לפעמים קריאה בספר מהווה 'תיקון' לקריאה בספר קודם. אחרי שרוב אפריל התייגעתי בקריאת Possession של באייט, גמעתי בחדווה בלתי מאומצת את The Guest של קליין.

ביקרתי את באייט על כך שעל כל איכויותיו של הרומן שלה   (ויש כאלו למכביר), הריאליזם הבלתי בררני שלה הוביל לאובדן מיקוד. קצת יותר מדי כדורים באוויר לטובת הרומן. אז לא כך אצל קליין: ברור לה מה היא מספרת, מה מרכזי ומה שולי. אם פריט כלשהו יתואר, תהיה לכך הנמקה. שיחות שלדיות מעבירות עולם. הסב-טקסט מדבר. בניגוד ל Possession, ספרה של קליין לא יזכה בבוּקֶר  (כך ראוי, ספרה של באייט עדיין משמעותי יותר.) אבל משהו ברומן הזה עובד באופן נכון וכובש.

אלכס היא הגיבורה שתעסיק אותנו. אלכס, 22, היא מעיין חברה להשכיר לגברים עשירים ומבוגרים באזור ה Hamptons ב Long Island: קצת יותר קבועה מנערת ליווי, קצת פחות עראית מפילגש עם sugar daddy. העלילה נפתחת כשסיימון, 'החבר' הנוכחי שלה, נפרד ממנה. בגלל שאין לאלכס אמצעים או הֶקשר משפחתי—מצב שהיא מסתירה מסיימון—היא, למעשה, מושלכת לרחוב. אלכס מתכננת לנסות ולהחזיר לעצמה את חייה עם סיימון ולהתפייס אתו במסיבה שהוא מתכנן בעוד מספר ימים. עד אז, היא תצטרך למצוא סידור. מקום לינה. משהו לאכול. הרומן מלווה אותה בימים הללו, דרך מספר קשרים מזדמנים שהיא יוצרת, ומה שהיא מעניקה ונוטלת בכל אחד מהם.

אלכס אינה גיבורה מעניינת. אין לה תובנות מיוחדות או סיפור רקע נוגע ללב. קליין מונעת מאיתנו מידע אודות הקשר משפחתי או פסיכולוגי שיבהיר כיצד אלכס הגיעה להתקיים באופן כזה. היא עוסקת בהישרדות, הן בסיפוק צרכים ראשוניים—אוכל, הגנה—והן אופן פעולתה כ'טורפת' בין הגברים שהיא פוגשת: זיהוי הצורך המדויק שלהם, ומענה עליו (או הבטחה לספק אותו). צורת החשיבה שלה אינסטרומנטאלית לחלוטין: “קשר עם X ייתן לי Y ו-Z. X זקוק ל S. אנסה לתת לו S. “העולם שלה מסתכם ברצפים של 'אם - אז' מסוג זה.

אז מעניין שהיא מעניינת. המיומנות של קליין טמונה ביכולתה להפוך את אלכס—הסתמית, הנצלנית—לדמות נוגעת. קליין מצליחה משום שהגיבורה הממשית של הרומן אינה אלכס, אלא הקסטה האמידה שאלכס מלוויינת. אלכס היא צורת חיים שניונית על גבו של מעמד חלול, מלאכותי, מוגן, שעוסק ללא הרף בהצגת הסממנים של צורת חייו: שיזוף מושלם, פעילות גופנית, פולחן נעורים, בתים שמשעתקים כרזה לחיים נכונים הקרובים לטבע (לים). אז כשהכוכב כה רקוב, כוכב הלכת הלא מרשים שסב סביבו נראה פתאום חיובי...

יוצא שאלכס היא אמצעי דרכו קליין בוחנת סוג מסויים של עושר. היא עוברת דרך משפחות ובתים שכסף אינו ממשי עבורם: יש אותו, מן הסתם, המון ממנו. אבל הכסף הוא נוכחות בלתי דבוּרַה. נותני השרות משחקים עמדה שרותית שמתחפשת למשהו שאינו מקצוע: כאילו שהאומֶנת חשה תחושות אימהיות ממשיות לילדים שהיא מטפלת בהם, כאילו שלגנן אכפת באופן אישי מהגינה. הבתים נקיים ללא רבב. אבל אסור לכנות את המנקה 'משרתת', אלא בכינוי מכובס כלשהו. את הנשים אלכס רואה מרחוק, על הביגוד האחיד שלהן ועל המשטר הגופני שנדרש כדי לתחזק את גופן. היא רואה מקרוב יותר את הצאצאים הצעירים של אותם בוגרים, על שלל הבעיות הנפשיות שהם מציגים, ועל היחסים הגדועים בינם לבין הוריהם.

אלכס היא ה'אורחת' עליה מצביעה כותרת הרומן. היא אורחת המבקרת בחדר הכביסה של המעמד היפה, האוהב, המאושר. נסיונות ההשרדות שלה מהווים ביקור ממושך בחלל שמאחורי הקלעים של המופע הזה. אלכס כובשת כי היא מנוצלת ולא רק מנצלת, כי עושר מופלג מייצר אנשים כמותה, ולנו נותר לתהות אם אולי המבנה החברתי המאפשר אותה ושכמותה אינו מובן מאליו, ובטח אינו הכרחי...

אציין שבכך נחשפת גם מגבלה של קליין. הרומן אינו מצליח לחמוק ממיחזור התבנית של העשיר האומלל. קליין אינה לבד כאן—אריק פאקר של דון דלילו (Cosmopolis) או ג'ון סלף של מרטין איימיס (Money) הם נציגים של התבנית הזו בספרות אמריקאית ואנגלית עכשווית. מאמר על הרומן של קליין ב The New Yorker כרך בינו לבין הסדרה (המעולה) ,'הלוטוס הלבן' בעניין קלישאת העושר החלול. כשלעצמי, המחשבה הפחות מוכרת לי שבצבצה עבורי בעניין עושר ברומן, קשורה לכך שקראתי אותו במקביל לספר עיון מיוחד—The Mushroom at the End of the World—העוסק בסחר בפטריות מטסוטקה (אל תשאלו). הרעיון הוא שקפיטליזם אינו תואם לא נראטיבים של קידמה וגם לא נראטיבים של הרס. זאת כי חורבן גם מייצר אפשרויות, צורות של מסחר טפילי שנשען על מה שנהרס. ליקוט פטריה יקרה ומבוקשת ביפן שכבר לא ניתן למצוא ביפן עצמה, מבוצע פתאום על ידי לקטים סיניים באורגון שבארצות הברית, וזאת כתוצאה מהרס היערות באורגון ומה שגדל שם במקום.

אם איבדת אותי, לא אאשים אותך.. אבל הזיקה שאני מוצא לרומן, הוא האופן בו אלכס מדגימה צורת קיום טפילית, העונה על צרכים של מעמד אמיד להחריד. אנו חוזים בשזירה של שני מעמדות, לאו דווקא מנצלים מול מנוצלים, אלא מוגנים מול מי שאינם מוגנים.

סוף הרומן חידתי. המרשתת עמוסה בהסברים לאופנים השונים דרכם אפשר לפרש את הסוף. אף אחד מהם לא סיפק אותי. אני מעדיף לחשוב שקליין בחרה בסוג של non-ending, כי כל התרה—חיובית או שלילית—תחתור תחת המצב שהיא רוצה ללכוד. קיום הרפאים של אלכס בעמודים האחרונים—אישה שקופה—תואם את הווייתה כאורחת. נוכחות של ממש, שלה או של העשירים שסביבה, ממילא אינה אפשרות...

 

אפריל 24

 

Emma Cline, The Guest, Random House, 2023