באייט נפטרה בנובמבר האחרון, מה שהוביל לשפע איזכורים של Possession, ספרה הידוע ביותר, הן בגלל פרס הבוקר שהוענק לספר ב- 1990 והן בגלל העיבוד הקולנועי שלו. מחד, זהו רומן מתגמל ועשיר. מאידך, אני מתקשה לחשוב על אדם שהייתי ממליץ לו לקרוא ספר זה...
Possession הוא רומן בגידה בעל מבנה כפול. זוג אקדמאיים חוקרי ספרות, מוד ביילי ורולנד מיצ'ל, מגלגלים חקירה אודות מערכת היחסים בין שני משוררים בדיוניים באמצע המאה התשע-עשרה (רנדולף אַש וקריסטובל לאמוט). שתי מערכות היחסים יובילו להתאהבות ולבגידה. בניית העולם המדומיין של באייט בכל הקשור לזוג הויקטוריאני, מושתתת על קטעי יומן, שירים, מכתבים, וקטעי מחקרים על התקופה – תוך הבלחות קצרות, אך משמעותיות, של מספר כל יודע. באשר לחוקרי הספרות (הרומן מתחיל ב 1986 ומסתיים כעבור חמש שנים), כאן יצירת העולם נשענת על סיפר מסורתי יותר (בדרך כלל מספר כל יודע).
דמויותיה של באייט אינן מעוררות אהדה. יש מגעילות יותר ופחות –דוחות במיוחד הן אלו המייצגות טיפוסים אקדמיים: הפרופסור לספרות שעוסק במחקר כמו-פטישיסטי של רנדולף אש, ולא בוחל באיסוף שערות זקנו של אש, אן הפרופסורית לספרות הלסבית שמזהה בכל תיאור טבע שכתבה לאמוט דימוי פאלי שמבטא כמיהה לסקס עם אישה. אבל גם גיבוריה הויקטוריאנים של העלילה טעונים במנייריזם למדני מעייף. לו היו זוג ממשי שיצאת לערב במחיצתם, הייתי ממליץ לך לא לוותר על שנת צהרים וקפה חזק לפני.... חביבים יותר הם מוד ורולנד, חוקרי הספרות הצעירים יותר. אבל באייט משתמשת בשניים רוב הזמן יותר בתור כלים לפענח את סודם של אש ולמוט, מאשר כדמויות בפני עצמן.
התוצאה מהעדר מוקד אנושי שמייצר חיבה, היא רומן שמאמֵץ לקראו, תוקפני בידענותו, ותובעני בכל הקשור לרצון הטוב שהוא מניח. שמעתי פעם מורה לציור מבקרת עבודה של תלמיד בעל יכולת טכנית גבוהה. היא אמרה שכישרון כזה עלול להפוך לקללה. ביקורתה על הציור הייתה שכל פרט בו מובע באופן מהימן, ללא הנחות, ותוך מאמץ רב. הבעיה, כך טענה, הייתה שתוצר כזה מעייף את העין, פשוט משום שאין בו הבחנה בין עיקר לטפל. חשבתי על ביקורת זו כשקראתי את באייט. אין ספק שזהו רומן מעולה. אבל באייט היא יוצרת בעלת יד כבדה: אפילו באחרית הדבר שלה היא לא מוותרת על תיאור מפורט של הפרחים שהיו בסצנה, כאילו שמישהו יאשים אותה בכלליות... אז ההישג המשמעותי (באמת משמעותי) של בניית עולם לשוני אמין של שני משוררים ויקטוריאנים, הופך לעוד נדבך בריאליזם מוחלט ובלתי בררני שחולש על היצירה. התוצאה היא משהו טוב שאיש לא היה רוצה שיהיה ארוך יותר. (ג'ונסון כתב כך על 'גן העדן האבוד', כך שהביקורת לא גורעת מערך היצירה, אבל היא כן מזמינה הרהור אודות חלופות).
אם נפנה למעלותיו הרבות של הרומן, ניתן ליטול ממנו לא מעט. הרומן מתחקה, למשל, אחר האופנים דרכם מטופחת ונבנית תהילה ספרותית. מוד ורולנד מגלים משהו אודות אש, שמשנה באמת את הבנת שירתו. במקביל, השניים קוראים תיאורים מחקריים של פרופסורים ידועים, שהתגלית הזו לא הייתה ברשותם, וכתוצאה מכך בנו תילי תילים של הבלים. מורטימר קרופר, למשל, חוקר אש המוביל בעולם (בעיני עצמו), התחקה אחר מסעו של אש ליורקשייר בו אש כתב לאשתו כל יום על מחקריו הימיים. קרופר נפל לפח הזה, והאמין למכתבים. האמת הרבה יותר ייצרית, וקשורה לרומן בין אש ללמוט. ככל שהרומן מתפתח, ברור שהתגלית של מוד ורונלד בעצם תחסל את הקריירות של חוקרים בעלי שם. אבל הנקודה קשורה פחות בכך ויותר בנרטיבים המארגנים דרכם אותם חוקרים בנו את אש ולמוט. בנוסף, דרך הרומן בין אש ללמוט, באייט חוקרת את היחס בין ספרות לחיים. כן, יש הדהודים לאהבתם בתוך השירה שהשניים חיברו. אבל המידע שעובר דרך המכתבים ובאמצעות היומנים של הנשים הנבגדות (אשתו של אש ובת זוג בעלת מעמד לא ברור של למוט), מזמין את הדמיון אל המחוזות החוץ ספרותיים, בהם השירה היא כינור שני לאמת אחרת. הרומן, בהקשר זה, הוא גם שיח בין שירה לפרוזה: כוחה של השירה לדברר וללכוד אהבה, מול כוחה של הפרוזה לגעת בבלתי מילולי, בוודאות של גופים, במשמעות של גמגום. הרומן מציג גם שיח בין פרוזה לבין תיעוד היסטורי: החשיבות של ממצאים קשים מחד, אבל המגבלות שלהם כשמדמיינים את העולם אליו הם מרמזים, ויתרונה של פרוזה בנקודה הזו.
*
הרומן הזה—במהדורה קשיחה יפהפייה עם שרוך כסימניה, דרך אגב—ליווה אותי רוב אפריל (ולאו דווקא לזכותו): דרך המשך המלחמה בעזה, דרך התקפה איראנית, דרך הפקה ששיחקתי בה, של 'זרים מושלמים' בתאטרון חולון. היכולת הזו של החיים, לשלב את הלאומי עם הפרטי, המדכא עם המשמח, המפחיד עם היצירתי, תמיד מפתיעה. אבל 2024 מגדירה עבורי רף חדש של צימודים בין אובדנים לשמחות.
אפריל, 24
- S. Byatt, Possession, Everyman’s Library, Knopf, New York, 2013 [1990]