כהכללה, סיפורים קצרים יטו להיות איכותיים יותר מרומנים. הצורך לדייק, לתמצת, לתחזק עניין, תורמים להידוק. גם הַשקעת הזמן שונה. רומן תובע ממי שכתבו אותו שנים, סיפור קצר, שבועות או חודשים. המשמעות היא שהרבה יותר קל לגנוז סיפור מקרטע מלוותר על רומן תקול. כמעט ואין ספר בכורה שנותר במגירה. לעומת זאת, נדיר שתקראו את הסיפור הקצר הראשון שמישהו כתב. היו מספר ניסיונות קודם. הם מצאו את דרכם לפח. הרווחת.

מי שאחראית לקביעות הנחרצות הללו היא אן פאצ'ט בספרה האוטוביוגרפי This is the Story of a Happy Marriage. האזנתי בחדווה רבה לחיבורים השונים בספר הזה ונתרמתי מתובנותיו - לגבי תהליך היצירה, לגבי כתיבה, לגבי חברות בין סופרות, לגבי אל-הורות, לגבי אהבה לכלבים מול אהבה לילדים, לגבי זוגיות שניה, לגבי פתיחת חנות ספרים... אם משהו מאלה מעניין אותך, לקרוא את פאצ'ט יקדם את מחשבותיך בעניין. העמדה למעלה אודות סיפורים קצרים, היא חלק מהקדמת העורכת שלה ל Best American Short Stories (2006). עד כדי כך התרשמתי, שגם הזמנתי את האסופה הזו, וגם החלטתי לעבור לספר הקרוב ביותר לאוסף סיפורים קצרים בערמת הספרים החדשים שלי , וזה היה Olive, Again.

 

     ספרי אוליב קיטרידג' של סטראוט אינם בדיוק סיפורים קצרים. המונח הוא 'סיפורים קצרים מקושרים' או 'רומן בסיפורים'. המשמעות היא שניתן לקרוא את הסיפורים במנותק. כן, הדמויות לפעמים מופיעות ביותר מסיפור אחד. כן, לפעמים הדמויות הן כאלה שסטראוט הקדישה להן רומן שלם בעבר. אבל הסיפורים מאזכרים את הפרטים שצריך לדעת, ואז מתעסקים במשהו שונה. יש כרונולוגיה כללית שנשמרת. Olive, Again מאוחר יותר מ Olive Kitteridge ובספר השני היא כבר בשנות השמונים לחייה (בראשון, זוכה הפוליצר, היא הייתה צעירה בעשור). הסיפורים המוקדמים יותר בקובץ גם מוקדמים יותר בזמן, אבל זה לא ממש משנה. גם 'הגיבורה', אוליב, אינה משמעותית באותה מידה בכל הסיפורים. לפעמים היא מופיעה בחטף, או מישהו נזכר במשהו שהיא אמרה. מאותו רגע, הסיפור שוכח מקיומה. המקום נותר קבוע - קרוסבי, מיין (עיר לא קיימת)—אבל סטראוט לא כותבת מקום. בניגוד לריצ'ארד ראסו, עליו כתבתי לאחרונה, שגם הוא כותב רומן אחר רומן אודות אותה עיר בדיונית (באת' הצפונית), אין לסטראוט עניין בכתיבת דמויות מתפתחות דרך יצירת מארג יחסים בינן. היא כותבת סיפורים קצרים. זהו.

     אבל איזה סיפורים קצרים... יש שלושה שבא לי לכתוב עליהם משהו כאן: ‘Helped’ , ‘Light’, ‘Exiles’... אבל התחייבתי לרשימות קצרות, אז אסתפק בשורה אודות שניים אחרים. באחד מהם, ‘The Poet’, אוליב לומדת לקח כואב בנוגע לנצלנות ואטימות של אומנית (אבל היא אולי גם מלמדת משהו את המשוררת במחווה האצילית החותמת את הסיפור). בסיפור השני, ‘The End of the Civil War Days', מתקיימת הבנייה מופתית של שבר זוגי רב שנים, שמתאחה דרך משבר לגמרי לא צפוי. הסיפור הזה גרם לי להשתנק (ואני לא קל). כתיבה שמסוגלת באמת לפסוע על קו התפר בין הקומי למרגש.

      סטראוט—שאת ספרי קיטרידג' שלה גיליתי דרך עבודה של סטודנטית—כותבת אנשים בוגרים, ששים וצפונה משם, על הייחוד הגלום בשלב חיים זה. כבר לא תמציא את עצמך מחדש, אבל המנעד הרגשי עז כתמיד, והוא ארוג אל תוך משקעי עבר, זכרונות, רגישויות, אובדנים, פיצויים, קבעונות, ולפעמים, כן, גם חכמת הגיל. אוליב עצמה היא חד פעמית: עוקצנית נטולת שנינות, מיזנטרופית נטולת קור, כנה חפה מרשעות, אמפטית ללא הסכריניות, ישירה ללא הגסות, נדיבה מבלי הרהב הנלווה לא פעם לעושי טוב, עקשנית שמסוגלת להודות בטעות. כשהיא על הדף, אין לדעת מה יקרה. קל להבין מדוע הרוב מתרחקים ממנה. אפשר גם להבין את אלה שמתקרבים אליה בחצי חיוך. למרות שלאורך העשורים שלימדה מתמטיקה היא לא תפסה עצמה כמורה לחיים, מי שלמדו אצלה ימשיכו לשאת משהו שהיא אמרה. היא מסוגלת להקשיב ולהגיב לזרם העומק שמתחת לדעות, מאחורי מה שנאמר. היא עצמאית, ומסרבת להיות מתוסרטת אל הסבתאות המצופה ממנה על ידי בנה וכלתה.

 

אה, ועוד משהו: היא לא סובלת את זה שהיא מכנה “הנשיא הכתום“...

 

יולי, 2025

עבור רשימות נוספות שלי על ספריה של סטראוט, ראו כאן וכאן.

עבור רשימה נוספת על רומן של אן פאצ'ט, ראו כאן.

 

 

 

 

Ann Patchett, This is the Story of a Happy Marriage, Harper Collins, New York, 2014

Elizabeth Strout, Olive, Again, Random House, New York, 2019