ספרו האחרון של קוטזי יצא (באנגלית) בספטמבר, ובנובמבר הוא כבר היה אצלי. אני מניח שזה אומר משהו. קוטזי אינו סופר שמתגעגעים לכתיבתו. מרימים את הספר בחשש. עושים זאת, משום שכשקוטזי במיטבו, קשה להתחרות בו. הפרוזה שלו היא רק שלו, תזהו אותה תוך שלושה משפטים: גבישית, יבשה, מלאת-חיים, טעונת-מחשבה, מרוחקת, משמעותית, חסכונית, מכבדת את בינת מי שיקראו בה, משתהה, קוראת לעצירה...

פרט להיותו נובֶּליסט, קוטזי הוא הסופר הראשון שזכה בפרס הבוּקר פעמיים. 'חרפה', שלו, הוא באמת ספר מופת, למרות שאת הראשון שזכה, 'חייו וזמניו של מייקל ק' אני לא ממש זוכר. בעיני, הטוב שבספריו הוא 'אליזבת קוסטלו', עבורי, רומן משנה חיים, בעיקר סביב הפרקים העוסקים באתיקה ובעלי חיים. רכשתי את The Pole במהדורה קשה יפה בסניף של Barnes and Noble בארלינגטון. קשה להתחרות בחנויות הספרים של האמריקאים: באת לקנות ספר, ויצאת עם שניים, במקרה שלי, The Black Prince של איריס מרדוק (במהדורת פנגוין דוחה...).

     ב - The Pole, קוטזי חוזר לתמה שהופיע במספר ספרים אחרים שלו: גבר בוגר שמתאהב באישה צעירה יותר (סטודנטית ב'חרפה', אחות טיפולית ב'אליזבת קוסטלו', מורה לריקוד ב- Summertime, הרומן היחיד של קוטזי בו מצאתי בדיחה...). אז ב The Pole מדובר בפסנתרן מזדקן, וויטולד ולקייביץ', פרשן שופן, שמתאהב באשת חברה, ביאטריץ. הוא כבן שבעים, היא כבת חמישים. הוא מדבר פולנית, היא ספרדית. השניים משוחחים דרך אנגלית רצוצה.

הרבה מהרומן הקצרצר הזה מוקדש לכשלי שפה, לאופן בו אהבה היא משהו ששותקים אותו. פרשנויות שופן של ולקייביץ' אינן מדברות לביאטריץ. השופן שלו במתכוון חיוור, מתנגד לפרשנות הרומנטית השגורה אליה נגרר מלחין זה. כשביאטריץ מאזינה לכיתת אומן שלו, היא מבחינה באופן בו הוא מלמד פסנתרן צעיר להימנע מרגש לטובת השגת איכות גבוהה יותר: “Less Legato, less emotion, more tension, more lift.”   זהו משפט שכאילו נכתב על ידי קוטזי על הפרוזה של עצמו: כל מילה כאילו מגיעה עם סופגי לחות. כך מושג מתח, והמון כוח. כך הופך כל משפט לאגרוף.

אז המוסיקה של וקלייביץ' לא מדברת לביאטריץ, והאנגלית שלו מאוד זהירה, ולכן הוא אומר רק את מה שהוא חייב. כשהם יחד מספר ימים (מדובר ברומן מחוץ לנישואין, ביאטריץ נשואה, אבל הבעל יודע על וקלייביץ', וזה לא ממש עניין בעלילה), השניים מעבירים את הזמן בעיקר בדממה. בהמשך, 'הפולני' מותיר לביאטריץ שירים שחיבר עבורה בפולנית, והיא מעבירה לא מעט זמן עלילה כדי למצוא מתרגמת.

 

תרגום כדימוי אודות אהבה: ולקייביץ' מתרגם את ביאטריץ למיתולוגיה פרטית שלו, קצת כמו דנטה וביאטריץ ההיא ב 'חיים חדשים' – זוג שמוזכר כאן שוב ושוב—ואילו ביאטריץ מתרגמת אותו ואת שפתו, תוך מודעות לכך שהיא לעולם נותרת רחוקה מהמשמעות המקורית...

 

[מאמר מוסגר: אולי אנשים שאוהבים להתאהב, הם אלה שמסוגלים לתַחזק את עמל התרגום, תוך מודעות למגבלותיו...  הווארד ג'קובסון כתב פעם על הארדי שהוא פשוט לא היה מסוגל לראות אישה נאה חולפת על פניו ברחוב ועולה לכרכרה מבלי לחשוד שמא החמיץ את אהבת חייו. [מאמר מוסגר בתוך מאמר מוסגר: אנצל את ההזדמנות כדי להמליץ על Peeping Tom של ג'קבוסון: ירידה מופלאה של סופר אחד על סופר אחר, הארדי]. אז גם קוטזי הוא אולי מתאהב מהסוג הזה. איני זוכר אותו, למשל, כותב על חברות עמוקה, וגם לא על התאהבות שהופכת לאהבה. על כל תחכומו, קוטזי קצת מאוהב באהבה, כמו שקולרידג' כתב פעם על רומאו...]

 

אני ער לכך שקצת גלשתי כאן. אז מיד אצהיר כדי למנוע עמימות: רק דביל יסתייג מקוטזי. לקרוא אותו זה להיות במחיצת מחשבה עצמאית, מקורית, חדה כתער, שלא מנסה לרצות איש. הסופר כמי שעוצר ובוחן מרחב חווייתי, ואז מוסר אותו מחדש. כשאני קורא את קוטזי, אני כמעט מיד מתחיל לכתוב כמוהו - כתיבתו עד כדי כך כובשת. הוא מסוגל, למשל, לכתוב תיאור אווירה, אבל רק להתחיל את המשפט ולהמשיך ב – ‘etc.’, כאילו שאין למספר סבלנות של ממש להיכנס לתיאור, אלא לסמן את עבודת הדמיון המצופה ממי שיקראו...

 

שוחחתי פעם על קוטזי עם מישהי שחשבה שתפיסת האהבה שלו מקוממת. הפריע לה הפער הגילאי החוזר אצלו. אבל יש מובן מטריד אפילו יותר, הקשור בדימוי החוזר של האישה המעניקה בחסדה משהו מיופייה לגבר. קוטזי כנראה עמד שעה ארוכה ממוגנט אל מול 'חסד רומאי' של  Hendrick ter Brugghen, וחזר לתבנית הזו. ב'מדעי הרוח באפריקה', מין אוראלי הופך להדגמה של חסד, וב-'הפולני' ביאטריץ מאפשרת לעצמה להיות מלוהקת לתאטרון הפנימי של ולקייביץ', בו היא בתפקיד האהובה שדי בעצם נוכחותה וקרבתה כדי לספק את מעריצה. ביאטריץ מעניינת יותר מולקייביץ', משום שהיא כלל לא מתאהבת בו. היא פשוט מניחה לעצמה לגלוש ולהיות הדבר שמתבוננים בו כך, דבר שמסוגל לייצר כל כך הרבה כיסופים, ושנוכחותו היא מתנה.

    זה מחפצן? כן. קצת. אבל למי אכפת כשאנשים בוגרים נכנסים למשהו כזה באופן מפוכח? האם זאת אהבה? לא. האם זאת התאהבות? לא. בטח לא מצידה. זהו ארוס: אנרגיה מוכוונת גוף, יופי, ומבט. אנרגיה רחבה יותר מאהבה, מהתאהבות, וכן, גם מסקס.

 

דצמבר, 2023

 

J. M. Coetzee, The Pole, Liveright, 2023