זה לא הוא זה אני. בדרך כלל היחסים ביני לבין ספרים שנונים העוסקים בפרדוקסים של גבריות, מזכירים את היחסים בין שרי הליכוד למנהיג. אני מתמסר. בלי חוכמות. בלי 'אם' ו'מה לגבֵּי'. כזה אני. נוח. הפעם, ודווקא עם רות', מצאתי את עצמי משקיף מן הצד, חשדני, לימוני, מוצף במחשבות מסדר שני. האם הכּנּות שלו היא מעקף? האם הבוטות היא גם נסיגה? האם הנרקיסיזם הזועק של הדמות אינו גם נרקיסיזם של הכתיבה? ואז צצה מחשבה מסדר שלישי: האם עצם השאלות הללו מסגיר שינוי שקשור בכניסתי הקרובה לגיל ששים, שלב בו, נכון, עדיין לא משווים עלונים של דיור מוגן, אבל כשמישהו מספר לך שהוא עובר שתלים דנטליים, אתה מוצא את עצמך מתעניין במחיר?

כשקראתי לפני מספר שנים את Sabbath’s Theater , זיהיתי שרות' הוא מעין שיא של כתיבת גבריות שמוצאים אצל כותבים כמו הנרי מילר, סאם ליפסייט, ג'וליין בארנס, והאוורד ג'ייקבוסון. הגבר, בדרך כלל בגוף ראשון, כותב את טירלולו באופן מצחיק-כואב. ההומור קשור לפער בין מיניות גברית לנשית. מיניות גברית כרוכה בבושה, באפולוגטיקה, באגרסיביות, בהסתגרות, בתלות, בהיקסמות, בזעזוע עצמי, ובעוד המון גוונים ותת-גוונים של אלה. הגברים בספרים הללו תמיד מלומדים, נבונים, חדים, בעלי הומור עצמי, אבל מתמודדים עם היותם מנוהלים על ידי אדון נוסף: בעל בית מפגר, לא צפוי, מביש, מסוכן לפרקים, בלתי מרוסן, בלתי אמין, ערמומי כנחש (וגם קצת נראה כמותו...). אם תזמינו אותם 'לקבל את עצמם' הם ינחרו בבוז: אולי אצל יחידי סגולה, ברק אובמה נניח, זה עובד אחרת, אבל כשזה מגיע אליהם, המישמַש הדוחה-נשגב שמרכיב אותם אינו  משהו שניתן 'לקבל'. 

לכן הנשים בעולמם הן מושא לקנאה. גם כשהן נוירוטיות ומניפולטיביות, הנשים הללו הומוגניות הרבה יותר בכל הקשור בזרימה שבין תשוקה לחיבה.

נורמליות.

My Life as a Man הוא התיאור העז ביותר שקראתי של שנאת גבר לאשתו. דמויות אחרות (סוזאן, שפילפוגל) מכוונות את טרנופול--גיבור הספר, שהוא סופר בעצמו--לאפשרות ששנאתו למורין, אשתו, היא גם משהו שהוא מחפש, אחרת הוא כבר מזמן לא היה שם. אבל טרנופול הוא מאלה שמבינים הכל, גם את זה, אבל לא לגמרי. Book Smart אבל סתום בלחץ.

מהיכן נובעת שנאת הנשים? אז כך. באחת מההפלגות הפילוסופיות שלו, טרנופול טוען שהדינמיקה המגדרית קשורה פחות בפתיינות מינית נשית, ויותר באופן בו נשים מפעילות גברים דרך פגיעותן. גברים, לדידו, אינם המין החזק אלא מיכשור ישן שדי פשוט לנשים לתפעל דרך היכולת לאשר לגבר שהוא פועל באופן ראוי, מכובד, או אפילו אצילי. על פי הפסיכולוג שלו, הנרקיסיזם של טרנופול הוא מנגנון הגנה: אתה מאמין לאמך, ולכן מאוהב בעצמך ובייחודך. אבל אתה גם חייב להכחיש את האפשרות שאהבת האם היא סוכריה על מקל שבאפשרותה גם למשוך מפיך אם בא לה. החומה שנרקיסיזם בונה, המחיצה שמתירה לך לראות אנשים אך ורק כמראות שמהדהדות גרסאות שלך, הופכת אותך לבלתי ערוך להתמודד עם מציאות מגוונת, הכוללת גם אנשים שלא יסבלו אותך, יהיו אדישים אליך, ישתעממו ממך, וכיוב'. הנשים שטרנופול ידבק בהן, מורין, סוזאן, ידעו לעורר אצלו את הפנטזיה שהוא חד-פעמי, או לפנות לצד המושיע בו, אבל תמיד יחד עם האיום שכל הטוב הזה עלול להיפסק.

 

המון מזה.

 

אז כן, גם אני אוהב להתבונן בקורקבן של עצמי, והמון זמן. אבל כשקוראים על כך אצל מישהו אחר, יש נקודה בה זה מעייף, אפילו כשזה עטוף בשפע הומור ופקחות. פקחות, לא חכמה, כי חכמה נוצרת רק כשמתחילים באמת להגיב ולהתעניין בעולם. רק מה? רות' מספיק מורכב כדי להכיל את הביקורת הזו, ולהגיב אליה. שפילפוגל, הפסיכואנליטיקן של טרנופול, מנתח אותו לחלוטין במונחים של נרקיסיסט, הוא אפילו כותב עליו מאמר (מהקטעים המצחיקים ביותר שקראתי בשנים האחרונות). רק שלטרנופול יש מענה: עבור הסופר, העיסוק בעצמו מקביל לאופן בו הצייר מתייחס לגופו - עבור שניהם מדובר באמצעי הלימוד הזמין ביותר. סופר ראוי חייב להיות נרקיסיסט כי הוא חייב להתעסק בעצמו באופן שעלול להראות לאחרים כבלתי מידתי. (מה שטרנופול מחמיץ כאן, הוא שנרקיסיזם אינו קשור לעיסוק כפייתי בעצמי, אלא בעיוורון).

 

כל זה מצחיק פחות בהינתן הביוגרפיה של רות', והאופן בו היא משקפת את טרנופול. שניהם נולדו באותה שנה (1933), נשאו באותו גיל (25), נפרדו מרעיה (ראשונה) אחרי שלוש-ארבע שנים, שנהרגה בתאונת דרכים שנתיים אחר כך. עזבו את השאלה אם נישואיו של רות' והתיעוב שהוא חש לאשתו המנוחה מתוארים באמת ברומן. נניח שלא או נניח שאף פעם לא נדע. אבל עצם ההזמנה לקוראיך להפוך בשאלה, בהינתן בת זוג שנהרגה באותו אופן, פורצת לא מעט גבולות. אתיקה של קריאה בדרך כלל עוסקת בשאלת שיתוף הפעולה המקופל בלדמיין משהו שלא אמורים לדמיין. הומברט הומברט והפדופיליה שלו, היא הדוגמה הידועה. כאן, ההזמנה היא להשתעשע מתיאור יחסים אומללים עם אישה ממשית, שאינה יכולה להתגונן כי היא מתה. אם תרצו, רות' מסריט את עצמו יורק על קברה של אשתו ומזמין אותנו להקרנה.

 

ולא בטוח שנרצה להגיע. גם אם הסרט עשוי לתלפיות (והוא עשוי לתלפיות).

 

אפריל, 2026

 

Philip Roth, My Life as a Man, Jonathan Cape, London, 1974