ספר מענג שלא רציתי שיסתיים. רומן אקדמי. זו סוגה אהובה עלי, כי היא בדרך כלל מביטה באופן משועשע על העולם המוכר לי ועל מה שמגוחך בו.

כמעט תמיד מדובר ברומנים קומיים, למרות שיש לכך גם יוצאים מן הכלל, כגון Real Life של ברנדון טיילור, Life of the Mind, של Christine Smallwood, ו- Want של Lynn Steger Strong, כל השלושה רומנים אקדמיים (campus novels) שיצאו בשנים האחרונות המאופיינים במועקה קודרת ובמחנק. ספרו של ראסו מצטרף למספר רומניים אקדמים קומיים שקראתי לאחרונה. המצחיק שבהם הוא Dear Committee Members  של Julie Shumacher הנהדרת, שכתבה גם את ספר ההמשך המשעשע  The Shakespeare Requirement. אבל כדאי להזכיר גם את The Ask של Sam  Lipsyte,  סופר שאני עוקב אחריו. נדמה לי שמכל ההיצע המעולה הזה, היחיד שתורגם לעברית הוא דווקא Less האיום והנורא.

גיבורו של ראסו משלב מוטיב אהוב נוסף של הסוגה הזו: משבר גיל החמישים של האקדמאי שלאט לאט מאבד את זה. גיבור הרומן הוא ראש חוג לאנגלית שנבחר לתפקיד לא בגלל שמישהו רצה בו, אלא בגלל שאף אחד אחר לא רצה למלא את התפקיד (בהחלט מוכר...). ראסו לא בחר להתמקד במטורלל נלעג, למרות שהאנק דברו בוודאי מוצא את עצמו במצבים מגוחכים, ובאשמתו. מה שכובש בדמות, הוא מעיין איכות סטואית שהוא מביא למגע שלו עם אחרים, איכות שמאפשרת למבט הקומי שלו להיות אמצעי מקיים בתוך עולם מתיש ולא לגמרי נהיר.

 

טעימה שמדגימה את ההומור של ראסו:

 

"Did you know that he wanted to be a writer when he was young? Did you know he wrote a novel?"

 

"Billy?" I say, genuinely surprised, though I don't know why I should be. Virtually everybody in the English department has a half written novel squirreled away in a desk drawer. I know this to be a fact, because before they all started filing grievances against me, I was asked to read them. Sad little vessels all... All elegantly written, all with the same artistic goal -- to evidence a superior sensibility. Maybe I'm surprised about Billy because he hasn't asked me to read his. I've always liked Billy, and now I like him even more. It's a hell of a fine man who'll write a novel and keep it to himself." (p. 231)

 

צחקתי בקול, ועשיתי זאת אחת לעשרה עמודים....

 

קו התפר בין ריחוק קומי לבין דכאון הוא, מן הסתם, דק ביותר. לזכותו של ראסו, עומדת יכולתו לאפשר לקדרות לבצבץ: הגיבור פרסם ספר בודד שהצליח. מאז לא פרסם דבר. הוא מדגים עצירוּת יצירתית שבאה לידי ביטוי גם בחוסר יכולתו להשתין וגם בזכרונותיו האפלים על ילדותו בצל אביו, אקדמאי מוצלח הרבה יותר ממנו, אבל גם מן הזן הנרקיסיסטי הדוחה.

 

לו הייתי נדרש לדרג את הרומן אל מול מבשרים ידועים יותר בסוגה זו, הייתי אומר ש Straight  Man  גובר על Lucky Jim של Kingsley Amis, אולם עדיין לא מצליח להשתוות לקומדיות האקדמיות של דיויד לודג'. טוב שלא צריך לדרג או לבחור, ואפשר לקרוא גם וגם…

 

אפריל, 2023

Richard Russo, Straight Man, Vintage, 1998