רומן מכתבים מאפשר לוותר על המון. לא צריך לבנות חלל, ללכוד מגע, חיתוך דיבור, קצביות של דיאלוג... קחו, למשל, תיאור דמות. ברומן המצוין של אוונס, נדע שהדמות הראשית נמוכת קומה. אבל זהו. הפתיינות של רומן מכתבים מקופלת בהזמנה לדמיין מה מתרחש מאחורי פני השטח המנוסחים של הדמות הכותבת. לפעמים נפתח צוהר דרך מה שמכתב של מישהו אחר מעביר. לפעמים נלמד משהו עליה דרך מידע שהיא מסגירה לנמען אחד ומונעת מאחר. מתוך הפסיפס של מכתבים יוצאים ונכנסים נוצר עולם ומלואו.

 קל להבין מדוע קוראים רבים התאהבו בספרה של אוונס. יש את היחסים של סיביל ון אנטוורפ (הגיבורה) עם בתה, עם בנה, עם ידידת נפש שלה, עם שני מחזרים, עם מתכנת, עם בנו של אדם שהיא פגעה במשפחתו בימיה כעוזרת שופט, עם סופרים ידועים, ועוד. מבנה העומק של חלק מהסיפורים קשור במחילה ובמחילה עצמית. חלקם קשורים בהזדמנות שניה ובחברויות לא צפויות. חלקם בהפתעות מאוחרות בחיים, אבל גם בהחמצות ובמה שלא ניתן להרגיע או ליישב עם עצמך (שבתקופה שמקדשת פוזיטיביות רעילה זה לא מעט).

כל זה דרך כתיבה, וכתיבה בעט (!), עליה מגינה סיביל כצורת תקשורת ממשית יותר מאחרות. כתיבה יוצרת קצב אחר של שיחה, פשוט בגלל שיש לך יותר זמן לחבר את המלים אלו לאלו. בעולם שמנגיש כל כך הרבה צורות של תקשורת מילולית מהירה ומיידית—ואנא, אל תשאלו אותי מה אני חושב על אמוטיקונים—סיביל מתעקשת על מה שמרחב כתיבה בין-אישי אמיתי מאפשר. כחובב עטים נובעים, הנהנתי בהסכמה נלהבת. יש מספר אנשים קרובים אלי שנראה לי שהקשר בינם לביני, לו היה מתנהל דרך מכתבים כתובים, מעטפה, ובול, היה משתפר להפליא.

 

*

 

הכוח בנובלה The Old Man and the Sea, טמון בניקיונה. האדם בבדידותו, בלב ים, מול מטרתו, תוך התמודדות עם ירידת כוחו. אין כמעט מגע עם אחרים. אין ביוגרפיה או 'חקר דמות'. אין שפה מרשימה. אין מפגש ייחודי עם טבע. אין הרבה לפני או אחרי. אין תמלול פנימי דק אבחנה ופרטני. אפילו דג לא ממש יש כאן, כי בקושי רואים אותו, וגם כשרואים אותו די מהר הוא מתחיל להעלם.

יש כאן זקן.

ויש כאן ים.

זהו.

הנובלה—זוכת הפוליצר ב 1952—מעוררת את השאלה מי, בעצם, צד את מי (כן, קצת כמו 'מובי דיק'). מהרגע שהמפרשן (דג המרלין) הענקי נושך את הפיתיון בקצה חכתו של סנטיאגו ומתחיל לנוע באיטיות ללב ים, הדג והדייג נקשרים בחוט הדיג, ולא ברור מי מהשניים ימות קודם. מרחב הזמן שנוצר - כמעט שלושה ימים (כן, כמו בסיפור העקדה), בהם סנטיאגו נגרר הרחק מהחוף וממתין שהדג ייחלש –הופך את סנטיאגו והדג לסמל: המטרה שהשגתה קשורה לא רק בערך השוק שלה, אלא בהיותה הוכחה למשהו, ההוכחה שהזקן עדיין מסוגל ללכוד דג שאיש לא תפס כמותו. הנואשות של סנטיאגו היא הנואשות של האדם שרוצה להפגין את יכולתו פעם נוספת, וגם מצליח לעשות זאת, במחיר לא פשוט.

 

*

 

מעניין (ומדכדך) לקרוא ב 2026 את ביקורת הסכמי אוסלו של אדוארד סעיד, שפורסמה ב 1995. סעיד כותב את הדברים בתקופה בה השחקנים הראשיים הם עדיין רבין, ערפאת וקלינטון. מאמרו של סעיד פורסם באוקטובר 1995, חודש לפני שרבין נרצח. סעיד מבקר את מה שנקרא 'אוסלו ב'- הסכם המחלק את הגדה לאזורי, B ,A ו-C, שנחתם בסוף ספטמבר, שנתיים אחרי אוסלו א' (ההסכם שכלל סוג של הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף). 

התנגדותו של סעיד להסכמים נובעת משני טעמים. הסכמי אוסלו הם רק לכאורה הסכמי שלום המכירים בתביעות טריטוריאליות של הפלסטינים. בפועל, הם מהווים אחיזת עיניים. נוצרת מדינת דמה, שבעצם מקבלת סמכויות של ראשות עירונית, ללא ריבונות ממשית. בנוסף, האדם המופקד על כל זה מטעם הפלסטינים, ערפאת, הוא, עבור סעיד, רודן ריכוזי שחולש באופן בלבדי על כל הכסף, אפשרויות התעסוקה, ויתר הכוח שההסכמים מקצים לפלסטינים. 

סעיד הסתבך מול הראשות בגלל ביקורתו הבלתי מנומסת על ערפאת. ספריו הוחרמו בגדה וברצועה ב 1996—שם (כמו כאן), לא מתים על ביקורת. קביעות העומק שלו אודות, איך לומר זאת באופן הנדיב ביותר, החלקיות של מה שישראל תפסה כהתחלה של הסדר שלום, נותרו נכונות—וזאת כשמדובר היה על ישראל במופעה חפץ השלום התיאטרלי ביותר: לחיצת הידיים בין רבין לערפאת על מדשאות הבית הלבן. סעיד חשב שמקבעים כאן משהו שאסור לקבל. ישראל, והעולם דרכה, מנתקת את הפלסטינים בגדה ובעזה ממיליוני הפלסטינים בפזורה ובתוך שטחי ישראל. באופן זה, "הבעיה" הפלסטינית מגומדת, וממוקמת באופן מסולף. מהנכּבה מתעלמים. ההתנחלויות מנורמלות. התלות של פלסטינים בישראל—דרך אישורי מעבר, אפשרויות תעסוקה, אספקת חומרי גלם—מעמיק. לו ישראל הייתה שואפת באמת לשלום, ההסכם היה נראה יותר כמו מהלך פיוס והכרה ופחות כמו חלוקת עבודה עם קבלן ביצוע. 

כשקוראים את סעיד, עולה סימן שאלה אודות המשקל ההיסטורי, להבדיל מהאישי-מוסרי, של רצח רבין. נניח שיגאל עמיר היה מחטיא ורבין היה נבחר מחדש. כמה מים היה מחזיק התבשיל הפלקטי הזה? האם ניצני האוטונומיה היו מבשילים לריבונות, להכרה בעוולות הנישול של פלסטינים, ולפיוס? לא נראה שרבין או פרס כיוונו למשהו כזה – יותר למספר קנטונים פלסטינים עם משטרה קטנה ואולי, מתישהו, נמל תעופה...

אבל כשקוראים את סעיד של 1995, גם עיוורונו עובר בטקסט. זה מה שהכאיב לי. אנחש מה תצפו שאומר: כל דרישה לרפורמה ערכית-פוליטית—תחשבו פמיניזם, תחשבו ביטול העבדות, תחשבו זכויות בעלי חיים—מתישהו מתחבטת בסוגיה האם נכון לאמץ הישגים מצטברים אך חלקיים. פרגמטיסטים בעד, טהרנים נגד. סעיד טהרן, הלוואי שהיה פרגמטיסט. אז לא, זו דווקא אינה הבעיה שיש לי עם סעיד. הבעיה שיש לי היא שסעיד דוחה כל קבלה של ישות יהודית על חבל ארץ זה. זכות שיבה שמורה לפלסטינים, לא ליהודים. ציונות שווה לנישול ותו לא (המסה המוקדמת יותר שלו מ 1979 "Zionism from the standpoint of its Victims", מעבירה היטב את עמדתו זו). מנקודת מבט כזו, הבעיה אינה בחלקיות של אוסלו. פשוט, אין שום הסכם פלסטיני-ציוני שניתן לקבל. אם תרצו, דחייתו את אוסלו אינה במהותה קשורה לפרטים, אלא מיחזור של דחיית תכנית החלוקה של 1947.

     זה עצוב, משום שמדובר בהוגה הפלסטיני המשמעותי ביותר—ההוגה שנראה כמי שהגותו עומדת בבסיס כל הרומנים הפלסטינים שכתבתי עליהם כאן בשנה האחרונה.

 

אפריל, 2026

 

Virginia Evans, The Correspondent, Crown, New York, 2025

Ernest Hemingway, The Old Man and the Sea, Vintage Classics, London 2022 [1952]

Edward Said, The Selected Works 1966-2006, M. Bayoumi & A. Rubin Eds. Vintage Books, New York, 2019.