ההבדל בין רומן מכתבים זה לאחרים, הוא שכשמגיעים לסופו מתבקש להתחיל את הקריאה מחדש. לא אחשוף, בכדי שלא אקלקל, אבל מה שמתגלה אינו מידע חדש גרידא, אלא מפתח שונה לקריאה כולה. קצת כמו Trust של הרנן דיאז, קשה לכתוב או לשוחח על הרומן הזה...

     אנסה בכל זאת. המכתבים (דוא"ל) הם בין ענבר קוהן לבין אלישע כ"ץ. היא כותבת אליו בגלל רגע בו צפו יחד בתמונה של שילה במוזיאון. היא התייפחה, והוא דיבר אליה, באופן שעורר אצלה השתאות לנוכח אטימותו. ענבר כותבת לו מספר חודשים אחרי שנפגשו. ציר הזמן מתברר בהמשך: המפגש מול הציור התקיים זמן קצר אחרי פטירתה של אמה של ענבר, וההתכתבות עם אלישע התחילה כארבעה חודשים אחר כך. הרומן כולו, אם כן, הנו עיבוד של אבלות על לכתה של אם, אישה שמיזגה בתוכה רגישות ואטימות כלפי אלימותו הרגשית של בן זוגה.

     לכאורה, ענבר מבקשת ללמוד מאלישע את רזי האטימות: כיצד לומדים להרגיש פחות, למַתֵן במשהו את הפגיעוּת. בפועל, היא אינה מחפשת ללמוד מאומה. כשהיא מגיבה לנתק שמציג אלישע, תגובותיה אינן מבטאות קנאה, אלא בוז ושעשוע. במסווה של נסיון לחקות מזג רגשי רצוי, ענבר באה חשבון עם זרות-תוך-קרבה, אותה איכות (גברית) שמאפשרת לגבר להיות תַחוּם אל מול בת זוגו, ולאפשר לו לפגוע בה, במתכוון או שלא (לענבר זה לא ממש משנה).

כשהתכתובת מתחילה לעסוק באיתן, החבר הראשון של ענבר מהתיכון, נחשף שיעתוק בין-דורי של נכונות נשית להיפגע. האם ובתה בחרו לעצמן בן זוג שהוא בה בעת מחונן ואכזר, קסום ומשפיל, אנין טעם וברוטאלי. השַתוּק אצל ענבר, אותו היא מכסה במלל עודף (לא ממש פטפטנות, אבל דבּרנוּת לא מווסתת), קשור בקצרי מחשבה ברגעי שיתוף פעולה שלה עם האלימות המופנית כלפיה. היינו מצפים לזהות בולענים מחשבתיים שכאלו בזיקה לאלימות קשה: פגיעה מינית או פגיעה גופנית של גבר באישה. אבל הרומן מתייחד בהצבעה על אלימות מעודנת יותר, רגשית יותר, בה הגבר מקיים דיאלוג תת-ספי עם דימוי עצמי של אישה, ומכרסם ביסודותיו באופן שיטתי.

     כאן מגיעים לאומנות. הדמויות ברומן מתנהלות במרחבי האומנות הגבוהה. המכתבים עוסקים בציור ובמוסיקה קלאסית, מאזכרים סופרים ופילוסופים. שלושת הגברים ברומן—אלישע, איתן, ואביה של ענבר—עוסקים באומנות, אם כאיסוף, אם כיצירה, אם כתחום עניין בפני עצמו. נכון שהשיח סביב אומנות ומוסיקה חף מחווייתיות, ומגביל עצמו למידע ולשיפוט איכותי נבוב. כך כותבים ומתבטאים אנשים שמתרגמים אומנות לדבר מה אחר—לכוח, להגדרה עצמית מחניפה, להשקעה כלכלית, לנושא שיחה. אבל הרומן פחות מתעניין בהוזלה של אומנות על ידי שוחריה-לכאורה. הזרקור מופנה יותר לשבר שמתקיים בין אנינות טעם לבין מוסר: הגברים הללו מסוגלים לשוחח על ברליוז או מיילס דייויס ובמקביל להשפיל את בנות זוגם. אין בכך סתם חתירה תחת הסטראוטיפ של אלימות גברית, אלא דווקא החרפה שלה עבור הקורבן. מנחם היה לחשוב שהגבר הפוגע הוא לעולם נטול רגישות, דל הבעה, ועיוור לדקויות. לא כך. הרי אם זה שפוגע בי דווקא ניחן ברגישות רבה, אתקשה עוד יותר להבין מדוע הוא מתעלל בי. אולי פשוט מגיע לי?

     אומר משהו על האלימות המאופקת הזו. הגברים הללו לא תמיד מתכוונים לפגוע. הם אפילו יופתעו לשמוע שזה מה שהם עשו. אביה של ענבר, למשל, קובע מפגש עם מאהבת שלו בכתובת שהיא גם שמו של רומן שאמה של ענבר אהבה מאוד. הוא לא התכוון להיחשף שם על ידי אשתו ובתו. זה פשוט קרה. כך נוצר מצב בו הפגיעה אינה רק סביב הבגידה, אלא גם (ומתברר שבעיקר) סביב ההזניה של אזכור הקשור בביוגרפיה התרבותית של בת הזוג. עצם הבגידה פוגע פחות מהבחירה לתווך אותה דרך פרט טכני-לכאורה—שם של ספר שהוא גם במקרה כתובת—שיקר לרעיה הנבגדת. בגידה הופכת מסתם תשוקה לאישה אחרת, לרצון להרע לבת הזוג, אפילו כשהיא אינה יודעת על כך.

 

ממליץ לקרוא לצד  “חיי פאי".

 

נובמבר, 2023

 

סיגל נעים, כשג'ירפה הופכת למגדל אייפל, כנרת-זמורה, 2022