לא חשבתי שאכתוב כאן על ספר של קולגה, אבל האופן בו עולם קטן הגיע אלי, מעניין כשלעצמו.

הייתי טרמפיסט של דרור בחזרה מערב לכבוד ספר חדש על בוקאצ'יו של עמית משותף, גור זק. השיחה במכונית התגלגלה לייצוגים של בעלי חיים בספרות.
דרור ואני מלמדים על כך קורסים, ואני כולל בחומר הקריאה לקורס שלי מאמר שהוא פרסם בעיתון על תערוכת חרקים שהוא ביקר בה. מספר ימים אחרי אותו טרמפ, דרור הפתיע אותי בחבילה של שלושה מספריו על בעלי חיים: ספר על חרקים, אחד על ציפורים, ואחד על ייצוגים של הרג של בעלי חיים. (מעניין האופן בו מגיעים לספרים חדשים... מישהו צריך פעם לחלק את החפצים שמקיפים אותנו לחפצים שאנו יודעים כיצד הגיעו אלינו ולכאלה שלא...)

כתיבת טבע טובה מחזירה אותך אל מה שהיא עוסקת בו. (מלוויל לפעמים שכח לקחת את קוראיו יחד איתו כשהוא נשאב לטבע). אחרי שקראתי את H is for Hawk   של הלן מקדונלד, למשל, מצאתי את עצמי מחפש סרטוני יוטיוב על הנץ שהספר עוסק בו. ל - Overstory  של ריצ'ארד פאוורס, שעוסק בעצים, היתה השפעה דומה עלי. ספרו של בורשטיין ללא ספק מייצר השהייה ושינוי מבט בחרקים. בורשטיין מוקסם מהם, והצליח להדביק בכך גם אותי. הפרקים השונים—פרפרים, נמלים, תיקנים, עשים, דבורים—תמיד כוללים מספר פסקאות של מידע על אותו חרק. כך נלמד שמילה כמו “עש" מציינת בעצם אלפי מינים, ולא פעם מספר דומה של מינים שלא מוינו. המידע נבחר בקפידה: בורשטיין שמר את מה שמעורר התפעמות. לא ידעתי, למשל, שהחרקים כל כך יותר קדומים מהאדם (בחלק מהמקרים, ביותר משלוש מאות מיליון שנה). היופי בספר הוא שבורשטיין מיד ממשמע את הנתון, שעלול היה להיוותר סתמי: פתאום התבוננות בשפירית הופכת להיות דומה להתבוננות “בכוכבים רחוקים ועתיקים, שאנו רואים אותם בד בבד בהווה וגם כפי שהיו לפני עידנים". המידע על גלגול הזחל לגולם ולפרפר מפעים: אנו שוב ושוב נקראים להתבוננות במשהו לכאורה פעוט ערך, שמסגיר ערך סמלי קסום. גם הצילומים בספר מצליחים להפוך את החרק ליפה. הצילום של פני התיקן, למשל, בעמוד 50, מעבירים מרקם ענברי, דבשי, שפשוט לא מייצר את השילוב בין חלחלה לגועל שאותו מעוררים תיקנים בדרך כלל, ובגלל שאני קורא את הספר בחמסינים הראשונים של יוני, אדווח שבורשטיין בהחלט שינה את יחסי הלוחמני למסיגי הגבול הללו... (והספר לא מוותר לאלה שיקראו בו, ומציב את השאלה מי מתארח בעולמו של מי).

 

לפעמים אני מודד ספרים על פי מספר הפסקאות שהקראתי לאשתי. כאן יש רבות. הנה טעימה, מהפרק על שפיריות:

 

הם אחוזים כנעצים בלוח שעם בדופן הדרומי של בור מים מלבני עתיק, חצוב באבן, ליד בית בגליל המערבי. מרחוק נשקף הים: נשלי שפיריות. לידם נמצאות השפיריות הבוגרות. את רגעי הגחתן לא ראיתי. אבל זה לא היה מזמן. השפיריות עוד לא מוכנות לתעופה. צבעיהן חיוורים. שמעתי פעם את דורי מנור אומר בשיחת רדיו שתרגום של שיר הוא טראומה לשיר המקורי. הכוונה היא שאילו השיר המקורי היה רואה מה נהיה ממנו בשפה זרה הוא היה נבהל. שיר מתורגם מתיימר, על פי שם המחבר והכותרת שלו, להיות השיר המקורי בשפה חדשה. אבל הוא יצור אחר לגמרי.

השפיריות עומדות כאן כמעין תרגום של מי שהן היו לשפה אחרת. הן היו עד לא מכבר יצורי מים, נימפות שנשמו מים וטרפו יצורי מים. לא היו להן כנפיים והראש שלהן היה אחר לגמרי, ובייחוד הפה שלהן, שמתחת למים היתה לו מעין יכולת להישלח כזרוע לקחנית וכהרף עין לתפוס טרף ששחה בסמוך. אילו היו השפיריות -- השיר המתורגם -- רואות את עצמן כנימפות, ואילו היו הנימפות רואות את עצמן כשפיריות, ייתכן שהן היו נאחזות בהלה. למה הפכתי? ככה הייתי פעם?

הן צמודות, ממוסמרות כצלבים לקיר הזקוף, בשלב המעבר שבין מקור ותרגום. כולן הגיחו ככל הנראה בבת אחת מן המים. כאילו מחשבה אחת חלפה פתאום בעולם. (עמ' 41)

 

ההשגחה שוחחה מעט עם בורשטיין כשהוא כתב את השורות הללו...

 

עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, בבל, 2021

 

יוני, 2023