פרט להיותו נובֶּליסט, קוטזי הוא הסופר הראשון שזכה בפרס הבוּקר פעמיים. 'חרפה', שלו, הוא באמת ספר מופת, למרות שאת הראשון שזכה, 'חייו וזמניו של מייקל ק' אני לא ממש זוכר. בעיני, הטוב שבספריו הוא 'אליזבת קוסטלו', עבורי, רומן משנה חיים, בעיקר סביב הפרקים העוסקים באתיקה ובעלי חיים. רכשתי את The Pole במהדורה קשה יפה בסניף של Barnes and Noble בארלינגטון. קשה להתחרות בחנויות הספרים של האמריקאים: באת לקנות ספר, ויצאת עם שניים, במקרה שלי, The Black Prince של איריס מרדוק (במהדורת פנגוין דוחה...).

     ב - The Pole, קוטזי חוזר לתמה שהופיע במספר ספרים אחרים שלו: גבר בוגר שמתאהב באישה צעירה יותר (סטודנטית ב'חרפה', אחות טיפולית ב'אליזבת קוסטלו', מורה לריקוד ב- Summertime, הרומן היחיד של קוטזי בו מצאתי בדיחה...). אז ב The Pole מדובר בפסנתרן מזדקן, וויטולד ולקייביץ', פרשן שופן, שמתאהב באשת חברה, ביאטריץ. הוא כבן שבעים, היא כבת חמישים. הוא מדבר פולנית, היא ספרדית. השניים משוחחים דרך אנגלית רצוצה.

הרבה מהרומן הקצרצר הזה מוקדש לכשלי שפה, לאופן בו אהבה היא משהו ששותקים אותו. פרשנויות שופן של ולקייביץ' אינן מדברות לביאטריץ. השופן שלו במתכוון חיוור, מתנגד לפרשנות הרומנטית השגורה אליה נגרר מלחין זה. כשביאטריץ מאזינה לכיתת אומן שלו, היא מבחינה באופן בו הוא מלמד פסנתרן צעיר להימנע מרגש לטובת השגת איכות גבוהה יותר: “Less Legato, less emotion, more tension, more lift.”   זהו משפט שכאילו נכתב על ידי קוטזי על הפרוזה של עצמו: כל מילה כאילו מגיעה עם סופגי לחות. כך מושג מתח, והמון כוח. כך הופך כל משפט לאגרוף.

אז המוסיקה של וקלייביץ' לא מדברת לביאטריץ, והאנגלית שלו מאוד זהירה, ולכן הוא אומר רק את מה שהוא חייב. כשהם יחד מספר ימים (מדובר ברומן מחוץ לנישואין, ביאטריץ נשואה, אבל הבעל יודע על וקלייביץ', וזה לא ממש עניין בעלילה), השניים מעבירים את הזמן בעיקר בדממה. בהמשך, 'הפולני' מותיר לביאטריץ שירים שחיבר עבורה בפולנית, והיא מעבירה לא מעט זמן עלילה כדי למצוא מתרגמת.

 

תרגום כדימוי אודות אהבה: ולקייביץ' מתרגם את ביאטריץ למיתולוגיה פרטית שלו, קצת כמו דנטה וביאטריץ ההיא ב 'חיים חדשים' – זוג שמוזכר כאן שוב ושוב—ואילו ביאטריץ מתרגמת אותו ואת שפתו, תוך מודעות לכך שהיא לעולם נותרת רחוקה מהמשמעות המקורית...

 

[מאמר מוסגר: אולי אנשים שאוהבים להתאהב, הם אלה שמסוגלים לתַחזק את עמל התרגום, תוך מודעות למגבלותיו...  הווארד ג'קובסון כתב פעם על הארדי שהוא פשוט לא היה מסוגל לראות אישה נאה חולפת על פניו ברחוב ועולה לכרכרה מבלי לחשוד שמא החמיץ את אהבת חייו. [מאמר מוסגר בתוך מאמר מוסגר: אנצל את ההזדמנות כדי להמליץ על Peeping Tom של ג'קבוסון: ירידה מופלאה של סופר אחד על סופר אחר, הארדי]. אז גם קוטזי הוא אולי מתאהב מהסוג הזה. איני זוכר אותו, למשל, כותב על חברות עמוקה, וגם לא על התאהבות שהופכת לאהבה. על כל תחכומו, קוטזי קצת מאוהב באהבה, כמו שקולרידג' כתב פעם על רומאו...]

 

אני ער לכך שקצת גלשתי כאן. אז מיד אצהיר כדי למנוע עמימות: רק דביל יסתייג מקוטזי. לקרוא אותו זה להיות במחיצת מחשבה עצמאית, מקורית, חדה כתער, שלא מנסה לרצות איש. הסופר כמי שעוצר ובוחן מרחב חווייתי, ואז מוסר אותו מחדש. כשאני קורא את קוטזי, אני כמעט מיד מתחיל לכתוב כמוהו - כתיבתו עד כדי כך כובשת. הוא מסוגל, למשל, לכתוב תיאור אווירה, אבל רק להתחיל את המשפט ולהמשיך ב – ‘etc.’, כאילו שאין למספר סבלנות של ממש להיכנס לתיאור, אלא לסמן את עבודת הדמיון המצופה ממי שיקראו...

 

שוחחתי פעם על קוטזי עם מישהי שחשבה שתפיסת האהבה שלו מקוממת. הפריע לה הפער הגילאי החוזר אצלו. אבל יש מובן מטריד אפילו יותר, הקשור בדימוי החוזר של האישה המעניקה בחסדה משהו מיופייה לגבר. קוטזי כנראה עמד שעה ארוכה ממוגנט אל מול 'חסד רומאי' של  Hendrick ter Brugghen, וחזר לתבנית הזו. ב'מדעי הרוח באפריקה', מין אוראלי הופך להדגמה של חסד, וב-'הפולני' ביאטריץ מאפשרת לעצמה להיות מלוהקת לתאטרון הפנימי של ולקייביץ', בו היא בתפקיד האהובה שדי בעצם נוכחותה וקרבתה כדי לספק את מעריצה. ביאטריץ מעניינת יותר מולקייביץ', משום שהיא כלל לא מתאהבת בו. היא פשוט מניחה לעצמה לגלוש ולהיות הדבר שמתבוננים בו כך, דבר שמסוגל לייצר כל כך הרבה כיסופים, ושנוכחותו היא מתנה.

    זה מחפצן? כן. קצת. אבל למי אכפת כשאנשים בוגרים נכנסים למשהו כזה באופן מפוכח? האם זאת אהבה? לא. האם זאת התאהבות? לא. בטח לא מצידה. זהו ארוס: אנרגיה מוכוונת גוף, יופי, ומבט. אנרגיה רחבה יותר מאהבה, מהתאהבות, וכן, גם מסקס.

 

דצמבר, 2023

 

J. M. Coetzee, The Pole, Liveright, 2023

 

 

לא מדובר ברוע שהוא חזיון של דם והתעללות. הרוע של סויפט מבעית משום שהוא רגיל: שילוב של שאפתנות נטולת גבולות, אמפטיה שכלתנית (אם בכלל), ואי הזדקקות של ממש לזולת. סויפט מנצל אחרים לצרכיו, ואין שום נקודה בה המחיר עבורם מטריד אותו.

פסיכולוגים ידעו לתת שם למבנה אישיות כזה. אבל בוין קושר אותו למעשה הספרותי, לצורך לכתוב ספרות. סויפט אוהב לכתוב ספרות ושואף להיות סופר גדול. פשוט, אין לו שום יכולת להעמיד עלילה מעניינת. על כן הוא הופך לעלוקת עלילות על גבם של האנשים המקיפים אותו, ובתהליך הזה מחרב את חייהם.

בוין רוקח כך סיפור אודות גבולות הספרות, אודות הבעלות על סיפור, ובסופו של דבר, אודות היכולת לנתק בין המחבר ליצירתו. חלק מאטימותו של סויפט מתבטאת בכך שפרסומו הראשוני קשור לחשיפת ארוע קשה מעברו של סופר מפורסם, שלאסונו בטח בסויפט. חייו של אותו סופר יהרסו בשל העניין שתעורר יצירת הביכורים של סויפט. מן העבר השני, סויפט לא ממשמע את אי המוסריות שלו עצמו, ועד כמה היא אולי קשורה לערך של יצירתו שלו. הרי אם הוא עצמו התפרסם משום שמוסריותו של מחבר (אחר) גורעת מערך יצירתו, הרי גם אי מוסריותו שלו אמורה לרוקן מתוכן את ערך ספריו. לא שזה משנה לו. שאיפותיו אינן קשורות לכתיבה עצמה, אלא למעמד שהיא מקנה, לפרסים, לכיבודים. לכן הרומן נקרא “סולם לשמיים“, שכפי שמוסבר בהמשך הרומן, הוא דימוי לשאפתנות, למנגנון דחיפה שמוביל אותך לשום מקום.

הרוע של סויפט עוצר נשימה. הרגעים העזים יותר בספר, הם אלו בהם מי מהדמויות מנסה להסביר לסויפט מה, בעצם, פסול כל כך בפעולותיו, מבלי שהלה מבין. העיוורון שלו גובל לעתים בקומיות לא מודעת. כמו, למשל, בציטוט למעלה. אבל קומיות אינה הסיבה בגלל כדאי לקרוא ספר זה. הרומן מעורר שאלות אודות הממשק בין אתיקה, כתיבה, וחיים, ולא רק בשאלה (הנדושה) אודות היחס בין מוסריות הכותב לערך היצירה. בראש ובראשונה, בוין מזקק איכות מבעיתה של סופרים: ההתייחסות אל בני אדם מסביבם כנשאים של סיפורים, כמיכלים של עלילות. אז נקווה שהסופרות והסופרים שנכיר לא יהיו המפלצת שהיא מוריס סויפט. אבל משהו במבט שלו—המשתמש-מנצל—לא יהיה זר להם.

כנראה...

     פרט ללגיטמיות של המרת בני אדם לדמויות, הרומן מזמן תהייה אודות ערכה של עלילה טובה. כחוקר שייקספיר, האיש שאולי מימיו לא המציא עלילה בעצמו אלא תמיד שאל אותה, אני האחרון שאגן על חשיבותן של עלילות. אבל היכולת לטוות עלילות של ממש היא בדיוק מה שאין לסויפט – תנו לו עלילה טובה והיתר כבר ירוץ. לכאורה, אם ספרות היא האיך ולא המה, גניבת עלילות לא אמורה לעלות או להוריד יותר מדי. מסתבר שכן. לפחות ברומן זה. [במאמר מוסגר אציין שהעיסוק בגניבה ספרותית או משהו קרוב אליה, עולה לאחרונה ממספר הקשרים: הסדרה “אבירם כץ“, סרטו של וודי אלן "You Will Meet a Tall, Dark Stranger”, The Plot, הקריא להלל של Jean Hanff Korelitz ...בכולם מופיע הסופר שמעיין רעיונותיו יבש, והוא פונה לשאול משהו 'קטן' ממישהו].

     הגעתי לספר דרך המלצה של ידידי רייף מגרגור, פילוסוף שמלמד קרימינולוגיה ביקורתית באדג' היל שבאנגליה. קנינו יחד ספרים בפוילס בלונדון, ושוחחנו על רומנים. רייף התחיל להמליץ לי במרץ רב על כמה שלא הכרתי.

"בחר אחד“, אמרתי לו,  כאילו שאני פול ורז'אק בסרט Breakfast at Tiffany’s, “ואני קונה אותו לעצמי בלי לשאול שאלות." רייף בחר את The Plot, שגמעתי תוך שלושה ימים. כששמע ממני שאהבתי את ספרו של קורליץ, הוא המליץ גם על ספרו של בוין.

יצא שסיימתי את הרומן בסוף טיסה מארצות הברית לישראל. נתב“ג הפך לעיר רפאים. תזכורת להבדל בין רוע ספרותי, מצמרר ככל שיהיה, לרוע אנושי.

 

נובמבר, 2023

John Boyne, A Ladder to the Sky, Hogarth, London, 2018

 

     אנסה בכל זאת. המכתבים (דוא"ל) הם בין ענבר קוהן לבין אלישע כ"ץ. היא כותבת אליו בגלל רגע בו צפו יחד בתמונה של שילה במוזיאון. היא התייפחה, והוא דיבר אליה, באופן שעורר אצלה השתאות לנוכח אטימותו. ענבר כותבת לו מספר חודשים אחרי שנפגשו. ציר הזמן מתברר בהמשך: המפגש מול הציור התקיים זמן קצר אחרי פטירתה של אמה של ענבר, וההתכתבות עם אלישע התחילה כארבעה חודשים אחר כך. הרומן כולו, אם כן, הנו עיבוד של אבלות על לכתה של אם, אישה שמיזגה בתוכה רגישות ואטימות כלפי אלימותו הרגשית של בן זוגה.

     לכאורה, ענבר מבקשת ללמוד מאלישע את רזי האטימות: כיצד לומדים להרגיש פחות, למַתֵן במשהו את הפגיעוּת. בפועל, היא אינה מחפשת ללמוד מאומה. כשהיא מגיבה לנתק שמציג אלישע, תגובותיה אינן מבטאות קנאה, אלא בוז ושעשוע. במסווה של נסיון לחקות מזג רגשי רצוי, ענבר באה חשבון עם זרות-תוך-קרבה, אותה איכות (גברית) שמאפשרת לגבר להיות תַחוּם אל מול בת זוגו, ולאפשר לו לפגוע בה, במתכוון או שלא (לענבר זה לא ממש משנה).

כשהתכתובת מתחילה לעסוק באיתן, החבר הראשון של ענבר מהתיכון, נחשף שיעתוק בין-דורי של נכונות נשית להיפגע. האם ובתה בחרו לעצמן בן זוג שהוא בה בעת מחונן ואכזר, קסום ומשפיל, אנין טעם וברוטאלי. השַתוּק אצל ענבר, אותו היא מכסה במלל עודף (לא ממש פטפטנות, אבל דבּרנוּת לא מווסתת), קשור בקצרי מחשבה ברגעי שיתוף פעולה שלה עם האלימות המופנית כלפיה. היינו מצפים לזהות בולענים מחשבתיים שכאלו בזיקה לאלימות קשה: פגיעה מינית או פגיעה גופנית של גבר באישה. אבל הרומן מתייחד בהצבעה על אלימות מעודנת יותר, רגשית יותר, בה הגבר מקיים דיאלוג תת-ספי עם דימוי עצמי של אישה, ומכרסם ביסודותיו באופן שיטתי.

     כאן מגיעים לאומנות. הדמויות ברומן מתנהלות במרחבי האומנות הגבוהה. המכתבים עוסקים בציור ובמוסיקה קלאסית, מאזכרים סופרים ופילוסופים. שלושת הגברים ברומן—אלישע, איתן, ואביה של ענבר—עוסקים באומנות, אם כאיסוף, אם כיצירה, אם כתחום עניין בפני עצמו. נכון שהשיח סביב אומנות ומוסיקה חף מחווייתיות, ומגביל עצמו למידע ולשיפוט איכותי נבוב. כך כותבים ומתבטאים אנשים שמתרגמים אומנות לדבר מה אחר—לכוח, להגדרה עצמית מחניפה, להשקעה כלכלית, לנושא שיחה. אבל הרומן פחות מתעניין בהוזלה של אומנות על ידי שוחריה-לכאורה. הזרקור מופנה יותר לשבר שמתקיים בין אנינות טעם לבין מוסר: הגברים הללו מסוגלים לשוחח על ברליוז או מיילס דייויס ובמקביל להשפיל את בנות זוגם. אין בכך סתם חתירה תחת הסטראוטיפ של אלימות גברית, אלא דווקא החרפה שלה עבור הקורבן. מנחם היה לחשוב שהגבר הפוגע הוא לעולם נטול רגישות, דל הבעה, ועיוור לדקויות. לא כך. הרי אם זה שפוגע בי דווקא ניחן ברגישות רבה, אתקשה עוד יותר להבין מדוע הוא מתעלל בי. אולי פשוט מגיע לי?

     אומר משהו על האלימות המאופקת הזו. הגברים הללו לא תמיד מתכוונים לפגוע. הם אפילו יופתעו לשמוע שזה מה שהם עשו. אביה של ענבר, למשל, קובע מפגש עם מאהבת שלו בכתובת שהיא גם שמו של רומן שאמה של ענבר אהבה מאוד. הוא לא התכוון להיחשף שם על ידי אשתו ובתו. זה פשוט קרה. כך נוצר מצב בו הפגיעה אינה רק סביב הבגידה, אלא גם (ומתברר שבעיקר) סביב ההזניה של אזכור הקשור בביוגרפיה התרבותית של בת הזוג. עצם הבגידה פוגע פחות מהבחירה לתווך אותה דרך פרט טכני-לכאורה—שם של ספר שהוא גם במקרה כתובת—שיקר לרעיה הנבגדת. בגידה הופכת מסתם תשוקה לאישה אחרת, לרצון להרע לבת הזוג, אפילו כשהיא אינה יודעת על כך.

 

ממליץ לקרוא לצד  “חיי פאי".

 

נובמבר, 2023

 

סיגל נעים, כשג'ירפה הופכת למגדל אייפל, כנרת-זמורה, 2022

 

דווקא אשתי רצתה לחזור לקרוא את ספריו של מאיר שלו אחרי שנפטר באפריל, ודווקא אני הגעתי לכך לפניה. שכנה, פחות או יותר בגילנו, גילתה שיש בביתה שני עותקים של 'עשו', ונתנה לנו אחד מהם במתנה. בדרך כלל כפילות כזו מסגירה שכל אחד מבני הזוג רכש את הספר בנפרד, לפני שאיחדו נכסים. אכן שלו, לבני דורי, זכה למעמד הזה: כמו שלכולנו היו תקליטים מסויימים ('החומה', המופע של סיימון וגרפנקל בסנטרל פארק), כך היו לנו גם ספרים של מאיר שלו, לצד "מאה שנים של בדידות“ או "אהבה בימי כולרה" (כי מי שקראו את שלו, השוו אותו למארקס). כששלו נפטר, נזכרתי מיד ב'כריך הסתתים' שלו מ“בביתו במדבר“. לספרים עצמם לא רציתי לחזור. אך הנה, 'עשו' הכפול היה מוטל שם, אני רציתי לקרוא בעברית, וכך יצא שיכולתי לחזור לכתיבה שגדלתי עליה.

     לא מתחשק לי לחפש להבין את הממשק שבין 'עשו' לסב-טקסט המקראי, וגם לא לצוד אחר ההבחנה בין שלושת רבדי המציאות שנרמזת לקראת סוף הרומן ומנמקת את הפרוזה (נראה לי שההבחנה היא בין מציאות ליטרלית, חלומית, ופנטסטית). מהלכים שכאלו הם בעלי ערך ועניין. אבל שלו אינו ממש שם. בבסיסו, שלו הוא מספר סיפורים. כן, ברור לו שהוא יאלץ לשזור אותם למבנה עלילתי. ברור לו גם שהסיפורים הללו אמורים להתכתב זה עם זה, כדי שהעסק לא יראה כמו הטלאה. אז הוא עושה גם זאת, למרות שהוא לא ממש מושקע במאמץ. זאת משום שסיפוריו הם יותר תמונות בפרוזה -- נראה דמות, נדמיין פעולה, נשמע משפט או ניגון-דיבור--שנותרות בגדר פרגמנט (רומי, בתו של יעקב האופה, שמצלמת ללא הרף את אביה ויוצרת תערוכת צילומים בסוף הרומן, היא מעיין גרסה בדיונית לאופן בו שלו הממשי כותב).

      הנה, למשל, תמונה כזו, העוסקת ב'פונטו דה מסאפאן' – הנקודה המדויקת (“כמשך המחשבה על עפעוף“) בה יש להוסיף את השקדים הטחונים למי הסוכר כשמכינים מרצפן:

 

כמה ימים לפני הכנת המסאפאן דודתי מתמלאת בחוסר מנוחה של מטילות. מתהלכת ומונה מספרים תורקיים באצבעות ידיה. כך יודעים הכל שהיא מתחילה לכייל את גופה לחישובים הנצרכים.

"כמו סריס בהריון", תרם אבא דימוי משלו.

היא לקחה את מיכאל אל המטבח, ובכף של עץ הטעימה אותו מן המים בהם שרו השקדים. בלחיצות של אצבע ואגודל הפשיטה מהם את עורם החום, והניחה אותם לייבוש על מגבת המאסאפאן המיוחדת שלה, הלבנה והרכה, הנִכבסת במֵי גשמים בלבד ונתלית לייבוש רק בצל. אחר כך טחנה אותם בעלי ובמכתש, בחבטות רכות וסיבוביות, ומִדֵּי פעם הפסיקה ומוללה את הגרגרים, ובדקה את מגעם בחוכמת אצבעותיה הזקנות, כי המאסאפאן אינו טעם בלבד, אלא גם מרקם, ותחושתו, בשעה שהוא מתגולל בין החך ללשון, חשובה לא פחות מטעמו. בלי להיזקק למאזניים שפכה כמות זהה של סוכר לסיר, הוסיפה לו מעט ממֵי השקדים והעמידה על האש. עתה נטלה את ידו של הילד ויחד יצאו מן המטבח כדי להרהר בהמסתו של הסוכר. דודוץ', כאילו חול ניגר בחללי גופה, יודעת לשוב אל תמיסת הסוכר ברגע שלפני הפונטו האמיתי. אז היא תוחבת קיסם של עץ אל הסיר, מרימה אותו לנוכח עיניה ובוחנת את קור הכסף הקרוש שמותירה הטיפה הצונחת.

אני זוכר כיצד היתה עוצמת אז את עינה האחת וממתינה פרק זמן בלתי ניתן למדידה, כמו מן ההקשה על קליד הפסנתר ועד קצה התפוגגות הצליל, וכאשר היא שבה ופוקחת את עינה, היא נעוצה בפני הילד, הלומד את טיבו של הרגע הן מטפטוף הסוכר לידו והן ממבטה שלה הדודה.

… איש בזמנו צעקנו 'פונטו דה מאסאפאן!' ודודוץ' שופכת פנימה את השקדים הטחונים ומכבה את האש... מניחה את הסיר בחבטה על הרִצפה, כורעת ובכוח מערבבת ומערבבת ומערבבת ומניחה את המאסאפאן על השיִש להתקרר. (139-40)

 

את הדבק בין התמונות הללו מספק כאן לא החוט העלילתי הפרוע אלא המספר, עשו, ששמו לא מוזכר במפורש. עשו מגלגל את המעשיות והסיפורים השונים, בירושלים ובגליל, ומשבצם אל תיאור תולדות משפחת אופים - השניים הראשונים אופים בפועל, השלישי רק כותב על אפייה. לחם—הממשיות שלו, ריחו המשכר, ויותר מכל, הליך הכנתו—מהווה ציר מארגן אחר של הרומן. הסינרגיה בין לחם לתנור בו הוא נאפה מועברת דרך הליך בניית תנור המאפייה אותה מקימה המשפחה בגליל. המחזוריות של עבודת הבצק, , חיתוכו, שקילתו, כמו גם האופן בו הבצק מכתיב את קצב העבודה כשהוא מתחיל לתפוח, יוצרים חיבור בין-דורי לא סביב שיחות משותפות, אלא דרך עיסוק. כל זה מוצג תוך המנעות מסנטימנטליזציה של האפייה. שוב ושוב תוזכר הסיזיפיות של עמל האופה, המחיר הגופני שגובה אפייה, הבידוד שהיא גוזרת על העוסק בה, עבודה שמסתיימת כשיתר העולם מקיץ.

     נקודת ציר אחרת היא אבלוּת, הן ממשית, והן זו הקשורה בוויתור. הגברים הנשואים ברומן, אברהם ויעקב, לא מוחלים לנשותיהם על משהו שנגזל מהם כשהתאהבו באותן נשים. אהבה עזה לאישה אינה גואלת אותה ממרירותו של בעלה. עשו מוותר על בכורתו. לאה מוותרת על הנקה. דודוצ' מסתובבת עם שד אחד חסר. ליעקב נגדעת אצבע. לרומי ולמיכאל אין אמא ממשית. לעשו אין בעצם דבר.

האבלות המפורשת ביותר, היא אבלות על בן שנפל בצבא. בימים זוועתיים אלה, המבט נלכד במשפטים דרכם מסביר יעקב מדוע הוא בוחל בטקסי אבלות ממלכתיים:

 

אני לא צריך אותם ואת החגיגות שלהם! אני לא בעסק שלהם ואני לא מתכונן לשחק את המשחקים שלהם. לא רוצה את האנדרטות שלהם, ואני לא אתן לאף אחד להשתלט לי על החיים!

אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזיכרון של המדינה, ויום הזיכרון של החטיבה, ויום הזיכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר... שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זיכרון שלי, מה איתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שהיה איתו בכיתה אחת, ושניית הזיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זיכרון של בית הספר. וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה? (182)

 

אוקטובר, 2023

 

מאיר שלו, עשו, עם עובד, 1991

 

אז אין לי חשק רב לכתוב על הקומדיה האקדמית של שומאכר. כואב לי יותר מדי על מאות צעירים שנרצחו או נשבו, רובם בגילאים של הילדים שלי, על הוריהם ועל מה שהם איבדו, על האימה של מי שנחטפו ומי שילדיהם נעדרים, על חוסר האונים של קורבנות שהסתתרו שעות ארוכות, ללא נשק או תקווה לחילוץ, וכל זאת תוך חרדה לעתיד לבוא ולסבל שעוד יגיע. אני כבר קורא ושומע אנשים שיודעים את מי להאשים, ויודעים מי צריך להתפטר, ולמקם בבטחה את המחדל. אני עדיין לא שם. הרגש הבסיסי שאני חש הוא תוגה. צער גולמי, כזה שלא נראה שהולך למקום כלשהו. היה לי אולי קל יותר לוּ הייתי נקרא למילואים. אבל אני כבר לא בגיל.

 אני גם מופתע מהאופן בו ארוע בסדר הגודל הזה לא מייצר דיסוננס, ולו גם קל, אצל מי שבקלות רבה כל כך רואים בו לא יותר מהדגמה נוספת של אמונותיהם הקודמות. בימים כאלה, מותר לימין להיות קצת פחות ימין. לשמאל להיות קצת פחות שמאל. קורטוב של ספק עצמי נראה לי מתבקש. אולי קל להבין מדוע היסוס כזה לא צץ: השאיפה להיות בטוח במשהו, נאחזת נואשות באפשרות להאשים מישהו. כשביטחון האישי נפרץ, מנחם לחשוב שלו היה ראש ממשלה אחר, לו לא היה כאן שמאל, לו לא היו הסכמי אוסלו, לו ישראל הייתה מוסרית יותר, לו ישראל הייתה מוסרית פחות, לא היינו מתאבלים על המוני צעירים שמביטים אלינו ממסגרות שחורות זעירות, כדי שכולן יוכלו להידחס לתוך גיליון עיתון... כי להיכן יצניח אותנו הצער אם נוותר לרגע על הפיגומים הסיבתיים שמאפשרים לנו לחיות כאן: אם א' אז ב', אם לא א' אז לא ב'?

 

אבל אנסה לכתוב על ספר....

 

The English Experience (כנראה) מסיים את טרילוגיית (?) הקומדיות האקדמיות של שומאכר. הראשון(2014)  Dear Committee Members, הוא יצירת מופת. השני, The Shakespeare Requirement (2018), סתם מצחיק ונוקב. The English Experience, השלישי, מצליח להיות גם משעשע וגם נוגע ללב. ג'ייסון פיטגר, המרצה לכתיבה שהיה גיבורם של שני הספרים הקודמים, מככב גם כאן. הפעם פיטגר הוא ראש חוג שהרקטורית שלו סוחטת ממנו נכונות ללוות סיור אקדמי לאנגליה, עם אחד עשר משתתפים. פיטגר הלימוני, אינו הבחירה הראשונה של הרקטורית. מי שקראו את שני הספרים הקודמים, יבינו מייד עד כמה הליהוק שלו לתפקיד מהווה בחירה אומללה. (ומי שלא קראו את הספרים הקודמים, יבינו זאת מהר מאוד.)

     תחכומה של שומאכר, קשור בהחלטה מבנית למסור לא מעט מרבדי העומק של ההומור דרך מטלות הכתיבה שהכיתה נדרשת להגיש. ב – Dear Committee Members, שומאכר הראתה כיצד, אם מותחים מעט את גבולות מכתב ההמלצה כסוּגת כתיבה, ניתן להפוך מכתבי המלצה לאשנבי הצצה מרתקים אודות עולם מקצועי (מרירותו של פרופסור למדעי הרוח). ב- The English Experience, שומאכר נשענת על תכסיס דומה. היא הופכת את המטלה האישית נטולת הברק (כל המטלות שהכיתה מגישה נעות מהסתם תלוש, לבלתי נהיר, לצפוי, לבנאלי, לרדוד, או לקיטשי), לאמצעי דרכו נבין משהו הן אודות אותם צעירים וצעירות, והן אודות הנתק בינם לבין פיטגר.

     כן, לרומן יש הרבה מה לומר אודות עוני עולמם של צעירים שמגיעים לאנגליה מבלי לראות בה דבר. לסטודנטים הללו אין עניין היסטורי, תאטרלי, אומנותי, קולינרי, או אחר. הסיור האקדמי שלהם הוא תיירות מהזן השטוח ביותר, באיצטלא של קורס אקדמי. אז לא, הרומן של שומאכר אינו “דלדולה של הרוח באמריקה" של בלום – אותה התקפה נוקבת על שטחיותם של הסטודנטים שבלום פגש בשיקאגו. אבל עבור מי שמלמדים מדעי הרוח בישראל 23, הדלות אינה לגמרי זרה.

     צריך לדייק כאן, כדי לא להעליב ולהכליל. מרצות ומרצים מסוגי, ידעו לספר על סטודנטים מעולים ונלהבים. אבל לצערי, הקריקטורה של שומאכר לוכדת לא מעט מהפנים השונות של מי שהגיעו ללימוד הגבוה שלא על מנת ללמוד. רוב הדיוקנאות של שומאכר--אם קולפים מהם את העילגות--מציגים תבניות מוכרות לעייפה עבור המרצה: קורבנוּת (סטודנטית שמסתתרת מאחורי מחלתה ומצפה/דורשת 'רגישות' מצד היתר), אישור עצמי נרקסיסטי (צמד סטודנטיות שמגישות אך ורק עבודות בעלת פן אומנותי, ובעצם משדרות למרצה שהמורה האמיתית שלהן כבר אישרה את העבודות, כך שאין משמעות מיוחדת לדעתו), 'לוחמת צדק' (סטודנטית שממחזרת לעייפה טיעונים אודות הדרה או אי צדק קולוניאלי או מגדרי), ומספר סטודנטים שאינם מבדילים בין האישי שראוי לחבר לתוכן אקדמי, לבין סתם תוכן ביוגרפי שהצגתו הפומבית רק חוסמת לימוד, ועוד.

     אין אחד מאחד עשר הסטודנטים שפיטגר מלווה, שנרשם לקורס על מנת ללמוד, לא מפיטגר ולא מאנגליה (אחד מהם למעשה אינו נוכח כלל, אלא מיד עוזב את אנגליה ומסייר בארופה ומיידע את הקבוצה אודות מיקומו המשתנה). זאת ועוד, בתרבות ריצוי הלקוח שהחינוך הגבוה הפך להיות, אין ציפייה שפיטגר ינסה לאתגר או לשנות את העמדות הללו. הוא מלוהק אל תוך התאטרון הפנימי של אותם סטודנטים. הוא אמור בראש ובראשונה לתקף את דעתם הטובה על עצמם, או רק לאשרר משהו שהם כבר יודעים. פיטגר ותיק דיו כדי לתחם את מעורבותו ההוראתית לשוליים. ההבלגה שלו מעוררת השתאות. אבל ברור שלוּ באמת היה אומר את דעתו, הוא מיד היה מואשם בשלל חטאי חוסר רגישות. המרצה הטוב הוא בעצם זה שמצליח לסיים את הקורס מבלי שהתלוננו עליו.

     פרט לפן הביקורתי הזה, תחכומו הקומי של הרומן קשור בבניה של נקודת מפגש אנושית, לא הוראתית, בין פיטגר לבין כמה מהסטודנטים שלו. כשהם חווים צורות שונות של אובדן, יוצא שגם פיטגר מתמודד עם הסכנה לאבד לתמיד קשר שהוא נאבק לשמור עם פרודתו, שמתכננת מעבר למקום מרוחק. פיטגר, שלאורך הרומן נפצע ונחבל, מתמוטט לגמרי, באופן שסיבותיו ברורות לנו אבל לא לו. כך פתאום מתגלה שסיפורים שונים הקשורים באבלות מתכנסים יחדיו לרגע של חיבור, לא בין מורה לתלמידיו, אלא בין אנשים שמעבדים אובדן. הניצוץ הקומי המקסים-מריר שמתלווה לכל זה, הוא שפיטגר מתמוטט במרחצאות העיר באת', כשהוא מוקף בשחקנים שמתחפשים ללגיונרים רומיים. קצת כמו שהסיור שהוא מעביר מתחפש לקורס.

 

אוקטובר, 2023

 

Julie Schumacher, The English Experience, Doubleday, 2023

 

אני לא ממש זוכר כיצד גיליתי את סטגר-סטרונג. קראתי את ספרה השני Want, ומיד כתבתי עליו מאמר. Want העביר באופן עז עבורי, את הפגיעוּת של מעמד הביניים הגבוה. בניגוד לאופן הצפוי בו כתיבה על precarity (פגיעוּת? שבריריוּת?) במציאות ניאוליברלית נוטה לעסוק בזיקות שבין חולשה לבין מגדר או גזע או מעמד נמוך, מצאתי אצל סטגר-סטרונג יכולת להציף את הסכנות האורבות דווקא למי שלכאורה זכו להגנה. היא שוב ושוב מתמקדת ב'פריבילגים': צעירים וצעירות שגדלו בחממה. הוריהם, בני דור ה X , לא חסכו אהבה ומשאבים בטיפוח כישוריהם. עם זאת, ברי המזל הללו מוצאים את עצמם נרמסים תחת כוחות שהופכים את ההכשרה שקיבלו לכמעט פתטית.

אם למקד עוד יותר, בכל שלושת הרומנים שלה, סטגר-סטרונג כותבת על צעירות משכילות, בעלות שאיפות אומנותיות ואינטלקטואליות, ברגע בו הן הופכות לאימהות, ונדרשות לשעתק תנאים מיטביים לילדיהם, וזאת בעולם שהשתנה. הן מצפות מעצמן להיות עצמאיות, וכך גם בני זוגן. במקביל, הן רוצות לספק לילדיהם ילדות לא פחות עוטפת מזו שהן זכו לה. בדיוק את זה הן אינן מסוגלות להעניק בהינתן הכיוון המקצועי אליו צעדו. בני הזוג של אותן נשים מתוסרטים לא פחות. למרות שהמציאות הכלכלית-תרבותית עברה שינוי ואינה תומכת בכך, אותם גברים לכודים בניסיון להיות גם מפרנסים יציבים, גם הורים מעורבים, וגם להגשים את עצמם בעבודה משמעותית.

אז סטגר-סטרונג כותבת את משבר השכבה היוצרת (the creative class) האמריקאית. אבל היא בעיקר כותבת אִמהוּת - כך ברומן הראשון שלה Hold Still, כך ב Want, וכך גם ב Flight. הזרקור מופנה לאם צעירה, אבל ברקע נחשפים גם היחסים בין האם הצעירה לבין אמא שלה (גברים, אצל סטגר-סטרונג, בעיקר מלוויינים התרחשויות בין נשים). הרומנים מתמקדים בחיבור שבין אמהוּת לחרדה, בשפה הגופנית של אמהות, באופן בו האם חווה הזנה, באופן בו אישה מייצרת אמהוּת עקיפה--לתלמידה שלה ב Want, למטופלת שלה Flight.

 

אוסיף גם שבכל שלושת הרומנים שלה, מופיעה דמות של אישה שרצה מרחקים ארוכים בשעות הבוקר המוקדמות ממש. [אני מציין זאת משום שאני חב לסטגר-סטרונג את ריצות הבוקר היומיות שלי. אני רץ כבר המון שנים, אבל הניסיון לרוץ כל יום בתחילת היום, כפי שאני עושה כבר שנתיים וחצי, נבע מקריאה ב Want].

 

Flight מתאר את חג המולד הראשון שחוגגים מרטין, הנרי, וקייט (ובני זוגם וילדיהם), ללא אמם, הלן, שהלכה לעולמה. הלן לא הייתה רק אמא, אלא הדבק הרגשי של המשפחה: זו שבגללה נפגשים, זו שיודעת לפוגג מתחים, זו שמסוגלת לקבל את המחוּתנות והמחותנים בנעימות. חג המולד הנוכחי יאתגר משפחה בשלבי המפץ הגדול שלה, וידרוש ממנה להמציא את זהותה מחדש. האם מותה של הלן יותיר שלוש משפחות גרעיניות שכל שמחבר בינן הם קשרי תועלת ונימוס? האם האנשים הללו ישכילו ליצור מחדש קהילה (משפחה היא הקהילה הראשונה שלנו)?

 

אז דמותה של האם הכמעט מיתית הזו, חולשת על נשות הרומן ועל הציפיות שלהן מעצמן ומהאמהוּת שהן מעניקות. פרט לקייט, בתה של הלן, שתי המחותנות, טס ואליס מרתקות במיוחד: טס בחרדתיות ובאופן בו זו מאוזנת דרך יעילות מתמטית (וכן, ריצות בוקר...), ואליס, שבעצם לא הצליחה להרות, ואיבדה את הסיכוי לכך אחרי הריון כושל חמישי.

האווירה הסמיכה שהרומן יוצר, מאפשרת לסטרונג לעסוק ברבדי העומק של זהות, דרך הצבת הדמויות בשיחות טעונות זו מול זו במהלך החג. חמשת הילדים שמתרוצצים ברקע הם בעיקר עול ומקור דאגה. שלושת הגברים שנכנסים ויוצאים לא תורמים הרבה מעבר למעשיות שימושית. הזרם הרגשי-זהותי הממשי הוא בין נשים.

למרות שהפרוזה של סטגר סטרונג ישירה וכמעט שקופה, מצאתי את עצמי דומע לקראת סוף הרומן -- חווייה שאיני זוכר שעברתי. זאת ברגע ששילב בין משבר מרכזי ברומן, לבין המון רבדים של מקריות, אותה מקריות שבונה את קו התפר בין סוף טוב לקטסטרופה. האופטימיות של הרומן משכנעת, משום שמרוויחים אותה דרך לא מעט סבל, שמאפשר לאנשים שהיו פעם קהילה ליצור מחדש את החוזה המשפחתי אחרי שעמוד התווך הקודם קרס.

 

Lynn Steger-Strong, Flight, Mariner Books, 2022

אוקטובר, 2023

 

לא יהיה מוגזם לטעון ש - A Terrible Country  מתאר התאהבות הדרגתית של הגיבור, אנדרי קפלן, ברוסיה (המדינה). אנדרי היגר מרוסיה לארה“ב בצעירותו ושב אליה כבוגר ב 2008 כדי לטפל בסבתו. הגיבור מפוכח לגמרי אודות חסרונותיה של רוסיה (כותרת הרומן מוטחת ברוסיה מספר פעמים לאורך הספר). הרומן הוא צוהר המשקיף על שינויים טקטוניים שמוסקבה עברה בעשורים האחרונים, בראש ובראשונה התפתחות מעמד של עשירים מופלגים. הרומן מתחקה אחרי ההשלכות החברתיות המיידיות במדינה שאף פעם לא פיתחה תשתית מוצקה של זכויות אדם. במוסקבה שאנדרי פוגש, רווחת מעיין שיטת קאסטות בלתי מדוברת, המגולמת בחנויות, בסוגי המכוניות, ברמה שונה של ביטחון ושל חשיפה לסכנה.

 

רוסיה עוברת ברומן כמדינת מאפיה לכל דבר, בה מניעים כלכליים שולטים על כוח משפטי-משטרי. במקרה הטוב, קפיטליזם כזה בא לידי ביטוי בסתם הפללה של היריב החלש יותר. במקרה הרע, מפעילים פושעים כדי לפגוע במי שלא מבין מיד מה שהוא מתבקש להתנדב לעשות (למי שפגשו את הודו דרך הרומנים של רוהינטון מיסטרי או ארווינד אדיגה, משהו מכל זה ישמע מוכר...). הרומן נפתח, למשל, בצורך לרשום את דירת הסבתא על שמו של אחד מנכדיה. מסתבר שבאזורי הביקוש התרחשו יותר מדי מקרים של תאונות קטלניות מפתיעות לבעלות דירות מבוגרות. בהמשך יורים במישהו אחרי שדורשים ממנו להעביר בעלות על דירה, או שוכרים בריונים להכות מפגינים שדורשים זכות להתארגן, קצת כמו אנגליה של המאה התשע עשרה.

 

אבל למרות כל זאת, במקום דחייה, אנדרי נמשך יותר ויותר לרוסיה שהוא רואה. כשהוא מתפלמס עם אקדמאי חלקלק שמגיע מארה“ב לרוסיה לביקור, העימות נסוב בדיוק סביב הפער בין ביקורת נוקבת שמבליעה אהדה למדינה מול ביקורת שמסגירה רק זלזול. (לא יכולתי שלא לחשוב על ההקשר הישראלי המקביל, והאופן בו חלק מהביקורות הלימוניות יותר המוטחות בישראל מצד כמה מידידי הטובים ביותר, נוטפת סלידה מהמקום ומייחודו.)  באופן הזה, הרומן של גסן נמנע מהבכיינות הקודרת המאפיינת כתיבה אודות מקומות קשים, מבלי לגלוש לסנטימנטליזציה או לעיוורון. אנדרי רואה דברים שהיה מעדיף לוותר עליהם, אבל גם חש יותר ויותר כמו בית.

 

כדאי לומר משהו אודות סבתו של אנדרי, אמה אברמובנה, והקשר המתוק בינו לבינה. יש משהו נוגע ומיידי בדאגתו הכנה של אנדרי לסבתו, והאופן בו הוא מטפל בה. השניים גרים יחד בדירה זעירה, ולמרות הצפיפות והשטיון שלה, החיבור בין השניים חם ועמוק.

 

הפרוזה של הרומן מדוללת ביותר, בטח אחרי שמגיעים אליו, כמוני, אחרי קריאה בשרלוט ברונטה. כתיבתו של גסן כמעט עיתונאית, מאמר ניו ז'ורנליסטי שהתנפח להפתעת כולם לספר (בין שורות 'אחרית הדבר' עולה שכך כנראה נבנה הרומן – גסן הוא עיתונאי). אבל אם מכיילים את הציפיות בהתאם, גסן מתגמל באופנים שונים: למשל, כשחשבתי על הקפיטליזם הסמכותני שהוא מתאר, חשבתי גם על ייחודו של ההקשר הרוסי: חברה שבאופן חוזר נאבקה על אידיאלים אנושיים נעלים, איכות שלאו דווקא ניתן לייחס למדינות מקבילות בהן התפתח קפיטליזם סמכותני, כמו הונגריה או סין. קבוצת הצעירים אליה אנדרי משייך עצמו בהחלט מדגימה את האיכות האידיאליסטית הזו, ומבהירה את אחד מהטעמים לחיבתו של אנדרי למקום שהוא מגלה מחדש.

 

יצא שקראתי את הרומן תוך כדי צפייה חוזרת ב'האמריקאים' הנפלאה. יש מובן בו הסדרה המופתית שיצר ג'ו וייסברג מעמידה תמונת מראה לרומן של גסן. אצל גסן מתפתחת אהבה למדינה למרות ליקויה. ב"האמריקאים“, לעומת זאת, חלק מהקושי עבור שני הסוכנים הסובייטים שחיים בזהות בדויה בארצות הברית, הוא דווקא לסרב שוב ושוב לאהבה שהמקום עצמו משגר כלפיהם. הסדרה עמוקה יותר מהספר בחשיפת הנימים הדקים יותר של סרוב לקשר דרך תחזוק זהות אידאולוגית שהופכת להיות יותר ויותר תלושה. אבל גסן אקטואלי יותר לישראל של שלהי 2023, בה איתור סיבות לאהוב מדינה על אף פגמיה, הופך למאתגר הרבה יותר...

 

ספטמבר, 2023

 

Keith Gessen, A Terrible Country, Viking, 2018

לא קראתי את הרומן הנפלא הזה בגלל ההומור שלו, אבל כשהומור צף, ותמיד כחלק מדו-שיח, נדירותו מאירה את ההתרחשות והופך דמות מרשימה לכובשת:

 

“You examine me, Miss Eyre,” said he: “do you think me handsome?”

I should, if I had deliberated, have replied to this question by something conventionally vague and polite; but the answer somehow slipped from my tongue before I was aware, “No, sir.”

 

ברונטה מאפשרת לשיחה להיוותר חפה מפרשנות. כשחוויית הקריאה כל כך ספוגה בעולמה של ג'יין ובנימי הרגש הדקים של עולמה, הכוח של דיאלוג שלדי, בלתי מבואר, פותח מרחב דמיון עבורנו, ומאפשר לנו להשלים את איור הדמות:

 

“Am I hideous, Jane?”

“Very, sir; you always were, you know.”

 

ההומור תואם את הפן הבלתי מתנצל של ג'יין, האופן בו, ללא מניפסטים, היא תופסת את עצמה כשוות מעמד לגבר שמדבר איתה. לאורך הרומן, בנכונותה להתעמת עם המשפחה האומנת המתעמרת בה, או בשיחות שלה עם רוצ'סטר, בטחונה בשוויון שלה נותר בלתי מעורער--ללא קשר למעמד או מגדר. בפועל, היא זו שמציעה נישואין לרוצ'סטר, והיא זו שבוחרת בו שוב, אחרי שהיא החליטה לנטוש אותו. ללא שמץ לעומתיות, היא עומדת על ערכה, ובגלל המקור הדתי שלא אמונתה בשוויון, היא גם לא תופסת את מי שנמוך ממנה מעמדית כראוי לבוז.

כל זה מייצר הערכה לדמות. מזמן לא הרגשתי כך—מין כבוד—לדמות ספרותית (אני חושב על ג'ון קולטנברונר של אגולף ב"אדון החצר“). איכשהוא, למרות שמסגרת הרומן היא מלודרמטית—הדמויות  הן או טובות או רעות, ולג'יין עצמה אין חסרונות—שרלוט ברונטה מצליחה לשמור על אמינות רגשית, ואמת של מצב. אפילו הרגעים בהם ג'יין עלולה למעוד ולהינשא לסיינט ג'ון, מעיין סוהרסן קדוש שהזכיר לי גרסת נעורים של קזאובן של ג'ורג' אליוט, נובעים מסכנה הטמונה באיכות חיובית של ג'יין: נכונותה להתמסר ולחפש לממש את הגבוה והנאצל. רק בגלל זה מצליח הצעיר העבש הזה לחדור לליבה.

מתחשק לי להגיד שזהו רומן מושלם. אולי כי קראתי אותו מעט אחרי שקראתי את 'חינוך סנטימנטלי' המשמים של פלובר: רומן עצל, מפוזר, נטול כוח או קצב. אצל שרלוט ברונטה אין תפנית מיותרת. הכל עובד, מנומק, חכם. על זה נוסיף את האנגלית: משפטים ארוכים שמסוגלים לשמור על קריאות לאורך שורות רבות, פרוזה מענגת, שהאומנות של מעשה הרכבתה אינה מורגשת.

קראתי את הרומן במהדורה בכריכה רכה שהייתה אצלנו המון שנים. הספר הודפס ב 1963 וכך הוא גם נראה ומרגיש (ולא, אין כאן את החדווה של קריאה במהדורה ישנה טובה, אלא חשש שהספר יתפרק במהלך הקריאה -- לפחות פעמיים עצרתי כדי לחזק בסרט דביק את הכריכה...). קשה לי להאמין שעותק זה ישרוד קריאה נוספת, אבל גם קשה להשליך משהו שהסב לי סיפוק רב כל כך.

("הפרופסור", רומן אחר שלה, עושה את דרכו אלי...)

 

Jane Eyre, Charollote Bronte, Penguin, 1963

ספטמבר, 2023

כתבתי כאן בעבר על Straight Man שלו. מה ששבה אותי באותו רומן היה ההומור. אני מהקוראים שמתמסרים להומור משובח. אצל ראסו ההומור חף מזרמי עומק, מבלי להפוך שטחי. אצל סאם ליפסייט ההומור טבול במרירות, אצל הווארד ג'ייקבסון הצחוק מתעורר כשהסתרה של פרוורסיה נכשלת. ראסו מייצר הומור שלא שולח אותי למקום אחר...

את Chances Are רכשתי בחנות ספרים באנגלית באופסלה בשוודיה (The English Bookstore). חיפשתי ספר אחר שלו, את Empire Falls שזכה בפוליצר, אבל (למזלי) לא היה בחנות (Empire Falls ממתין לי כעת על המדף, בכריכה קשה).

Chances Are כלל לא מנסה להצחיק. הוא מועסק בסיפור מינורי: חברות ארוכת שנים בין גברים, סוד הקשור באישה ששלושתם היו מאוהבים בה, פתרון הדרגתי של החידה, תוך העברה, על הדרך, של סיפורי חיים שלמים.

מסירת העלילה ברומן כזה תקלקל. אז אומר כך: כתיבת הגברים של ראסו מדוייקת ומלאה. ההתמקדות שלו באיחוד מחדש של חברים שלמדו יחד במכללה, לוכדת גם את המבט לאחור על החיים שהיו (הם בני ששים ושש בעת המפגש הזה) וגם הרהורים אודות החיים שיכלו להיות להם. האהובה המשותפת לשלושתם והכיסופים שהיא מעוררת מאפשרת לראסו לבחון את המקום של פנטזיה בחיי גברים, אהבת הנעורים שלא התממשה, והאופן בו היא ממשיכה לבצבץ גם אצל בעלי נכדים. אל שני אלה מתווסף העיסוק ביחסי אבות-בנים, תמה כה מרכזית בספרות אמריקאית עכשווית (אני חושב כאן בעיקר על ליפסייט, אבל גם על Bewilderment של ריצ'ארד פאורס, והרשימה עוד ארוכה). כולם מועסקים בזיהוי של שיעתוק אבהי ורתיעה ממסירה בין-דורית של האבהות הגדועה שקיבלת...

כשהעשן מתפזר ופרטי הסיפור של אותה נערה נחשפים, מתברר שאיש מהם לא באמת הכיר אותה, גם לא מי שלכאורה “היו“ איתה, כך שלאהוב אותה, לא ממש היה אפשר. אבל הסודות קשורים גם לחברים עצמם, ולתכנים שהם מסרבים לחשוף, זה מול זה. 'חברות גברים ארוכת שנים'—טופוס ספרותי מוכר—מתגלה פחות בתור סלע יציב, ויותר כמין גבינה שוויצרית: המון גבינה, כן, אבל גם הרבה חללים משמעותיים.

אין כאן שפה עשירה, תובנות, תועפות רגש, או הומור. אבל יש ברומן זה מסירה מדוייקת, כובשת, וחדה להפליא של מצב חיים וחשבון הנפש שהוא מעורר.

מומלץ בחום לגברים מגיל ארבעים וחמש צפונה...

 

אוגוסט, 2023

Chances Are, Allen & Unwin, 2019 

 

 האיכות החיובית ביותר שאוכל לייחס לרומן מפוטפט זה, היא שקיבלתי אותו במתנה ממחזור 'אמירים' שריכזתי במשך שנה, ושיצא לנסיעה לימודית לפריס. פלובר כנראה לא החליט איזה סוג של רומן הוא כותב. לכאורה מדובר ברומן חניכה. בפועל, פרדריק מורו נותר קליפת התנהלות בעולם מבלי שברור לנו מה עובר דרכו. רומן חניכה אמור להציע ציר התפתחות. אבל מורו סתם תקוע. אהבתו היבבנית לאישה נשואה נמשכת לאורך הרומן כולו. זה עשוי היה להצליח לפלובר לו היינו זוכים לקבל הצצה לכמיהה לא ממומשת ומה שהיא מעוללת לנפש. במקום זאת אנו מותשים, עדים לכרונולוגיה, אבל לא להתפתחות, לא של רגש ולא של שכל. זאת ועוד, אודה שאפילו אני, שמצטיין ברגישות מגדרית קהה למדי ובדרך כלל אטום להחפצה מובלעת, התקשיתי להתעלם מהפטישיזציה של נשים מצד מורו, מצד המספר, ונראה לי מצדו של פלובר עצמו. נשים ברומן הן טבע כמעט דומם. פלובר העניק לפרדריק שלו ארבע כאלו: גברת ארנו המלאכית, האמהית, והבלתי מושגת, רוזאנט הספק קורטזנה המוחזקת, הצוהלת והמינית, לואיז רוק, המתבגרת הבלתי מעוצבת הנלהבת, והגברת דמברז, אשת החברה העשירה שמתאלמנת במהלך הרומן. פרדריק מלהטט בין כל הארבע, תוך הסתרת קיומן זו מזו. הנקודה היא פחות האי מוסריות שלו (כן, הוא גם מגעיל), ויותר דלות המחשבה המתבטאת בדהומניזציה שהוא מבצע להן דרך המסגור שלהן למשבצות הללו.

 

פלובר יכול היה להחליט שהוא כותב על דמות דוחה. הספרות גדושה בכאלו. אבל הוא לא הכריע שעל זה הוא כותב. לכן, אחרי חמש מאות עמודים, לא ברור מה מעסיק את גיבורו ברגעים שהוא אינו מתעתע בנשים או עורג אליהן. מה מפיח בו תקווה? מה הוא היה רוצה להיות? מה חשוב לו, פרט לגברת ארנו? חברים של ממש אין לו. עניין פוליטי אמיתי לא היכה בו שורש. אין בו חיבה לעסקים, קשר משמעותי עם אימו, נהנתנות כובשת. אודה שקיוויתי שהוא יתאבד...

 

כשמשעמם לפלובר, וכשהוא מחליט שהוא לא כותב רומן חניכה, הוא פתאום מחליט שהוא בעצם כותב רומן היסטורי. רק שההיסטוריה שהוא מספק עצלה: בעיקר ציטוטים משיחות על מה שמתרחש, מבלי לנסות לייצר הבנה (לזכות הרומן של מרלון ג'יימס שקראתי בחודש שעבר ונטשתי באמצע, אומר שהוא בהחלט מדגים כיצד כותבים רגע היסטורי באמת). כשפלובר משתעמם גם מההיסטוריה, הוא פתאום מופיע בפנינו ככותב טבע. רוזאנט ומורו מטיילים ביער ומגיבים לעולם מסביבם על גווניו וצליליו. אבל כשהרומן כולו חף מכל התייחסות למרחב ההתרחשות—פלובר אינו מתאר עצמים וחללים, הוא סתם מציין שהם שם—המעבר החד לטבע צורם (ולא, לא טמונה כאן תובנה עמוקה אודות התעוררות של הדמויות הללו לעולם ברגע ההוא דווקא...).

 

בכריכה האחורית מסופר שפלובר היה מלטש בקפידה דפים מהרומן במשך שבועות. אולי כך עשה. אבל לפעמים, כדאי פשוט להיעזר בעורך...

 

אוגוסט 2023

 

גוסטב פלובר, החינוך הסנטימנטלי, 1869, הספריה החדשה, תרגום משה רון (2023)

ישנם ספרים שהם כמו טיפוס על הר. אתה נכון למאמץ, אבל מקווה להגיע לנקודות תצפית מרהיבות. אולי הנוף ישתנה באחת? אולי סתם יהיה יותר קריר?  רומן ארוך --אלינור קוטון, ויקרם סת'--מבטיח התמזגות איטית אל תוך עולם אחר שמלווה אותך שבועות וחודשים. אך כשרומן ארוך מתנהג כמו רומן קצר, הוא מפר חוזה לא כתוב איתנו (טוב, איתי…). לא היית לי שמץ טענה למארלון ג'יימס, לו ספרו היה מסתיים פחות או יותר היכן שעזבתי אותו. יש לספר מעלות רבות: הנאמנות לאנגלית ג'מייקנית בעלת משלבים שונים הקשורים לדמויות הדוברות המשתנות (הרומן הוא מעיין רשומון של ניסיון ההתנקשות בבוב מארלי ב 1976), למשל. בעיקר אהבתי את היכולת של ג'יימס לתאר מצוקה עזה מבלי לגלוש לאמפטיה: מבינים מדוע צבר אומללים מנסה להתנקש בגיבור ג'מייקני כמו מארלי, מבלי ממש להאמין בכך, אבל מבלי שיש אפשרות לגנות אותם (זה גם די מיותר, בהינתן גורלם המזוויע). ג'יימס מצליח ליצור שחזור אמין ומפורט של עולם רחוק, ולהחיותו כחוויה ממשית, בדיוק מה שספרות טובה מסוגלת להעניק. אולי משום כך זכה הספר בפרס הבוקר ב 2015 (וכן, הוא גרם לי להאזין שוב למארלי). 

אבל... על אף מעלותיו, הוא מייגע, וגולש ללא צורך לאלימות סדיסטית שרק חותרת תחת אמינותו.

 

יולי, 2023

 

A Brief History of Seven Killings, Marlon James, Riverhead Books, 2014

 

הירשפלד הוא קולגה. הוא אחד מהקוראים הצמודים המענגים שאני מכיר. אבל יצא שהכרותי אתו הסתכמה להאזנה להרצאות שלו. לא יצא לי לקרוא אותו ממש, (כמעט שלא: בימי כמבקר צעיר ב"הארץ" כתבתי פעם על חיבור שלו שמשווה את איוב לעקדה). הנושא של הספר סקרן אותי: רשימות שהוא כתב אחרי מותה של אשתו, בתיה גור, שהייתה, בין היתר, המורה לספרות של אשתי, בבית הספר "התיכון ליד האוניברסיטה“, בשנות השמונים. אבלות הייתה במחשבותיי באותם רגעים, כי בדיוק יצאתי מארוע לזכרו של עמי דיקמן, וגם ישבתי סמוך להירשפלד עצמו, כך שחוטים שונים קשרו יחד את רכישת הספר למה שעברתי קודם לכן.

כתיבת האבל של הירשפלד היא כתיבה באדוות, במעגלים רחבים, בשיטוטים לכאורה פזורי-דעת. הקטעים, המסות, השירים, הניתוחים, מזמינים קריאה פעילה, קריאה שמסבירה לעצמה את הקשר בין התכנים לאבלות. או אז נפער עומק מפעים, מרחיב דעת. מה הקשר, למשל, בין מתכון לגפילטע פיש לבין אבלות? מה הקשר, למשל, בין רגע בעתה בו אתה מתבונן פתאום באדם אחר שדומה לך להפליא, לקשר אוהב עם אישה שכבר אינה?

אז זהו, שיש קשר. כי לפעמים אבלות על אהובה מקפלת בתוכה גם את הקשר עם הוריה ועם הטעמים שפגשת דרכם ואתם. ולפעמים המבט המאשר של האוהב בוחר ויוצר את היפה בך ברגע שההזדקקות לכך מצידך, כואבת ממש.

באחד הקטעים, הירשפלד מתמודד עם המוקש שפוגש כל מי שירצו להתאבל על אהוב מבלי להפכו סתם לחבר קרוב או לאדם מוערך. כיצד נותנים תוקף פומבי לארוטיקה, לשפת הגופים של אוהבים ותיקים, לעונג שידעת אינספור פעמים דרך הקשב של אדם אחר לקצב גופך ולנימיה הדקים של תשוקתך כמחשבה, ולא רק כגוף? הרי לכל הרוחות, על כך, בין היתר, אתה מתאבל, ודווקא לשם אסור לך לגשת...

אז אריאל דווקא כן ניגש. בקטע עדין במיוחד, הוא מספר על רגע בו המיני חודל מהיות תנועה שמתחילה באזור החלציים, והופך לתנועה שנובעת מהלב—מונח שאריאל מטפל בו בזהירות המתבקשת. אבל אז מגיע שלב נוסף, בו יסודות התשוקה מגלים מקור עמוק יותר אפילו מהלב, מקור אלוהי, שמחבר עונג, קשר, חיבת-גוף אל תחושה על-אישית, חובקת כל, ומיטיבה. יש מי שהסקס עמו טוב, ויש נדירים יותר, שמעמיקים את תשוקתך, הופכים אותה בוגרת יותר, מודעת יותר לאפשרויותיה ולמפלסיה.

אבל אם אשאיר את הרשימה הזו כך, אותיר את הספר כמתגמל אך ורק בתובנותיו. או אז אוותר על העברית הרב-שכבתית: המשפטים לעתים נדמים כאילו נכתבו בגופן מוזהב, שתובע קריאה חוזרת, פרוזה שהיא שירה. או אז אוותר גם על הדי חכמה שהירשפלד טומן במקומות לא צפויים: סיומת פסקה, למשל, אחרי שהבנת משהו יפה, מפתיע ומנדב דובדבן נוסף. או אז אוותר גם על רגעים בהם הכתיבה מעמידה אותך אל מול האישי והמוכמן בהירשפלד עצמו: רגעים בילדותו המקודמת, השיח שלו עם מוות, עם הוריו. התכנים מרתקים. הכנות כובשת.

כובשת עד כדי כך שניסיתי אפילו, בעקבות הספר, להאזין שוב לאופרה. הירשפלד כתוב באופן פתייני על אופרה ועל מוצרט. באחד מימי ההוראה שלי בירושלים, האזנתי לקטעים מתוך 'דון ג'ובאני' על האוטובוס לקמפוס, תוך קריאה בספר. אודה שהניסוי הזה צלח פחות. גם אחרי הירשפלד, אופרה מותירה אותי אדיש, וכך גם מוצארט (למעט הרקוויאם שלו). כן, אני יודע, זה אני, זה לא הם. הטעם המוסיקלי שלי מכוון למקומות אחרים. אבל ספרים טובים לעתים מזמינים אותך לחזור או לחפש משהו שאולי החמצת.

קצת כמו אבלות.

 

יולי 2023

רישומים של התגלות, הוצאת חרגול, 2006.

את הארועים שמרכיבים את חייו של הוקן, גיבור הרומן, ניתן היה לצמצם למספר פסקאות. המוקד הוא פחות במה שמתרחש, ויותר במרחב הפנימי והחיצוני שנוצר כחלק מחיי נוודות. הוקן מושלך אל יבשת לא מוכרת, אמריקה, בתקופה בה ארצות הברית עדיין מדינה בהתהוות. הוא מהגר כנער שאינו מבין אנגלית, והרומן מלווה אותו אל גיל העמידה. בגלל נסיבות שונות, רוב השנים הללו הורקן מתקיים בגפו, באזורים שאינם מיושבים באמריקה. הוא מקיים מספר קשרים משמעותיים עם אחרים במהלך הרומן, אבל הקריאה היא ליווי ותצפית של עולם של אדם שחי עם עצמו. זהו ספרו הראשון של דיאז. הזמנתי אותו אחרי שקראתי את  Trust המצוין שלו, שזכה עתה בפוליצר. [אנקדוטה שאינה קשורה לכלום: התחלתי אותו בטיסה לכנס בשוודיה, כשלהפתעתי גיליתי שהדמות הראשית שוודית ושדיאז עצמו גדל חלק מחייו בשוודיה, מה שמסביר דיאלוג קצר בשוודית שמופיע בסוף הרומן]. 

האנגלית מבחינה בין loneliness לביןsolitude.  בעברית, המילה ‘לבד' מהדהדת בדידות ('גלמוד' היא בעצם מילה נרדפת). אבל באנגלית, רק loneliness  מציינת באופן ברור מצב שלילי המאופיין בהזדקקות. Solitude, לעומת זאת, מורה על התבודדות שמכוונת לשקט ולהתפנות לגבוה. אצל דיאז לא נמצא לא את זו ולא את זה. הוקן אינו מקרין הזדקקות או מסגיר את החסך של ניתוק חברתי. מן העבר השני, אין ברומן נסיון להאדיר התבודדות כזו ולהפכה למקור חכמה. הקריאה בעצם מלווה יום יום, שגרת התקיימות, פעולות רגילות, כמו גם את המקצב של חיים בחוץ אל מול שינויי מזג האוויר והקשב לגוף בתוך זה. לעתים המספר של דיאז 'מתבלבל' וחוזר על משפטים שהוא כבר אמר, כי משהו בחד-גוניות חוסם מבט מבחוץ, וכאילו מחלחל אל תוך הניסיון לתאר משהו כזה. הוקן לפעמים הופך בדברים אותם עבר או מדמיין באופן חי את חששותיו. אבל מרבית הזמן, הוא לא ממש חושב, וזה נשמע לי כמו תיאור אמין של קיום כזה.

הוקן הוא גבר שאינו מפסיק לגדול. הוא הופך למעיין ענק, אגדה חיה ששמה מתגלגל בפי כל, ומקשה עליו להסתתר. בשלב מסויים הוא מתחיל לתפור לעצמו מעיל, מעין שעטנז של פרוות של חיות שהוא צד או מצא במשך השנים. יש שם, למשל, פרווה של אריה וגור אריות, כמו גם נשל נחש, ועוד שלל מכרסמים, תנים, ושועלים. אין בשני אלה סמליות, לפחות לא כזו שאני זיהיתי, אלא יותר הצבה של הוקן אל מחוץ לאנושי. הוא לא בדיוק אדם, אבל גם לא חיה מסויימת, ומה שגדל אצלו זו לא נפשו או מחשבתו, אלא גופו, באופן שמנותק משימוש כזה או אחר. לפעמים נדמה שהרומן מתכתב עם 'פרנקנשטיין' על האופן בו הייצור הבודד שפרנקנשטיין יוצר מבעית את כל מי שפוגש אותו, והופך להיות נטול-סוג (ראו למשל, את משפט הסיום הדומה בשני הרומנים). אבל אם מרי שלי מתמקדת במפלצתיות והבדידות שזו גוזרת, דיאז קשוב לבדידות עצמה, מבלי לשפוט אותה.

 

יוני, 2023

 

Hernan Diaz, In the Distance, 2018, Daunt Books

 

הדוגמה הידועה בסוגה היא 'לוליטה', אבל ניתן למצוא לא מעט הטרמות. כמעט כל נבל ספרותי ראוי לשמו מרתק באופן כזה או אחר, ולעתים מעורר אמפטיה. יש ברוע משהו ממגנט ומהפנט, ויש מובן בו רק הדמיון מסוגל לחבר אותנו לאפשרויות קיומיות לא מוסריות. אם ספרות היא הרחבה קיומית, נחפש הרחבות שחותרות תחת מה שנרשה לעצמנו בחיים.

אצל מגי, המוקד מעט שונה. פחות רוע ויותר הבנאליות שלו. הקרס שדגה אותנו היא סיפור אהבה יפה בין פיטר לאסתר. הזוג נישא לגמרי במקרה, כחלק מנישואים תועלתניים. הוא מתחתן בעבור חופשה של מספר שבועות מפעילות צבאית. היא מתחתנת עבור קצבה כאשת חייל, או אולי אלמנתו. בגלל שהנישואין הללו הם עסקה, פיטר ואסתר מחליטים להתחתן אחרי שהם ראו תמונות אחד של השנייה. אחרי שהם מתחתנים באופן הזה, הם במפתיע מתאהבים. מחוות האהבה ההדדיות שלהם במהלך ירח הדבש הצרצר שלהם נוגעות ללב. כשפיטר נאלץ לחזור לחזית, הוא מפציר בה לחכות לשובו. אסתר נעתרת ומתחייבת. זו, בעצם, ה - undertaking שמספקת לרומן את כותרתו.

ומה בין כל זה לבין רוע? ההקשר. החזית אליה פיטר חוזר היא החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה: אותן ארבע שנים בהם התקדם הצבא הגרמני עמוק אל תוך ברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה, תוך ביצוע פשעי מלחמה בכפריים רוסיים (ההערכה הידועה לי היא של תשעה מיליון אזרחים רוסים שנהרגו, מתוך כלל עשרים המיליון המתים הרוסים).

     אז פיטר שם. הוא שם בביזה, ברצח, באונס. בדרך כלל הוא רק צופה בדברים שעמיתיו מבצעים. לפעמים הוא שותף נגרר. תמיד הוא נהנה מפרות העושק והגזל, תוך כדי געגועים עזים לאסתר. בגלל שהמבט של המספר קרוב לחיילים הנאצים, קל להבין מדוע הם מגיעים לפעולות הללו. במהלך הקריאה חשבתי על הסרט “צא וראה" בו צפיתי לפני שלושים שנה, בסינמטק בירושלים בימי כסטודנט לתואר ראשון. “צא וראה“ עסק בזוועות מבצע ברברוסה, מנקודת מבט שהעבירה את הגרמנים דמוניזציה: מוחאים כפיים בחדווה סביב אסם עולה באש שבתוכו נשרפים למוות בני כפר. מגי מציגה רוע שגרתי (ואמין יותר). החיילים הגרמניים עצמם סובלים מחרפת רעב וקור קשה עקב קווי האספקה הבלתי סדירים של גרמניה שמתחה את עצמה מעבר ליכולותיה. בפועל, יחידות כאלה הופכות לכנופיות חמושות שנאלצות לשרוד דרך עושק אלים.

באשר לאסתר, היא נותרת בברלין ונכנסת לחוג מיוחס יחסית של נאצים - לא הצלחת עצמה, אבל מאוד קרוב אליה. היא והוריה מרוויחים ישירים מרדיפת היהודים, ומשדרגים את דירתם לדירה שבעליה הועזבו בכוח. מגי מראה בעדינות כיצד משמנים העלמת עין דרך שלל הטבות זעירות עד משמעותיות. אסתר ומשפחתה מטופלים. אבל אין מתנות חינם. הצד האפל בעסקה, הוא הדרישה לנאמנות בלתי מסוייגת לאתוס גרמני לוחם. כשאחיה של אסתר חוזר מהחזית הלום קרב, המשפחה מתבקשת להסתיר את מצבו כדי לא לפגוע במורל של ברלינאים אחרים. המשפחה גם נדרשת לקבל את הדרישה להשיב את האח לחזית כמעט מייד, כשברור לכל שהוא לא מאושש ושהוא לא ישרוד, מה שאכן מתרחש. האפשרות לסרב, לא ממש קיימת.

אסתר ופיטר אינם אנשים מוסריים במיוחד, וגם לא רשעים. הם אינם עמוקים או מעניינים אינטלקטואלית. מגי לא מעניקה להם רגע של גבורה או התנגדות. הם סתמיים. בכך העניין שהם מעוררים. הם יודעים להנות מהאלימות הנאצית, אבל גם משלמים על כך מחירים עצומים. ברגע קשה במיוחד, אסתר מבינה שבנה ימות משום שהתרופה שהוא זקוק לה שמורה לאנשים חשובים יותר ממנו. גם את הצפרדע הזו היא בולעת. אין לה אפשרות אחרת.

זהו ספרה הראשון של מגי. הזמנתי אותו אחרי שקראתי בהנאה רבה את The Colony שלה, ספר שהיה ברשימה הקצרה של פרס הבוקר השנה. The Colony עוסק בצורות מעודנות של קולוניאליזם בהקשר האירי: האופן בו הצד הנשלט מקבל פתאום מעמד של משהו שמעורר השראה אומנותית או מחקרית.

Audrey Magee, The Undertaking, Atlantic Books, 2014

 

יוני, 2023

 

הייתי טרמפיסט של דרור בחזרה מערב לכבוד ספר חדש על בוקאצ'יו של עמית משותף, גור זק. השיחה במכונית התגלגלה לייצוגים של בעלי חיים בספרות.
דרור ואני מלמדים על כך קורסים, ואני כולל בחומר הקריאה לקורס שלי מאמר שהוא פרסם בעיתון על תערוכת חרקים שהוא ביקר בה. מספר ימים אחרי אותו טרמפ, דרור הפתיע אותי בחבילה של שלושה מספריו על בעלי חיים: ספר על חרקים, אחד על ציפורים, ואחד על ייצוגים של הרג של בעלי חיים. (מעניין האופן בו מגיעים לספרים חדשים... מישהו צריך פעם לחלק את החפצים שמקיפים אותנו לחפצים שאנו יודעים כיצד הגיעו אלינו ולכאלה שלא...)

כתיבת טבע טובה מחזירה אותך אל מה שהיא עוסקת בו. (מלוויל לפעמים שכח לקחת את קוראיו יחד איתו כשהוא נשאב לטבע). אחרי שקראתי את H is for Hawk   של הלן מקדונלד, למשל, מצאתי את עצמי מחפש סרטוני יוטיוב על הנץ שהספר עוסק בו. ל - Overstory  של ריצ'ארד פאוורס, שעוסק בעצים, היתה השפעה דומה עלי. ספרו של בורשטיין ללא ספק מייצר השהייה ושינוי מבט בחרקים. בורשטיין מוקסם מהם, והצליח להדביק בכך גם אותי. הפרקים השונים—פרפרים, נמלים, תיקנים, עשים, דבורים—תמיד כוללים מספר פסקאות של מידע על אותו חרק. כך נלמד שמילה כמו “עש" מציינת בעצם אלפי מינים, ולא פעם מספר דומה של מינים שלא מוינו. המידע נבחר בקפידה: בורשטיין שמר את מה שמעורר התפעמות. לא ידעתי, למשל, שהחרקים כל כך יותר קדומים מהאדם (בחלק מהמקרים, ביותר משלוש מאות מיליון שנה). היופי בספר הוא שבורשטיין מיד ממשמע את הנתון, שעלול היה להיוותר סתמי: פתאום התבוננות בשפירית הופכת להיות דומה להתבוננות “בכוכבים רחוקים ועתיקים, שאנו רואים אותם בד בבד בהווה וגם כפי שהיו לפני עידנים". המידע על גלגול הזחל לגולם ולפרפר מפעים: אנו שוב ושוב נקראים להתבוננות במשהו לכאורה פעוט ערך, שמסגיר ערך סמלי קסום. גם הצילומים בספר מצליחים להפוך את החרק ליפה. הצילום של פני התיקן, למשל, בעמוד 50, מעבירים מרקם ענברי, דבשי, שפשוט לא מייצר את השילוב בין חלחלה לגועל שאותו מעוררים תיקנים בדרך כלל, ובגלל שאני קורא את הספר בחמסינים הראשונים של יוני, אדווח שבורשטיין בהחלט שינה את יחסי הלוחמני למסיגי הגבול הללו... (והספר לא מוותר לאלה שיקראו בו, ומציב את השאלה מי מתארח בעולמו של מי).

 

לפעמים אני מודד ספרים על פי מספר הפסקאות שהקראתי לאשתי. כאן יש רבות. הנה טעימה, מהפרק על שפיריות:

 

הם אחוזים כנעצים בלוח שעם בדופן הדרומי של בור מים מלבני עתיק, חצוב באבן, ליד בית בגליל המערבי. מרחוק נשקף הים: נשלי שפיריות. לידם נמצאות השפיריות הבוגרות. את רגעי הגחתן לא ראיתי. אבל זה לא היה מזמן. השפיריות עוד לא מוכנות לתעופה. צבעיהן חיוורים. שמעתי פעם את דורי מנור אומר בשיחת רדיו שתרגום של שיר הוא טראומה לשיר המקורי. הכוונה היא שאילו השיר המקורי היה רואה מה נהיה ממנו בשפה זרה הוא היה נבהל. שיר מתורגם מתיימר, על פי שם המחבר והכותרת שלו, להיות השיר המקורי בשפה חדשה. אבל הוא יצור אחר לגמרי.

השפיריות עומדות כאן כמעין תרגום של מי שהן היו לשפה אחרת. הן היו עד לא מכבר יצורי מים, נימפות שנשמו מים וטרפו יצורי מים. לא היו להן כנפיים והראש שלהן היה אחר לגמרי, ובייחוד הפה שלהן, שמתחת למים היתה לו מעין יכולת להישלח כזרוע לקחנית וכהרף עין לתפוס טרף ששחה בסמוך. אילו היו השפיריות -- השיר המתורגם -- רואות את עצמן כנימפות, ואילו היו הנימפות רואות את עצמן כשפיריות, ייתכן שהן היו נאחזות בהלה. למה הפכתי? ככה הייתי פעם?

הן צמודות, ממוסמרות כצלבים לקיר הזקוף, בשלב המעבר שבין מקור ותרגום. כולן הגיחו ככל הנראה בבת אחת מן המים. כאילו מחשבה אחת חלפה פתאום בעולם. (עמ' 41)

 

ההשגחה שוחחה מעט עם בורשטיין כשהוא כתב את השורות הללו...

 

עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, בבל, 2021

 

יוני, 2023