מזמן, אבל ממש מזמן, לא יצא לי לקרוא רומן שגרם לי להשתנק ואפילו—אני נבוך להודות בכך—לדמוע.

באנגלית יש את הצרוף הזה, to root for a character. אין לצרוף הזה מקבילה מדויקת בעברית. Rooting for זה לא בדיוק 'לעודד'. ישנן דמויות שמעוררות את האהדה המסויימת הזו, ויש כאלה שלא, והחיבור הזה לא נגזר באופן אוטומטי מאיכויות מוסריות או אחרות של אותה דמות. דמויות שמעוררות חיבה כזו, מסוגלות בהחלט להיות שבורות או פגומות. אבל הן מעוררות הערכה וסימפטיה, ורצון שהדברים יסתדרו עבורן (ולא, זה לא זהה לפגם שמכשיל גיבור טראגי—שם מתקיים דבר מה שונה).

אני זוכר, למשל, דמויות כמו ג'יין אייר (ברונטה), או לילה צרולו (פרנטה), או ג'ון קולטנברונר (אגולף), או ג'ושיה קראולי (טרולופ) בתור דמויות שכוננו, לפחות עבורי, הזדהות כזו - סוג אכפתיות שהייתי חש כלפי חבר או בן משפחה.

אז אן נפוליטאנו בהחלט יודעת לכתוב אנשים כאלה. ברומן הזה יש לפחות שלוש או ארבע דמויות שרציתי לחזור אליהן בקריאה. בניית הדמויות שלה כה כובשת, שלמרות שידעתי לחזות מראש בדיוק מה שיתרחש, הספר לא שיעמם אלא דווקא ריגש. באשר לפיגומי העלילה, כל מה שנפוליטאנו מחפשת הם קונפליקטים והתרתם. בגלל שהדמויות מסותתות ביד חומלת, לא הרגשתי צורך במשהו מורכב יותר. גם בנוגע לרגש אין כאן תחכום רב: ריסון מול התפרצות, הדחקה מול הצפה, נסיגה מן העולם כחלק מהעברה בין-דורית של דכאון מול חזרה אוהבת לעולם.

ולספר יותר יהיה לקלקל.

וזה לא ספר שיזכה בפרסים, אבל כן ירבו כמותו.

 

יוני, 2024

 

Ann Napolitano, Hello Beautiful, Penguin, Dublin, 2023