גם את "הדֶבֶר" קראתי משום שסטודנטית כותבת עליו עבודה, ורציתי להיזכר בפרטים. קראתי את הרומן הזה לפני שלושים שנה (נדמה לי), כך שלפגוש אותו מחדש היה כמעט כמו לקרוא משהו לא מוכר. 'כמעט', כי כשהגעתי לתיאור של טארו של הוצאה להורג, דווקא זכרתי את הפרטים...

לקרוא את "הדֶבֶר" אחרי הקורונה מן הסתם אמור לשנות את חוויית הקריאה. לא כך התרחש אצלי. באוראן האלג'יראית בה פורץ הדֶבֶר, המחלה פשוט מפתיעה את כולם. הקורונה, מנגד, הגיעה אלינו בשלבים. דֶבֶר היא גם מחלה לאין ערוך יותר אלימה מהקורונה: מתים תוך יום או יומיים מתחילת התסמינים, ילדים ובוגרים חשופים לה באותה מידה, החלמה עצמאית אפשרית אבל נדירה. הקורונה, לעומת זאת, הגיחה בעולם גלובאלי, בו העדר הידע הרפואי פגש המון מומחים בעיני עצמם, שמיהרו לערוך השוואות פזיזות למדינות אחרות, כדי לספר ליתר מה עליהם לעשות. בעולם עליו כותב קאמי, המגיפה אינה מייצרת תאוריות קונספירציה, התנגדות לחיסונים, או ידענות בגרוש. יש מי שינסו להימלט מהעיר ומהסגר. אבל בגדול, האוכלוסייה מצייתת להוראות, ומבינה שעליה לנשום עמוק ולהמתין.

זוהי מסוג היצירות בה הדמות הראשית אינה אדם אלא עיר (תחשבו 'ביקור הגברת הזקנה' של דירנמט, או, אם תרצו יחידת התייחסות רחבה אפילו יותר, על The Ministry for the Future של קים סטנלי רובינסון). אז כן, יש דמויות. שמונה. מחציתן ימותו. אבל הן מהדהדות סיפור רחב יותר של קהילה. קאמי מתחקה אחר שלבי ההתמודדות של העיר עם המגיפה: הכחשה, גילוי, התעלמות, אדישות. לבסוף, כשהדֶבֶר נבלם, קאמי מתאר גם את החזרה המיידית לנורמאליות ושכחה של מה שארע. בעניין אחרון זה, בהחלט קיים דמיון לאופן בו הקורונה נשכחה מלב. בישראל כמו גם בעולם, היינו מצפים לוועדות חקירה נוקבות סביב הערכות נכונה לסבב הבא, המלצות אודות התנהלות חוקית מול סרבנות לטיפול, כללי אצבע להתמודדות עם פלחי אוכלוסייה עבורן מילת האדמור גוברת על זו של הרופא, ועוד ועוד. אבל, יוק. הייתה מגיפה, היה בידוד אישי, סגרים, שלילת זכויות, מוות... אבל כל זה היה כלא היה.

קאמי לאו דווקא התכוון לכתוב רומן אפידמיולוגי. עבורו, מגיפה קטלנית בעיר מבודדת מייצרת ניסוי מחשבתי על אודות קיום אל מול מוות. המגיפה מנכיחה סופיות. לכאורה, היא אמורה להוביל לבדק בית קיומי. ברוב המקרים, זה פשוט לא מתרחש. הדמות הבולטת בעניין זה היא גראן, שמחבר ספר ותקוע בליטוש אינסופי של המשפט הראשון. המגיפה אמורה להאיץ בו. אבל גראן אינו משחרר את המשפט הראשון, ולעזאזל מה שקורה בחוץ...

אצל דמויות אחרות, הדֶבֶר דווקא מחדד סדרי עדיפויות, משום שהוא מציב אותן בנקודת הכרעה. רמבאר, למשל, שאהובתו שוהה מחוץ לעיר, מנסה בשלל דרכים להימלט מהעיר. ברגע מכריע הוא מחליט להישאר בעיר ולהיאבק בדֶבֶר, במקום להתאחד עם אהובתו. הזיקות בין הסיפורים השונים מעניינות כאן. גם רייה, הרופא מספר, מנותק מאשתו במהלך הסגר, אבל אינו חושב באמת לנסות ולצאת ולחבור אליה (היא בסופו של דבר מתה בלעדיו). המחשבה שהצלבה זו מעוררת היא להנגיד בין דמויות שמשמרות על סולם הערכים שלהן אל מול המוות, אל מול כאלה שממירות אותו. ראמבר משתנה. רייה לא. דמות אחרת שמשתנה, באופן משעשע (אם זה המונח המתאים), היא קוטאר, שבתחילת העלילה מנסה להתאבד, ובאופן מפתיע, המגיפה מחלצת ממנו מעין חדוות חיים ואופטימיות (הוא שוקע חזרה למרה שחורה כשהדֶבֶר נבלם).

דמויות המשנה המעניינות יותר הן הכומר פאנלו והמספר השני, טארו, שהוא אולי הדמות הקרובה ביותר לקאמי. צידוק האל של פאנלו עובר העמקה: בתחילת הדֶבֶר הוא מטיף למודל פשוט של שכר ועונש. בהמשך, כשהוא עד למותו של ילד, הוא מגיע להמשגה מורכבת יותר של אמונה, בה אלוהים באמת נותר בלתי מפוענח. אצל טארו, הדֶבֶר אינו אלא זיקוק של מצב אנושי קבוע של 'הדבקה' - בני אדם תמיד ממיתים זה את זה. טארו רדוף על ידי הוצאות להורג (אביו היה קטגור, אבל הוא גם ראה פעם הוצאה להורג). המצב של הוצאה להורג—נטילת חיים מוסדית מתוכננת—הוא שיא של 'הדבקה': אדם שממית אדם אחר. כנגד זה טארו פועל (אני מנחש שהוא מדֶבֶרר את קאמי כאן, בגלל "מחשבות על הגיליוטינה“ של קאמי).

מושג האבסורד של קאמי אמור "להסביר" את רייה, הדמות הראשית, הרופא-מספר. האבסורד היא פעולה מתוכננת למרות מודעות צלולה לכך שהעולם נטול משמעות. הרופא מאריך את חיי חוליו ונאבק בדֶבֶר. מדוע, בעצם? מהי אותה משמעות חיים אותה הוא מנסה לשמר? עבור פאנלו, המאמין, משמעות החיים נגזרת מהאל. אבל רייה אינו נועץ משמעות לא באל, לא באהבה (ראמבר), לא באי אלימות (טארו) וגם לא סתם בשמירה על הסדר (אותון). הוא מדגים את אותה פעולה אל מול חוסר משמעות עליה כתב קאמי גם ב'המיתוס של סיזיפוס'.

אבל קאמי אינו פילוסוף נוקב מספיק (בעיני). ליעקב גולומב—חוקר האקזיסטנציאליזם שהלך לעולמו לפני מספר חודשים—הייתה הבחנה פורה בהרבה ללכוד דרכה פעולה בתוך עולם נטול משמעות. גולומב הבחין בין ניהיליזם תאורטי לניהיליזם מעשי: הראשון לא גוזר את השני. ניתן (וצריך) להכיר בכך שלחיים אין משמעות אובייקטיבית, אבל לגזור מכך שיש חובה להזריק לחיים ערך עצמאי, סובייקטיבי. אם עושים זאת, אין אבסורד: ערך וטעם הן תופעות אנושיות ובאחריות בני אדם.

קראתי את הספר במהדורה ממנה למדה אשתי בתיכון, עם הערות בכתב ידה בשולי העמודים. זו הייתה מציצנות נעימה. נעים הרבה פחות היה להתמודד עם התרגום של רטוש, שלעיתים גולש לטקסט בלתי קריא (הרומן תורגם מחדש על ידי אילנה המרמן).

 

מרץ, 2024

 

אלבר קאמי, הדֶבֶר, עם עובד, 1953