ספרו של איאֶר נשלח אלי מצמד חברי אמת משיקאגו, ששמעו שאשהה ביפן חודשיים. כבר היה מי שסיפר לי שיש הרבה ספרים בסוגה הזו. התבנית: איש המערב שמנסה לפצח את האניגמה היפנית אחרי שהות ממושכת יותר (או פחות) בארץ השמש העולה. כמות הספרים אינה מפתיעה. זהו ביקורי הראשון כאן, כך שאני ער לאופן בו המחשבה על המקום ושונותו אינה מרפה: נהג האוטובוס שלא חדל לדבר, כללי הפרדת האשפה, טקסי מתן/קבלת כרטיסי הביקור, האופן בו מנופפים לשלום אחרי פגישה בדיוק עד לרגע בו נשבר קשר העין, מכונות השתייה כל מאה מטר, תרבות הפאצ'ינקו, הניקיון הגובל בסטריליות, הדממה ברחובות בערב, היעדר הפחים, הבידנים (חבר שנסע איתי איים שינטוש אותי אם ישמע ממני אינטלקטואליזציה נוספת אודות המשמעות המיוחסת כאן להיגיינה רקטלית) – וכל זאת לפני שמשוחחים עם מישהו... כל מערבי שני היה ממלא חיש קל מחברת בתובנות והרהורים אודות המקום וזרותו... כך שאין להתפלא אם התפרסמו עשרות ספרים כמו זה שאיאר כתב.

והוא כתב ספר טוב, לעתים מעולה. אני שמח ששמרתי את הקריאה בו לזמן שאני כאן. הספר באמת מאיר את המקום. איאר—שבעצמו חי בנארה עשרות שנים ונישא ליפנית—מסביר, למשל, את התאטרליות של היום-יום בתרבות היפנית, את האופן בו אדם מבין את עצמו במונחים לא אישיים, אלא כשחקן מחויב במערכת רחבה יותר. כתבתי ספר על הפילוסופיה של משחק תפקידים, ולמדתי להיזהר מהניסיון להבדיל בין משחק תפקידים לבין אמת. אבל המפגש עם תרבות שלמה בה הפרסונה המקצועית נשמרת כמו מאש מביטוי אישי, אינו קל לי. כשבמפגש באוניברסיטה פרטית יוקרתית מספרים לי שהדרך בה מלמדים כאן שייקספיר היא להסתפק בכך שהסטודנטים ידונו באפשרויות תרגום של משפטים במחזה, אני נמלא תוגה. כן, תרגום הוא דרך מצוינת ללמוד שירה. גם אני עושה שימוש בתרגיל הזה. אבל להפוך את ההוראה כולה לפעולת תרגום?

אפשר להתפוצץ...

ואכן, החוויה הקבועה שלי כאן כשאני הופך במה שאני רואה משלבת בין פליאה לבין כעס. בסדנת שיבורי למדתי, למשל, שכדי להגיע לדוגמת בד מסוימת על אריג, מישהי צריכה ליצור קשרים זעירים בני תשעה ליפופים כל אחד.

לא שמונה.

לא עשרה.

תשעה.

בדיוק.

מישהו כנראה בדק... כך היא תעשה במשך שעות. אחרי השריית האריג בצבע, פורמים את הקשרים ונוצרים כתמים לא צבועים. האריג המתקבל באמת יפה וההסבר מרתק. אבל השאלה הבאה היא מי, לכל הרוחות, יושיב מאות נשים להעביר באופן הזה ימים, שבועות, חודשים ושנים? הרי לא מדובר על ייצור האריג עצמו אלא על הדרך בה מייצרים את הדוגמא עליו. יפנופילים יתפעלו בעיניים בורקות וימלמלו משהו אודות הסבלנות, הדרך הלא מטרתית, ההקרבה, הנכונות להיות שולייה, האפרוריות שבאוּמנות. בסדר. שמעתי. אבל משהו בי מזהה גם את האלימות שכרוכה בלהטיל על בני אדם עמל כזה, ומסרב להתמסר... [וכן, גם פולחן השולייה יוצא לי מכל החורים —שנתיים רק תשטוף כלים בבית המאסטר, אחרי שש שנים הוא יאפשר לך להתבונן בו, ואחרי עשר תקבל כלי עבודה— ומה אם איתרע מזלך כשולייה ונדרסת אחרי שנה?]

איאר, במיטבו, כותב קונפליקטים. הפרקים כתובים כמחרוזת אפוריזמים שקובצו יחד תחת נושאים. יתרונה של כתיבה כזו ברור—האפוריזם מסרב להפוך לתזה ממושטרת. זוהי כתיבה גבישית, פרומה, מרמזת, ובוטחת בהשתהות ובתבונה של קוראיה. כשהנושא שלך בלתי אפשרי בהיקפו—יפן—האפוריזם מראש מוותר על ניסיון להקיף הכל. מן העבר השני, האתגר של כתיבה אפוריזמטית מקופל בחוסר הפשרות שלה: אם שיעממת במשך שניים-שלושה אפוריזמים, ספק אם הקורא יחזור אליך. בנוגע ליפן ולאופן בו איאר חושב אותה, האפוריזמים מאפשרים לו להגיד דבר והיפוכו. זה עובד לו משום שצורת הכתיבה הזו תואמת את התזה שלו על המקום הזה: ממושמע ופרוע, לא אינדיבידואלי ואישי, תאטרלי וממשי, אדיש ולבבי, עמוק ורדוד, עדכני ומסורתי. יפן שלו היא ארץ הגם וגם, אבל לא בדרגה שתוביל להבנה. הנה משפט הפתיחה הנפלא לספרו:

I’v been living in western Japan for more than thirty-two years, and, to my delight, I know far less than when I arrived.

גם כותרת הספר, הלכאורה תמימה, נחשפת בערמומיותה ככל שמתקדמים: ה'מתחיל' בכותרת אינו הקורא, אלא כותב הספר, והצניעות אינה מניירה, אלא פליאה כנה.

איאר כותב על שתיקה כאינטימיות (האופן בו חבר מזמין אותו לשתוק יחד מול גינה), על התנהגות שכלליה נגזרים מתוך מרחבים מוגדרים (אשתו שמתאפרת בקפידה לפני יציאה למכולת, אבל מקבלת אורחים בביתה ללא שום שינוי במראה), על המשיכה לאוטומטיזציה ולרובוטים (משום שהמכאני אינו מהווה איום על סובייקטיביות), על שנאת הזרים (אין קליטת מבקשי מקלט, אין אזרחות כפולה, והמקדונלד המקומי מגיש שיק ירקות..), על זהות דתית היברידית (גם שינטו וגם בודהיזם), ובפרק כובש במיוחד, על האופן בו מגיבים למתים, ומאפשרים להם להמשיך להיות נוכחים בחיים, וזאת כחלק מהאופן בו העבר נמהל אל תוך ההווה. אני יכול להעיד על עניין אחרון זה: כמעט שאין ריצת בוקר שלי לכיוון מקרי כלשהו בקיוטו, בה אני לא עובר על פני שניים שלושה מקדשי שינטו.

ספרים וטיולים נטועים בהקשר. את הטקסט הזה, למשל, אני כותב על רכבת שינקסן מהירה לאוקייאמה, כשבארץ מתפתחת במהירות מבהילה מערכה מול החיזבאללה, ונפתחים מקלטים בתל אביב. לא היה אסון לו יכולתי להתנתק מעט מהבית אחרי השנה שכולנו עברנו. אבל גם פה, הצורך להתעדכן מספר פעמים בשעה אינו מרפה...

     אולי, לו הייתי יפני, היכולת שלי לחלק את העולם למגרות הייתה משוכללת יותר. אולי, לו הייתי יפני, הייתי שותק את הדאגה לילדי. אולי, לו הייתי יפני, תדירות רעידות האדמה הייתה הופכת אותי שליו יותר בנוגע לאובדן.

 

ספטמבר 24

 

Pico Iyer, A Beginner’s Guide to Japan, Penguin, 2020.

הרומן העשיר הזה ליווה אותי במעבר שלי מישראל ליפן. אורכו (כמעט שבע מאות עמודים), אפשר לו להיות איתי במטוס, בטוקיו, למרגלות הפוג'י, בקיוטו, בסאנג'ו, בקובה... הוא גם יחזור אתי לארץ, כי זה לא ספר שארצה להשאיר ביפן. כבר כתבתי כאן בעבר בשבח רומנים ארוכים, והאופן בו הם מאפשרים לדמויות לחלחל פנימה באופן שונה. מארי בהחלט מצליח להעמיד דמויות כאלה בספר זה. שתיים מהן, אימלדה ודיקי, מרגשות באופן מיוחד. אבל משהו בבניית העלילה ובאופן בו היא מובילה לסוף מפתיע-מוזר, מייצר חוויית קריאה לא הרמונית, ולא רק עבורי. כשחיפשתי במרשתת ביקורות לספר, מצאתי תגובות שהדהדו את שלי: קושי לעכל את סיום הרומן, יחד עם תחושה של רומן משובח.

 

ההקשר הוא אירלנד (מארי מצטרף לשורת סופרים איריים מצוינים שקראתי בשנה האחרונה) בעיר נטולת שם ובזמן לא לגמרי ברור. משפחת בארנס (ההורים הם דיקי ואימלדה, והילדים הם קאס ופי גיי) מוצבת במוקד הרומן, שנפתח בפרקים ארוכים שמתארים את ההיסטוריה של כל דמות מנקודת מבטה. שני הפרקים הראשונים עוסקים בילדים ובאופן בו הם חווים את המשבר הכלכלי של משפחה שמאבדת את הונה. פי ג'יי הוא ילד מסוגר, שמתקשה לתרגם לעצמו את התקשורת המשפחתית הגדועה. קאס, נערת תיכון, לא מצליחה להבין את עצמה ואת זהותה המינית המתעצבת לכיוון שאינו ברור לה. ואז מגיעים להורים. אם אפרט, אקלקל למי שיקראו. אסגיר שהתמה המרכזית הכללית במשפחה הזו היא הסתרה ושקרים—וכך גם לגבי ההורים.

 

  מארי כותב בדידות. הוא כותב דמויות שהאפשרות לחשוף את מי שהן בפני האנשים הקרובים אליהם חסומה. כל אחת מהדמויות אטומה בדרכה לבני משפחתה, כך שהן אינן חושדות במה שמתנהל תחת אפן. אנו מקבלים את עולמן, על האופן בו הן מְמַסגרות בן זוג או הורה תחת איפיון אגבי. רק אחר כך נגלה את המציאות המרתקת של אותה דמות. זהו, אם כן, גם רומן שעוסק בעיוורון, בנתק תקשורתי, ובנסיגה מאינטימיות דווקא בתוך העולם שאמור להיות בטוח וקרוב. אז נכון, רומנים תמיד עוסקים בפער בין פנים לחוץ. רק שכאן הלוּז הזהותי כה מוכמן, והסבל שכרוך בהסתרה כל מייסר, שמה שמתקבל הוא קיום רפאים של כל אחת מהדמויות הללו (“I see a ghost” אומרת בשלב כלשהו דמות משנית בעלת יכולות נבואיות, ובמובן מסוים דבריה נכונים לגבי כל הדמויות הראשיות ברומן).

 

   ולמרות התוכן הקשה, חוויית הקריאה אינה עגמומית. מארי מצליח (איכשהו) להותיר את הדמויות שלו מסקרנות, גם כשהן שטחיות. המוצלחת שבהן, עבורי, היא אימלדה – יפהפיית המחוז שניתן לבטל כקניינית כפייתית וגולד דיגרית, אישה שנעצה את ציפורניה למשפחה הנכונה. בפועל, אימלדה מתגלה כדמות שליבה נשבר בגלל אהבה שלא צלחה, אישה שחווייתה משלבת אבלוּת, הסללה, והתמודדות עם נסיבות משפחתיות בלתי אפשריות. כשרונו של מארי בנוגע אליה הוא לכתוב שטחיות שאינה חד ממדיות: אישה שאין סיכוי לשמוע משהו מעניין מפיה, אבל יש בה המון, וזאת למרות שאפילו חלק מעובדות היבשות הקשורות בסיפור חייה אינן ידועות לה.

    הפן ההומואי-לסבי קשור הן בדיקי והן בקאס, שעבורו ועבורה משיכה חד מינית אינה אלא מקור לבושה ובמקרה שלו, גם לאסון. מארי העניק לדיקי כמעט את כל הדברים הרעים שעלולים להתרחש להומו, כך שקשה להאשים אותו על בחירותיו. הרצון להשתייך, לעשות את הדבר הנכון, להיות האדם הנכון, לרַצות, לוותר מתוך אהבה (השורה האחרונה המהפנטת של הרומן הזה היא 'אתה עושה זאת מתוך אהבה')—כולם יחד מייצרים את ה- self-ghosting שאותו כותב מארי.

  את דיקי ואת אימלדה פשוט תרצו לשלוף מעמודי הספר ולחבק. השניים כה מרגשים וכה גלמודים שקשה לי לדמיין קורא שישאר אדיש אליהם.

 

אבל אחרי המחקר הפסיכולוגי שרוב הרומן עוסק בו באופן מופתי (זהו מהספרים המעוטרים ביותר של 2023), מגיע החלק האחרון, בו הרומן פתאום הופך למותחן. מתח זה סבבה. אבל השאלה 'מה יקרה', עבורי, אמורה לעמוד ברקע של קריאה טובה, לא במוקדה. ב- The Bee Sting שאלה זו היא הופכת במפתיע לעיקר, וכאילו עברנו לקריאת רומן מסוג שונה. זה לא רע, בטח אחרי החיבור האיתן עם הדמויות שיצרנו קודם לכן, אבל המעבר אינו חלק.

 

ספטמבר, 24

 

Paul Murray, The Bee Sting, , Farrar, Straus and Giroux, New York, 2023

הרומן אינו ארוך, וחבוק בעטיפה יפהפייה לטעמי, הקשורה לציור משמעותי בחיים של שלוש מהדמויות: דורה, בנה אליס, וחבר הילדות (לימים מאהבו) של אליס, מייקל. מחצית מהרומן מלווה את אליס, ומחציתו מסופרת מנקודת מבטו של מייקל. לא אסגיר יותר מדי אם אספר שיש כאן שלוש נקודות זמן (1996, 1989, כמו גם הפלגות לילדות המוקדמת יותר של אליס ומייקל), ושהרומן נע בין אוקספורד לבין צרפת.

קשה שלא להעריך את מגוון הנושאים שוינמן מצליחה לגעת בהם באופן לא אגבי במסגרת רומן קצר. אפשר לקרוא את הספר כסיפור על אהבה שהוחמצה. לחליפין, ניתן למצוא בו דווקא סיפור אודות אהבה שמומשה. יש בו הרבה על השיח בין הומואים לבין אבות, ובין הומואים לבין אמהות (או תחליפי אם). יש עמודים נוגעים ללב על בדידות הומואית בזיקה לאיידס. אבל איך שלא תהפכו בספר, ולמרות החושך הדכְּאני המקיף את הדמויות, תגלו שוינמן מבליטה דווקא את רגעי החסד בתוך האפלולית...

טלו למשל את הרגע החומל-קשה הבא. (ההקשר הוא שיחה עם בחור בן 21 שעומד למות מאיידס):

 

Onto a plate, I pile biscuits that I don’t even feel like eating, and return to his room.

How are you with food? I ask him.

Not too good right now, he says.

These are mine then, I say, and I sit down and place the chocolate bourbons on my lap.

You’ll get fat, he says.

I am fat, and I lift up my jumper. This wasn’t here yesterday, I say. This is trespassing.

He laughs. Have you ever been in love? He asks.

I look at him and roll my eyes and immediately wish I hadn’t.

I haven’t, he says. I would’ve liked to.

It’s overrated, I say, stuffing biscuits into my mouth. I eat through the silence, stuffing and eating, because I know I’ve done something wrong.

Don’t do that to me, he says.

Don’t what? I say.

Make out things are nothing. Things that I’m not going to experience. That’s fucked up. Pity you if you thought it was overrated. I would’ve fucking reveled in it.

 

אם לזקק איכות ייחודית שנטלתי מהרומן היפה הזה, אצביע על ויתור אוהב. אולי בגלל היחסים החד-מיניים (ווינמן עצמה לסבית מוצהרת), הרומן מדגים ויתור מתוך אהבה אצל כל אחת מהדמויות במשולש האוהב שנוצר בו: מייקל, אליס ואיימי (אשתו של אליס). אנו מורגלים לרעיון שויתור הוא לעולם פשרה: רצית יותר, קיבלת פחות, ולפניך הכורח לגשר על הפער כך או אחרת. וינמן מבליטה יכולת אמיתית להבין שמשהו בתוך קשר אוהב לאו דווקא מגיב לכל מה ולכל מי שכלול באדם האהוב, ושביכולתך לחפש עבורו באופן פעיל את מה שאינך. בכל שלוש הדמויות בלב הרומן הזה, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי איימי ומייקל, מתקיים ניסיון לא להילחם במה שאינך מסוגל לספק לזה שאתה אוהב, ובמקום זאת לחגוג איתו את מה שהוא חייב אבל מה שאינך יכול להיות. העמודים בהם מייקל מכין את אליס לחתונתו, העמודים בהם מייקל מארגן לזוג ירח דבש (שלא תשכחו), העמודים בהם איימי מאמצת את מייקל, הרגע בו אליס פוגש שוב את מייקל – הם, בפשטות, רגש טהור בצורת סיפור.

 

(ספר מומלץ, כן? המלצתי עליו גם לבני, שחזר אלי עם כוכבים בעיניים אחרי הקריאה, אז כשמצאתי ב Maruzen בקיוטו ספר נוסף של וינמן, Still Life, קניתי גם אותו...)

 

אוגוסט, 24

 

Sarah Winman, Tin Man, Putnam’s Sons (Penguin), New York, 2017.

אפתח בנִראוּת (שטחי שכמוני) ואציין שהספר עצמו—המהדורה הפיסית של הוצאת New Directions—הוא מהיפים שיצא לי למשש, הן ברמת העיצוב, והן באיכות הדפים והקריאוּת של הטקסט. התרגום של הופמן (לא שהשוויתי למקור), נקרא כמו ספרוּת שמישהו כתב, לא כתרגום. הספר מזמין, וזה חשוב.

הרומן עצמו עוסק בסיפור אהבה בין הַאנְס לקתרינה. הוא סופר בן חמישים ושלוש (נשוי עם ילד). היא נערה בת תשע עשרה. הרומן מלווה אותם לאורך שש שנים (1986-92) במזרח גרמניה (ברלין המזרחית שבמהלך הרומן הופכת לברלין המאוחדת). האהבה אינה מזויפת. ארפנבק יודעת להתמקד בפרטים שמעבירים אינטימיות ממשית. למשל, הזוג מקיים טקס: כשהם יוצאים ממסעדה, הוא מלביש אותה במעילה. תחילה הוא אוחז במעיל והיא לובשת אותו 'הפוך', עם פניה אליו, וכך היא יכולה לחבק אותו. אחר כך היא פושטת את המעיל, ולובשת אותו באופן 'הנכון'. לא צריך הרבה מעבר לכך כדי ללכוד זוגיות אוהבת...

        עם זאת, כמעט מן הרגע הראשון, האהבה אינה סימטרית. האנס אוהב באמת. הוא לפעמים פוסע על אוויר כשהיא איתו. אבל עוצמת אהבתה של קתרינה (דמות שהיא בת גילה של המחברת, דרך אגב), היא מסדר שונה. בעוד שהאנס מפצל את חייו למגרות—עבודתו  משפחתו, עמיתיו, המוסיקה שהוא מאזין לה—עבור קתרינה האנס הוא מרכז עולמה, זאת על אף הנרקיסיזם והאלימות הרגשית (והלא רגשית) שהוא מפעיל כלפיה.

        האיכות הסאדו-מאזוכיסטית ברומן מתפקדת בשלוש רמות שונות: ליטרלית, האנס באמת מצליף בקתרינה כחלק מהסקס בינם; רגשית, האנס מחייב את קתרינה לטקסי ענישה עצמית אחרי שהיא 'בוגדת בו' (נניח); וסמלית, היריעה ההיסטורית של הרומן מרמזת על האופן בו הדור הגרמני הצעיר נענש בלי סוף על ידי דור המלחמה המבוגר, כך שענישה-חרטה הופכת לאלגוריה להעברה בין דורית של הכתם הגרמני.

הרגעים היפים ביותר ברומן קשורים למורכבות הזו, סביב סאדו-מאזו. הם קשורים לערב בו קתרינה בוגדת בהאנס ושוכבת עם ואדים, בן גילה, ברגעים בהם האנס כותב לה מכתב תשוקה. ארפנבק מזגזגת בין הדמיון המיני של האנס לבין זה של קתרינה. משפטי הפעולה הפורנוגרפיים של האנס חלולים וגדועים, והמינוח שלו שאול מפורנו. זאת לעומת החיבור הקרוב ורווי התשוקה האוהבת בין ואדים לקתרינה. גם כאן הטקסט בה בעת מדבר רגש ודמויות, אבל גם דבר מה מופשט יותר. קירבה, אפילו כשהיא מתוחמת לבני דורך וגם כשאינה כרוכה בענישה, אינה יכולה להתעלם באמת מהזיקה בין דורך לבין הדור שמעליך ומה שהוא מאלץ אותך לעשות. למעשה, לא נזכה לחוות את האהבה שקתרינה מסוגלת ליצור עם בני דורה, שלא תחת צילו של האנס ודרישותיו ממנה.

אז יש לרומן הזה עומק למכביר. איכותו דווקא מחדדת את הצורך בעריכה אסרטיבית, שהייתה גואלת אותו מליקוייו. כך, למשל, גודש הפרטים התרבותיים שמקיפים את הזוג—הדיונים ביצירות מוסיקליות, מחזות, שירים—עובר לא כאפיון סביר של סופר ומי שעוסקת בעיצוב תפאורה, אלא כשריון קשקשים שהולבש על הפרוזה. כך גם לגבי הפרטים ההיסטוריים אודות יחסי רוסיה מזרח-גרמניה. כך גם לגבי גם האירועים הסמוכים לנפילת חומת ברלין. במקום התמקדות במעט שמעביר את המרובה, יש אצל ארפנבק ליקוט לא בררני מכל הבא ליד. יוצא שהטקסט מתרחק ממך. עורך בלתי מתפשר היה אולי גם מצביע על כך שכתיבת הסקס שלה דודתית או סתם עוינת, שסוד שמתגלה בסוף הרומן לא מעלה ולא מוריד, ששלב הענישה העצמית של קתרינה נמרח עד כדי כך שקוראים רבים יקוו שהיא פשוט תקום ותהלום בראשו של האנס היבבני עם מגהץ מזרח גרמני כבד...

 

[טוב, אולי אני עוין מדי בגלל ההמתנה באוגוסט 24 למתקפת טילים מלבנון ומאיראן...].

 

אוגוסט 24

 

Jenny Erpenbeck, Kairos, New Directions, Michael Hofmann (trans.), 2023 [2021)

 

 

 

מייקל מוראן של ג'ון מקגהרן אינו נבל. אין בו זדון. על פי רוב גם אין בו רשעות. אבל לא יצא לי לפגוש פרופיל כה מצמרר של אלימות רגשית של גבר כלפי משפחתו. האלימות הזו אינה התעללות ישירה באחד מחמשת ילדיו (שלוש בנות, שני בנים) או באשתו השנייה. יש כאן יותר עננת עוינות קבועה שמוראן מייצר סביבו, מעין אנרגיה מצמיתה ששואבת מהסביבה כל שמץ חיות או עצמאות, לימוניות קבועה שמרעילה כל רגע משמח, וקוטעת כל ניסיון לצקת טעם לחיים.

המשפחה האומללה צריכה להתאים עצמה לשינויים התכופים במצב רוחו של מוראן. הנרקיסיזם שלו מתבטא בכך שהוא אינו סתם עוד קול בחלל, אלא מכתיב-האווירה לבית בכללותו. החשש מההתפרצויות הרגשיות שלו—טנטרומים צדקניים ובכייניים—מתפקד כמו כוח טבע: משהו שאין לנסות ולהתפלמס מולו, אלא ללמוד לחיות לצידו.

או לברוח. שזו האפשרות בה בוחרים כל הילדים בשלב זה או אחר. הבכור מנתק קשר עם המשפחה. היתר בונים לעצמם חיים מחוץ לבית, ומקיימים קשר רופף עם מוראן ואשתו, שבעצמם מבוּדַדים בחווה נידחת באירלנד (מוראן הוא איכר). הבנות ששומרות על קשר רופף פחות עם הבית מעניינות יותר מהבן הבכור, בגלל מאבקן להימנע מויתור על האב. הן מנסות להבינו במונחים שלו (פתרון נפוץ לילדים שגדלים אצל הורה נרקיסיסט). מעניינת גם בת זוגו של מוראן, שבוחרת ביודעין בחיים לצידו תוך ניסיון לתווך בינו לבין בני משפחתו (חברים כבר מזמן אין לו), וזאת באופן שבאמת ייטיב עם כולם. כמו בחיים, לדעתי לפחות, אלה שמחפשים פשרה ונמנעים ממוחלטות במצבים רגשיים אפורים, הם אלה שמדגימים כוח של ממש. נתק הוא בחירה בדרך הקלה.

 יש גם דרך חומלת יותר להגיב למוראן, והיא לחשוב על הסיפור כולו כתיאור של תגובת קרב מאוחרת. מוראן היה לוחם ב IRA. הוא הרג בעצמו לא מעט חיילים בריטיים. העלילה לא ממש מפנה זרקור להיבט אפשרי זה, כך שיכול להיות שמסיבות מובנות—ישראל 24—קל לי לגרור כל דבר שאני חווה למחוזות של קרב ומה שהוא מחולל לנפש, גם אם מנצחים בו. במאמר מוסגר אספר שצפיתי השבוע ב'אנטיגונה' המצוינת של בית לסין - העכשוויות של תמונת הסיום בהצגה חילצה ממני דמעות (כך אני זוכר את הדברים, אשתי טוענת שאלה היו התייפחויות חסרות בושה)...

האווירה הדכאנית והמחניקה של הרומן גרמה לכך שקראתי אותו לאורך שבוע (הוא קצר, וחשבתי שאסיימו תוך יומיים). קשה להיות במרחב סוהרסני כזה לאורך זמן.

 

אוגוסט, 24

 

John McGahern, Amongst Women, Penguin, London, 1990.

 

ישנה כתיבה בה המרחב מעביר דמות, וישנה כתיבה בה הדמות מעבירה מרחב. מקברייד הוא גרסה אמריקאית של מאיר שלו: אצל שניהם מה שיחזיק אותך בקריאה הן עלילות המשנה, ההסתעפויות סיפוריות שחוזרות ומתכנסות יחד אל העלילה הראשית. אבל אצל שלו, הדמויות הן אמצעי להעביר דרכו צבעוניות של השפה, ניחוחות מאכלים ומוסיקת מבטאים בתוך שיחה. אצל מקברייד, לעומת זאת, סיפור המשנה מעביר דמות.

במרכז הרומן עומדת צרכנייה בשכונה עלובה בפוטסטאון פנסילבניה, מעט לפני מלחמת העולם השנייה. החנות מרכזת את הקשר שבין יהודים ושחורים. זו אינה בדיוק ברית מודרים – למרות שברור שתומכי הקו קלוקס קלאן שצועדים בעיר אחת לזמן מה היו שמחים לטפל בשתי הקהילות  באופן דומה. אבל יוצא שמבלי לסכם משהו, נסיבות סבוכות מייצרות שיתוף פעולה בין שחורים ליהודים. זאת כדי להבריח נער חרש שחור מבית חולים ל'טיפול' בחולי נפש אליו 'אושפז' באופן נפשע.

ברבדים הסמליים יותר של הרומן, מקברייד עוסק ברעיון של תיקון עולם, שהוא גם המוטו של הספר. לתיקון עולם יש מובנים שונים, אבל המובן שהספר מאמץ כרוך בניסיון להיטיב את מעגלי המציאות המיידיים יותר שלנו, גם אם הם לכאורה נדמים פעוטי חשיבות—בהחלט מסר ששווה לאמץ בישראל 2024. דמותה הכובשת של צ'ונה (חנה) מדגימה בדיוק את הרצון והיכולת לעשות טוב דרך חסדים קטנים, כפי שאני מקווה שעובר בציטוט למעלה. אבל יש גם תיקון רחב יותר, תשתיתי, המגולם בצינורות המים ובתיקונם. הרומן כולל הסתעפות מוזרה לעיסוק בענייני הנדסת מים (מתברר שהמים שמגיעים למקווה שהיהודים משתמשים בו מזוהמים. הסיבה לכך קשורה בפוליטיקאי מקומי מושחת שמעביר את המים באופן שמשרת אותו.) מי שיתקנו את הליקוי הם זוג חברים: שחור מקומי ומהגר איטלקי. המימון יהיה יהודי. הסימבוליקה לא מסובכת, אבל הופכת ליפה ממש בסוף הרומן, עת מתגלה שבבור המים, אחרי התיקון שמסדיר סוף סוף את המים, תוסתר גם גופה של תומך הקו קלוקס קלאן. תיקון עולם נערך דרך חסדים קטנים, כן, אבל נוצר גם דרך שיתופי פעולה בין מודַרים, וגם דרך עורמה, וכל זאת מבלי להשמיט את מה שהתיקון נאלץ גם לקבור או להסתיר...

סמליות עומק אחרת קשורה לתרגום. יש מספר דמויות ברומן שהדיבור שלהן מחייב תרגום: נער חרש שנחשב כמפגר בטעות, נער ללא שליטה על גופו שמנסה ומצליח לתקשר דרך מעיין קוד מורס. אישה שמתארת אופן פריצה למוסד כלשהו דרך מפה שהיא מייצרת מפשטידה... הרומן מזמין מבט אל שפות נסתרות מול שפות גלויות במציאות מורכבת ואלימה. ההזמנה היא לראות בעולם מפוצל ומקוטב הזדמנות לפעולות אוהבות של תרגום...

ולסיום, תיקון עולם קשור גם בחמלה, ובראייה חומלת של אנשים רעים. טריוויאלי, לא? אז זהו, שלא. מקברייד בונה דמות איומה ונוראה, ובמקביל מפתח את זה שיעניש אותה. ברור לך מה יתרחש. אך במפתיע, כשהרצח של אותו נבל מגיע, זה שהורג אותו עושה זאת באופן עדין ומוחל – אפיזודת  נקמה מהיפות שקראתי.

 

יולי, 24

 

James McBride, The Heaven and Earth Grocery Store, Riverhead books, New York, 2023

זהו רומן בעל מבנה זמן כפול: אם, בת 57, מספרת לשלושת בנותיה (בשנות העשרים), על ארועים שהתרחשו בחייה כשהייתה בת 24, בערך בגילן. פאצ'ט מנצלת את הקסם שטמון בנקודת זמן זו - היכולת לשוחח עם ילדיך כאנשים בוגרים על בחירות משמעותיות שעשית בגילם בדיעבד. ממגוון הרומנים שקראתי בשנים האחרונות אודות אמהות ובנות, Tom Lake מתייחד בהצבת הקשר אמהות-בנות פחות מנקודת מבט של נפיצוּת, מרידה, או הגדרה עצמית של הבת באופן לעומתי. במקום זאת, האם פשוט חולקת חוויה עברית מורכבת כשביצעה בחירה לא שגרתית. הבנות, מצידן, באמת מאזינות לה. פחות משנה מה הן ייטלו מהשיחה הזו (שנמשכת מספר ימים). אין כאן דידקטיות. סתם שיחה משמעותית בין נשים בוגרות. 

הסיפור הוא של האמא (לארה). אליה הקריאה שלנו מכוונת. לארה התגלגלה בצעירותה לגמרי במקרה לקריירה של שחקנית. היא הייתה מעולה בתפקיד מסויים, ובמקרה התגלתה על ידי סוכן ידוע שליהק אותה לסרט. משם, ושוב במקרה, היא התגלגלה להפקה מקצועית ושם פגשה את פיטר דיוק – שחקן מתחיל שלימים הפך להיות כוכב קולנוע. מתפתח קשר רומנטי בין השניים—על ההיבט העסיסי הזה, רומן בין אמן לבין כוכב ענק, בנותיה של לארה תמיד ידעו. כשלארה נפצעת, ונאלצת לפרוש מההפקה, הקשר בינה לבין דיוק מסתיים.

בנותיה מעניינות פחות. את הרומן תקראו בגלל לארה ובגלל שתי איכויות יוצאות דופן שמציינות אותה. ראשית, למרות שהיא יכולה הייתה להישאר בעולם המשחק ולפתח קריירה סבירה (גם אם לא מצוינת), היא בוחרת בחיים אחרים. השינמוּך העצמי הזה לא נחווה על ידה כבחירה של אישה מוחלשת. להפך, היא משכנעת אותנו בממשיות של הבחירה הזו. במקום שהחיים יבחרו עבור לארה, היא בחרה את החיים שהיא רצתה. במקום נרטיב של כישלון או הצלחה, הרומן מוסר לנו סיפור מורכב יותר, לא של השלמה עם כישלון, אלא אימוץ של מה שלכאורה מוערך פחות, אבל מספק הרבה יותר.

האיכות השנייה שמציינת את לארה, הוא יכולתה לראות באופן כן את מגבלות כישרונה. זה נדיר. אנשים בעלי מודעות עצמית –נניח את היתר בצד—מסוגלים להגיד משהו על החוזקות ועל החולשות שלהם. מה שנפוץ פחות היא היכולת לזהות לא רק את נקודת הכוח שלך, אלא גם את גבולות הגזרה שלה. לארה מבינה שכשחקנית, יש דמות מסויימת שהיא מסוגלת לגלם באופן כובש, אלא שבמקביל, כל תזוזה ימינה או שמאלה מובילה לתוצאות בינוניות. בדרך כלל אנשים יחשבו במונחים גסים יותר: "יש/אין לי כישרון לשחק“. התשובה המסויגת יותר--ה"כן אבל“—נדירה. אולי בגלל שחשוב לנו להיאחז ב'כישרון' כמסד זהותי, ולכן כל הצצה במגבלותיו מאיימת...

אז לארה בוחרת בחיים בהם כישרון אינו משמעותי. מה שחשוב הרבה יותר הן חריצות, נתינה, שכנות טובה, אחריות, אופטימיות, יציבות, סבלנות, ראיית הטוב...

אבל נוסיף שלכל זה היא אולי לא הייתה מגיעה ללא המפגש עם דיוק ודמותו המורכבת. כי ההכרעות הבלתי שגורות שלארה מבצעת, קשורות גם לאתוס שמגלם דיוק הרבה לפני שהתפרסם. האיכויות האפלות שנדרשות כדי להתפרסם—כי אולי כך לארה מבינה את מה שהיא חווה אצל דיוק—מייצרות (אולי) את הרתיעה שלה מהדרך בה הוא בוחר. דיוק הוא לא סתם שחקן טוטאלי—נשאר בדמות בהפסקה למשל, כותב ביוגרפיות מפורטות יתר על המידה של הדמויות שהוא משחק, למשל—אלא מוביל את המחויבות הזו לאבסורד (שחקן טוטאלי לא אמור להיות שיכור אם הדמות שיכורה, או להשתמש בקראק אם כך עושה הדמות). דרידה כתב על ארטו ששאף לשבור את ההבחנה בין ייצוג לייצוג מציאות בתאטרון שלו. לשם ואף מעבר מזה מכוון דיוק. לארה מבינה שעבור דיוק, החיים הממשיים מוכפפים לגמרי למשחק, כולל הקשר הזוגי בינם. ברגע מסוים גם הזוגיות הזו נדמית כמו בחירה מצד דיוק שקשורה לדמות שהוא מגלם. 

אז כן, יש כאן גם הגדרה עצמית על דרך השלילה מצידה של לארה. אולי קשר עם שחקן אחר היה מוביל אותה לכיוון אחר. אבל הרומן אינו מספר החמצה, או השלמה, אלא גילוי של מרחב הנוחות בו אדם באמת רוצה להתקיים.

 

יולי, 24

 

Ann Patchett, Tom Lake, Harper, New York, 2023

 

סמית' היא סופרת שיש לי שיח מסוכסך אתה. מאוד אהבתי את White Teeth ואת On Beauty - שניהם ספרים בעלי עומק והומור (הומור בדרגה כזו שאני אפילו זוכר חלק מהבדיחות). White Teeth הוא מהרומנים שהשאלתי למישהו, איני זוכר למי, והוא אף פעם חזר... אבל אז הגיע NW רומן שניסיתי לקרוא מספר פעמים, ופשוט נטשתי אותו בתסכול. התחושה הייתה שבמקום להתפתח כסופרת שנשענת על החוזקות שלה, סמית' ניסתה להמציא את עצמה מחדש כמישהי שמנסה לכתוב קדרוּת תוך כדי חידושים מבניים בכתיבת רומן. התוצאה, עבורי לפחות, הייתה בלתי קריאה, והספר מצא את עצמו בספריית רחוב...

אני מספר זאת כדי להסביר מדוע, אחרי שהזמנתי את The Fraud, הוא שכב על מדף הספרים שאני רוצה לקרוא במשך תקופה לא קצרה. כששלחתי יד אל הספר ומשכתי אותה בחזרה, הרגשתי כמו גרסה פוסט-טראומטית של חובב ספרים...

אז לא, The Fraud אינו מהווה תחרות לשני הרומנים הקודמים שהזכרתי, אבל הוא עדיין רומן בעל ערך שניתן ליטול ממנו לא מעט. לכאורה, סמית' כותבת על פרשה עסיסית—the Tichborne affair—הכרוכה בזהות גנובה (מדובר על אמצע המאה התשע עשרה). הפרשייה עסקה (וגם הפעילה) מתח מעמדי. היא גם הדגימה ניצול רגשני של הזדהות פופוליסטית עם נוכל שיודע למנף לצרכיו תודעת קיפוח (נשמע מוכר?). אבל סביב הסיפור הפיקנטי הזה, סמית' מציבה שני עולמות מעניינים ומשמעותיים יותר. הראשון קשור בעבדות ובהישענות הבריטית על עבדות בג'מייקה. השני הוא הקיום המקביל והתלוש שבו מתקיימת 'חבורה ספרותית' ויקטוראינית, החיה בבועה נרקיסיסטית בתוך מציאות ערכית שדורשת חשיבת-אחֶר.

     בנוגע לעבדוּת, סמית' מזכירה שמורשת העבדות אינו נחלת האמריקאים בלבד. תלות הכלכלה הבריטית המשגשגת בעמל עבדים באיים הקריביים ובמקומות נוספים, מהדהד פחות בספרות שנכתבת היום מאשר העבדות בארצות הברית. כתיבה אמריקאית שחורה—טוני מוריסון, קולסון וייטהד, פרסיבל אוורט, ברנדון טיילור—מיטיבה לבקר במורשת העבדות ולהנכיח את מוראות מלחמת האזרחים, הלינצ'ים, והחוויה של אפליה גלויה וסמויה. בהשוואה, ספרות בריטית עכשווית (כהכללה) נראית הרבה פחות מועסקת בקשר בין השגשוג והאימפריה לבין עבדות. אולי בגלל שהבריטים בעצם יצרו מיקור-חוץ של עבדות (העבדים שעמלם הזין את תעשיית הסוכר והטבק הועברו מאפריקה, שם נחטפו, למקומות כמו ג'מייקה, מאוריטיוס, וירג'יניה, ברבדוס ועוד). לכן אנגליה של היום, בניגוד לארה“ב, אינה כוללת אוכלוסייה ילידית אדירה שמוצאה מעבדים שחיו בפועל בה. כך שבניגוד לסופר השחור האמריקאי, שהסבא רבא שלו היה עבד, באנגליה זה לא המצב.

  אז הרומן של סמית'—סופרת ג'מייקנית מצד אימה—מבקש לתקן את מי שמדמיין בעיות כלכליות וחברתיות באנגליה הויקטוריאנית כמסתכמות במתח בין הפועלים לבעלי ההון (חוקי התירס, פטרלו, בתי החרושת שראה אנגל בגלסגו ובמנצ'סטר וכיוב'). על כל חשיבותו החברתית, מאחורי מאבק הפועלים האנגלי הסתתר מאבקו של מעמד נוסף, מדוכא הרבה יותר. היה זה מאבק סמוי, כי באנגליה הרשמית העבדות בוטלה ב 1807, ולא המתינה למלחמת אזרחים שהגיע לארה“ב יותר מחצי מאה אחר כך. רחוק מהעין הוא גם רחוק מהלב. לטווח הקצר. בשלב כלשהו, הלב מדשדש לאיטו ומגיע, ומבין את הדברים על פי דרכו. [בעניין זה, אמליץ למי שיוכלו לבקר במוזיאון העבדות הבינלאומי בליברפול.]  

The Fraud אולי ייזכר בתור ניסיון ספרותי משמעותי (ראשון?), להנכיח עוול זה מחדש דרך הספרות. בקטע יפה במיוחד ברומן, סמית' מציבה זה לצד זה את שני המעמדות: אנדרו בוגל, השחור, שומע מצד מוחים בני מעמד הפועלים האנגלי תיאורים נוגעים ללב אודות חייהם (של הפועלים) כעבדים. הם משתמשים בביטוי בתור דימוי ותו לא, אבל בוגל מנסה לפרש את כוונתם המדוייקת, ופשוט לא מבין באיזה מובן הם עבדים. הפער כאן בין שימוש רטורי בעבדות לבין עבדות ממשית, מטלטל. לזכותה של סמית' היא מצליחה להעביר זאת מבלי ליפול אל תוך הציפייה מספרוּת שנוגעת בעבדות לזעזע. היא מזכירה את ה - Treadmill, וגם משהו אודות החיים שנגזלו ממי שנחטפו באפריקה. אבל אין כאן ניסיון להבעית.

 

     פרט לעבדות, העולם המשמעותי השני ברומן שמלוויין את פרשיית טיצ'ברן הוא העולם הספרותי. עולם זה קשור קודם כל לוויליאם אינסוורת', סופר ויקטוריאני בינוני שסמית' מקימה לתחייה ברומן. אבל יש גם סופרים ממשיים נוספים שמושלכים לעלילה, כמו ת'קארי ודיקנס. הסופרים, כולם גברים, כולם לבנים, חולקים אטימות מוחלטת למצוקה (אישית או קולקטיבית). מה שמעסיק אותם היא חרדת ערך עצמי, אהבה עצמית, והתנהלות בינאישית גסה וצבועה. אליזה טושה, גיבורת הרומן, מתצפתת על דבוּקה זו, ודרך עיניה נחשפים הפגמים הרבים של האינטלקטואלים הללו. הנקודה כאן קשורה בפער בין כאב ממשי אל מול אטימות אינטלקטואלית ויצירתית. יוצא ש The Fraud הוא רומן בעל אמירה מוסרית, שבאותו זמן חותר תחת יומרותיה של הספרות לחנך. על כל מוסרנותו ורגישותו לילדים, דיקנס לא נדרש לעבדות ולאופן בו היא מאפשרת הון אנגלי. יש את מה שהסופר רואה ואת מה שהוא מעדיף לא לראות. כאילו שהרומן מזהיר אותנו מהתייחסות לא ביקורתית ליומרותיו המוסריות: חפשו, מבקשת סמית', גם את מה שאני מתעלמת ממנו, גם אם אני נשמעת מוסרית...

 

    אחת מהדמויות שאהבתי לעקוב אחריה, היא שרה אינסוורת', אשתו השנייה הצעירה והלא מרשימה בעליל של איינסוורת' (הוא בן 63 והיא בת 26). שרה היא משרתת לשעבר, בורה, דעתנית, ומתישה את מי שיאזינו לה. אבל בנקודה מסויימת, היא מפתיעה ומלמדת את אליזה טושה המתוחכמת והרגישה, שיעור בפער בין מצוקה מדומיינת למצוקה ממשית.

אה, כן: איינסוורת' אוהב שמצליפים בו, או לפחות, שטושה מצליפה בו. בצעירותם, היה לשניים רומן (טושה הייתה מאוהבת גם באשתו הראשונה) בעל מיניות לא ונילית. לא, סמית' אינה מעוניינת לחקור השפלה מינית להסתעפויותיה. אבל יש כאן מעט יותר מסתם הזרקת צבע קינקי לרומן: קשה שלא לראות בהצלפות המשועשעות הללו הדהוד מענג למציאות ממשית איומה, בה לענישה גופנית יש משמעות שונה לגמרי. קצת כמו האופן המטפורי בו הפועלים משתמשים בעבדות כדי לתאר את מצבם, עבדות כמשחק תפקידים מיני, מהווה הַסְמַלַה של עולם שהתקיים ומתקיים באופן ממשי (כי העבדות לא נעלמה מן העולם).

 

יולי 24

 

Zadie Smith, The Fraud, Penguin, New York, 2023

 

כבר כתבתי כאן בעבר על האופן בו אני מגלה ספרים דרך בחירות של סטודנטיות וסטודנטים. אז בנוגע ל'אורלנדו', גיליתי את ההומור של וולף, תכונה שלא ייחסתי לה קודם לכן. שלושת הספרים האחרים שלה שאני מכיר )  (Flush, To the Lighthouse, Mrs. Dallowayחפים מהומור. אפילו 'פלאש', ביוגרפיה של כלב, על כל מעלותיו, שומר על כובד ראש. ב'אורלנדו' – אולי בגלל שוולף לא תכננה לפרסם אותו כספר (אם מאמינים לה), אולי בגלל שהספר הוא גם סוג של מכתב אהבה לאישה מסויימת—נחשף  (עבורי) פן חדש בכתיבתה: היכולת והרצון להצחיק. יש מספר דוגמאות שאני יכול לבחור, אבל הנה, למשל, משפט באורך של פסקה שנותר קריא וברגע מסוים מתחיל להשתעשע אודות אורכו המופלג:

 

As this pause was of extreme significance in his history, more so, indeed, than many acts which bring men to their knees and make rivers run with blood, it behooves us to ask why he paused; and to reply, after due reflection, that it was for some such reason as this. Nature, who has played so many queer tricks upon us, making us so unequally of clay and diamonds, of rainbow and granite, and stuffed them into a case, often of the most incongruous, for the poet has a butcher's face and the butcher a poet's; nature, who delights in muddle and mystery, so that even now (the first of November 1927) we know not why we go upstairs, or why we come down again, our most daily movements are like the passage of a ship on an unknown sea, and the sailors at the mast-head ask, pointing their glasses to the horizon; Is there land or is there none? to which, if we are prophets, we make answer 'Yes'; if we are truthful we say 'No'; nature, who has so much to answer for besides the perhaps unwieldy length of this sentence, has further complicated her task and added to our confusion by providing not only a perfect rag-bag of odds and ends within us--a piece of a policeman's trousers lying cheek by jowl with Queen Alexandra’s wedding veil--but has contrived that the whole assortment shall be lightly stitched together by a single thread.

 

אולי מה שאחראי להומור הוא הרצון לפוגג את האיום שמעוררים התכנים. Orlando עוסק באהבת אישה לאישה, באהבת אישה לאישה שמציגה עצמה לפעמים כגבר. בתוך עולמות תשוקה הטרו-נורמטיביים לצחוק שמורים תפקידים שונים: הוא מנרמל, הוא יוצר קשר, הוא מנכיח, הוא מרגיע... אם הספר בכללותו הוא, כפי שתיארו אותו, 'מכתב האהבה הארוך והקסום ביותר בתולדות הספרות', אותו כתבה וולף המאוהבת לורג'יניה סקוויל ווסט (שאהבה אותה בחזרה), ואם וולף ניסתה לעשות צדק לנזילות המגדרית של ווסט, הומור הופך מתבלין אפשרי לתוסף חיוני.

   ואם כבר נכנסים לנקודה האנדרוגינית, יהיו מי שיבקרו את וולף על העדר מבט מעט יותר חודר אודות היחס בין מין ביולוגי לזהות. אם ב'פלאש' וולף מסוגלת לנסות לדמיין כיצד מרגיש עולם חווייתי המושתת לא על ראייה אלא על ריח, כאן ההמרה המגדרית של אורלנדו—אי שם במאה השמונה עשרה אורלנדו מקיצה בוקר אחד כשהיא כבר אינה גבר אלא אישה—נטולת משמעות פנימית. כאישה, אורלנדו שמה לב מהר מאוד לאופן השונה בו היא מתנהלת בין גברים. אך אלה תצפיות כמעט אנתרופולוגיות אודות הבדלים ביחס של אחרים כלפיה, לא חוויית גוף ומגדר שונה שלה. נדמה שלוּ אחרים לא היו מגיבים אליה אחרת, אורלנדו כלל לא הייתה שמה לב שמשהו משמעותי ארע בחיה, משל נשרה אחת מבהונותיה ולא פין...

    אז אולי הגימוד של משמעותו הפנימית של השינוי קשורה לפמיניזם של וולף והתמקדותו בזכויות שוות, קניין, מימוש פוטנציאל וחתירה להעלמת אי שוויון מגדרי. אם מגדר הוא לא יותר מבגד חיצוני, הבלטת שונות בין מגדרים קשורה לחשיפת צורות שונות של אי צדק ואי שוויון. מנקודת מבט של פמיניזם מאוחר יותר—פמיניזם של דמיון/שוני—וודאי מנקודת מבט שמבקשת להציג באופן מלא חוויות של זרוּת עמוקה כלפי מגדר מולד או כלפי הצורך לאלץ עצמך אל תוך תפיסות מגדר בינאריות, ההקללה שמבצעת וולף למשמעות החווייתית של מיניות ביולוגית, היא עיוורון במקרה הטוב, התעלמות במקרה הרע.

     העומק והחידוש ברומן זה, מבחינתי, קשור לאופן בו וולף מתמודדת בהצלחה עם שני אתגרים: הכשל בכתיבת ביוגרפיה והכשל של כתיבת אהבה פומבית לאהוב ממשי. כשל הביוגרף קשור לבדיחה המקופלת במשפט שציטטתי: כל ניסיון לכתוב סיפור חיים ייכשל. תיכשל אם תנסה לכתוב את חייו של אחר. תיכשל אם תנסה לכתוב את סיפור חייך. זאת משום שסיפור הוא צורת ארגון המתעלמת מערב רב של קולות בלתי מתיישבים. באשר לכתיבת אהבה, האתגר הוא לכתוב לאהוּב מבלי לקרוץ ללא הרף לקורא. ג'ון דן נכשל בכך. כך גם שייקספיר. וולף מצליחה. היא כותבת ביוגרפיה שהיא גם מכתב אהבה שסקוויל ווסט עצמה מגיבה אליה באופן נלהב, ובכך מספקת לה תוקף. דווקא המבנה הפנטסטי של הביוגרפיה הבלתי אפשרית הזו—אישה שהיא גם גבר שחיה שלוש מאות שנה—מאפשר לסיפור החיים ללכוד את המסוכסך והבלתי מתיישב באופן שהוא בה בעת חוגג את הנמענת האהובה וגם נתפס על ידה בתור ניסוח עמוק של כל מי שהיא.

 

יולי, 2024

 

Virginia Woolf, Orlando, Penguin UK, 2019 (1928)

 

באנגלית יש את הצרוף הזה, to root for a character. אין לצרוף הזה מקבילה מדויקת בעברית. Rooting for זה לא בדיוק 'לעודד'. ישנן דמויות שמעוררות את האהדה המסויימת הזו, ויש כאלה שלא, והחיבור הזה לא נגזר באופן אוטומטי מאיכויות מוסריות או אחרות של אותה דמות. דמויות שמעוררות חיבה כזו, מסוגלות בהחלט להיות שבורות או פגומות. אבל הן מעוררות הערכה וסימפטיה, ורצון שהדברים יסתדרו עבורן (ולא, זה לא זהה לפגם שמכשיל גיבור טראגי—שם מתקיים דבר מה שונה).

אני זוכר, למשל, דמויות כמו ג'יין אייר (ברונטה), או לילה צרולו (פרנטה), או ג'ון קולטנברונר (אגולף), או ג'ושיה קראולי (טרולופ) בתור דמויות שכוננו, לפחות עבורי, הזדהות כזו - סוג אכפתיות שהייתי חש כלפי חבר או בן משפחה.

אז אן נפוליטאנו בהחלט יודעת לכתוב אנשים כאלה. ברומן הזה יש לפחות שלוש או ארבע דמויות שרציתי לחזור אליהן בקריאה. בניית הדמויות שלה כה כובשת, שלמרות שידעתי לחזות מראש בדיוק מה שיתרחש, הספר לא שיעמם אלא דווקא ריגש. באשר לפיגומי העלילה, כל מה שנפוליטאנו מחפשת הם קונפליקטים והתרתם. בגלל שהדמויות מסותתות ביד חומלת, לא הרגשתי צורך במשהו מורכב יותר. גם בנוגע לרגש אין כאן תחכום רב: ריסון מול התפרצות, הדחקה מול הצפה, נסיגה מן העולם כחלק מהעברה בין-דורית של דכאון מול חזרה אוהבת לעולם.

ולספר יותר יהיה לקלקל.

וזה לא ספר שיזכה בפרסים, אבל כן ירבו כמותו.

 

יוני, 2024

 

Ann Napolitano, Hello Beautiful, Penguin, Dublin, 2023

אז סטיבן קינג הוא מהסופרים האהובים עליו. יצא שהאזנתי לפודקאסט שמציין חמישים שנות יצירה של סטיבן קינג, ונכנסנו לשיחה אודותיו, ומפה לשם, החלטתי לקרוא אחד מספריו. מרבית הספרייה של בני עדיין בביתי, כך שבהחלט היה לי מבחר. שלפתי עותק מהוה של Pet Sematary  (טעות הכתיב הפעם במקור, לא בגלל הדיסלקציה שלי). 'בית קברות לחיות' הוא מהספרים האהובים על בני (למרות שהוא היה מעדיף שאקרא את  It). פרט לפודקאסט ולשיחתנו, רציתי לקרוא אימה גם בגלל קורס שאני מלמד בסמסטר הנוכחי, "השטן בספרות“, בו אני נוגע בכמה יצירות אימה אחרות (The Omen, Rosemary’s Baby). קיוויתי להיבהל, להתעורר מסויט בלילות בזעקות שבר ... אחרי הכל, קינג כותב בהקדמה לספר, שעבורו זהו הרומן המפחיד ביותר שהוא חיבר. אבל אולי בגלל החודשים האפלים הללו, בדיה מתקשה לצמרר...

התייחסתי ל"בית קברות לחיות" בתור קריאה נוספת. כך יצא שהוא נסחב איתי לפחות חודשיים, כולל לחזרות להצגה שהשתתפתי בה ולפעמים לנסיעות לקמפוס. אתוודה שכשהתרגלתי לקצב הקריאה בקינג, לא ממש שיוועתי לגמוע את הספר. אולי הגעתי לסוגה (אימה) מאוחר מדי, אבל לא הצלחתי לפחד או להימתח מהתוכן, ולא רק בגלל המלחמה. היה משהו לא מעורב בקריאה שלי, התבוננות אנתרופולוגית.

קצת כמו איכות הצפייה של אשתי בכדורגל...

     אחרי ששהיתי במחיצת כתיבתו, קינג נראה לי כסופר שחושב קולנוע: לא פעם דמיינתי את התוכן כאילו שמדובר בסרט – וזה בגלל קינג לא בגללי. הדמיון שלו מארח כל הזמן גם את הבמאי. מארי שלי לא כתבה כך את 'פרנקנשטיין', וברם סטוקר לא קרץ ללא הרף לצלם כשהוא כתב את 'דרקולה'. לא שיש משהו מגונה בקולנוע. אבל קולנוע מספר סיפור דרך מצלמה. ספרות, לעומת זאת, מספרת סיפור דרך מילים... ואולי כאן נעוצה תחושת ההחמצה מבחינתי. כשהוא כותב עולם פנימי, קינג מסמן קווי מתאר.. לכן העניין מוגבל לכמיהה לדעת מה יקרה... ועבורי, לפחות, זה כבר לא מספיק.

אבל אחרי שכתבתי זאת, אספר גם שאחת לכמה עשרות עמודים, מופיע אצל קינג משפט מלוטש, פסוק לפנתאון. הנה, למשל, המשפט החותם את הספר. לא אספר מה ההקשר, אבל למי שמגיע אליו, המשפטים הללו, והשימוש בהם במילה 'it' הנו מופתי:

 

The steps ended directly behind him.

Silence

A cold hand fell on Louis’s shoulder. Rachel’s voice was grating, full of dirt.

“Darling,” it said.

 

אני משוכנע שאלה משפטים שמשייפים אותם לקצב ולדיוק הזה  דרך לא מעט טיוטות...

ואם לעבור מ it ל It,  כשחלקתי את כל זה עם בני, הוא שלח אותי למשפט הראשון ב It, גם הוא מלאכת מחשבת:

 

The terror, which would not end for another twenty-eight years—if it ever did end—began, so far as I know or can tell, with a boat made from a sheet of newspaper floating down a gutter swollen with rain.

 

יוני, 24

 

Stephen King, Pet Sematary, Simon & Schuster, 1983

אודה שבאשר לברנהרד, קשה לי לגייס חיוביות. 'לחטוב עצים' הוא מונולוג רציף מריר ומלא בוז לעולם התרבות הוינאי שהדובר מתאר במהלך ארוחת ערב. אוסף הדמויות שהדובר מציג מזוייפות באופן כזה או אחר. כולן בעצם מקיימות דיאלוג מורכב עם אומנות (כתיבה, מוסיקה, מחול, משחק) ועם הפּשרוֹת שהתמקצעות באומנות גוררת. חלקן שאפו להיות יוצרות ויוצרים בעבר, והפכו לדבר מה אחר. חלקן מלוויינות את עולם התרבות בידענות עסקנית. יש שהגיעו להתמקצעות באומנות (השחקן לו ממתינים כדי להתחיל את הארוחה, אולי גם הדובר עצמו), אבל חשים סוג כזה או אחר של תרמית הקשורה לאומנותן. הדובר מרפרף על פני דמויות, ואחר כך חוזר אליהן ואז מסתבר שהיה לו קשר הרבה יותר משמעותי איתן מכפי שחשבנו מלכתחילה.

עם זאת, לא נראה שתוכן הספר חשוב כאן. העיקר הוא סגנון הכתיבה הייחודי של ברנהרד: טקסט רציף, ללא חלוקה לפסקאות או לפרקים. הכתיבה אינה זרם תודעה במובנה הג'וייסיאני הקשוח: אסוציאציות, אובדן הקשר, הבלחות של הלא מודע. אצל ברנהרד קיים חוט רעיוני פתלתל, המדלג בין הווה לעבר, ומלא בחזרות. החזרתיות היא, למעשה, האיכות המיוחדת לפרוזה הזו. לא קראתי איש שכותב כך.

מן הצד השני, אולי טוב שכך. קראתי לאחרונה את Gilead של מרילין רובינסון. גם שם יש שיח רציף של דובר – אצל רובינסון מדובר באב שעומד למות שכותב מכתב לבנו הקטן. גם אצלה מתקיים מונולוג לא ממושטר שמשייט בין זכרונות להווה, בין תצפיות להרהורים. אבל, אולי בגלל שהדובר של רובינסון אינו נרקיסיסט נזעם, משהו אצלה עובר באופן כובש: מפגש עם איכות שאתה (אני) רוצה עוד ממנה. אצל ברנהרד, לעומת זאת, הזעם הטהרני של הדובר עובר יותר כמו שיפוטיות של מתבגר...

אז החלטתי להשהות שיפוט, ולקרוא יצירה נוספת של ברנהרד שרכשתי באותה הזדמנות (מ'סיפור פשוט'): 'מייסטרים דגולים'. הייתה לי תחושה שלא יהיה לי קושי מיוחד לכתוב על שני ספרים של ברנהרד, משום שכל אחד מהם נראה כמו המשך של השני: הסגנון אותו סגנון, הזעם אותו זעם, החזרתיות, האסוציאטיביות, והביקורתיות הגורפת ... כל אלה מופיעים בשני הספרים. אומר זאת כך, לו מישהו היה מחליף בינם בהחבא במהלך הקריאה שלי אותם, כנראה שהיה לוקח לי זמן כדי להבין שכך ארע...

'מייסטרים דגולים' אמור להיות קומדיה: רגר, מבקר מוסיקה מגיע מדי יום סרוגי ויושב מול אותו ציור של טינטורטו (“האיש עם הזקן הלבן“). נצַפֵּה שהתבוננות ממושכת כל כך, תחלץ מרגר שלל תובנות על הציור הזה. אז לא. במונולוג הזועף הבלתי פוסק שלו, רגר פוסל אומנות גבוהה באשר היא, מציין את הפגמים הבלתי נמנעים שיש אפילו ביצירות מופת, בז למורים לאומנות, בז לאומנים עצמם.

 בז.

ובז..

ובז...

הרומן אמור להיות קומדיה (זוהי תת הכותרת). אם יש כאן קומדיה, ואם יש כאן ערך, הוא מקופל באופן בו הספר מציג בחירה בעיוורון - שיפוטיות אומנותית כסרוב להגיב ליופי, כנסיגה מנדיבות, כהחלטה להתבצר... בידיו של קפקא, היינו מקבלים כאן את חידת אדם היושב במשך עשרות שנים מול יצירה, מבלי שהוא מפתח שיח משמעותי איתה. אבל ברנהרד אינו קפקא, והפסקנות שלו יוצרת (לפחות עבורי) דמות מפוטפטת, שלא מותירה אותנו עם הרבה.

 

מאי, 24

 

לחטוב עצים:  סערת רוח, מגרמנית: רחל בר-חיים, בבל 2017 (1984)

מייסטרים דגולים: קומדיה, מגרמנית: רחל בר-חיים, בבל 2010 (1985)

 

 

אז מצאתי מהדורת יד שנייה של הספר, עותק שהיה בספריה בגילינגהם (איפה שהוא בין לונדון לקנט), שעשה את דרכו אלי באיטיות. בינתיים קראתי מעט על הספר, והאזנתי לראיון עם המחברת. ידעתי, בערך, למה אני צריך לצפות: כתיבה מהורהרת, מכוונת ליופי, פוקחת עיניים. הבנתי גם ש Gilead היה הספר הראשון בסדרת ספרים שממוקמים באותה עיירה בדיונית באיווה - בין שום מקום לשום מקום. מה שהייתי מוכן אליו פחות היא העוצמה הכובשת של הדתיות.

אשתף שהדיאלוג שלי עם דת סבוך. בילדותי היו מספר שנים שלמדתי בבית ספר דתי (אל תשאלו). מגיל ההתבגרות שלי צפונה הייתי אתאיסט מושבע. נותרתי כזה. אבל היו מספר רגעים בחיי בהם ראייה דתית ויופייה פגשו אותי בעוצמה, ואלה תמיד היו קשורים בנצרוּת. כך היה כשקראתי לראשונה את “הברית החדשה“ ונמשכתי לתפיסת האל האוהב שבה. אבל המפגש המשמעותי ביותר עם חשיבה דתית (נוצרית) הייתה Paradise Lost  של מילטון, והדיאלוג שפיתחתי עם יצירת מופת זו, דיאלוג שהפך בהמשך לספר שחיברתי. מילטון העמיד במרכז העולם האמוני את המתנה ואת הוקרת הטובה, כמו גם הדרכים השונות בהן נוצרת המנעות מהכרת תודה, והראה (לי) תפיסה מפעימה של אמונה, לא משהו שאבחר בו, אבל משהו שאתקנא במי שחווה...

סיפרתי את כל זה משום שמרילין רובינסון תמרנה עבורי במרחב דומה. ג'ון איימס, הדובר שכותב טקסט פרידה מבנו הצעיר (הוא בן שבעים ושבע, ובנו בן שבע, והטקסט ממוען לבנו לכשזה יתבגר), הוא מטיף אדוק, פרסביטריאני, שמנסה להתמודד עם מותו הקרב דרך עולם מושגים דתי. הוא נע בין זכרונות להרהורים, בין מה שהוא רוצה לאחל לבנו לבין אזהרות, כמו גם זכרונות נוגעים ללב מעברו. קשה שלא להיכבש בקסמיה של הדמות הזו, על הכבוד העצמי שלה, על הכנות הבלתי מתפשרת שלה (הוא הזכיר לי קולגה אהוב שמשרדו היה מול משרדי). איימס ער, למשל, לגבר צעיר שמתחיל להתקרב לאשתו הצעירה, בקרוב אלמנתו של איימס. המשטמה הטבעית כל כך שהוא חש, עוברת דרך מארג אמונותיו, המכוונות אותו לא לשנוא ולא לבקר. אבל עם כל מה שהוא יודע אודות אותו צעיר, כיצד הוא מסוגל להימנע מכך?

אז מתקיים כאן שיח עם מוות קרב, עם פרידה מילד צעיר, עם היחס בינך לבין תרומתך, בין אדם לבין אמונתו, ובינו לבין חולשותיו. כל זה מובע במשפטים שעצרתי כדי לקרוא פעמיים. יש בספר מקצב אמיתי של מחשבה שנודדת בין מושאיה. בעיקר, יש בכתיבת העולם שהספר מתאר המון בטחון, בטחון של מי שכותבת עולם אמוני שמוכר לה, ולא דרך ספרים. אם רוצים לחוות כיצד אדיקות מרגישה במופעה היפה, זהו הספר לקרוא.

 

מאי, 24

 

Marilynne Robinson, Gilead, Virago, London, 2004

ביקרתי את באייט על כך שעל כל איכויותיו של הרומן שלה   (ויש כאלו למכביר), הריאליזם הבלתי בררני שלה הוביל לאובדן מיקוד. קצת יותר מדי כדורים באוויר לטובת הרומן. אז לא כך אצל קליין: ברור לה מה היא מספרת, מה מרכזי ומה שולי. אם פריט כלשהו יתואר, תהיה לכך הנמקה. שיחות שלדיות מעבירות עולם. הסב-טקסט מדבר. בניגוד ל Possession, ספרה של קליין לא יזכה בבוּקֶר  (כך ראוי, ספרה של באייט עדיין משמעותי יותר.) אבל משהו ברומן הזה עובד באופן נכון וכובש.

אלכס היא הגיבורה שתעסיק אותנו. אלכס, 22, היא מעיין חברה להשכיר לגברים עשירים ומבוגרים באזור ה Hamptons ב Long Island: קצת יותר קבועה מנערת ליווי, קצת פחות עראית מפילגש עם sugar daddy. העלילה נפתחת כשסיימון, 'החבר' הנוכחי שלה, נפרד ממנה. בגלל שאין לאלכס אמצעים או הֶקשר משפחתי—מצב שהיא מסתירה מסיימון—היא, למעשה, מושלכת לרחוב. אלכס מתכננת לנסות ולהחזיר לעצמה את חייה עם סיימון ולהתפייס אתו במסיבה שהוא מתכנן בעוד מספר ימים. עד אז, היא תצטרך למצוא סידור. מקום לינה. משהו לאכול. הרומן מלווה אותה בימים הללו, דרך מספר קשרים מזדמנים שהיא יוצרת, ומה שהיא מעניקה ונוטלת בכל אחד מהם.

אלכס אינה גיבורה מעניינת. אין לה תובנות מיוחדות או סיפור רקע נוגע ללב. קליין מונעת מאיתנו מידע אודות הקשר משפחתי או פסיכולוגי שיבהיר כיצד אלכס הגיעה להתקיים באופן כזה. היא עוסקת בהישרדות, הן בסיפוק צרכים ראשוניים—אוכל, הגנה—והן אופן פעולתה כ'טורפת' בין הגברים שהיא פוגשת: זיהוי הצורך המדויק שלהם, ומענה עליו (או הבטחה לספק אותו). צורת החשיבה שלה אינסטרומנטאלית לחלוטין: “קשר עם X ייתן לי Y ו-Z. X זקוק ל S. אנסה לתת לו S. “העולם שלה מסתכם ברצפים של 'אם - אז' מסוג זה.

אז מעניין שהיא מעניינת. המיומנות של קליין טמונה ביכולתה להפוך את אלכס—הסתמית, הנצלנית—לדמות נוגעת. קליין מצליחה משום שהגיבורה הממשית של הרומן אינה אלכס, אלא הקסטה האמידה שאלכס מלוויינת. אלכס היא צורת חיים שניונית על גבו של מעמד חלול, מלאכותי, מוגן, שעוסק ללא הרף בהצגת הסממנים של צורת חייו: שיזוף מושלם, פעילות גופנית, פולחן נעורים, בתים שמשעתקים כרזה לחיים נכונים הקרובים לטבע (לים). אז כשהכוכב כה רקוב, כוכב הלכת הלא מרשים שסב סביבו נראה פתאום חיובי...

יוצא שאלכס היא אמצעי דרכו קליין בוחנת סוג מסויים של עושר. היא עוברת דרך משפחות ובתים שכסף אינו ממשי עבורם: יש אותו, מן הסתם, המון ממנו. אבל הכסף הוא נוכחות בלתי דבוּרַה. נותני השרות משחקים עמדה שרותית שמתחפשת למשהו שאינו מקצוע: כאילו שהאומֶנת חשה תחושות אימהיות ממשיות לילדים שהיא מטפלת בהם, כאילו שלגנן אכפת באופן אישי מהגינה. הבתים נקיים ללא רבב. אבל אסור לכנות את המנקה 'משרתת', אלא בכינוי מכובס כלשהו. את הנשים אלכס רואה מרחוק, על הביגוד האחיד שלהן ועל המשטר הגופני שנדרש כדי לתחזק את גופן. היא רואה מקרוב יותר את הצאצאים הצעירים של אותם בוגרים, על שלל הבעיות הנפשיות שהם מציגים, ועל היחסים הגדועים בינם לבין הוריהם.

אלכס היא ה'אורחת' עליה מצביעה כותרת הרומן. היא אורחת המבקרת בחדר הכביסה של המעמד היפה, האוהב, המאושר. נסיונות ההשרדות שלה מהווים ביקור ממושך בחלל שמאחורי הקלעים של המופע הזה. אלכס כובשת כי היא מנוצלת ולא רק מנצלת, כי עושר מופלג מייצר אנשים כמותה, ולנו נותר לתהות אם אולי המבנה החברתי המאפשר אותה ושכמותה אינו מובן מאליו, ובטח אינו הכרחי...

אציין שבכך נחשפת גם מגבלה של קליין. הרומן אינו מצליח לחמוק ממיחזור התבנית של העשיר האומלל. קליין אינה לבד כאן—אריק פאקר של דון דלילו (Cosmopolis) או ג'ון סלף של מרטין איימיס (Money) הם נציגים של התבנית הזו בספרות אמריקאית ואנגלית עכשווית. מאמר על הרומן של קליין ב The New Yorker כרך בינו לבין הסדרה (המעולה) ,'הלוטוס הלבן' בעניין קלישאת העושר החלול. כשלעצמי, המחשבה הפחות מוכרת לי שבצבצה עבורי בעניין עושר ברומן, קשורה לכך שקראתי אותו במקביל לספר עיון מיוחד—The Mushroom at the End of the World—העוסק בסחר בפטריות מטסוטקה (אל תשאלו). הרעיון הוא שקפיטליזם אינו תואם לא נראטיבים של קידמה וגם לא נראטיבים של הרס. זאת כי חורבן גם מייצר אפשרויות, צורות של מסחר טפילי שנשען על מה שנהרס. ליקוט פטריה יקרה ומבוקשת ביפן שכבר לא ניתן למצוא ביפן עצמה, מבוצע פתאום על ידי לקטים סיניים באורגון שבארצות הברית, וזאת כתוצאה מהרס היערות באורגון ומה שגדל שם במקום.

אם איבדת אותי, לא אאשים אותך.. אבל הזיקה שאני מוצא לרומן, הוא האופן בו אלכס מדגימה צורת קיום טפילית, העונה על צרכים של מעמד אמיד להחריד. אנו חוזים בשזירה של שני מעמדות, לאו דווקא מנצלים מול מנוצלים, אלא מוגנים מול מי שאינם מוגנים.

סוף הרומן חידתי. המרשתת עמוסה בהסברים לאופנים השונים דרכם אפשר לפרש את הסוף. אף אחד מהם לא סיפק אותי. אני מעדיף לחשוב שקליין בחרה בסוג של non-ending, כי כל התרה—חיובית או שלילית—תחתור תחת המצב שהיא רוצה ללכוד. קיום הרפאים של אלכס בעמודים האחרונים—אישה שקופה—תואם את הווייתה כאורחת. נוכחות של ממש, שלה או של העשירים שסביבה, ממילא אינה אפשרות...

 

אפריל 24

 

Emma Cline, The Guest, Random House, 2023

Possession הוא רומן בגידה בעל מבנה כפול. זוג אקדמאיים חוקרי ספרות, מוד ביילי ורולנד מיצ'ל, מגלגלים חקירה אודות מערכת היחסים בין שני משוררים בדיוניים באמצע המאה התשע-עשרה (רנדולף אַש וקריסטובל לאמוט). שתי מערכות היחסים יובילו להתאהבות ולבגידה. בניית העולם המדומיין של באייט בכל הקשור לזוג הויקטוריאני, מושתתת על קטעי יומן, שירים, מכתבים, וקטעי מחקרים על התקופה – תוך הבלחות קצרות, אך משמעותיות, של מספר כל יודע. באשר לחוקרי הספרות (הרומן מתחיל ב 1986 ומסתיים כעבור חמש שנים), כאן יצירת העולם נשענת על סיפר מסורתי יותר (בדרך כלל מספר כל יודע).

דמויותיה של באייט אינן מעוררות אהדה. יש מגעילות יותר ופחות –דוחות במיוחד הן אלו המייצגות טיפוסים אקדמיים: הפרופסור לספרות שעוסק במחקר כמו-פטישיסטי של רנדולף אש, ולא בוחל באיסוף שערות זקנו של אש, אן הפרופסורית לספרות הלסבית שמזהה בכל תיאור טבע שכתבה לאמוט דימוי פאלי שמבטא כמיהה לסקס עם אישה. אבל גם גיבוריה הויקטוריאנים של העלילה טעונים במנייריזם למדני מעייף. לו היו זוג ממשי שיצאת לערב במחיצתם, הייתי ממליץ לך לא לוותר על שנת צהרים וקפה חזק לפני.... חביבים יותר הם מוד ורולנד, חוקרי הספרות הצעירים יותר.  אבל באייט משתמשת בשניים רוב הזמן יותר בתור כלים לפענח את סודם של אש ולמוט, מאשר כדמויות בפני עצמן.

התוצאה מהעדר מוקד אנושי שמייצר חיבה, היא רומן שמאמֵץ לקראו, תוקפני בידענותו, ותובעני בכל הקשור לרצון הטוב שהוא מניח. שמעתי פעם מורה לציור מבקרת עבודה של תלמיד בעל יכולת טכנית גבוהה. היא אמרה שכישרון כזה עלול להפוך לקללה. ביקורתה על הציור הייתה שכל פרט בו מובע באופן מהימן, ללא הנחות, ותוך מאמץ רב. הבעיה, כך טענה, הייתה שתוצר כזה מעייף את העין, פשוט משום שאין בו הבחנה בין עיקר לטפל. חשבתי על ביקורת זו כשקראתי את באייט. אין ספק שזהו רומן מעולה. אבל באייט היא יוצרת בעלת יד כבדה: אפילו באחרית הדבר שלה היא לא מוותרת על תיאור מפורט של הפרחים שהיו בסצנה, כאילו שמישהו יאשים אותה בכלליות... אז ההישג המשמעותי (באמת משמעותי) של בניית עולם לשוני אמין של שני משוררים ויקטוריאנים, הופך לעוד נדבך בריאליזם מוחלט ובלתי בררני שחולש על היצירה. התוצאה היא משהו טוב שאיש לא היה רוצה שיהיה ארוך יותר. (ג'ונסון כתב כך על 'גן העדן האבוד', כך שהביקורת לא גורעת מערך היצירה, אבל היא כן מזמינה הרהור אודות חלופות).

אם נפנה למעלותיו הרבות של הרומן, ניתן ליטול ממנו לא מעט. הרומן מתחקה, למשל, אחר האופנים דרכם מטופחת ונבנית תהילה ספרותית. מוד ורולנד מגלים משהו אודות אש, שמשנה באמת את הבנת שירתו. במקביל, השניים קוראים תיאורים מחקריים של פרופסורים ידועים, שהתגלית הזו לא הייתה ברשותם, וכתוצאה מכך בנו תילי תילים של הבלים. מורטימר קרופר, למשל, חוקר אש המוביל בעולם (בעיני עצמו), התחקה אחר מסעו של אש ליורקשייר בו אש כתב לאשתו כל יום על מחקריו הימיים. קרופר נפל לפח הזה, והאמין למכתבים. האמת הרבה יותר ייצרית, וקשורה לרומן בין אש ללמוט. ככל שהרומן מתפתח, ברור שהתגלית של מוד ורונלד בעצם תחסל את הקריירות של חוקרים בעלי שם. אבל הנקודה קשורה פחות בכך ויותר בנרטיבים המארגנים דרכם אותם חוקרים בנו את אש ולמוט. בנוסף, דרך הרומן בין אש ללמוט, באייט חוקרת את היחס בין ספרות לחיים. כן, יש הדהודים לאהבתם בתוך השירה שהשניים חיברו. אבל המידע שעובר דרך המכתבים ובאמצעות היומנים של הנשים הנבגדות (אשתו של אש ובת זוג בעלת מעמד לא ברור של למוט), מזמין את הדמיון אל המחוזות החוץ ספרותיים, בהם השירה היא כינור שני לאמת אחרת. הרומן, בהקשר זה, הוא גם שיח בין שירה לפרוזה: כוחה של השירה לדברר וללכוד אהבה, מול כוחה של הפרוזה לגעת בבלתי מילולי, בוודאות של גופים, במשמעות של גמגום. הרומן מציג גם שיח בין פרוזה לבין תיעוד היסטורי: החשיבות של ממצאים קשים מחד, אבל המגבלות שלהם כשמדמיינים את העולם אליו הם מרמזים, ויתרונה של פרוזה בנקודה הזו.

 

*

הרומן הזה—במהדורה קשיחה יפהפייה עם שרוך כסימניה, דרך אגב—ליווה אותי רוב אפריל (ולאו דווקא לזכותו): דרך המשך המלחמה בעזה, דרך התקפה איראנית, דרך הפקה ששיחקתי בה, של 'זרים מושלמים' בתאטרון חולון. היכולת הזו של החיים, לשלב את הלאומי עם הפרטי, המדכא עם המשמח, המפחיד עם היצירתי, תמיד מפתיעה. אבל 2024 מגדירה עבורי רף חדש של צימודים בין אובדנים לשמחות.

 

אפריל, 24

 

1. S. Byatt, Possession, Everyman’s Library, Knopf, New York, 2013 [1990]