וויטהד זכה בפוליצר בעבר (2017) על The Underground Railroad וגם עבור ה The Nickel Boys (2020). למרות שהתרשמותי הייתה מסויגת, אחזור על כך שלא מדובר בספר רע. הוא בהחלט נוגע ללב בנקודות רבות, הן בסיפור של אלווד, והן בדמויות המשנה ומה שהן עוברות. הרגע שיישאר אתי, מופיע בסוף הספר, בתור מחווה חברית שאסור לחשוף למי שלא קראו, זוהי מחווה שמספרת משהו על זיכרון ועל הנכחה, ועושה זאת באופן שלא קראתי קודם.

אלווד נגע בי בעיקר סביב התקווה שלו—השיח שהוא מקיים עם מרטין לותר קינג והמאבק הלא מזויין והאוהב שקינג מציג. התקווה הזו לא ממש עוזרת לאלווד עצמו, אולי אפילו ההפך מכך, אבל אולי יש מובן בו היא מפעפעת אל דמויות אחרות, ואולי כך גם פועלת תקווה פוליטית:  רגש שטעות לתחם לפרט הבודד...

כתיבה שחורה חשובה למי שיקראו אותה בישראל של 2023, בין היתר בגלל שיח הקיפוח העדתי, והאופן בו הוא מספח לעצמו מהלכים שפותחו בנוגע לגזע. פצע העבדות בארצות הברית פעור, מדמם, וגלוי על צבע עורם של אנשים ברחוב. אם אתה שחור, הסבא רבא שלך היה עדיין עבד כנראה, ולבטח נולד כזה. זהו פצע עתיק. מאות שנות עבדות, היות חפץ סחיר, על זוועות ה Middle Passage, המעבר לסגרגרציה וג'ים קרואו, כל אלה מתמרנים ברובד נבדל של פשע מול אנשים ומול האנושות. האפליה העדתית בישראל בעבר ואולי בהקשרים מסויימים בהווה (אני אולי החוקר המזרחי—יותר נכון, החצי מזרחי—היחיד בחוגים הספרותיים באוניברסיטה העברית), אינה דומה ואינה אמורה להדהד, פשע זה. ספרים כמו של וויטהד מזכירים לנו מדוע.

מאי, 2023

Colson Whitehead, The Nickel Boys, Doubleday, 2019

אודה שאני חושב שלא קראתי סופרת שמתעללת בדמויות שלה בדרגה של ערד: גם ב"שנים טובות" וגם ב"קנאת סופרות“ (ואם אני זוכר נכון גם ב"העלמה מקזאן"), הדמות הראשית מעוררת אנטיפטיה, אישה זחוחה, מן הזן היהיר והאטום. ואז, אחרי הבנייה של הדמות, ערד מתחילה להלום בה בשצף קצף עם רצף אסונות, טובלת אותה בזפת ומצמידה לה נוצות.

אבל...

אבל בשלב מסויים בקריאה, לצד הביקורתיות כלפי הדמות, שלא ממש נעלמת, מתעוררת גם אהדה, וב"שנים טובות" גם הערכה. לא ציפיתי לכך כשהתחלתי את הספר. אבל כשהתכתבתי עליו עם אחותי, שגם היא חובבת ערד שסיימה את הספר לפני, היא הבטיחה לי שיש ברומן הזה דווקא לא מעט רוך כלפי לאה (הגיבורה), שמתעורר לקראת סופו. אחותי בדרך כלל טועה. אבל במקרה זה, התחזית אכן התממשה גם בחווייה שלי.

היופי בספרה החדש של ערד, שבנוי כרצף של שנות טובות שנשלחות למעגל 'חברות' (שרובן אינן חברות, אלא נקודת השוואה שאיתה לאה מתכתבת), טמון בהבניה הפרומה של פני שטח. לאה מתאמצת להיות חיובית, להקרין הצלחה, להתפאר, להתעניין (לכאורה), אבל מסגירה ללא הרף מציאות נגדית. מבעד לחיוביות הכמעט-קלישאתית של לאה, ה - upping שלה, מבליחות הצרימות במציאות של חיי הגירה: האפשרויות הממשיות להתעשר והאופן בו הן נותרות בעיקר פנטזיות, מציאות של מאבק קיומי סיזיפי, המרחק מישראל שמספר לעצמו שהוא בעצם קירבה, התלישות ממשפחה ומחברה מובנת, ההסתבכות במקום שנותר עד הסוף זר (ארצות הברית)... כל אלה מבנים את הקריאה ברומן. זה נוגע. זה נוגע כי לאה מנסה להציג משהו פשוט ואופטימי ואוהב אדם, ודווקא המגבלות שלה כאדם מאפשר למציאות לפגוע בה שוב ושוב. העיוורון שלה, היעדר התחכום, חוסר יכולתה להסתיר את המניפולטיביות שלה, בסופו של דבר מייצרים הבנה לאופן בו הפשטות הזו הופכת אותה לקורבן.

אהבתי גם את האופן בו ערד בוחרת בגיבורה 'רגילה'. אין שום דבר מיוחד בביוגרפיה של לאה. אישה סתמית ויפה. מהחומרים הללו נרקח משהו ייחודי. סיום הרומן, מכתב של בנה של לאה ומכתב של נכדתה, מכמיר לב.

מאיה ערד, שנים טובות, חרגול, 2023

מאי, 2023

כמעט תמיד מדובר ברומנים קומיים, למרות שיש לכך גם יוצאים מן הכלל, כגון Real Life של ברנדון טיילור, Life of the Mind, של Christine Smallwood, ו- Want של Lynn Steger Strong, כל השלושה רומנים אקדמיים (campus novels) שיצאו בשנים האחרונות המאופיינים במועקה קודרת ובמחנק. ספרו של ראסו מצטרף למספר רומניים אקדמים קומיים שקראתי לאחרונה. המצחיק שבהם הוא Dear Committee Members  של Julie Shumacher הנהדרת, שכתבה גם את ספר ההמשך המשעשע  The Shakespeare Requirement. אבל כדאי להזכיר גם את The Ask של Sam  Lipsyte,  סופר שאני עוקב אחריו. נדמה לי שמכל ההיצע המעולה הזה, היחיד שתורגם לעברית הוא דווקא Less האיום והנורא.

גיבורו של ראסו משלב מוטיב אהוב נוסף של הסוגה הזו: משבר גיל החמישים של האקדמאי שלאט לאט מאבד את זה. גיבור הרומן הוא ראש חוג לאנגלית שנבחר לתפקיד לא בגלל שמישהו רצה בו, אלא בגלל שאף אחד אחר לא רצה למלא את התפקיד (בהחלט מוכר...). ראסו לא בחר להתמקד במטורלל נלעג, למרות שהאנק דברו בוודאי מוצא את עצמו במצבים מגוחכים, ובאשמתו. מה שכובש בדמות, הוא מעיין איכות סטואית שהוא מביא למגע שלו עם אחרים, איכות שמאפשרת למבט הקומי שלו להיות אמצעי מקיים בתוך עולם מתיש ולא לגמרי נהיר.

טעימה שמדגימה את ההומור של ראסו:

"Did you know that he wanted to be a writer when he was young? Did you know he wrote a novel?"

 

"Billy?" I say, genuinely surprised, though I don't know why I should be. Virtually everybody in the English department has a half written novel squirreled away in a desk drawer. I know this to be a fact, because before they all started filing grievances against me, I was asked to read them. Sad little vessels all... All elegantly written, all with the same artistic goal -- to evidence a superior sensibility. Maybe I'm surprised about Billy because he hasn't asked me to read his. I've always liked Billy, and now I like him even more. It's a hell of a fine man who'll write a novel and keep it to himself." (p. 231)

 

צחקתי בקול, ועשיתי זאת אחת לעשרה עמודים....

קו התפר בין ריחוק קומי לבין דכאון הוא, מן הסתם, דק ביותר. לזכותו של ראסו, עומדת יכולתו לאפשר לקדרות לבצבץ: הגיבור פרסם ספר בודד שהצליח. מאז לא פרסם דבר. הוא מדגים עצירוּת יצירתית שבאה לידי ביטוי גם בחוסר יכולתו להשתין וגם בזכרונותיו האפלים על ילדותו בצל אביו, אקדמאי מוצלח הרבה יותר ממנו, אבל גם מן הזן הנרקיסיסטי הדוחה.

לו הייתי נדרש לדרג את הרומן אל מול מבשרים ידועים יותר בסוגה זו, הייתי אומר ש Straight  Man  גובר על Lucky Jim של Kingsley Amis, אולם עדיין לא מצליח להשתוות לקומדיות האקדמיות של דיויד לודג'. טוב שלא צריך לדרג או לבחור, ואפשר לקרוא גם וגם…

אפריל, 2023

Richard Russo, Straight Man, Vintage, 1998

הרומן הקרוב ביותר לזה של צייקובסקי היה Ministry for the Future שהוא פחות עתידני. כתיבה טובה, למרות שחוויית הקריאה היא ברובה שכלתנית: המון עיסוק בשאלה מה, בעצם, מתרחש (למרות שצריך לציין שספר זה הוא השלישי בטרילוגיה, ועל כן ייתכן שמי שיגיעו אליו על פי הסדר, יתאמצו פחות ממני). הרגעים העזים יותר בספר מגיעים במאה העמודים האחרונים, כאשר נחשף הרובד המטאבדיוני של הרומן, וכל כוכב הלכת אימיר מתגלה כמעיין מטפורה לתהליך הכתיבה, ולאופן בו המחבר מייצר יישים בדיונים ושואב אותם לתוך מהלך בו הדמויות לכודות. (כך, לפחות, בחרתי להגיב לאותו מנוע מייצר ההדמיות שקבור בעומק אדמת כוכב הלכת...). 

בשני הספרים הקודמים בסדרה מתוארות חברות מתקדמות של עכבישי ענק ותמנונים...האזנתי לראיון מרשים שצייקובסקי קיים עם עזרא קליין בפודקסט שלו. הוא דיבר שם על אמפטיה: אם ניתן לחוש אמפטיה לעכביש, הוא אמר שם, ניתן לחוש אמפטיה להמון דברים אחרים... קליין טען שם שהעורבנים שמופיעים ב Children of Memory  הם בעצם התיאור המדוייק ביותר שהוא קרא לאופן בו בינה מלאכותית (אולי) 'חושבת'. לא ממש תפסתי את הדברים כך במהלך הקריאה, אבל הרומן והדמויות השונות בו מאתגרות באופנים שונים את המושג של תודעה וגם של קיום. סופו של הרומן 'מרוויח', אפוא, ביושר רגע שיא, בו מנסים להציל יישות בדיונית...

[חזרתי לרשימה זו, כדי לספר שכשאחד מהבנים שלי פיתח אובססיה לדיונני ענק, רכשתי עבורו במתנה את Children of Ruin, הכרך בסדרה שעוסק בחברה שמבוססת על תמנונים תבוניים.]

אפריל 2023

Adrian Tchaikovsky, Children of Memory, Tor

Adrian Tchaikovsky, Children of Memory, Tor, London, 2022