ספרו של וויטהד מצטרף לספרות השחורה שקראתי לאחרונה ('ספרות שחורה' היא ספרות בה גזע ומה שכרוך בו: אפליה, פגיעה, אי צדק, תיקון עוול, צדק מאחה, עומדים במרכז היצירה). היה לי קשה להימנע מהשוואה. שני ספרים חדשים בסוגה זו שהייתי ממליץ עליהם, הם Real Life  של Brandon Taylor, ו- The Trees של Percival Everett, האחרון מעולה ממש. שני ספרים חדשים שהייתי ממליץ עליהם פחות הם The Other Black Girl  של Z. D. Harris ו-e  Such a Fun Agשל Kiley Reid. את וויטהד הייתי משייך לקבוצה השנייה, לצערי. לא הצטערתי שקראתי את הספר, אבל החייאה של אי צדק גזעי עברי מוכרת. אחרי "חמדת" של מוריסון, צריך לא מידה של תעוזה כדי לגעת בחומרים כאלה, וקשה להצליח...

 

וויטהד זכה בפוליצר בעבר (2017) על The Underground Railroad וגם עבור ה The Nickel Boys (2020). למרות שהתרשמותי הייתה מסויגת, אחזור על כך שלא מדובר בספר רע. הוא בהחלט נוגע ללב בנקודות רבות, הן בסיפור של אלווד, והן בדמויות המשנה ומה שהן עוברות. הרגע שיישאר אתי, מופיע בסוף הספר, בתור מחווה חברית שאסור לחשוף למי שלא קראו, זוהי מחווה שמספרת משהו על זיכרון ועל הנכחה, ועושה זאת באופן שלא קראתי קודם.

 

אלווד נגע בי בעיקר סביב התקווה שלו—השיח שהוא מקיים עם מרטין לותר קינג והמאבק הלא מזויין והאוהב שקינג מציג. התקווה הזו לא ממש עוזרת לאלווד עצמו, אולי אפילו ההפך מכך, אבל אולי יש מובן בו היא מפעפעת אל דמויות אחרות, ואולי כך גם פועלת תקווה פוליטית:  רגש שטעות לתחם לפרט הבודד...

 

כתיבה שחורה חשובה למי שיקראו אותה בישראל של 2023, בין היתר בגלל שיח הקיפוח העדתי, והאופן בו הוא מספח לעצמו מהלכים שפותחו בנוגע לגזע. פצע העבדות בארצות הברית פעור, מדמם, וגלוי על צבע עורם של אנשים ברחוב. אם אתה שחור, הסבא רבא שלך היה עדיין עבד כנראה, ולבטח נולד כזה. זהו פצע עתיק. מאות שנות עבדות, היות חפץ סחיר, על זוועות ה Middle Passage, המעבר לסגרגרציה וג'ים קרואו, כל אלה מתמרנים ברובד נבדל של פשע מול אנשים ומול האנושות. האפליה העדתית בישראל בעבר ואולי בהקשרים מסויימים בהווה (אני אולי החוקר המזרחי—יותר נכון, החצי מזרחי—היחיד בחוגים הספרותיים באוניברסיטה העברית), אינה דומה ואינה אמורה להדהד, פשע זה. ספרים כמו של וויטהד מזכירים לנו מדוע.

 

מאי, 2023

 

Colson Whitehead, The Nickel Boys, Doubleday, 2019