לא הערכתי עד כמה הספר הזה ריגש אותי, עד לרגע בו סיפרתי לאשתי ולבתי את האופן בו הוא מסתיים. מק'קאן התמודד עם משימה לא פשוטה: לכתוב סיפור מעין-ביוגרפי אודות אדם ממשי שהוא לא סבל. האדם הוא רודולף נורייב, רקדן הבלט האגדי. מק'קאן כותב תחנות בסיפור חייו של נורייב מנקודות מבט שונות: לפעמים נקבל תיאור בגוף ראשון של אחותו, לפעמים חבר, לפעמים תיאור שמתמקד במורה הראשונה שלו, בעיר אופַה, או מצד הרקדנית מרגוט פונטיין שאיתה הופיע רוב חייו. לעיתים נדירות, נקבל ניסיון לתמלל את נורייב עצמו. מהפסיפס הזה יתקבל סיפור חיים שמתחיל בשנות הארבעים ומסתיים עם מותו של נורייב מאיידס בשנות התשעים.

מק'קאן מסרב לאמץ תבניות צפויות. כן, נורייב התאמן הרבה יותר מהרקדנים שסביבו, אבל לא נקבל האדרה של המבצע המיוזע שבסופו של דבר זוכה בתהילה. אין פניני חכמה אודות מחול, אין עיסוק בגוף הרוקד, אין פלישה אל מאחורי הקלעים של האומן המבצע. גם אין הבלטה של הצלחה אל מול תנאים. מקאן בהחלט יכול היה ללכת לשם, כי נורייב גדל בחור במונחים של עולם המחול הרוסי, והתחיל ללמוד ברצינות בגיל שבע עשרה, קשיש במונחים של בלט. בחירתו החכמה של מקאן, במקום כל אלה, הוא לכתוב את הדמויות שמקיפות אגדה חיה. כיצד היא נחווית מנקודת מבט של מי שתופר עבורה נעלי בלט. כיצד היא נחווית מנקודת מבט של המזכיר האישי שלה, של אימו, אחותו, אביו – האנשים שהוא הותיר ברוסיה כשהוא ערק למערב, ובכך חירב את חייהם.

כאן טמון האתגר של מק'קאן: אתה כותב על רקדן שבערב אחד הוזמן שמונים ותשע (!!!) פעמים להשתחוויה אל מול קהל וינאי מהופנט, שהוביל צופים לחוויית מחול מטלטלת—קראו, למשל, את העמוד הפותח של הרומן, המתאר את רשימת החפצים הנדירים שהושלכו לבמה בפאריס כחלק מהתשואות לנורייב, או קראו את התיאור של מי שיהפוך לאדם הקרוב ביותר לנורייב בפעם הראשונה שהוא רואה אותו רוקד, ולפתע מבין, באמת מבין, לאן מחול מסוגל להגיע—אבל, עם זאת, אתה, הכותב, מק'קאן, פשוט אינך יכול להתמסר ולהתאהב בנורייב בעצמך.

מדוע?

כי, איך לומר זאת בקיצור: נורייב היה קרציה...

 

תגידו שהאנוכיות שלו אולי מתבקשת – נרקיסיזם הוא משהו צפוי אצל כוכב מבצע (נניח). תגידו שהנוודות הקבועה שלו מרגע שערק למערב הייתה חייבת לגרור רוסי לשעבר ובוגד בארצו לשבר זהותי, שיגרור אי נוחות ובוטות-תגובתית מצידו בכל אשר יפנה. תגידו שהניסיונות ברוסיה להחזירו לארצו דרך ניצול ציני של הקשר בינו לבין אימו ואחותו כרסם ביכולתו להאמין בקרבה רגשית. תגידו שההומואיות שלו, בטח ברוסיה של שנות הארבעים והחמישים, אבל גם במערב, הסלילו מישהו כמותו לחיים הכפולים שמטרפדים כל ניסיון לקשר אינטימי, חברי, אמיתי.

 

אז גם אחרי שתגידו את כל זה, עדיין, קרציה...

 

כי הוא היה מגעיל לרקדנים שאיתו עוד ברוסיה. כי הוא לא ספר את הנזק שהוא עומד להמיט על משפחתו כשהוא ערק. כי הוא נהג באדנותיות בריונית למי שהקיפו אותו או סתם שרתו אותו. כי הוא השתמש בפטרונים עשירים בלי להניד עפעף. כי הוא בז גם למי שהיו אורחיו. כי גם הסקס שלו נשמע יותר כמו בולמוס תחרותי מכאני במקום משהו שלרגעים מחבר. כי הוא השתמש במעמדו אך ורק עבור עצמו, ללא ניסיון לסייע למישהו אחר או לטפח רקדן אחר.

 

מק'קאן מציג את הגם וגם הזה, שעלול היה להוביל סופר פחות טוב לרדת ללא הרף על הדמות שלו, ובכך לחרב את הרומן. הפתרון הרגשי-ספרותי שמצא היא הבדידות. עבור מק'קאן, על כל הצלחתו, נורייב נותר בודד, אדם שמתיר לסובב להישאר אך ורק קהל. התעקשותו של נורייב להמשיך ולהופיע הרבה אחרי שיכולותיו הגופניות אבדו, אולי קשורה לחוסר האפשרות להיות משהו אחר.

הבדידות הזו מופיעה במפורש (וגם נשברת לרגע) ביחסיו עם ויקטור, לא בדיוק חבר, אבל מי שיהפוך לאדם הקרוב ביותר לנורייב. יש פרק, לקראת סוף הספר, שנורייב מבקר את ויקטור כשזה בימיו האחרונים. זהו החלק שסיפרתי עליו לאשתי ובתי והשתנקתי.

     ובכלל, סיום הרומן הזה, על התמונה האחרונה שמק'קאן מעניק לנו של נורייב המתרחק בחדר מדרגות מנקודת מבטה של בתה של מורת המחול הראשונה שלו, יפהפה, פשוט כך.

 

מרץ, 2026

 

Colum McCann, Dancer, Macmillan (Picador) , New York, 2003