בגלל שסיימתי לקרוא את הספר הזה בתשיעי לאוקטובר 23, יצא שניסיתי למצוא את הגאון הראשון שדיבר על ספרים כמפלט מהיום יום. לא מצאתי. אני מניח שמי שסברו כך לא חשבו על ישראל בשביעי או בשמיני באוקטובר, וצבר הסיוטים שהתממשו עבור חלקנו, בעוד שהיתר רק מדמיינים אותם...

אז אין לי חשק רב לכתוב על הקומדיה האקדמית של שומאכר. כואב לי יותר מדי על מאות צעירים שנרצחו או נשבו, רובם בגילאים של הילדים שלי, על הוריהם ועל מה שהם איבדו, על האימה של מי שנחטפו ומי שילדיהם נעדרים, על חוסר האונים של קורבנות שהסתתרו שעות ארוכות, ללא נשק או תקווה לחילוץ, וכל זאת תוך חרדה לעתיד לבוא ולסבל שעוד יגיע. אני כבר קורא ושומע אנשים שיודעים את מי להאשים, ויודעים מי צריך להתפטר, ולמקם בבטחה את המחדל. אני עדיין לא שם. הרגש הבסיסי שאני חש הוא תוגה. צער גולמי, כזה שלא נראה שהולך למקום כלשהו. היה לי אולי קל יותר לוּ הייתי נקרא למילואים. אבל אני כבר לא בגיל.

 אני גם מופתע מהאופן בו ארוע בסדר הגודל הזה לא מייצר דיסוננס, ולו גם קל, אצל מי שבקלות רבה כל כך רואים בו לא יותר מהדגמה נוספת של אמונותיהם הקודמות. בימים כאלה, מותר לימין להיות קצת פחות ימין. לשמאל להיות קצת פחות שמאל. קורטוב של ספק עצמי נראה לי מתבקש. אולי קל להבין מדוע היסוס כזה לא צץ: השאיפה להיות בטוח במשהו, נאחזת נואשות באפשרות להאשים מישהו. כשביטחון האישי נפרץ, מנחם לחשוב שלו היה ראש ממשלה אחר, לו לא היה כאן שמאל, לו לא היו הסכמי אוסלו, לו ישראל הייתה מוסרית יותר, לו ישראל הייתה מוסרית פחות, לא היינו מתאבלים על המוני צעירים שמביטים אלינו ממסגרות שחורות זעירות, כדי שכולן יוכלו להידחס לתוך גיליון עיתון... כי להיכן יצניח אותנו הצער אם נוותר לרגע על הפיגומים הסיבתיים שמאפשרים לנו לחיות כאן: אם א' אז ב', אם לא א' אז לא ב'?

 

אבל אנסה לכתוב על ספר....

 

The English Experience (כנראה) מסיים את טרילוגיית (?) הקומדיות האקדמיות של שומאכר. הראשון(2014)  Dear Committee Members, הוא יצירת מופת. השני, The Shakespeare Requirement (2018), סתם מצחיק ונוקב. The English Experience, השלישי, מצליח להיות גם משעשע וגם נוגע ללב. ג'ייסון פיטגר, המרצה לכתיבה שהיה גיבורם של שני הספרים הקודמים, מככב גם כאן. הפעם פיטגר הוא ראש חוג שהרקטורית שלו סוחטת ממנו נכונות ללוות סיור אקדמי לאנגליה, עם אחד עשר משתתפים. פיטגר הלימוני, אינו הבחירה הראשונה של הרקטורית. מי שקראו את שני הספרים הקודמים, יבינו מייד עד כמה הליהוק שלו לתפקיד מהווה בחירה אומללה. (ומי שלא קראו את הספרים הקודמים, יבינו זאת מהר מאוד.)

     תחכומה של שומאכר, קשור בהחלטה מבנית למסור לא מעט מרבדי העומק של ההומור דרך מטלות הכתיבה שהכיתה נדרשת להגיש. ב – Dear Committee Members, שומאכר הראתה כיצד, אם מותחים מעט את גבולות מכתב ההמלצה כסוּגת כתיבה, ניתן להפוך מכתבי המלצה לאשנבי הצצה מרתקים אודות עולם מקצועי (מרירותו של פרופסור למדעי הרוח). ב- The English Experience, שומאכר נשענת על תכסיס דומה. היא הופכת את המטלה האישית נטולת הברק (כל המטלות שהכיתה מגישה נעות מהסתם תלוש, לבלתי נהיר, לצפוי, לבנאלי, לרדוד, או לקיטשי), לאמצעי דרכו נבין משהו הן אודות אותם צעירים וצעירות, והן אודות הנתק בינם לבין פיטגר.

     כן, לרומן יש הרבה מה לומר אודות עוני עולמם של צעירים שמגיעים לאנגליה מבלי לראות בה דבר. לסטודנטים הללו אין עניין היסטורי, תאטרלי, אומנותי, קולינרי, או אחר. הסיור האקדמי שלהם הוא תיירות מהזן השטוח ביותר, באיצטלא של קורס אקדמי. אז לא, הרומן של שומאכר אינו “דלדולה של הרוח באמריקה" של בלום – אותה התקפה נוקבת על שטחיותם של הסטודנטים שבלום פגש בשיקאגו. אבל עבור מי שמלמדים מדעי הרוח בישראל 23, הדלות אינה לגמרי זרה.

     צריך לדייק כאן, כדי לא להעליב ולהכליל. מרצות ומרצים מסוגי, ידעו לספר על סטודנטים מעולים ונלהבים. אבל לצערי, הקריקטורה של שומאכר לוכדת לא מעט מהפנים השונות של מי שהגיעו ללימוד הגבוה שלא על מנת ללמוד. רוב הדיוקנאות של שומאכר--אם קולפים מהם את העילגות--מציגים תבניות מוכרות לעייפה עבור המרצה: קורבנוּת (סטודנטית שמסתתרת מאחורי מחלתה ומצפה/דורשת 'רגישות' מצד היתר), אישור עצמי נרקסיסטי (צמד סטודנטיות שמגישות אך ורק עבודות בעלת פן אומנותי, ובעצם משדרות למרצה שהמורה האמיתית שלהן כבר אישרה את העבודות, כך שאין משמעות מיוחדת לדעתו), 'לוחמת צדק' (סטודנטית שממחזרת לעייפה טיעונים אודות הדרה או אי צדק קולוניאלי או מגדרי), ומספר סטודנטים שאינם מבדילים בין האישי שראוי לחבר לתוכן אקדמי, לבין סתם תוכן ביוגרפי שהצגתו הפומבית רק חוסמת לימוד, ועוד.

     אין אחד מאחד עשר הסטודנטים שפיטגר מלווה, שנרשם לקורס על מנת ללמוד, לא מפיטגר ולא מאנגליה (אחד מהם למעשה אינו נוכח כלל, אלא מיד עוזב את אנגליה ומסייר בארופה ומיידע את הקבוצה אודות מיקומו המשתנה). זאת ועוד, בתרבות ריצוי הלקוח שהחינוך הגבוה הפך להיות, אין ציפייה שפיטגר ינסה לאתגר או לשנות את העמדות הללו. הוא מלוהק אל תוך התאטרון הפנימי של אותם סטודנטים. הוא אמור בראש ובראשונה לתקף את דעתם הטובה על עצמם, או רק לאשרר משהו שהם כבר יודעים. פיטגר ותיק דיו כדי לתחם את מעורבותו ההוראתית לשוליים. ההבלגה שלו מעוררת השתאות. אבל ברור שלוּ באמת היה אומר את דעתו, הוא מיד היה מואשם בשלל חטאי חוסר רגישות. המרצה הטוב הוא בעצם זה שמצליח לסיים את הקורס מבלי שהתלוננו עליו.

     פרט לפן הביקורתי הזה, תחכומו הקומי של הרומן קשור בבניה של נקודת מפגש אנושית, לא הוראתית, בין פיטגר לבין כמה מהסטודנטים שלו. כשהם חווים צורות שונות של אובדן, יוצא שגם פיטגר מתמודד עם הסכנה לאבד לתמיד קשר שהוא נאבק לשמור עם פרודתו, שמתכננת מעבר למקום מרוחק. פיטגר, שלאורך הרומן נפצע ונחבל, מתמוטט לגמרי, באופן שסיבותיו ברורות לנו אבל לא לו. כך פתאום מתגלה שסיפורים שונים הקשורים באבלות מתכנסים יחדיו לרגע של חיבור, לא בין מורה לתלמידיו, אלא בין אנשים שמעבדים אובדן. הניצוץ הקומי המקסים-מריר שמתלווה לכל זה, הוא שפיטגר מתמוטט במרחצאות העיר באת', כשהוא מוקף בשחקנים שמתחפשים ללגיונרים רומיים. קצת כמו שהסיור שהוא מעביר מתחפש לקורס.

 

אוקטובר, 2023

 

Julie Schumacher, The English Experience, Doubleday, 2023