בארנס כותב חכם, שנון, ובעל הבלחות הומור בעלות טווח פרוורטי (שאותי כובש). זו איכות הומור שאני מוצא אצל הווארד ג'ייקבסון ואולי פיליפ רות' - תחושה שהכל יכול להופיע פתאום... אז Before She Met Me הוא מין ספר כזה. גרהם הנדריק, היסטוריון, מפתח אובססיה קנאית בנוגע לחיי האהבה של אשתו השנייה, אן, ... בטרם פגשה אותו. אן הייתה שחקנית, שבדרך כלל לוהקה לתפקיד שולי שהתמצה בהצגת יופייה. במהלך הספר, הנדריק יצפה באדיקות חולנית בכל הפילמוגרפיה שלה, וידמיין עם מי מהשחקנים היא עשתה מה...

מה שמעניין כאן הוא האופן בו בארנס מנתק קנאה מהיסוד הערכי שבה. למעט פוליאמורים ומאזוכיסטים רגשיים, חוסר נאמנות של בן הזוג מהווה פגיעה ערכית בקשר, הונאה. אבל כשמקנאים לעברה של בת הזוג, כשחווים זעם לימים בהם הקשר טרם התחיל, אין שום ממד ערכי. הנדריק אינו אותלו להמונים. הטרללת של קנאתו קשורה בדבר מה שעומד בפני עצמו – לא פגיעה על כך שמרמים אותו.

     נראה לי שעם יד על הלב, ההיסטוריה המינית של בני הזוג שלנו, אינה תיעוד שנגיב אליו באדישות. רק אידיוט יספר לבת הזוג שלו בעיניים מצועפות על מעלותיה של בת זוג קודמת, ורק מרשעת תספר לבן זוגה על הסקס הטוב שחוותה עם אחרים לפני שהכירה אותו. מדוע, בעצם? הרי בני זוג קודמים וראויים מעידים (גם) על ערך גבוה של מי שאיתך. לא? אם אתה הראשון, ככל הנראה אתה מחמיץ פגם שהרחיק את היתר. לא? אז כאן, כנראה, טמון אחד מהמוקדים הלא לגמרי לוגיים של אהבה – אולי בנקודה בה אהבה נוגעת בהערצה, ברצון בהערצה. (כאן העברית דלה יותר מהאנגלית, המבחינה בין being adored לבין being worshipped. אהבה כרוכה בין היתר ברצון להיות adored על ידי האוהב, וב adoration יש משהו בלעדי, משהו שלא מחבב חברה...).

     הנדריק הוא הסטוריון. זו אינה בחירה מקרית. ב “כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים“ מונה ניטשה מספר דרכים לחשוב היסטוריה ומתחיל באופן בו האדם נבדל מהחיה בחוש ההיסטורי שלו. כמו שהגמל נושא דבשת, כך אנו נושאים עבר, ו(כאן הפואנטה): לאו דווקא לטובתנו. המסלול המגוחך שהנדריק עובר תוך הרעלת נישואיו עד לסוף הקשה, לגמרי קשורים במטען ההיסטורי, ולאופן בו היסטוריה מסוגלת גם להזיק לחיים.

 

*

 

אנשים מסוגי כותבים ספרים, מתוך תקווה שמישהו יקרא את הספרים, ולא מתוך תקווה שמישהו יתעסק בי. למי אכפת אם כתבתי תוך שתיית יין, בלילות, או תוך התמודדות עם התקף טחורים מייסר? למי זה משנה? זהו, שלג'פרי בריית'וויית, המספר של Flaubert’s Parrot, זה מאוד משנה. הוא מתאווה לדעת הכל אודות מאהבת מסוימת של פלובר, ולאורך הרומן מנסה להכריע מי מבין שני תוכים מפוחלצים היה על שולחנו של פלובר בחודש מסוים. אז לא, איני פלובר, אבל השאלות הללו היו תפלות בעיני, גם לו הייתי.

יצא לי לקרוא את 'התוכי של פלובר' בין שני ספרים אחרים שעוסקים בכתיבה על דמות ממשית – ספרו (המעולה) של קולום מק'קאן אודות רודולף נורייב והממואר (הבינוני) של אל פצ'ינו Sonny Boy. פרט להגחכה של הפשפוש בסל הכביסה של הסופר המת, בארנס דוחה את מה שמק'קאן ופאצ'ינו מנסים לבצע. כתיבת חיים היא עבורו סוג של המצאה. אין לנו מושג ירוק בנוגע לחיים שמתנהלים מתחת לאפנו– בריית'ווית מודה שהוא אינו מבין את אשתו, שחיה לצידו עשרות שנים. אז באיזה עולם נוכל לכתוב בידענות אודות אדם שחי לפני עשרות או מאות שנים? אפילו כתיבה עצמית נידונה לכישלון, גם כשמנסים להיות כנים:

 

You know those personal advertisements in magazines like the New Stateman? I thought I might do it like that.

 

60+ widowed doctor, children grown up, active, cheerful if inclined to melancholy, kindly, non-smoker…

 

You see the problem…. I always read those pining paragraphs in the back of magazines, though I never feel like replying; and I’ve just realised why. Because I don’t believe any of them. They aren’t lying—indeed, they’re all trying to be utterly sincere – but they aren’t telling the truth… No one would think of himself as an active non-smoker inclined to melancholy if that wasn’t encouraged, even demanded, by the form… you can’t define yourself directly, just by looking face-on into the mirror…

 

גם זיכרון אוטוביוגרפי הוא סוג של בלוף. זאת משום שזיכרון הוא המצאה (לכך בארנס הקדיש את (The Sense of and Ending). ואם לא ניתן לכתוב בצורה טובה על עצמך, מי יעזו לשלוח יד בניסיון לכתוב את חייו של אחר?

במקביל, הרומן בהחלט מתעניין בתשוקה של הביוגרף - ברצון הזה להכיר משהו חיצוני ליצירה, שלא ניתן להכירו, גם אם לא ברור מה יצא מזה. התשוקה הזו, כשלעצמה, מרתקת. היא גם מאזנת את הספקנות: מחד, לא ניתן לדעת חיים אחרים, מאידך, הדמות הספרותית (בריית'וויית) ממשית, כמו גם מאווייה. עליה, דווקא נוכל לדעת לא מעט. למשל, הפרק 'עיניה של אמה בובארי' הוא גם ירידה מוצלחת על פרשני ספרות מקצועיים, וגם חדירה לתוך סלידתו הייחודית של החובבן מהמקצוען.

 

קראתי את בארנס (הזה) תוך טיול בקיושו, יפן, טיול שהתחיל יפה, ועם המלחמה עם איראן הפך למסע חילוץ לארץ. מעניין כיצד הספקנות הבריטית המשועשעת של בארנס הייתה פוגשת את הריאליות הדוחה של מתקפות טילים.

 

מרץ, 2026

 

 

Flaubert’s Parrot, Penguin Random House, New York, 1984

Before She Met Me, Penguin Random House, New York, 1982