האיכות החיובית ביותר שאוכל לייחס לרומן מפוטפט זה, היא שקיבלתי אותו במתנה ממחזור 'אמירים' שריכזתי במשך שנה, ושיצא לנסיעה לימודית לפריס. פלובר כנראה לא החליט איזה סוג של רומן הוא כותב. לכאורה מדובר ברומן חניכה. בפועל, פרדריק מורו נותר קליפת התנהלות בעולם מבלי שברור לנו מה עובר דרכו. רומן חניכה אמור להציע ציר התפתחות. אבל מורו סתם תקוע. אהבתו היבבנית לאישה נשואה נמשכת לאורך הרומן כולו. זה עשוי היה להצליח לפלובר לו היינו זוכים לקבל הצצה לכמיהה לא ממומשת ומה שהיא מעוללת לנפש. במקום זאת אנו מותשים, עדים לכרונולוגיה, אבל לא להתפתחות, לא של רגש ולא של שכל. זאת ועוד, אודה שאפילו אני, שמצטיין ברגישות מגדרית קהה למדי ובדרך כלל אטום להחפצה מובלעת, התקשיתי להתעלם מהפטישיזציה של נשים מצד מורו, מצד המספר, ונראה לי מצדו של פלובר עצמו. נשים ברומן הן טבע כמעט דומם. פלובר העניק לפרדריק שלו ארבע כאלו: גברת ארנו המלאכית, האמהית, והבלתי מושגת, רוזאנט הספק קורטזנה המוחזקת, הצוהלת והמינית, לואיז רוק, המתבגרת הבלתי מעוצבת הנלהבת, והגברת דמברז, אשת החברה העשירה שמתאלמנת במהלך הרומן. פרדריק מלהטט בין כל הארבע, תוך הסתרת קיומן זו מזו. הנקודה היא פחות האי מוסריות שלו (כן, הוא גם מגעיל), ויותר דלות המחשבה המתבטאת בדהומניזציה שהוא מבצע להן דרך המסגור שלהן למשבצות הללו.

 

פלובר יכול היה להחליט שהוא כותב על דמות דוחה. הספרות גדושה בכאלו. אבל הוא לא הכריע שעל זה הוא כותב. לכן, אחרי חמש מאות עמודים, לא ברור מה מעסיק את גיבורו ברגעים שהוא אינו מתעתע בנשים או עורג אליהן. מה מפיח בו תקווה? מה הוא היה רוצה להיות? מה חשוב לו, פרט לגברת ארנו? חברים של ממש אין לו. עניין פוליטי אמיתי לא היכה בו שורש. אין בו חיבה לעסקים, קשר משמעותי עם אימו, נהנתנות כובשת. אודה שקיוויתי שהוא יתאבד...

 

כשמשעמם לפלובר, וכשהוא מחליט שהוא לא כותב רומן חניכה, הוא פתאום מחליט שהוא בעצם כותב רומן היסטורי. רק שההיסטוריה שהוא מספק עצלה: בעיקר ציטוטים משיחות על מה שמתרחש, מבלי לנסות לייצר הבנה (לזכות הרומן של מרלון ג'יימס שקראתי בחודש שעבר ונטשתי באמצע, אומר שהוא בהחלט מדגים כיצד כותבים רגע היסטורי באמת). כשפלובר משתעמם גם מההיסטוריה, הוא פתאום מופיע בפנינו ככותב טבע. רוזאנט ומורו מטיילים ביער ומגיבים לעולם מסביבם על גווניו וצליליו. אבל כשהרומן כולו חף מכל התייחסות למרחב ההתרחשות—פלובר אינו מתאר עצמים וחללים, הוא סתם מציין שהם שם—המעבר החד לטבע צורם (ולא, לא טמונה כאן תובנה עמוקה אודות התעוררות של הדמויות הללו לעולם ברגע ההוא דווקא...).

 

בכריכה האחורית מסופר שפלובר היה מלטש בקפידה דפים מהרומן במשך שבועות. אולי כך עשה. אבל לפעמים, כדאי פשוט להיעזר בעורך...

 

אוגוסט 2023

 

גוסטב פלובר, החינוך הסנטימנטלי, 1869, הספריה החדשה, תרגום משה רון (2023)

ישנם ספרים שהם כמו טיפוס על הר. אתה נכון למאמץ, אבל מקווה להגיע לנקודות תצפית מרהיבות. אולי הנוף ישתנה באחת? אולי סתם יהיה יותר קריר?  רומן ארוך --אלינור קוטון, ויקרם סת'--מבטיח התמזגות איטית אל תוך עולם אחר שמלווה אותך שבועות וחודשים. אך כשרומן ארוך מתנהג כמו רומן קצר, הוא מפר חוזה לא כתוב איתנו (טוב, איתי…). לא היית לי שמץ טענה למארלון ג'יימס, לו ספרו היה מסתיים פחות או יותר היכן שעזבתי אותו. יש לספר מעלות רבות: הנאמנות לאנגלית ג'מייקנית בעלת משלבים שונים הקשורים לדמויות הדוברות המשתנות (הרומן הוא מעיין רשומון של ניסיון ההתנקשות בבוב מארלי ב 1976), למשל. בעיקר אהבתי את היכולת של ג'יימס לתאר מצוקה עזה מבלי לגלוש לאמפטיה: מבינים מדוע צבר אומללים מנסה להתנקש בגיבור ג'מייקני כמו מארלי, מבלי ממש להאמין בכך, אבל מבלי שיש אפשרות לגנות אותם (זה גם די מיותר, בהינתן גורלם המזוויע). ג'יימס מצליח ליצור שחזור אמין ומפורט של עולם רחוק, ולהחיותו כחוויה ממשית, בדיוק מה שספרות טובה מסוגלת להעניק. אולי משום כך זכה הספר בפרס הבוקר ב 2015 (וכן, הוא גרם לי להאזין שוב למארלי). 

אבל... על אף מעלותיו, הוא מייגע, וגולש ללא צורך לאלימות סדיסטית שרק חותרת תחת אמינותו.

 

יולי, 2023

 

A Brief History of Seven Killings, Marlon James, Riverhead Books, 2014

 

הירשפלד הוא קולגה. הוא אחד מהקוראים הצמודים המענגים שאני מכיר. אבל יצא שהכרותי אתו הסתכמה להאזנה להרצאות שלו. לא יצא לי לקרוא אותו ממש, (כמעט שלא: בימי כמבקר צעיר ב"הארץ" כתבתי פעם על חיבור שלו שמשווה את איוב לעקדה). הנושא של הספר סקרן אותי: רשימות שהוא כתב אחרי מותה של אשתו, בתיה גור, שהייתה, בין היתר, המורה לספרות של אשתי, בבית הספר "התיכון ליד האוניברסיטה“, בשנות השמונים. אבלות הייתה במחשבותיי באותם רגעים, כי בדיוק יצאתי מארוע לזכרו של עמי דיקמן, וגם ישבתי סמוך להירשפלד עצמו, כך שחוטים שונים קשרו יחד את רכישת הספר למה שעברתי קודם לכן.

כתיבת האבל של הירשפלד היא כתיבה באדוות, במעגלים רחבים, בשיטוטים לכאורה פזורי-דעת. הקטעים, המסות, השירים, הניתוחים, מזמינים קריאה פעילה, קריאה שמסבירה לעצמה את הקשר בין התכנים לאבלות. או אז נפער עומק מפעים, מרחיב דעת. מה הקשר, למשל, בין מתכון לגפילטע פיש לבין אבלות? מה הקשר, למשל, בין רגע בעתה בו אתה מתבונן פתאום באדם אחר שדומה לך להפליא, לקשר אוהב עם אישה שכבר אינה?

אז זהו, שיש קשר. כי לפעמים אבלות על אהובה מקפלת בתוכה גם את הקשר עם הוריה ועם הטעמים שפגשת דרכם ואתם. ולפעמים המבט המאשר של האוהב בוחר ויוצר את היפה בך ברגע שההזדקקות לכך מצידך, כואבת ממש.

באחד הקטעים, הירשפלד מתמודד עם המוקש שפוגש כל מי שירצו להתאבל על אהוב מבלי להפכו סתם לחבר קרוב או לאדם מוערך. כיצד נותנים תוקף פומבי לארוטיקה, לשפת הגופים של אוהבים ותיקים, לעונג שידעת אינספור פעמים דרך הקשב של אדם אחר לקצב גופך ולנימיה הדקים של תשוקתך כמחשבה, ולא רק כגוף? הרי לכל הרוחות, על כך, בין היתר, אתה מתאבל, ודווקא לשם אסור לך לגשת...

אז אריאל דווקא כן ניגש. בקטע עדין במיוחד, הוא מספר על רגע בו המיני חודל מהיות תנועה שמתחילה באזור החלציים, והופך לתנועה שנובעת מהלב—מונח שאריאל מטפל בו בזהירות המתבקשת. אבל אז מגיע שלב נוסף, בו יסודות התשוקה מגלים מקור עמוק יותר אפילו מהלב, מקור אלוהי, שמחבר עונג, קשר, חיבת-גוף אל תחושה על-אישית, חובקת כל, ומיטיבה. יש מי שהסקס עמו טוב, ויש נדירים יותר, שמעמיקים את תשוקתך, הופכים אותה בוגרת יותר, מודעת יותר לאפשרויותיה ולמפלסיה.

אבל אם אשאיר את הרשימה הזו כך, אותיר את הספר כמתגמל אך ורק בתובנותיו. או אז אוותר על העברית הרב-שכבתית: המשפטים לעתים נדמים כאילו נכתבו בגופן מוזהב, שתובע קריאה חוזרת, פרוזה שהיא שירה. או אז אוותר גם על הדי חכמה שהירשפלד טומן במקומות לא צפויים: סיומת פסקה, למשל, אחרי שהבנת משהו יפה, מפתיע ומנדב דובדבן נוסף. או אז אוותר גם על רגעים בהם הכתיבה מעמידה אותך אל מול האישי והמוכמן בהירשפלד עצמו: רגעים בילדותו המקודמת, השיח שלו עם מוות, עם הוריו. התכנים מרתקים. הכנות כובשת.

כובשת עד כדי כך שניסיתי אפילו, בעקבות הספר, להאזין שוב לאופרה. הירשפלד כתוב באופן פתייני על אופרה ועל מוצרט. באחד מימי ההוראה שלי בירושלים, האזנתי לקטעים מתוך 'דון ג'ובאני' על האוטובוס לקמפוס, תוך קריאה בספר. אודה שהניסוי הזה צלח פחות. גם אחרי הירשפלד, אופרה מותירה אותי אדיש, וכך גם מוצארט (למעט הרקוויאם שלו). כן, אני יודע, זה אני, זה לא הם. הטעם המוסיקלי שלי מכוון למקומות אחרים. אבל ספרים טובים לעתים מזמינים אותך לחזור או לחפש משהו שאולי החמצת.

קצת כמו אבלות.

 

יולי 2023

רישומים של התגלות, הוצאת חרגול, 2006.

את הארועים שמרכיבים את חייו של הוקן, גיבור הרומן, ניתן היה לצמצם למספר פסקאות. המוקד הוא פחות במה שמתרחש, ויותר במרחב הפנימי והחיצוני שנוצר כחלק מחיי נוודות. הוקן מושלך אל יבשת לא מוכרת, אמריקה, בתקופה בה ארצות הברית עדיין מדינה בהתהוות. הוא מהגר כנער שאינו מבין אנגלית, והרומן מלווה אותו אל גיל העמידה. בגלל נסיבות שונות, רוב השנים הללו הורקן מתקיים בגפו, באזורים שאינם מיושבים באמריקה. הוא מקיים מספר קשרים משמעותיים עם אחרים במהלך הרומן, אבל הקריאה היא ליווי ותצפית של עולם של אדם שחי עם עצמו. זהו ספרו הראשון של דיאז. הזמנתי אותו אחרי שקראתי את  Trust המצוין שלו, שזכה עתה בפוליצר. [אנקדוטה שאינה קשורה לכלום: התחלתי אותו בטיסה לכנס בשוודיה, כשלהפתעתי גיליתי שהדמות הראשית שוודית ושדיאז עצמו גדל חלק מחייו בשוודיה, מה שמסביר דיאלוג קצר בשוודית שמופיע בסוף הרומן]. 

האנגלית מבחינה בין loneliness לביןsolitude.  בעברית, המילה ‘לבד' מהדהדת בדידות ('גלמוד' היא בעצם מילה נרדפת). אבל באנגלית, רק loneliness  מציינת באופן ברור מצב שלילי המאופיין בהזדקקות. Solitude, לעומת זאת, מורה על התבודדות שמכוונת לשקט ולהתפנות לגבוה. אצל דיאז לא נמצא לא את זו ולא את זה. הוקן אינו מקרין הזדקקות או מסגיר את החסך של ניתוק חברתי. מן העבר השני, אין ברומן נסיון להאדיר התבודדות כזו ולהפכה למקור חכמה. הקריאה בעצם מלווה יום יום, שגרת התקיימות, פעולות רגילות, כמו גם את המקצב של חיים בחוץ אל מול שינויי מזג האוויר והקשב לגוף בתוך זה. לעתים המספר של דיאז 'מתבלבל' וחוזר על משפטים שהוא כבר אמר, כי משהו בחד-גוניות חוסם מבט מבחוץ, וכאילו מחלחל אל תוך הניסיון לתאר משהו כזה. הוקן לפעמים הופך בדברים אותם עבר או מדמיין באופן חי את חששותיו. אבל מרבית הזמן, הוא לא ממש חושב, וזה נשמע לי כמו תיאור אמין של קיום כזה.

הוקן הוא גבר שאינו מפסיק לגדול. הוא הופך למעיין ענק, אגדה חיה ששמה מתגלגל בפי כל, ומקשה עליו להסתתר. בשלב מסויים הוא מתחיל לתפור לעצמו מעיל, מעין שעטנז של פרוות של חיות שהוא צד או מצא במשך השנים. יש שם, למשל, פרווה של אריה וגור אריות, כמו גם נשל נחש, ועוד שלל מכרסמים, תנים, ושועלים. אין בשני אלה סמליות, לפחות לא כזו שאני זיהיתי, אלא יותר הצבה של הוקן אל מחוץ לאנושי. הוא לא בדיוק אדם, אבל גם לא חיה מסויימת, ומה שגדל אצלו זו לא נפשו או מחשבתו, אלא גופו, באופן שמנותק משימוש כזה או אחר. לפעמים נדמה שהרומן מתכתב עם 'פרנקנשטיין' על האופן בו הייצור הבודד שפרנקנשטיין יוצר מבעית את כל מי שפוגש אותו, והופך להיות נטול-סוג (ראו למשל, את משפט הסיום הדומה בשני הרומנים). אבל אם מרי שלי מתמקדת במפלצתיות והבדידות שזו גוזרת, דיאז קשוב לבדידות עצמה, מבלי לשפוט אותה.

 

יוני, 2023

 

Hernan Diaz, In the Distance, 2018, Daunt Books

 

הדוגמה הידועה בסוגה היא 'לוליטה', אבל ניתן למצוא לא מעט הטרמות. כמעט כל נבל ספרותי ראוי לשמו מרתק באופן כזה או אחר, ולעתים מעורר אמפטיה. יש ברוע משהו ממגנט ומהפנט, ויש מובן בו רק הדמיון מסוגל לחבר אותנו לאפשרויות קיומיות לא מוסריות. אם ספרות היא הרחבה קיומית, נחפש הרחבות שחותרות תחת מה שנרשה לעצמנו בחיים.

אצל מגי, המוקד מעט שונה. פחות רוע ויותר הבנאליות שלו. הקרס שדגה אותנו היא סיפור אהבה יפה בין פיטר לאסתר. הזוג נישא לגמרי במקרה, כחלק מנישואים תועלתניים. הוא מתחתן בעבור חופשה של מספר שבועות מפעילות צבאית. היא מתחתנת עבור קצבה כאשת חייל, או אולי אלמנתו. בגלל שהנישואין הללו הם עסקה, פיטר ואסתר מחליטים להתחתן אחרי שהם ראו תמונות אחד של השנייה. אחרי שהם מתחתנים באופן הזה, הם במפתיע מתאהבים. מחוות האהבה ההדדיות שלהם במהלך ירח הדבש הצרצר שלהם נוגעות ללב. כשפיטר נאלץ לחזור לחזית, הוא מפציר בה לחכות לשובו. אסתר נעתרת ומתחייבת. זו, בעצם, ה - undertaking שמספקת לרומן את כותרתו.

ומה בין כל זה לבין רוע? ההקשר. החזית אליה פיטר חוזר היא החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה: אותן ארבע שנים בהם התקדם הצבא הגרמני עמוק אל תוך ברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה, תוך ביצוע פשעי מלחמה בכפריים רוסיים (ההערכה הידועה לי היא של תשעה מיליון אזרחים רוסים שנהרגו, מתוך כלל עשרים המיליון המתים הרוסים).

     אז פיטר שם. הוא שם בביזה, ברצח, באונס. בדרך כלל הוא רק צופה בדברים שעמיתיו מבצעים. לפעמים הוא שותף נגרר. תמיד הוא נהנה מפרות העושק והגזל, תוך כדי געגועים עזים לאסתר. בגלל שהמבט של המספר קרוב לחיילים הנאצים, קל להבין מדוע הם מגיעים לפעולות הללו. במהלך הקריאה חשבתי על הסרט “צא וראה" בו צפיתי לפני שלושים שנה, בסינמטק בירושלים בימי כסטודנט לתואר ראשון. “צא וראה“ עסק בזוועות מבצע ברברוסה, מנקודת מבט שהעבירה את הגרמנים דמוניזציה: מוחאים כפיים בחדווה סביב אסם עולה באש שבתוכו נשרפים למוות בני כפר. מגי מציגה רוע שגרתי (ואמין יותר). החיילים הגרמניים עצמם סובלים מחרפת רעב וקור קשה עקב קווי האספקה הבלתי סדירים של גרמניה שמתחה את עצמה מעבר ליכולותיה. בפועל, יחידות כאלה הופכות לכנופיות חמושות שנאלצות לשרוד דרך עושק אלים.

באשר לאסתר, היא נותרת בברלין ונכנסת לחוג מיוחס יחסית של נאצים - לא הצלחת עצמה, אבל מאוד קרוב אליה. היא והוריה מרוויחים ישירים מרדיפת היהודים, ומשדרגים את דירתם לדירה שבעליה הועזבו בכוח. מגי מראה בעדינות כיצד משמנים העלמת עין דרך שלל הטבות זעירות עד משמעותיות. אסתר ומשפחתה מטופלים. אבל אין מתנות חינם. הצד האפל בעסקה, הוא הדרישה לנאמנות בלתי מסוייגת לאתוס גרמני לוחם. כשאחיה של אסתר חוזר מהחזית הלום קרב, המשפחה מתבקשת להסתיר את מצבו כדי לא לפגוע במורל של ברלינאים אחרים. המשפחה גם נדרשת לקבל את הדרישה להשיב את האח לחזית כמעט מייד, כשברור לכל שהוא לא מאושש ושהוא לא ישרוד, מה שאכן מתרחש. האפשרות לסרב, לא ממש קיימת.

אסתר ופיטר אינם אנשים מוסריים במיוחד, וגם לא רשעים. הם אינם עמוקים או מעניינים אינטלקטואלית. מגי לא מעניקה להם רגע של גבורה או התנגדות. הם סתמיים. בכך העניין שהם מעוררים. הם יודעים להנות מהאלימות הנאצית, אבל גם משלמים על כך מחירים עצומים. ברגע קשה במיוחד, אסתר מבינה שבנה ימות משום שהתרופה שהוא זקוק לה שמורה לאנשים חשובים יותר ממנו. גם את הצפרדע הזו היא בולעת. אין לה אפשרות אחרת.

זהו ספרה הראשון של מגי. הזמנתי אותו אחרי שקראתי בהנאה רבה את The Colony שלה, ספר שהיה ברשימה הקצרה של פרס הבוקר השנה. The Colony עוסק בצורות מעודנות של קולוניאליזם בהקשר האירי: האופן בו הצד הנשלט מקבל פתאום מעמד של משהו שמעורר השראה אומנותית או מחקרית.

Audrey Magee, The Undertaking, Atlantic Books, 2014

 

יוני, 2023

 

הייתי טרמפיסט של דרור בחזרה מערב לכבוד ספר חדש על בוקאצ'יו של עמית משותף, גור זק. השיחה במכונית התגלגלה לייצוגים של בעלי חיים בספרות.
דרור ואני מלמדים על כך קורסים, ואני כולל בחומר הקריאה לקורס שלי מאמר שהוא פרסם בעיתון על תערוכת חרקים שהוא ביקר בה. מספר ימים אחרי אותו טרמפ, דרור הפתיע אותי בחבילה של שלושה מספריו על בעלי חיים: ספר על חרקים, אחד על ציפורים, ואחד על ייצוגים של הרג של בעלי חיים. (מעניין האופן בו מגיעים לספרים חדשים... מישהו צריך פעם לחלק את החפצים שמקיפים אותנו לחפצים שאנו יודעים כיצד הגיעו אלינו ולכאלה שלא...)

כתיבת טבע טובה מחזירה אותך אל מה שהיא עוסקת בו. (מלוויל לפעמים שכח לקחת את קוראיו יחד איתו כשהוא נשאב לטבע). אחרי שקראתי את H is for Hawk   של הלן מקדונלד, למשל, מצאתי את עצמי מחפש סרטוני יוטיוב על הנץ שהספר עוסק בו. ל - Overstory  של ריצ'ארד פאוורס, שעוסק בעצים, היתה השפעה דומה עלי. ספרו של בורשטיין ללא ספק מייצר השהייה ושינוי מבט בחרקים. בורשטיין מוקסם מהם, והצליח להדביק בכך גם אותי. הפרקים השונים—פרפרים, נמלים, תיקנים, עשים, דבורים—תמיד כוללים מספר פסקאות של מידע על אותו חרק. כך נלמד שמילה כמו “עש" מציינת בעצם אלפי מינים, ולא פעם מספר דומה של מינים שלא מוינו. המידע נבחר בקפידה: בורשטיין שמר את מה שמעורר התפעמות. לא ידעתי, למשל, שהחרקים כל כך יותר קדומים מהאדם (בחלק מהמקרים, ביותר משלוש מאות מיליון שנה). היופי בספר הוא שבורשטיין מיד ממשמע את הנתון, שעלול היה להיוותר סתמי: פתאום התבוננות בשפירית הופכת להיות דומה להתבוננות “בכוכבים רחוקים ועתיקים, שאנו רואים אותם בד בבד בהווה וגם כפי שהיו לפני עידנים". המידע על גלגול הזחל לגולם ולפרפר מפעים: אנו שוב ושוב נקראים להתבוננות במשהו לכאורה פעוט ערך, שמסגיר ערך סמלי קסום. גם הצילומים בספר מצליחים להפוך את החרק ליפה. הצילום של פני התיקן, למשל, בעמוד 50, מעבירים מרקם ענברי, דבשי, שפשוט לא מייצר את השילוב בין חלחלה לגועל שאותו מעוררים תיקנים בדרך כלל, ובגלל שאני קורא את הספר בחמסינים הראשונים של יוני, אדווח שבורשטיין בהחלט שינה את יחסי הלוחמני למסיגי הגבול הללו... (והספר לא מוותר לאלה שיקראו בו, ומציב את השאלה מי מתארח בעולמו של מי).

 

לפעמים אני מודד ספרים על פי מספר הפסקאות שהקראתי לאשתי. כאן יש רבות. הנה טעימה, מהפרק על שפיריות:

 

הם אחוזים כנעצים בלוח שעם בדופן הדרומי של בור מים מלבני עתיק, חצוב באבן, ליד בית בגליל המערבי. מרחוק נשקף הים: נשלי שפיריות. לידם נמצאות השפיריות הבוגרות. את רגעי הגחתן לא ראיתי. אבל זה לא היה מזמן. השפיריות עוד לא מוכנות לתעופה. צבעיהן חיוורים. שמעתי פעם את דורי מנור אומר בשיחת רדיו שתרגום של שיר הוא טראומה לשיר המקורי. הכוונה היא שאילו השיר המקורי היה רואה מה נהיה ממנו בשפה זרה הוא היה נבהל. שיר מתורגם מתיימר, על פי שם המחבר והכותרת שלו, להיות השיר המקורי בשפה חדשה. אבל הוא יצור אחר לגמרי.

השפיריות עומדות כאן כמעין תרגום של מי שהן היו לשפה אחרת. הן היו עד לא מכבר יצורי מים, נימפות שנשמו מים וטרפו יצורי מים. לא היו להן כנפיים והראש שלהן היה אחר לגמרי, ובייחוד הפה שלהן, שמתחת למים היתה לו מעין יכולת להישלח כזרוע לקחנית וכהרף עין לתפוס טרף ששחה בסמוך. אילו היו השפיריות -- השיר המתורגם -- רואות את עצמן כנימפות, ואילו היו הנימפות רואות את עצמן כשפיריות, ייתכן שהן היו נאחזות בהלה. למה הפכתי? ככה הייתי פעם?

הן צמודות, ממוסמרות כצלבים לקיר הזקוף, בשלב המעבר שבין מקור ותרגום. כולן הגיחו ככל הנראה בבת אחת מן המים. כאילו מחשבה אחת חלפה פתאום בעולם. (עמ' 41)

 

ההשגחה שוחחה מעט עם בורשטיין כשהוא כתב את השורות הללו...

 

עולם קטן: דיוקנאות של חרקים, בבל, 2021

 

יוני, 2023

 

היה לי קשה להימנע מהשוואה. שני ספרים חדשים בסוגה זו שהייתי ממליץ עליהם, הם Real Life  של Brandon Taylor, ו- The Trees של Percival Everett, האחרון מעולה ממש. שני ספרים חדשים שהייתי ממליץ עליהם פחות הם The Other Black Girl  של Z. D. Harris ו-e  Such a Fun Agשל Kiley Reid. את וויטהד הייתי משייך לקבוצה השנייה, לצערי. לא הצטערתי שקראתי את הספר, אבל החייאה של אי צדק גזעי עברי מוכרת. אחרי "חמדת" של מוריסון, צריך לא מידה של תעוזה כדי לגעת בחומרים כאלה, וקשה להצליח...

 

וויטהד זכה בפוליצר בעבר (2017) על The Underground Railroad וגם עבור ה The Nickel Boys (2020). למרות שהתרשמותי הייתה מסויגת, אחזור על כך שלא מדובר בספר רע. הוא בהחלט נוגע ללב בנקודות רבות, הן בסיפור של אלווד, והן בדמויות המשנה ומה שהן עוברות. הרגע שיישאר אתי, מופיע בסוף הספר, בתור מחווה חברית שאסור לחשוף למי שלא קראו, זוהי מחווה שמספרת משהו על זיכרון ועל הנכחה, ועושה זאת באופן שלא קראתי קודם.

 

אלווד נגע בי בעיקר סביב התקווה שלו—השיח שהוא מקיים עם מרטין לותר קינג והמאבק הלא מזויין והאוהב שקינג מציג. התקווה הזו לא ממש עוזרת לאלווד עצמו, אולי אפילו ההפך מכך, אבל אולי יש מובן בו היא מפעפעת אל דמויות אחרות, ואולי כך גם פועלת תקווה פוליטית:  רגש שטעות לתחם לפרט הבודד...

 

כתיבה שחורה חשובה למי שיקראו אותה בישראל של 2023, בין היתר בגלל שיח הקיפוח העדתי, והאופן בו הוא מספח לעצמו מהלכים שפותחו בנוגע לגזע. פצע העבדות בארצות הברית פעור, מדמם, וגלוי על צבע עורם של אנשים ברחוב. אם אתה שחור, הסבא רבא שלך היה עדיין עבד כנראה, ולבטח נולד כזה. זהו פצע עתיק. מאות שנות עבדות, היות חפץ סחיר, על זוועות ה Middle Passage, המעבר לסגרגרציה וג'ים קרואו, כל אלה מתמרנים ברובד נבדל של פשע מול אנשים ומול האנושות. האפליה העדתית בישראל בעבר ואולי בהקשרים מסויימים בהווה (אני אולי החוקר המזרחי—יותר נכון, החצי מזרחי—היחיד בחוגים הספרותיים באוניברסיטה העברית), אינה דומה ואינה אמורה להדהד, פשע זה. ספרים כמו של וויטהד מזכירים לנו מדוע.

 

מאי, 2023

 

Colson Whitehead, The Nickel Boys, Doubleday, 2019

 

לפני המון שנים קראתי את "שבע מידות רעות" שלה, שמאוד אהבתי. לפני שנתיים בערך קראתי את "קנאת סופרות" המעולה, ואז חזרתי אחורה למספר ספרים שהיא כתבה בשנים שהחמצתי...

אודה שאני חושב שלא קראתי סופרת שמתעללת בדמויות שלה בדרגה של ערד: גם ב"שנים טובות" וגם ב"קנאת סופרות“ (ואם אני זוכר נכון גם ב"העלמה מקזאן"), הדמות הראשית מעוררת אנטיפטיה, אישה זחוחה, מן הזן היהיר והאטום. ואז, אחרי הבנייה של הדמות, ערד מתחילה להלום בה בשצף קצף עם רצף אסונות, טובלת אותה בזפת ומצמידה לה נוצות.

אבל...

אבל בשלב מסויים בקריאה, לצד הביקורתיות כלפי הדמות, שלא ממש נעלמת, מתעוררת גם אהדה, וב"שנים טובות" גם הערכה. לא ציפיתי לכך כשהתחלתי את הספר. אבל כשהתכתבתי עליו עם אחותי, שגם היא חובבת ערד שסיימה את הספר לפני, היא הבטיחה לי שיש ברומן הזה דווקא לא מעט רוך כלפי לאה (הגיבורה), שמתעורר לקראת סופו. אחותי בדרך כלל טועה. אבל במקרה זה, התחזית אכן התממשה גם בחווייה שלי.

 

היופי בספרה החדש של ערד, שבנוי כרצף של שנות טובות שנשלחות למעגל 'חברות' (שרובן אינן חברות, אלא נקודת השוואה שאיתה לאה מתכתבת), טמון בהבניה הפרומה של פני שטח. לאה מתאמצת להיות חיובית, להקרין הצלחה, להתפאר, להתעניין (לכאורה), אבל מסגירה ללא הרף מציאות נגדית. מבעד לחיוביות הכמעט-קלישאתית של לאה, ה - upping שלה, מבליחות הצרימות במציאות של חיי הגירה: האפשרויות הממשיות להתעשר והאופן בו הן נותרות בעיקר פנטזיות, מציאות של מאבק קיומי סיזיפי, המרחק מישראל שמספר לעצמו שהוא בעצם קירבה, התלישות ממשפחה ומחברה מובנת, ההסתבכות במקום שנותר עד הסוף זר (ארצות הברית)... כל אלה מבנים את הקריאה ברומן. זה נוגע. זה נוגע כי לאה מנסה להציג משהו פשוט ואופטימי ואוהב אדם, ודווקא המגבלות שלה כאדם מאפשר למציאות לפגוע בה שוב ושוב. העיוורון שלה, היעדר התחכום, חוסר יכולתה להסתיר את המניפולטיביות שלה, בסופו של דבר מייצרים הבנה לאופן בו הפשטות הזו הופכת אותה לקורבן.

אהבתי גם את האופן בו ערד בוחרת בגיבורה 'רגילה'. אין שום דבר מיוחד בביוגרפיה של לאה. אישה סתמית ויפה. מהחומרים הללו נרקח משהו ייחודי. סיום הרומן, מכתב של בנה של לאה ומכתב של נכדתה, מכמיר לב.

 

מאיה ערד, שנים טובות, חרגול, 2023

 

 

מאי, 2023

 

כמעט תמיד מדובר ברומנים קומיים, למרות שיש לכך גם יוצאים מן הכלל, כגון Real Life של ברנדון טיילור, Life of the Mind, של Christine Smallwood, ו- Want של Lynn Steger Strong, כל השלושה רומנים אקדמיים (campus novels) שיצאו בשנים האחרונות המאופיינים במועקה קודרת ובמחנק. ספרו של ראסו מצטרף למספר רומניים אקדמים קומיים שקראתי לאחרונה. המצחיק שבהם הוא Dear Committee Members  של Julie Shumacher הנהדרת, שכתבה גם את ספר ההמשך המשעשע  The Shakespeare Requirement. אבל כדאי להזכיר גם את The Ask של Sam  Lipsyte,  סופר שאני עוקב אחריו. נדמה לי שמכל ההיצע המעולה הזה, היחיד שתורגם לעברית הוא דווקא Less האיום והנורא.

גיבורו של ראסו משלב מוטיב אהוב נוסף של הסוגה הזו: משבר גיל החמישים של האקדמאי שלאט לאט מאבד את זה. גיבור הרומן הוא ראש חוג לאנגלית שנבחר לתפקיד לא בגלל שמישהו רצה בו, אלא בגלל שאף אחד אחר לא רצה למלא את התפקיד (בהחלט מוכר...). ראסו לא בחר להתמקד במטורלל נלעג, למרות שהאנק דברו בוודאי מוצא את עצמו במצבים מגוחכים, ובאשמתו. מה שכובש בדמות, הוא מעיין איכות סטואית שהוא מביא למגע שלו עם אחרים, איכות שמאפשרת למבט הקומי שלו להיות אמצעי מקיים בתוך עולם מתיש ולא לגמרי נהיר.

 

טעימה שמדגימה את ההומור של ראסו:

 

"Did you know that he wanted to be a writer when he was young? Did you know he wrote a novel?"

 

"Billy?" I say, genuinely surprised, though I don't know why I should be. Virtually everybody in the English department has a half written novel squirreled away in a desk drawer. I know this to be a fact, because before they all started filing grievances against me, I was asked to read them. Sad little vessels all... All elegantly written, all with the same artistic goal -- to evidence a superior sensibility. Maybe I'm surprised about Billy because he hasn't asked me to read his. I've always liked Billy, and now I like him even more. It's a hell of a fine man who'll write a novel and keep it to himself." (p. 231)

 

צחקתי בקול, ועשיתי זאת אחת לעשרה עמודים....

 

קו התפר בין ריחוק קומי לבין דכאון הוא, מן הסתם, דק ביותר. לזכותו של ראסו, עומדת יכולתו לאפשר לקדרות לבצבץ: הגיבור פרסם ספר בודד שהצליח. מאז לא פרסם דבר. הוא מדגים עצירוּת יצירתית שבאה לידי ביטוי גם בחוסר יכולתו להשתין וגם בזכרונותיו האפלים על ילדותו בצל אביו, אקדמאי מוצלח הרבה יותר ממנו, אבל גם מן הזן הנרקיסיסטי הדוחה.

 

לו הייתי נדרש לדרג את הרומן אל מול מבשרים ידועים יותר בסוגה זו, הייתי אומר ש Straight  Man  גובר על Lucky Jim של Kingsley Amis, אולם עדיין לא מצליח להשתוות לקומדיות האקדמיות של דיויד לודג'. טוב שלא צריך לדרג או לבחור, ואפשר לקרוא גם וגם…

 

אפריל, 2023

Richard Russo, Straight Man, Vintage, 1998

 

הרומן הקרוב ביותר לזה של צייקובסקי היה Ministry for the Future שהוא פחות עתידני. כתיבה טובה, למרות שחוויית הקריאה היא ברובה שכלתנית: המון עיסוק בשאלה מה, בעצם, מתרחש (למרות שצריך לציין שספר זה הוא השלישי בטרילוגיה, ועל כן ייתכן שמי שיגיעו אליו על פי הסדר, יתאמצו פחות ממני). הרגעים העזים יותר בספר מגיעים במאה העמודים האחרונים, כאשר נחשף הרובד המטאבדיוני של הרומן, וכל כוכב הלכת אימיר מתגלה כמעיין מטפורה לתהליך הכתיבה, ולאופן בו המחבר מייצר יישים בדיונים ושואב אותם לתוך מהלך בו הדמויות לכודות. (כך, לפחות, בחרתי להגיב לאותו מנוע מייצר ההדמיות שקבור בעומק אדמת כוכב הלכת...). 

בשני הספרים הקודמים בסדרה מתוארות חברות מתקדמות של עכבישי ענק ותמנונים...האזנתי לראיון מרשים שצייקובסקי קיים עם עזרא קליין בפודקסט שלו. הוא דיבר שם על אמפטיה: אם ניתן לחוש אמפטיה לעכביש, הוא אמר שם, ניתן לחוש אמפטיה להמון דברים אחרים... קליין טען שם שהעורבנים שמופיעים ב Children of Memory  הם בעצם התיאור המדוייק ביותר שהוא קרא לאופן בו בינה מלאכותית (אולי) 'חושבת'. לא ממש תפסתי את הדברים כך במהלך הקריאה, אבל הרומן והדמויות השונות בו מאתגרות באופנים שונים את המושג של תודעה וגם של קיום. סופו של הרומן 'מרוויח', אפוא, ביושר רגע שיא, בו מנסים להציל יישות בדיונית...

[חזרתי לרשימה זו, כדי לספר שכשאחד מהבנים שלי פיתח אובססיה לדיונני ענק, רכשתי עבורו במתנה את Children of Ruin, הכרך בסדרה שעוסק בחברה שמבוססת על תמנונים תבוניים.]

 

אפריל 2023

Adrian Tchaikovsky, Children of Memory, Tor

 

 

Adrian Tchaikovsky, Children of Memory, Tor, London, 2022