיים כאן שיח עם מוות קרב, עם פרידה מילד צעיר, עם היחס בינך לבין תרומתך, בין אדם לבין אמונתו, ובינו לבין חולשותיו. כל זה מובע במשפטים שעצרתי כדי לקרוא פעמיים. יש בספר מקצב אמיתי של מחשבה שנודדת בין מושאיה. בעיקר, יש בכתיבת העולם שהספר מתאר המון בטחון, בטחון של מי שכותבת עולם אמוני שמוכר לה, ולא דרך ספרים. אם רוצים לחוות כיצד אדיקות מרגישה במופעה היפה, זהו הספר לקרוא.

 

מאי, 24

 

Marilynne Robinson, Gilead, Virago, London, 2004