בהקדשה שדרור כתב בתוך הספר, הוא רשם 'לצחי, אחרי יפן'. דרור—שעל ספרים קודמים שלו כתבתי כאן וכאן—מנהל שיח יצירתי עם יפן בכתיבתו בצורות שונות, ו'הווה' הוא אולי ההומאז' המובהק מכל של בורשטיין ליפן, לפחות מכל מה שיצא לי לקרוא ממנו. האתגר שהוא נטל לעצמו בספר, כך נראה לי, הוא הנכחת ההווה, בחלקיותו, בשבריריותו, על היחס בין הנחווה—הנשמע, המוּרַח, הנראה, הנימוש—לזמן מתחלף. אולי מי שמואר יכול להחזיק חוויה כזו עוד ועוד. בני תמותה רגילים צריכים להתאמץ, לייצר קשב, שקט, תשומת לב, ויכולת לנסח את שארע. 'הווה' הוא התאמנות שבורשטיין מדגים לקוראיו ביכולת הנדירה הזו—אם תרצו, הספר הוא מעיין חדר כושר...

     בדרך כלל כשאומרים לי לחיות את הרגע, אני מחפש שקית הקאה. נוכחות הווית מיטבית הפכה למנטרת-על של סוג מסוים של חילוניות. שווה לחשוב על ההיסטוריה המאוד קצרה של אידיאל זה. דתות של העולם-הוא-גשר- צר-מאוד-לקראת-עולם-בא-נצחי יתפסו קידוש הווה כטעות במקרה הטוב, חטא במקרה הרע. פילוסופיות של התגברות עצמית/חיי עיון/יצירה עצמית/תיקון עולם—יתנגדו, מטעמים שונים לגמרי, לנסיון לקדש את ההווה. דמיינו ניסיון למכור למארקס או לאריסטו או לניטשה האדרה של ההווה. כל הגות מאורגנת על העולם תזהה את הסכנה של חיים שמנוהלים לגמרי על ידי מחשבת עתיד, והקרבת ההווה. אבל מכאן ועד הקיצוניות השנייה, הדרך ארוכה.

מתעוררת גם תהייה אודות ההיתכנות הלוגית של 'היות נוכח ברגע'. האדם, כך ניטשה, הוא יצור היסטורי. אנו מתייחדים במודעות מפורטת למה שקדם ולמה שאמור להגיע. האם ניתן או רצוי להשהות מודעות כזו? תינוקות נמצאים שם. היתר לא. כשמגיעים למחשבה צלולה שמנסה לתמלל את שהיא רואה, עצם האפשרות של המהלך לא ברורה:

 

שפירית כחולה על גשרון. אני רוכן ומצלם. קול תקתוק המצלמה מחריד אותה, ובן רגע היא כבר לא כאן. יכולתם של כמה מן החרקים לעבור מנוכחות להיעלמות כהרף עין היא כעין תזכורת לטיבו של הזמן. אנו אומרים 'כהרף עין', אך היה מוטב לומר 'כהרף חרק'. אצלנו ההרף איטי יותר. אדם יושב מולך עד שהוא מתרומם בכבדות וקם ללכת. הפרידה אורכת שעה ארוכה. משתהים ליד הדלת. נזכרים במשהו חשוב. לחיצת יד. קול צעדיו היורד במדרגות. הוא מתקשר אליך מהמכונית לומר עוד משהו. הזבוב, לעומתו, מנתר מהעלה כמו חרגול ונגוז. לעולם לא תראה אותו עוד. אף פעם לא חשבתי על זה: כמעט כל חרק שאנו רואים הוא, ככל הנראה, חד-פעמי, ולא נראה אותו שוב. אפילו ישוב, לא נוכל לדעת בוודאות שכבר ראינו אותו. גם התיקן שיוצא מתחת המקרר היום הוא אולי התיקן של אתמול ואולי לא. (עמ' 23).

 

קטע מבריק. אך באיזה אופן טקסט כזה לוכד הווה? בורשטיין לכאורה מתאר חוויה ואדוות מחשבה שהיא יוצרת. אבל התמלול, ההמשגה, הבחירה הסגנונית לנסח את הדברים כך ולא אחרת, המחיקות, העריכה—כל אלה מייצרים עמל-מחשבה שאינו בעצמו נוכחות בהווה. אתה כותב בשפה של מישהו, בדימויים שאמורים להפעיל מישהו, שאתה בוחר מתוך זכרונות שפתך, אל, לפעמים, קורא עתידי של מה שאתה לוכד.

 

המון אין-הווה...

 

אבל בחזרה ליפן—ומי שירצו להתלונן שזו רשימה של צעד קדימה ושניים אחורה, מוזמנים לכתוב לי מייל ואני מבטיח שאדע להכיל תרעומת—אני נזכר ברגעים ברורים בהם משהו מהלך הנפש שבורשטיין מעביר, נכח אצלי. הייתי עם חבר יקר בגן הסלעים במקדש Ryoanji בקיוטו. מבין המון דברים שהוא אהב בביקור קודם ביפן, היה לו עקרוני לחזור דווקא לגן הזה. כשישבנו והתבוננו ב'גן', חשיבות המקום עבורו הייתה לי ברורה: בהתחלה מתבוננים בסלעים, כי זה הרי גן סלעים. אבל אחר כך מתחילים להביט במשטח הגרוּף הלבן בין הסלעים. יש הרבה יותר ממנו מאשר חמישה עשר הסלעים. אחר כך העין עוברת לגדר האבן הממסגרת את הגן, בצבעיה המשונים... המחשבה משייטת באופן שקשה להסביר, נטפלת גם למושא החדש, אבל גם מועסקת במעבר מהמושא הקודם לזה החדש...

      ניסים אוטמזגין, שהתמזל מזלי להיות אתו קצת ביפן, לימד אותי שחלק מהגנים הללו מכוונים להיות מכשירים המתוכננים ליצור הרהור מן הסוג הזה, ולתמוך בו כשהוא מתחיל. הוא גם לימד אותי לחפש את היחס בין המים, לצומח, למבנים בחלק מהמקדשים/ארמונות היפנים הללו (קצת כמו היחס בין קטעי ההתבוננות, שירי ההייקו, והציורים של מאיר אפלפלד בספרו של דרור). ברגעים בהם התמסרתי לתהליך, חוויתי משהו מההוויות שמדובר בה, ושבורשטיין מבקש ללכוד.

     הרגע המובהק, העז ביותר בו משהו מזה פגש אותי—רגע חיים כזה, כן?—היה במהלך מדיטציה עם שחר במקדש זן שישנתי בו בצפון יפן. איני מודט. אבל אחרי שתי מדיטציות ערב, במדיטציה השנייה בבוקר, עם שחר, בעודי מביט בלוח הפורמייקה שהיה מולי, החל לטפטף גשם חרישי מחוץ למקדש...

ואפילו ציניקן מריר ועבש כמוני, חייך...

 

 

מרץ, 2025

 

דרור בורשטיין, הווה, אבן חושן, 2020