כמו כל אקדמאי במדעי הרוח, גם לי קשה להחמיא לקולגה, לא כל שכן לקולגה שמלמד בפקולטה שלי. קשה שבעתיים לעשות זאת בפעם השנייה...
אבל מה שמגיע מגיע. כתיבת הטבע של בורשטיין היא מהמשובחות המוכרות לי בעולם בכלל, והטובה ביותר בעברית, לפחות מכל מה שעיני שזפה עד כה. ב"עולם קטן" ספרו אודות חרקים עליו כתבתי בעבר, כבר חוויתי את יכולתו של בורשטיין להעביר פליאה, לשבור הרגלים, לסקרן, ולשנות מבט. תיקן, חגב, שפירית, פרפר—כל אלה נראים אחרת אחרי שקיעה בספרו. כמו כתיבת טבע במיטבה, בורשטיין מעביר את הפואטי והנשגב בתוך הייצור עליו הוא כותב. את מה שהוא כתב שם על תהליך ההתגלמות, כנראה שלא אשכח.
אז "לטובת הציפורים“ (המוקדם יותר) מוקדש לא לחרקים אלא לחיה שונה, המייצרת שלל אסוציאציות אחרות. חרקים יעוררו חרדה או גועל. ציפורים יזכו להתעלמות. הן חומר רקע בנוף העירוני והלא עירוני. פרט לצַפַּרים, נוכחות ציפורים, הן הנראית והן הנשמעת, היא בגדר 'רעש לבן' עבור רובנו (לפחות עבורי). אבל כשמפנים אליהן זרקור, קשה לבלום את זרם המחשבות הקושרות בין ציפורים לנסיקה, לתעופה, לנפילה שאינה נפילה, לדאייה, לקיום אחר אל מול אוויר, אל מול רוח, אל מול משקל... תוך קריאה אני נזכר, למשל, שחלמתי פעם ללמוד דאייה ממצוקים בדיוק בגלל שזוהי הקרבה המירבית לחוויית התעופה של ציפור (מטאטאים הם, דרך אגב, הסיבה העיקרית לכך שהייתי רוצה להיות מכשפה...). המובנות מאליה בה עוברת הציפור מהמדרכה לגג, קוסמת לי. וכשבורשטיין מתאר בז שמהירות תעופתו מגיעה לארבע מאות קמ"ש—כלומר, חיה שמנגבת עם למבורגיני ממוצעת את הרצפה—אני לא יכול שלא לנסות ולדמיין כיצד מהירות כזו מרגישה, מחשבה שפוגשת אותי בסוף ריצה שלי, בפיניש, כשאני מגיע לחמישה עשר קמ"ש (ביום טוב). בכלל, ריצת הבוקר היא מקום ברור בו ספרו של בורשטיין פגש אותי. הציוצים נשמעו פתאום, והיו שונים זה מזה.
דרור בורשטיין פותח את הספר בפרק על שמו, ומכניס גם אותי אל אותם הרהורים. 'זמיר' הוא עִברוּת של 'בַּלבּוּל' שם משפחת אבי המקורי, בעיראק. שאלתי את ידידי הטוב ביותר בימים אלה, GPT-4, מה הוא יכול לומר לי על הזמיר, וגיליתי בעיקר פליאה אודות 'אוצר המילים' של הזמיר יחסית לציפורים אחרות. המוכשרות שבהן מגיעות למאתיים צלילים שונים. הזמיר מגיע לאלף, והוא שר רק בלילה. בורשטיין מדבר לא מעט על השירה הציפורית הזו, שהיא שירה (song) ולא שירה (poetry), והאופן בו עובדה זו נוחה להסמלה מגוונת: הציפור כנפש, הציפור כתקשורת שאינה דיבור, הציפור כיישות שנעה בין הארצי לשמיימי ומתווכת בשירתה משהו שלא נוכל להבין...
כתיבת הטבע הטובה ביותר המוכרת לי באשר לציפורים, הוא הרומן H is for Hawk של הלן מקדונלד. מקדונלד, שהיא גם משוררת, כתבה יצירת מופת אמיתית, המשלבת הרהורים נוגעים אודות אבלוּת בתאור מערכת היחסים שלה עם הנץ שגידלה. בעקבות אותו ספר, ביליתי כמה שעות בצפייה בסרטונים ברשת סביב הנץ אותו היא מתארת (Goshawk). ככה זה: כתיבת טבע טובה (מלוויל, ריצ'ארד פאורס, בורשטיין), מקפיצה אותך מהמלים אל העולם. כתיבה כזו תמיד כרוכה בענווה אל מול נושאה, ולכן היא אינה ממהרת להמירו לסמל. מקדונלד כתבה את ספרה אל מול ספר קודם, בינוני למדי, של T. H. White The Goshawk)(, שלא קיבלתי ממנו הרבה.
נזכרתי במקדונלד במספר רגעים במהלך הקריאה בבורשטיין. רגע אחד כזה היה פרק שעוסק בשירת ימי הביניים, שבורשטיין איכשהו מצליח להפוך למעניינת בפרשנותו. רגעים נוספים כאלה צצו בפרשנויותיו המאלפות של בורשטיין לציוריו של אוהרה קוסון. את מה שבורשטיין מצליח לראות בציורים הללו, שווה לא להחמיץ...
ינואר, 2024
דרור בורשטיין, לטובת הציפורים, ידיעות אחרונות, חמד, 2019