כתבתי כאן על ספרים סתמיים. כתבתי על ספרים מעולים. עדיין לא הזדמן לי לכתוב על יצירת מופת. 'אפירוגון' הוא ספר כזה:  יצירה עכשווית שהיא בסדר הגודל של 'חמדת' של מוריסון או 'עיין ערך אהבה' של גרוסמן. ספר משנה חיים, שיישאר איתי. אנסה (ואכשל) לעשות עמו צדק במספר פסקאות.כמו רומנים נפלאים אחרים שכתבתי עליהם כאן, הגעתי לספר דרך סטודנט שבחר לכתוב עליו עבודה (תודה, אורי!). הנושא: סיפור אמיתי - קשר בין שני אבות, ישראלי ופלסטיני, שאיבדו את בנותיהם לסכסוך. הישראלי, רמי אלחנן, שכל את בתו סמדר בהיותה בת ארבע עשרה בפיגוע התאבדות בירושלים ב 1997. הפלסטיני, באסם ערמין, איבד את בתו עבּיר בהיותה בת עשר מיירי של כדור גומי כשהיא יצאה מחנות ממתקים בענאתא  ב 2007. באסם ורמי החליטו לדבר את אבלם בצוותא כחלק ממעגל ההורים של לוחמים לשלום. מק'קאן שמע את השניים בהרצאה בבית ג'אלה, ועל פי המקור הבא, הגיב כך:

 

I walked into a room in Beit Jala and these two men, Rami Elhanan and Bassam Aramin, began to tell us their story. Within 20 minutes of hearing them speak, I simply burst into tears. It was almost like somebody reached through my rib cage and wrung out my heart.

 

 נוצר קשר בינו לבין השניים, שהזמינו אותו לכתוב אותם.

 

אז נקודת המוצא לרומן הזה היא התרחשות אנושית שהיא סוג של מופת ערכי עוד לפני שהספרות תרמה מילה: שני אבות שמסרבים להנציח מעגלי נקמה, והופכים את הכאב לגשר, מבלי לשרטט נקודת סיום מיוחלת ברורה, תוך הצבעה על הדמיון באובדן. באסם בילה שבע שנים בכלא. הוא דמיין בהנאה הרג של יהודים. אבל הוא בחר ללמוד תואר שני על השואה, ומדבר את אבלותו יחד עם ישראלי. רמי יכול היה להתמסר לחיבוק הקולקטיבי שהממסד שומר לאב שכול. במקום זאת הוא שובר את השורה, ומתמקם במעגל שיח שדוחה הבחנה בין כאב יהודי לכאב פלסטיני. סוג של בגידה.

עד כאן, פיסת היסטוריה אנושית מעוררת השראה ותקווה - אותה תקווה עליה מדבר ג'ונתן ליר בספרו 'תקווה רדיקלית': תקווה לדבר מה שאינך מסוגל לדמיין.

 

אבל בנקודה זו נכנסת הספרות לתמונה. מק'קאן התאים לסיפורם הייחודי של באסם ורמי כסות פרוזה ייחודית, custom-made. הרומן בנוי מאלף ואחד פרגמנטים - אנחנו נתקדם עד פרגמנט 500, והוא וזה שאחריו יהיו ההרצאות שנושאים רמי ובאסם  בארועים המשותפים. אחר כך המספור ילך אחורה, חזרה ל 0. מדוע 1001? כי הרומן מקיים שיח עם 'אלף לילה ולילה', יצירה פרגמנטרית שבה היכולת להמשיך לחיות מותנית ביכולת להתמיד בלספר את הסיפור. רמי ובאסם כסוג של שחראזדה: טול מהם את האפשרות לספר, והם ימותו.

 

     מק'קאן מביא לפרגמנטים הללו גם מציאות ליטרלית—פיסות חיים והוויה ישראלית-פלסטינית—אבל גם רובד סמלי, סוגסטיבי, שממרפק את התוכן הליטרלי. פרגמנט מסוים מסוגל, למשל, לעסוק במדבר צחיח בצ'ילה בו לעולם לא תועד גשם, בו המקומיים מקימים רשתות גבוהות כדי ללכוד התאבכות של ערפילי שחר, שיטפטפו מטה ויאספו. מדוע קראנו משהו כזה? משום שיש כאן דימוי יפהפה של התרסה אל מול חוסר אפשרות, שמתכתבת בתורה עם מעשה הדיבור של רמי ובאסם. מק'קאן יחזור שוב ושוב למים ברומן, ולאופן בו מים הם גם סחורה אבל גם תנאי לחיים וגם למוות אם משתמשים בהם לא נכון.

חוט אחר של פרגמנטים עוסק בהליכת השלום של פיליפ פטיט מעל גיא בן הינום בירושלים ב -1987 . שוב, הליכה בלתי אפשרית, שבאמצעה הוא רכן לשחרר יונת שלום. שוב, אמת שהיא גם סמליות יפהפייה: אדם שמאזן את עצמו מעל תהום במפגן תקווה.

זה כל הזמן כך: נקרא משהו על הקזינו ביריחו, או על ההיסטוריה של אבק שריפה, או על ציפור מסויימת, או על תולדות הרוגטקה, ובאופן קסום הטקסט יחזיר אותנו לרמי ולבאסם, לסמדר ולאביר. האיכות היא של שיר בפרוזה: הבנה פרומה שבוטחת בקוראיה שידעו להבין מדוע הצביע המספר על דבר מה.

תגובות פלסטיניות לרומן נסבו סביב היומרה לייצר שקילות של כאב, ולהפוך אמפטיה הדדית למפתח לתקווה. הסופרת הפלסטינית סוזאן אבו אל הווא יצאה נגד הרומן והאופן בו הוא מייפה את הכיבוש לכדי סימטריה מסולפת של כאב במצבים של אי שוויון בוטה. כותב פלסטיני אחר, ראזה שאדה, דווקא מצא ערך ואמת באופן בו מק'קאן כותב את סיפורו, ויצא נגד ביקורתה של אל הווא. כקורא ישראלי, הרומן הצליח להישאר מאוזן - מחד, אין כאן חנופה לאנטי ישראליות של הקורא הליברלי העכשווי, מאידך, הרומן אינו מגמד את המחיר שהפלסטינים שילמו ומשלמים על הפרויקט הציוני. מק'קאן אולי פשוט מבין שהוא מטפל בחברה פוסט טראומטית, שלאו דווקא נכשלה ליצור דו קיום אך ורק בגלל מעשיה שלה. כשהאבל של אבות הוא הציר המניע, גם פחות בוער לשאול מי צודק. ברור שעולם בו ילדה בת עשר וילדה בת ארבע עשרה מתות מוות מיותר ונורא, הוא עולם לא צודק, מציאות שחובה לשנות.

 

אוגוסט, 2025

 

Colum McCann, Apeirogon, Random House, New York, 2020

 

(אוסיף שהספר הגיע לרשימה הארוכה של פרס הבוקר ב 2020, וגם תורגם לעברית ב 2024 על ידי חנה עמית-כוכבי בהוצאת נובמבר.)