אם אהבת את 'תחום העניין', סרטו (המעולה) של ג'ונתן גלייזר, ספרו של קלמן  (כנראה) יתאים לך. שתי היצירות עוסקות בדיסוננס קוגניטיבי. כיצד מנהלים חיים לצד רוע. בשתי היצירות, הפוקוס אינו על הזוועות שהנאצים מבצעים, אלא על היום יום של מי שחי בסמיכותן. כיצד, למשל, מגדלים ילדים כששומעים את הקולות שמגיעים ממחנה ההשמדה הסמוך ('תחום העניין'). כיצד, למשל, מנהלים קריירה אמנותית כבמאי, כשסרטיך נדרשים ליישר קו עם הרייך.

אז אפשר. אפילו בקלות. פשוט ממדרים: קיימת מודעות לדבר מה נוראי שמתרחש, אבל היא אינה מחלחלת אל היום יום. ב'תחום העניין' התזכורות לגיהינום הסמוך קשות ותכופות. בספרו של קלמן, ההשמדה אינה באזורך, ולכן אפשר לא לחשוב עליה. עד לרגע מטלטל בו היא לפתע מופיעה, ומתבוננת—תרתי משמע—בבמאי (פאבסט) ובעוזרו (וילצק)...

פאבסט—הבמאי—מרתק עקב יכולתו להמשיך ולבודד את הממד האומנותי בעבודתו, תוך ניטרול האידיאולוגיה שכופים עליו. מה זה משנה אם הסרט נאצי? הרי הממדים האומנותיים שבו—משחק, זוויות צילום, עריכה, קצב—אינם תלויים בתשתית הערכית. פאבסט אינו מצטט את אוסקר ויילד או הפורמליסטים בעניין זה, אבל עמדתו המעשית ברורה. מרגע מסוים, הסרטים שהוא יוצר בכסות המשטר, נתפסים בעיניו כחלק בלתי נפרד מאומנותו. דווקא בגלל שהוא אדיש לאידיאולוגיה הנאצית, הוא מסוגל לערוך את ההבחנה הזו בין תוכן לצורה. לכן הוא גם יבַכה את אובדן הסרט האחרון שהוא השלים בימיה האחרונים של המלחמה.

קלמן טוען לתוך פאבסט את המריבה בין זהותו כאומן, הצורך שלו ליצור, לבין אידיאולוגיה שמאתגרת את אדישותו לפוליטיקה. זה עמוק. יוצרים משמעותיים הם לא פעם אפוליטיים. קפקא, טרולופ, שייקספיר – כולם  עוסקים באדם ובאדם אל מול הֶקשֶר, לא בבעד ובנגד של צורות שלטון או רעיונות גדולים. גם פאבסט הוא כזה, ובונה עולם שמאפשר לו להמשיך ליצור גם כשהתנאים המוסדיים סביבו פולשים לסרטיו באופן שהוא לא מחבב. קלמן מעביר את האופן בו היות אומן הופך למעין חיץ בינך לבין מציאות אידיאולוגית, דרך הסנוביזם של פאבסט כלפי יוצרת קולנוע רדודה אחרת, שהוא נאלץ לשתף איתה פעולה, לני ריפנשטאהל. היא, בעיניו, סתם יוצרת מגויסת, בעוד שהוא שייך לקטגוריה אחרת, רמה יותר.

אבל קלמן מקשה על פאבסט. לקראת סוף הרומן, פאבסט ניצב בקונפליקט שבו כדי ליצור, הוא נאלץ להשתמש במשאב שרק הנאצים מסוגלים לספק... באופן הזה, הוא גם חייב ליצור סצנה שמכחישה דבר מה מונומנטלי, והופכת קורבנות לחומר גלם קולנועי... לא אומר יותר פרט מלציין שעוזרו של פאבסט, וילצ'ק, מבצע באותו רגע בחירה משמעותית שונה, לא הרואית, אבל ערכית. חובבי עמנואל לווינס (אני לא בינם), יתמוגגו מהסצנה.

המורכבות הנוספת כאן היא שפאבסט הוא דמות ממשית – במאי אמיתי  שבעת המלחמה ביים סרטים עבור הנאצים. גם אשתו, טרודה, ובנו יעקב, אינם דמויות בדיוניות. הרומן משייט אפוא בתפר בין היסטוריה לבדיה – תחשבו 'חמדת' של מוריסון. קלמן טווה עולם מדומיין סביב פערים בהיסטוריה. לא ידועה שיחה ממשית בין פאבסט לגבלס (שלא מכונה בשמו) כשפאבסט חזר לגרמניה, אבל לו הייתה כזו, קלמן מספק גרסה סבירה שלה. לא ידוע על סרט בו פאבסט השתמש באסירי המחנות כניצבים, אבל היו סרטים אחרים שעשו זאת. סבירות, כאן, היא המבחן, וקלמן מצליח לבנות מציאות מתקבלת על הדעת עבור קולנוען ברייך השלישי.

 למרות שהרומן עוסק בבמאי, מרבית הזמן מוקדש לדמויות שמקיפות אותו. בנו ואשתו מרתקים במיוחד בהקשר זה, משום שהתנהלותם מול הדיסוננס שונה משלו: הבן מתמזג והופך נאצי, בת הזוג מעמידה פנים. כוכב נוסף של הרומן הוא הפחד - האופן בו פחד מחלחל לתוך הקשרים מבלי להבשיל לכדי איום מפורש. השיחה בין פאבסט לגבלס למשל, או הלא נאמר במסגרת קבוצת הקריאה (שכוללת את אשתו של היטלר) בה משתתפת טרודה.

יש גם רגעי ברק - האנלוגיה בין ציור לבין רצח, או הבחירה לחתום את הרומן בדמנציה לא כמחלה, אלא כסמל, כצורה חליפית לפתור את הדיסוננס שחיית: שכחה. פשוט שכחה.

 

מאי, 2026

 

Daniel Kehlmann, The Director, Trans. Ross Benjamin, Simon and Schuster, New York, 2025 [2023]