“נטשו את התקווה,“  רועם בקולו אוקטובר 2023 לכל מי שעובר דרכו, כמו השער לתופת של דנטה. מה שנחווה כמדכא עד עפר קודם—אני זוכר במעורפל, אחד, יריב לוין, אבל קשה לי למקמו בבטחה—נראה פתאום כמו חופשה מפנקת באי תאילנדי. מי שירצו בכלל לקרוא, יחפשו כתיבה שמסוגלת לשלב אבל כבד עם אישור-עולם, תוגה שנצבעת בהבהובי תקווה, וויתור תוך תנועה קדימה, לפעמים בלי שברור מדוע.

דווקא אשתי רצתה לחזור לקרוא את ספריו של מאיר שלו אחרי שנפטר באפריל, ודווקא אני הגעתי לכך לפניה. שכנה, פחות או יותר בגילנו, גילתה שיש בביתה שני עותקים של 'עשו', ונתנה לנו אחד מהם במתנה. בדרך כלל כפילות כזו מסגירה שכל אחד מבני הזוג רכש את הספר בנפרד, לפני שאיחדו נכסים. אכן שלו, לבני דורי, זכה למעמד הזה: כמו שלכולנו היו תקליטים מסויימים ('החומה', המופע של סיימון וגרפנקל בסנטרל פארק), כך היו לנו גם ספרים של מאיר שלו, לצד "מאה שנים של בדידות“ או "אהבה בימי כולרה" (כי מי שקראו את שלו, השוו אותו למארקס). כששלו נפטר, נזכרתי מיד ב'כריך הסתתים' שלו מ“בביתו במדבר“. לספרים עצמם לא רציתי לחזור. אך הנה, 'עשו' הכפול היה מוטל שם, אני רציתי לקרוא בעברית, וכך יצא שיכולתי לחזור לכתיבה שגדלתי עליה.

     לא מתחשק לי לחפש להבין את הממשק שבין 'עשו' לסב-טקסט המקראי, וגם לא לצוד אחר ההבחנה בין שלושת רבדי המציאות שנרמזת לקראת סוף הרומן ומנמקת את הפרוזה (נראה לי שההבחנה היא בין מציאות ליטרלית, חלומית, ופנטסטית). מהלכים שכאלו הם בעלי ערך ועניין. אבל שלו אינו ממש שם. בבסיסו, שלו הוא מספר סיפורים. כן, ברור לו שהוא יאלץ לשזור אותם למבנה עלילתי. ברור לו גם שהסיפורים הללו אמורים להתכתב זה עם זה, כדי שהעסק לא יראה כמו הטלאה. אז הוא עושה גם זאת, למרות שהוא לא ממש מושקע במאמץ. זאת משום שסיפוריו הם יותר תמונות בפרוזה -- נראה דמות, נדמיין פעולה, נשמע משפט או ניגון-דיבור--שנותרות בגדר פרגמנט (רומי, בתו של יעקב האופה, שמצלמת ללא הרף את אביה ויוצרת תערוכת צילומים בסוף הרומן, היא מעיין גרסה בדיונית לאופן בו שלו הממשי כותב).

      הנה, למשל, תמונה כזו, העוסקת ב'פונטו דה מסאפאן' – הנקודה המדויקת (“כמשך המחשבה על עפעוף“) בה יש להוסיף את השקדים הטחונים למי הסוכר כשמכינים מרצפן:

 

כמה ימים לפני הכנת המסאפאן דודתי מתמלאת בחוסר מנוחה של מטילות. מתהלכת ומונה מספרים תורקיים באצבעות ידיה. כך יודעים הכל שהיא מתחילה לכייל את גופה לחישובים הנצרכים.

"כמו סריס בהריון", תרם אבא דימוי משלו.

היא לקחה את מיכאל אל המטבח, ובכף של עץ הטעימה אותו מן המים בהם שרו השקדים. בלחיצות של אצבע ואגודל הפשיטה מהם את עורם החום, והניחה אותם לייבוש על מגבת המאסאפאן המיוחדת שלה, הלבנה והרכה, הנִכבסת במֵי גשמים בלבד ונתלית לייבוש רק בצל. אחר כך טחנה אותם בעלי ובמכתש, בחבטות רכות וסיבוביות, ומִדֵּי פעם הפסיקה ומוללה את הגרגרים, ובדקה את מגעם בחוכמת אצבעותיה הזקנות, כי המאסאפאן אינו טעם בלבד, אלא גם מרקם, ותחושתו, בשעה שהוא מתגולל בין החך ללשון, חשובה לא פחות מטעמו. בלי להיזקק למאזניים שפכה כמות זהה של סוכר לסיר, הוסיפה לו מעט ממֵי השקדים והעמידה על האש. עתה נטלה את ידו של הילד ויחד יצאו מן המטבח כדי להרהר בהמסתו של הסוכר. דודוץ', כאילו חול ניגר בחללי גופה, יודעת לשוב אל תמיסת הסוכר ברגע שלפני הפונטו האמיתי. אז היא תוחבת קיסם של עץ אל הסיר, מרימה אותו לנוכח עיניה ובוחנת את קור הכסף הקרוש שמותירה הטיפה הצונחת.

אני זוכר כיצד היתה עוצמת אז את עינה האחת וממתינה פרק זמן בלתי ניתן למדידה, כמו מן ההקשה על קליד הפסנתר ועד קצה התפוגגות הצליל, וכאשר היא שבה ופוקחת את עינה, היא נעוצה בפני הילד, הלומד את טיבו של הרגע הן מטפטוף הסוכר לידו והן ממבטה שלה הדודה.

… איש בזמנו צעקנו 'פונטו דה מאסאפאן!' ודודוץ' שופכת פנימה את השקדים הטחונים ומכבה את האש... מניחה את הסיר בחבטה על הרִצפה, כורעת ובכוח מערבבת ומערבבת ומערבבת ומניחה את המאסאפאן על השיִש להתקרר. (139-40)

 

את הדבק בין התמונות הללו מספק כאן לא החוט העלילתי הפרוע אלא המספר, עשו, ששמו לא מוזכר במפורש. עשו מגלגל את המעשיות והסיפורים השונים, בירושלים ובגליל, ומשבצם אל תיאור תולדות משפחת אופים - השניים הראשונים אופים בפועל, השלישי רק כותב על אפייה. לחם—הממשיות שלו, ריחו המשכר, ויותר מכל, הליך הכנתו—מהווה ציר מארגן אחר של הרומן. הסינרגיה בין לחם לתנור בו הוא נאפה מועברת דרך הליך בניית תנור המאפייה אותה מקימה המשפחה בגליל. המחזוריות של עבודת הבצק, , חיתוכו, שקילתו, כמו גם האופן בו הבצק מכתיב את קצב העבודה כשהוא מתחיל לתפוח, יוצרים חיבור בין-דורי לא סביב שיחות משותפות, אלא דרך עיסוק. כל זה מוצג תוך המנעות מסנטימנטליזציה של האפייה. שוב ושוב תוזכר הסיזיפיות של עמל האופה, המחיר הגופני שגובה אפייה, הבידוד שהיא גוזרת על העוסק בה, עבודה שמסתיימת כשיתר העולם מקיץ.

     נקודת ציר אחרת היא אבלוּת, הן ממשית, והן זו הקשורה בוויתור. הגברים הנשואים ברומן, אברהם ויעקב, לא מוחלים לנשותיהם על משהו שנגזל מהם כשהתאהבו באותן נשים. אהבה עזה לאישה אינה גואלת אותה ממרירותו של בעלה. עשו מוותר על בכורתו. לאה מוותרת על הנקה. דודוצ' מסתובבת עם שד אחד חסר. ליעקב נגדעת אצבע. לרומי ולמיכאל אין אמא ממשית. לעשו אין בעצם דבר.

האבלות המפורשת ביותר, היא אבלות על בן שנפל בצבא. בימים זוועתיים אלה, המבט נלכד במשפטים דרכם מסביר יעקב מדוע הוא בוחל בטקסי אבלות ממלכתיים:

 

אני לא צריך אותם ואת החגיגות שלהם! אני לא בעסק שלהם ואני לא מתכונן לשחק את המשחקים שלהם. לא רוצה את האנדרטות שלהם, ואני לא אתן לאף אחד להשתלט לי על החיים!

אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של החטיבה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר... שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זיכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שהיה איתו בכיתה אחת, ושניית הזיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זיכרון של בית הספר. וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה? (182)

 

אוקטובר, 2023

 

מאיר שלו, עשו, עם עובד, 1991