ייחודו של ספר זה נעוץ באופן בו הוא לוכד את המקצב של בדידות, אולי מספר משהו על ההבחנה שבין להיות לבד ללהיות בודד.
את הארועים שמרכיבים את חייו של הוקן, גיבור הרומן, ניתן היה לצמצם למספר פסקאות. המוקד הוא פחות במה שמתרחש, ויותר במרחב הפנימי והחיצוני שנוצר כחלק מחיי נוודות. הוקן מושלך אל יבשת לא מוכרת, אמריקה, בתקופה בה ארצות הברית עדיין מדינה בהתהוות. הוא מהגר כנער שאינו מבין אנגלית, והרומן מלווה אותו אל גיל העמידה. בגלל נסיבות שונות, רוב השנים הללו הורקן מתקיים בגפו, באזורים שאינם מיושבים באמריקה. הוא מקיים מספר קשרים משמעותיים עם אחרים במהלך הרומן, אבל הקריאה היא ליווי ותצפית של עולם של אדם שחי עם עצמו. זהו ספרו הראשון של דיאז. הזמנתי אותו אחרי שקראתי את Trust המצוין שלו, שזכה עתה בפוליצר. [אנקדוטה שאינה קשורה לכלום: התחלתי אותו בטיסה לכנס בשוודיה, כשלהפתעתי גיליתי שהדמות הראשית שוודית ושדיאז עצמו גדל חלק מחייו בשוודיה, מה שמסביר דיאלוג קצר בשוודית שמופיע בסוף הרומן].
האנגלית מבחינה בין loneliness לביןsolitude. בעברית, המילה ‘לבד' מהדהדת בדידות ('גלמוד' היא בעצם מילה נרדפת). אבל באנגלית, רק loneliness מציינת באופן ברור מצב שלילי המאופיין בהזדקקות. Solitude, לעומת זאת, מורה על התבודדות שמכוונת לשקט ולהתפנות לגבוה. אצל דיאז לא נמצא לא את זו ולא את זה. הוקן אינו מקרין הזדקקות או מסגיר את החסך של ניתוק חברתי. מן העבר השני, אין ברומן נסיון להאדיר התבודדות כזו ולהפכה למקור חכמה. הקריאה בעצם מלווה יום יום, שגרת התקיימות, פעולות רגילות, כמו גם את המקצב של חיים בחוץ אל מול שינויי מזג האוויר והקשב לגוף בתוך זה. לעתים המספר של דיאז 'מתבלבל' וחוזר על משפטים שהוא כבר אמר, כי משהו בחד-גוניות חוסם מבט מבחוץ, וכאילו מחלחל אל תוך הניסיון לתאר משהו כזה. הוקן לפעמים הופך בדברים אותם עבר או מדמיין באופן חי את חששותיו. אבל מרבית הזמן, הוא לא ממש חושב, וזה נשמע לי כמו תיאור אמין של קיום כזה.
הוקן הוא גבר שאינו מפסיק לגדול. הוא הופך למעיין ענק, אגדה חיה ששמה מתגלגל בפי כל, ומקשה עליו להסתתר. בשלב מסויים הוא מתחיל לתפור לעצמו מעיל, מעין שעטנז של פרוות של חיות שהוא צד או מצא במשך השנים. יש שם, למשל, פרווה של אריה וגור אריות, כמו גם נשל נחש, ועוד שלל מכרסמים, תנים, ושועלים. אין בשני אלה סמליות, לפחות לא כזו שאני זיהיתי, אלא יותר הצבה של הוקן אל מחוץ לאנושי. הוא לא בדיוק אדם, אבל גם לא חיה מסויימת, ומה שגדל אצלו זו לא נפשו או מחשבתו, אלא גופו, באופן שמנותק משימוש כזה או אחר. לפעמים נדמה שהרומן מתכתב עם 'פרנקנשטיין' על האופן בו הייצור הבודד שפרנקנשטיין יוצר מבעית את כל מי שפוגש אותו, והופך להיות נטול-סוג (ראו למשל, את משפט הסיום הדומה בשני הרומנים). אבל אם מרי שלי מתמקדת במפלצתיות והבדידות שזו גוזרת, דיאז קשוב לבדידות עצמה, מבלי לשפוט אותה.
יוני, 2023
Hernan Diaz, In the Distance, 2018, Daunt Books