בדרך כלל עדיף להימנע מרומנים שנכתבו על ידי פילוסופים.
סארטר, למשל, הוא דוגמא טובה למי שהרומנים והמחזות שלו ללא הרף מצביעים על היותם הדגמה של עמדה פילוסופית. כשהספרות הופכת לקוד, קשה שלא להשתעמם. יש שני פילוסופים ישראלים שקראתי—בלי לציין שמות—ששלחו ידם בכתיבה ועדיף היה שיטמנו אותה עמוק בכיס. אני מציין זאת משום שאיריס מרדוק חומקת מכלל אצבע זה. מי שיקראו אותה יחושו היטב באפלטון. אבל הספרות שלה היא ספרות: חיה, קצבית, שואלת, מלאת ניגודים, מצחיקה, נוגעת, סוחפת, מהרהרת מבלי להתחייב, מתחייבת ואז מתחרטת, טעונת תובנות. כשאפלטון בסביבה, הפרוזה משוחחת איתו, לא מרַצַה אותו, והוא, בכל מקרה, רק עוד פן בעולם היצירה.
טלו, למשל, את האופן בו שלושה משפטי התרחשות מובילים למשפט רביעי קסום בתאור הבא:

 

After breakfast we decided to walk inland and look for a shop. The air was chilly and Julian was wearing one of my jackets as an overcoat, since it had not occurred to her to purchase a coat during her shopping spree. We walked along a footpath beside a little stream full of watercress and then came to a signalman’s cottage and crossed the railway and then went over a humpy bridge which was reflecting itself in a very quiet canal. The sun was piercing the mist now and rolling it up into great cloudy spheres of gold in the midst of which we walked as between huge balls which never quite touched us or touched each other. (312)

 

המשפט משובץ ברצף של כמה עשרות עמודים בהם מרדוק מצליחה לתאר אושר, הישג נדיר בספרות (תיאורי אומללות יש בספרות ללא סוף, אושר משכנע לא).

ואושרו של ברדלי פירסון, הגיבור והדובר ברומן, אכן משלהב. התאהבותו בג'וליאן, התאהבות במבט שני, אמינה בדיוק בגלל אי הסבירות שלה. כשלונו לבצע את מה שראוי שיעשה כל גבר בן חמישים ושמונה (אאוץ'!) שמתאהב בבתו של חבר טוב, כן ומעלה חיוך בו זמנית. פירסון מחליט לסכור את פיו לנצח, לא לפלוט מילה, בטח לא לה, ולהסתגר עד מותו באהבה חשאית. מכובד? בטח. האם הוא עומד בכך? יוק...

פירסון כל כך מאוהב ברעיון שהוא יתייסר בשקט בגלל אהבתו החד צדדית, שהוא כלל לא ערוך לאפשרות שג'וליאן אוהבת אותו בחזרה. בעמודים משעשעים-עמוקים בלב הרומן, פירסון נמלט מג'וליאן שבעצם רודפת אחריו... התאהבות כמשיכה ויצירה פעילה של מכשולים לאהבה, במקום ניסיונות לממשה (התזה של דרוז'מונט) מודגמת כאן באופן אירוני ונוגע ללב כאחד.

מרדוק יודעת לכתוב גבר בגוף ראשון. אני מציין זאת כי לאחרונה קראתי את כשלונה של שרלוט ברונטה לעשות זאת ב – The Professor. עם זאת, יתכן שהצלחתה של מרדוק קשורה מעט לנלעגותו של פירסון. גם ג'ייסון פיטגר של ג'ולי שומאכר אמין לחלוטין לאורך הטרילוגיה המבריקה שלה, וגם הוא מעט דבילי. אז לא, איני חושב שמחברים אינם יכולים לכתוב דמות מהמגדר הנגדי (ותחסכו ממני את השאלות על שורת המונחים שכתבתי כאן, גם אני מכיר את כולן), אבל כשנכשלים בכך, זה מורגש. החריקות שחשתי אצל ברונטה בעניין זה, נעדרו מהקריאה ברומן זה.

מרתה נוסבאום חיברה פתח דבר מאלף לרומן. היא מתארת בסופו מפגש ממשי עם מרדוק, והאופן בו הרגישה שמרדוק רואה ולא רואה אותה, קצת כמו שג'וליאן חשה מול פירסון. לנוסבאום יש הרבה מה לומר על מגבלותיו של המבט האפלטוני הזה, בו רואים משהו כללי יותר מבעד לאהוב. באחד מהטקסטים היפים בתולדות הפילוסופיה, פרשנותה של נוסבאום ל'המשתה', היא מנסחת באופן נוקב את ביקורתה. החיבור הזה היה משמעותי עבורי. טקסט מעצב. חשבתי עליו ועל נוסבאום לא מעט במהלך הקריאה ברומן. נוסבאום כתבה את ההקדמה הזו כנראה באזור 2002, שנה שבה הגעתי לשיקאגו לפוסטדוקטורט במחיצתה. אולי אפילו קראתי טיוטא של ההקדמה הזו אז. איני זוכר...

למרות שזהו רומן עצוב—המספר אינו אמין, אבל בכל פרשנות של ההתרחשויות יוצא רומן עגום—רעיון היסוד איתן ומתגמל: אהבה ואומנות מסוגלים ליצור הבלחה של ממד אחר, נשגב, בעל חוקיות משלו, ממד המבצבץ מתוך היומיומי המוכר והשגור. אפלטון היה שם קודם. אבל עומקו של פירסון אל מול תועלתנותן של יתר הדמויות, מאפשר לחווייתו להיות יותר מסתם המחשה של אפלטון.

 

רכשתי את הספר בארלינגטון, במהדורת פינגווין גנרית דוחה. בימים בהם אין כבר כמעט חנויות ספרים, ספק אם יש טעם לבַכּות את אובדן האסתטיקה של עשיית ספרים. בכל זאת, למי שירצו לרכוש את הספר אמליץ לחפש מהדורה שמכבדת את תוכנו.

 

ינואר, 2024

 

Iris Murdoch, The Black Prince, Penguin 2003 [1973]