מה שאובד בתרגום, lost in translation, הופך לרעיון יסוד ברומן קסום זה.

דמיינו עולם בו הטכנולוגיה תלויה בפעולות של תרגום חלקי: מישהו בעל ידע לשוני עמוק חורט על מטילי כסף מלים (לכאורה) שקולות משתי שפות שונות. הכוח המופק, קשור למשמעויות שאובדות דרך ההמרה (כן, אני יודע שקשה קצת לדמיין את זה, ולא בא לי להסביר כאן בפרוט -- נסו להיות איתי גם כשמעורפל...). קוואנג אינה כותבת מדע בדיוני, אלא מין הסטוריה מדומיינת חלקית של אנגליה של המאה התשע עשרה, בה הטכנולוגיה שתארתי קיימת ומהווה את סוד כוחה של האימפריה הבריטית. כדי להתקדם טכנולוגית, אנגליה חייבת לייבא דוברי שפות זרים, ולהכשיר אותם ב'בבל' - הקולג' היוקרתי ללימודי תרגום באוקספורד. אחרי ארבע שנות לימוד מפרך, בהן הסטודנטים הללו מתמחים במספר שפות, הם יכולים להתחיל ליצור תרגומים בלתי שלמים בעצמם, ולהציע כך חידושים טכנולוגיים: מטילי כסף שישולבו לתוך מכונות, ספינות, ציוד רפואי, ועוד...

 הקריאוּת החיננית של הספר—ממש לא רומן קצר, אבל תשכחו מאורכו תוך כדי הקריאה—קשורה במידה רבה לאיכות הכובשת של רומן חניכה שמלווה אנשים צעירים במסע מיוחד. ארבעת הגיבורים (שני גיבורים ושתי גיבורות), יצרו אצלי חוויית קריאה שהזכירה את 'הארי פוטר', בכל הקשור ביציאה מהבית וההתלהבות הראשונית מלימוד. אבל מי שישתמשו בתווית 'רומן חניכה' ימהרו לציין שזהו רומן חניכה כושל, 'כושל' כי התלמידים אותם נלווה מבינים בשלב כלשהו שהם מוּחפצים, ותופסים בהדרגה את אופייה הנצלני של האימפריה. מייד אחזור לנושא זה, אבל אדגיש שמתחת למימד האידאולוגי המשמעותי של הרומן, שמשתלט על חוויית הקריאה פחות או יותר ממחציתו והלאה, מה שדיבר אלי הייתה אהבת הלימוד והקסם של שקיעה אל תוך לימוד שפות. הרומן משופע בהערות שוליים אודות מלים ומשמעותן, ומשהו בעיסוק בתרגום אינו סתם סמל ברומן אידאולוגי.

אבל כן, זהו רומן אידאולוגי, העוסק בקולוניאליזם: באופן בו ידע משרת כוח, באופן בו כוח משרת מניעים כלכליים, באופן בו כל זה מִתַרגֵם לאלימות כלפי מדינות חלשות שהופכות למשאב גרידא. קוואנג עמוקה כאן, ומאפשרת לדמויות ברומן שלה לדברר את שלל התרוצים שבני אדם רגילים אבל גם אקדמאיים מתוחכמים מעלים, כדי להניח לניצול להתרחש. המלומדים של 'בבל' מתוגמלים בצורות שונות עבור תרומתם למפעל הקולוניאלי, ואינם מתעמתים עם המחיר שעמים אחרים משלמים עבור הנוחות החומרית שהם נהנים ממנה. בנוסף, קוואנג מציבה הקבלה בין ניצול כלכלי של עובדי הכפיים באנגליה עצמה לבין הניצול האלים של מדינות שבריטניה מנסה לכבוש. בסופו של דבר, העולם של קוואנג אינו של מדינות מנצלות ומנוצלות, או של עמים מנצלים ומנוצלים, אלא של מנצלים ומנוצלים: מי שחזק, משתמש בידע כדי להגביר ולהגן על כוחו, מה שבדרך כלל קשור בסבל נרחב עבור המון אנשים אחרים, שאינם יכולים להתנגד, כי המוסדות המדיניים והשפה המשפטית מייצרים הפללה של כל מרידה. מה ש'אובד בתרגום', הוא לא פעם הסבל הנסתר מעין שמאפשר לאי שוויון להיווצר....

במהלך הקריאה, חשבתי על שני ספרים אחרים שקראתי לאחרונה. הראשון הוא The Code of Capital של קתרינה פיסטור, ספר (לא בדיוני) שקושר באופן מושכל ומנומק בין התעשרות לבין טוויית רשת משפטית מסועפת שמגנה על ההון ובפועל מייצרת עולם פעולה בו לא ניתן לחשוב מחוץ לסכמות שמשמרות את המבנה הלא הוגן הקיים. הספר השני הוא אוסף הסיפורים Resist: Stories of Uprising, שרכשתי במהלך ביקור ב People’s History Museum שבמנצ'סטר, מוזיאון מומלץ ביותר שעוסק בהיסטוריה של מאבקי עובדים וזכויות פועלים. לפחות שבעה מהסיפורים בקובץ עוסקים במרידות הפועלים באנגליה הויקטוריאנית, על האופן בו המהפכה התעשייתית גבתה מחירים מאנשים רבים שהיה פשוט נוח לא לספור אותם. קוואנג עצמה מפלרטטת עם מציאות היסטורית ממשית ברומן, דרך תיאור בדיוני-תיעודי של התרחשויות הקשורות במלחמות האופיום בין סין לבריטניה לקראת אמצע המאה התשע עשרה, על האופן בו האנגלים הזרימו אופיום לסין תוך אמתלות הקשורות במסחר חופשי. קשה לחשוב על דוגמא בוטה יותר לאלימות קולוניאלית ממדינה שמתעקשת להזרים סמים ממכרים למדינה אחרת, תוך איסור השימוש בהם מאזרחיה שלה...

Babel הוא גם רומן על טרור ועל האתיקה של מרידה (הכותרת החלופית שלו משמעותית כאן). מרי אזרחי או פעולות שחותרות תחת הסדר הקיים מכאיבות, ולא פעם מכאיבות דווקא לחלשים ביותר. קשה לקרוא את מאה העמודים האחרונים ברומן בזמן המלחמה בעזה מבלי לחשוב על לוחמת טרור או גרילה, מצידנו בעת קום המדינה, או כלפינו, או במקומות אחרים בעולם. קשה שלא לחשוב על ההחלטות והשיקולים העומדים בפני מי שהחליטו שההתמודדות היחידה עם מערכת כוחנית היא הפעלת כוח נגדי. לא אפרט כאן, כדי לא לקלקל את הקריאה, אבל שאלות כמו מידתיות, יעילות, האפשרות (או העדרה) לממש מטרות בדרכי שלום, גבולות ההקרבה העצמית, השיקולים מאחורי פגיעה בחפים מפשע, כל אלה מתעוררות בהקשר כל כך רחוק—מעיין אוקספורד אלטרנטיבית לפני שתי מאות—אבל כה רלוונטי להיום.

     אבל אחרי שאומרים את כל זה, המחשבה המתגמלת יותר עבורי מהקריאה ב'בבל' נותרת כרוכה ברעיון של מה שאובד בתרגום. התחלתי בכך שקוואנג כתבה רומן שמתמקד באופן בו מה שאובד בתרגום מייצר טכנולוגיה שמשרתת את החזק. אבל ההשלכה הפואטית יותר של רעיון זה, היא הערך האצוּר בזיהוי של הֶבדל. האקדמיה של בבל היא מפעל אדיר שתפקידו לאתֵר אחֵרוּת. זהו מפעל אינטלקטואלי שלמד לראות חוסר ערך בכל מה ששקול או הומוגני. ערך טמון דווקא במה שלא ניתן לביות אל שפתך שלך...

     אז אם נתעלם מהטכנולוגיה המסויימת שבבל מייצר, דמיינו עולם אינטלקטואלי, אקדמיה שלמה, שמנסה לזהות ולזקק הבדל תרבותי, מבלי לנסות להעלימו. דמיינו עולם אנושי המחפש לשמר את השונה מבלי להעמידו על המוכר. דמיינו שיחות בהם אני מחפש את הנבדל אצל בן שיחי, לא כדי להתווכח או לנרמל, אלא משום ששם למדתי לזהות ערך. זה קצת מזכיר פלורליזם וסובלנות, נכון, אבל הדימוי המרכזי של הרומן הזה, של טכנולוגיה שמסוגלת להפיק רווחים מעשיים מתוך הפערים הללו, מוליד עמדה מפעימה יותר: לא סתם נכונות להקשיב לאחר גם בהינתן אי הסכמה (פלורליזם רגיל), אלא שניתן להפוך את ההבדל למשהו מועיל—מרפא, מנחם, חוסך מאמץ, מעורר שותפות. הרומן חוזר שוב ושוב לכוח התרבותי המופעל כדי לתרגם ולביית את האחר, להפכו לשלך, להתעלם ממה שנותר מחוץ לתרגום. שניים מהגיבורים שחורים, וצריכים להתנהל באוקספורד הלבנה. שתיים הן נערות, שכלל לא אמורות ללמוד באוניברסיטה. אחד הוא סיני (קוואנג עצמה היא ילידת סין). שניים מהם הומואים, כך נרמז שוב ושוב. כל אלה הם מקבילים אנושיים לשפות שבבל מנסה לתרגם. גם אותם וגם את אחרותם מנסים לתרגם, מבחוץ, בדרך כלל דרך הכחשה של שוני. אבל נוגעים ללב במיוחד הם הרגעים בהן הדמויות הללו עוסקות בתרגום עצמי, מבפנים, בניסיון לזהות את עצמן עם פן בודד ובר תרגום באישיותן, תוך התעלמות ממה שהופכן לזרות.

נותר רק לנחש מה מכל זה קשור לביוגרפיה האישית של קוואנג עצמה, סינית שגדלה בארה“ב ולמדה בקיימברידג', באוקספורד, ובייל...

 

פברואר, 24

 

R. F. Kuang, Babel or The Necessity of Violence: An Arcane History of the Oxford Translator’s Revolution, Harper Collins, 2022