קראתי את שתי הנובלות הללו זו אחר זו ללא סיבה מיוחדת, אבל יצא שהן מדברות. על מה הן מדברות? על אחריות מוסרית, על קו התפר החמקמק בין מה שבשליטתך למה שלא, על התחמקות, על התעלמות, על החיים ביחס לעוולות ידועות שמתרחשות סביבך. 

The Sense of an Ending עוסק באופן בו הסברים היסטוריים, הן בנוגע להתרחשויות כלליות והן בנוגע להתרחשויות פרטיות, מלאי חורים. אם רבתי עם אשתי אתמול ואני מנסה להבין את הסיבות לכך, סביר להניח שלא אהיה ער לכולן, למשל, אם משהו בחדשות הרגיז אותי מספר דקות לפני שרבנו. אם אחר כך אכתוב את הדברים ביומני, יתכן שאשכח עוד משהו - למשל, שכנראה היא לא שמעה את המשפט הראשון שאמרתי לה כי הכלב של השכנים נבח. אם ינסו להבין את המריבה הזו בעוד חמש שנים, כשאני זוכר את הדברים במעורפל ויומני מהווה עדות כתובה ולאשתי יש הסבר מעט שונה, התרחקנו מאוד מהאמת. ואם ינסו להבין את המריבה עשר שנים אחרי מותי, הקושי מתעצם...

אז אם זה המצב לגבי ארועים אישיים ברורים יחסית, מה הסיכוי להבין ארוע היסטורי לאומי, עם מספר רב של משתתפים? הנקודה בנובלה המעולה של בארנס (שזכתה בבוּקר ב 2011), אינה ספקנות בנוגע להיסטוריה—“ההיסטוריה היא הנקודה בה פגמי הזיכרון וחלקיות התיעוד נפגשים“—אלא הנזילה מהסברים סיבתיים עבריים לאחריות מוסרית: אטיולוגיה היא לא פעם רצון להימנע מאחריות. הסברים מבניים נוטים לייתר אחריות אישית, וכך גם התקרבנוּת, או התרפקות על האופי הכאוטי של העולם. “עשיתי/עשינו X בגלל הוריי/הנסיבות/הפגיעה שעברתי/ההסללה שחוויתי/בגלל הלא נודע/בגלל השואה/בגלל הנכבה." 

גיבור הנובלה של בארנס, טוני וובסטר, מגלה שמכתב שכתב בעבר הרחוק בשעת זעם, היה בעל השלכות הרסניות. הוא לא ידע זאת בוודאות, כי אין וודאות. הוא גם לא ידע עד כמה המכתב היה בעל השפעה מיוחדת (או גדולה, או זעומה, או בכלל לא) אל מול סיבות אפשריות אחרות. הוא כן יבין ויגלם את הפיתוי לא לחקור, והרצון לבחור את ההסבר שמאיר אותו עצמו באור החיובי ביותר. עם זאת, וובסטר מזהה שהאמת, גם אם ניתן לדעת אותה (ולא ממש ניתן בנובלה), לא משנה, והאשמה שיחוש תהיה מוחלטת. היסטוריה מסוגלת להיות יחס חווייתי לעבר, לא טענה מנומקת ומגובה אודות שרשרת סיבתית שמבהירה את שארע. לפעמים, היסטוריה מן הסוג השני, מובלת על ידי הרצון להימנע מהיסטוריה מן הסוג הראשון...

 

Small Things Like These עוסק בגילוי של עוול ופעולה אישית אל מולו, תוך קבלת המחיר שהעולם יגבה ממך. הנובלה ממוקמת באירלנד של שנות השמונים ובשגרת החיים השבירה בעיירה פצפונת בה כולם מכירים את כולם. ההקשר הוא ה - Magdalen Laundries: מנזרים שנטלו חסות על נערות בסיכון, כנראה לא פעם תוך התעמרות בהן (עבור מי שירצו לקרוא יותר, כדאי להתחיל כאן). הנובלה הזו–שזכתה בפרס אורוול לספרות פוליטית ב 2022–מעבירה את הממד הלא ספקני והברור כשמש של קבלת אחריות מוסרית. גיבור הנובלה, ביל פרלונג, מתייצב מול עוול באופן הרואי, גם אם יכול היה לספק לעצמו הסברים שיסירו את אחריותו האישית. בניגוד לוובסטר, פרלונג לא מועסק כלל בהסברים פילוסופים פתלתלים אודות מגבלות הידוע, אלא יותר בכוחות המנרמלים דיכוי. אבל טעמים שקשורים בביוגרפיה האישית שלו כמו גם בפעולתה אמיתית של דת, יוצרים את הרגע הבא:

At some point later, an upstairs curtain moved, and a child looked out. He made himself reach for the key, and started the engine. Driving back out the road, he pushed his fresh concerns aside and thought back over the girl at the convent. What most tormented him was not so much how she’d been left in the coal shed or the stance of the Mother Superior; the worst was how the girl had been handled while he was present and how he’d allowed that and had not asked about her baby -- the one thing she had asked him to do -- and how he had taken the money and left her there at the table with nothing before her and the breast milk leaking under the little cardigan and staining her blouse, and how he’d gone on, like a hypocrite, to Mass.

 

בארנס כותב מעניין הרבה יותר מקיגן–הן בתובנות השזורות בפרוזה שלו אודות זיכרון והיסטוריה, הן בכתיבה שמאלצת אותך לעצור ולחשוב על מה שבדיוק קראת. אני בהחלט מתכוון לקרוא עוד ממנו. לקיגן יש מעלות משלה- נזכרתי באיכות הכובשת של 'סילאס מארנר' של ג'ורג' אליוט: עולם אנושי פשוט, לא מתוחכם, שמשיג בהירות מחשבתית ברגעים שחשוב להגיע אליה. שימו לב, למשל, בציטוט למעלה, כיצד הפסקה הופכת לחסרת נשימה לקראת סופה, כשהתובנה המוסרית מפציעה.

 

כשחושבים אותן יחד, הנובלות הללו אומרות משהו כזה: לא תמיד תדע מי אחראי למה, ועד כמה אתה או מישהו שקשור בך, אחראי למשהו בהווה. אבל זה לא ממש משנה. לפעמים, די בכך שכנראה יש אשם תורם כדי שהאחריות והאשמה תהיינה מלאות. יש פעמים בהן פעולתך בהווה כלל לא קשורה לאחריותך האישית. האשמה על מה שנתקלת בו, אינה שלך. כולם סייגים נכונים. ובכל זאת, הפעולה שתיבחר על ידך? 

זה כבר עליך. 

 

ינואר, 2026

 

Julian Barnes, The Sense of an Ending, Jonathan Cape, London, 2011

Claire Keegan, Small Things Like These, Faber, London, 2022