כיצד תכתב התאהבות של אישה בגבר? אולי כך:

“Why do you remain pertinaciously perched on my knee, when I have given you notice to quit?”

“Because I am comfortable there.”

לא קראתי את הרומן הנפלא הזה בגלל ההומור שלו, אבל כשהומור צף, ותמיד כחלק מדו-שיח, נדירותו מאירה את ההתרחשות והופך דמות מרשימה לכובשת:

 

“You examine me, Miss Eyre,” said he: “do you think me handsome?”

I should, if I had deliberated, have replied to this question by something conventionally vague and polite; but the answer somehow slipped from my tongue before I was aware, “No, sir.”

 

ברונטה מאפשרת לשיחה להיוותר חפה מפרשנות. כשחוויית הקריאה כל כך ספוגה בעולמה של ג'יין ובנימי הרגש הדקים של עולמה, הכוח של דיאלוג שלדי, בלתי מבואר, פותח מרחב דמיון עבורנו, ומאפשר לנו להשלים את איור הדמות:

 

“Am I hideous, Jane?”

“Very, sir; you always were, you know.”

 

ההומור תואם את הפן הבלתי מתנצל של ג'יין, האופן בו, ללא מניפסטים, היא תופסת את עצמה כשוות מעמד לגבר שמדבר איתה. לאורך הרומן, בנכונותה להתעמת עם המשפחה האומנת המתעמרת בה, או בשיחות שלה עם רוצ'סטר, בטחונה בשוויון שלה נותר בלתי מעורער--ללא קשר למעמד או מגדר. בפועל, היא זו שמציעה נישואין לרוצ'סטר, והיא זו שבוחרת בו שוב, אחרי שהיא החליטה לנטוש אותו. ללא שמץ לעומתיות, היא עומדת על ערכה, ובגלל המקור הדתי שלא אמונתה בשוויון, היא גם לא תופסת את מי שנמוך ממנה מעמדית כראוי לבוז.

כל זה מייצר הערכה לדמות. מזמן לא הרגשתי כך—מין כבוד—לדמות ספרותית (אני חושב על ג'ון קולטנברונר של אגולף ב"אדון החצר“). איכשהוא, למרות שמסגרת הרומן היא מלודרמטית—הדמויות  הן או טובות או רעות, ולג'יין עצמה אין חסרונות—שרלוט ברונטה מצליחה לשמור על אמינות רגשית, ואמת של מצב. אפילו הרגעים בהם ג'יין עלולה למעוד ולהינשא לסיינט ג'ון, מעיין סוהרסן קדוש שהזכיר לי גרסת נעורים של קזאובן של ג'ורג' אליוט, נובעים מסכנה הטמונה באיכות חיובית של ג'יין: נכונותה להתמסר ולחפש לממש את הגבוה והנאצל. רק בגלל זה מצליח הצעיר העבש הזה לחדור לליבה.

מתחשק לי להגיד שזהו רומן מושלם. אולי כי קראתי אותו מעט אחרי שקראתי את 'חינוך סנטימנטלי' המשמים של פלובר: רומן עצל, מפוזר, נטול כוח או קצב. אצל שרלוט ברונטה אין תפנית מיותרת. הכל עובד, מנומק, חכם. על זה נוסיף את האנגלית: משפטים ארוכים שמסוגלים לשמור על קריאות לאורך שורות רבות, פרוזה מענגת, שהאומנות של מעשה הרכבתה אינה מורגשת.

קראתי את הרומן במהדורה בכריכה רכה שהייתה אצלנו המון שנים. הספר הודפס ב 1963 וכך הוא גם נראה ומרגיש (ולא, אין כאן את החדווה של קריאה במהדורה ישנה טובה, אלא חשש שהספר יתפרק במהלך הקריאה -- לפחות פעמיים עצרתי כדי לחזק בסרט דביק את הכריכה...). קשה לי להאמין שעותק זה ישרוד קריאה נוספת, אבל גם קשה להשליך משהו שהסב לי סיפוק רב כל כך.

("הפרופסור", רומן אחר שלה, עושה את דרכו אלי...)

 

Jane Eyre, Charollote Bronte, Penguin, 1963

ספטמבר, 2023