חוסל או נרצח? מוזר שהקושי הראשון שמתעורר אצלי בכתיבה על ע'סאן כנפאני קשור למונחים המתארים את מותו במכונית ממולכדת בביירות ב - 1972. מי מלכד את המכונית? נחשו. מדוע שתלו פצצה במכוניתו? כי הוא היה הדובר של החזית העממית לשחרור פלסטין, ארגונו המרקסיסטי של ג'ורג' חבש, שכמה ימים קודם היה מעורב בפיגוע של צבא ההתנגדות היפני בשדה התעופה לוד (כך קראו לו אז), בו נרצחו עשרים וארבעה בני אדם (אם לא סופרים את המחבלים).

     מדוע אני עושה עניין מהטרמינולוגיה--'חוסל', 'נוטרל', 'סוקל'—כשאני בא לכתוב על הספרות של כנפאני? כי מרגיז אותי הנרמול והכיבוס של שפת ההרג: פעם רק מחבלים מן השורה 'חוסלו'. עכשיו, גם חמינאי במחוסלים. ישראל לא מתנקשת או הורגת את אויביה. היא 'מסקלת', או 'מנטרלת' ובקרוב גם 'תוציא להורג'-- שפה שמעלימה אנשים, כוונות, אלימות, כוח, פנים. על הרטוריקה הזו כתב באופן מופתי דורון רוזנבלום ב'תוגת הישראליות'). ולא, איני בפציפיסטים:  אם מצאת את עצמך בסוף פסקה שניה בבלוג ספרותי, אהמר שעמדותיי ניציות הרבה יותר משלך.

     אז ע’סאן כנפאני. האיש נולד בעכו, בגיל שתיים עשרה עזב/גורש/נמלט (1948, כן?) לדמשק. הוא חי ולמד בסוריה, כווית וביירות. הוא ערך עיתון, כתב פרוזה קצרה וארוכה, מחזות וגם מחקרים על ספרות פלסטינית. כל זה עד מותו בגיל 36. הנובלה הידועה ביותר שלו היא 'גברים בשמש', ואני קורא אותה כי היא נבחרה לדיון בקבוצת הקריאה של ספרות פלסטינית שאני משתתף בה.

     לא כדאי לומר יותר מדי על מה שמתרחש בנובלה. שלושה גברים ממוצא פלסטיני בגילאים שונים חוברים לנהג, גם הוא פלסטיני, שאמור להבריח אותם במשאיתו דרך הגבול בין עיראק לכווית. הם יוצאים לדרך מסוכנת זו לצרכי פרנסה. הסיפור פורסם לפני יותר מששים שנה, אבל, אוי לאירוניה: בשבוע שקראתי אותו, ביום השואה (כי אם כבר אירוניה, למה לא אירוניה כפולה), עצרה המשטרה לא רחוק מביתי משאית זבל שהובילה ששים ושמונה פלסטינים שניסו להבריח את עצמם לארץ כדי להתפרנס...

      בקריאה ראשונה הנובלה עברה לי פחות כסיפור פלסטיני, ויותר כסיפור על עוני ועל קבלת החלטות של גברים בעוני. משהו בגבריות, ברצון לגונן ולדאוג (למשפחה, לאישה) שנותרים מאחור, מחולל את ההחלטות של הגברים הללו, ללא קשר לגילם. מנקודת מבט כזו, אין כאן הרבה. זאת משום שהנובלה עובדת פחות ברמת הדמויות והעלילה. רוהינטון מיסטרי כותב מצוקה טוב יותר.

     אבל במחשבה נוספת, ההישג בנובלה מקופל בסמליותה, בדרך החדה בה התמונה שתישאר אצלך בסוף הקריאה—ולא אגיד מהי—לוכדת את הייחודיות של האין-אונים הפלסטיני, המוהל יחד תקווה עמומה, סבלנות, תקיעות, גוויעה איטית וחרישית, וכאב שמרגיש שהוא לא פורץ החוצה, ונותר שתוּק. כשדנו בקבוצה בסיפור הזה, ניסיתי להבין את הפער בין סופר אקטיביסט ומגויס, לבין הדמויות הלכאורה פאסיביות שהוא כותב. "שתיקה אינה פאסיביות" ענתה לי אחת המשתתפות...

 

*

דיברנו על צוּמוּד – אותה דרך אמצע של התנגדות פלסטינית, שאינה לוחמה ישירה, אבל גם איננה ויתור מיואש, אלא סוג של התמדה סבלנית תוך היאחזות במה שיש (וגם זה קשור לתמונת הסיום של הרומן, שכוללת יד שאוחזת משהו).

 

*

מצאתי ברשת ראיון מצולם של כנפאני עם עיתונאי אוסטרלי. האיש מרשים, כריזמטי. בחיים אחרים היינו אולי חברים. בחיים האלה נגזר עלי ועל שכמותי ועליו ועל שכמותו להילחם. זאת משום שהציונות עבורו היא קולוניאליזם, ואין ולא יתכן שיח בין קולוניאליסט לילידים אותם הוא עושק: 'אין שיח בין החרב לצוואר'. כתבתי בעבר בבלוג הזה על ההחמצה המקופלת באימוץ עמדה כזו, אבל אולי ההשטחה הזו הכרחית כשאתה נלחם על משהו. אולי דקויות הן פלפולים השמורים לחזק? המרקסיזם של כנפאני—העולם נחלק למנצלים ולמנוצלים—בהחלט מעניק לו מפה ערכית ברורה שמנחה אותו בעולם, גם אם העולם הממשי מעט יותר סבוך.

     אבל לי, כקורא לא פלסטיני, התוצאה היא, שוב, הדיסוננס המחריף הזה שאני חש כשאני קורא ספרות פלסטינית. הרי ההזדהות החווייתית שספרות מייצרת אמורה לקרב עולם רחוק. בהקשר הישראלי-פלסטיני, התקרבות כזו אמורה הייתה להיות שלב ראשון לפיוס והכרה. אבל בשנה האחרונה הזו בה אני קורא ספרות פלסטינית, מתרחש אצלי משהו שונה – התקרבות לסבל תוך התרחקות ממחשבות אודות פתרון או פיוס.

ולא בגללי.

 

אפריל, 26

 

Ghassan Kanafani, Men in the Sun and Other Palestinian Stories, trans. Hilary Kilpatrick, Lynne Rienner Publishers, Boulder, 1999 [1962]

הנובלה גם תורגמה לעברית ב 1978 בהוצאת מפרש על ידי דניאלה ברפמן ויאני דמיאנוס. היה גם ניסיון (שכשל) להעלות אותה כהצגה בתאטרון אל-מידאן בחיפה. גרסת סרט של הנובלה יצאה במצרים בערבית ב 1972 תחת השם (המתורגם) The Deceived