מצאתי עותק דהוי של הספר הזה בספריית רחוב בריצת בוקר. הוא שכב אצלי מספר חודשים, עד שלאחרונה, שמעתי ראיון עם שרה וינמן (מחברת של מספר ספרים שאהבתי), בו היא בחרה בו כאחד מחמשת הספרים שהייתה נוטלת איתה לאי בודד. בוק טיובר שאני עוקב אחריו הצהיר שלמרות ש'חמדת' הוא הרומן הגדול של מוריסון, Song of Solomon הוא הרומן האהוב עליו שלה. אז קראתי, למרות המהדורה המגעילה. 

אכן, Song of Solomon אינו 'חמדת'. כשלעצמה, אין בכך ביקורת. 'חמדת' מתמרן באולימפוס של הספרות, בין יצירות מופת שכנראה יקראו בהן מאות שנים קדימה. גם הכתיבה השחורה הטובה ביותר המוכרת לי--ג'יימס מקברייד, פרסיבל אוורט, ברנדון טיילור—מאבדת צבע לצד 'חמדת'. אבל חלק מהאיכויות של 'חמדת' מופיעות גם ב Song of Solomon. אני חושב כאן על האיכות השייקספירית שזיהיתי בפרוזה של מוריסון לאור הרומן הזה – כוונתי למונולוגים רציפים וקצביים של דמויות, מונולוגים עזים, מדוייקים, גבישיים, בעלי איכות בימתית. אפשר לומר זאת כך: מי שלמדו משחק, יקריבו הרבה כדי לשחק את המונולוגים הללו.

     וישנם שלושה כאלה ברומן, כולם על ידי נשים. ישנה, למשל, תמונה נפלאה בה אֶם מאיימת על גבר שמכה את בתה תוך שהיא כמעט נועצת סכין בליבו ומשוחחת איתו בשלווה, כמעט ברוך. אבל אביא סצנה אחרת, בה לינה, אחותו של מילקמן, שנותרת דמות רקע חרישית לאורך כל הרומן הזה, מחליטה לנער אותו אחרי שהתערב וטרפד את הקשר הרומנטי שנוצר בין אחותם, קורינת'יאנס, לבין גבר אחר. לו הייתה לי סבלנות להעתיק את הסצנה כולה, הייתם נהנים אפילו יותר, אבל די בפסקה הזו:

 

What do you know about somebody not being good enough for somebody else? And since when did you care whether Corinthians stood up or fell down? You've been laughing at us all your life. Corinthians. Mama. Me. Using us, ordering us, and judging us: how we cook your food; how we keep your house. But now, all of a sudden, you have Corinthians' welfare at heart and break her up from a man you don't approve of. Who are you to approve or disapprove anybody or anything? I was breathing air in the world thirteen years before your lungs were even formed. Corinthians, twelve. You don’t know a single thing about either one of us—we made roses; that’s all you knew—but now you know what's best for the very woman who wiped the dribble from your chin because you were too young to know how to spit. Our girlhood was spent like a found nickel on you. When you slept, we were quiet; when you were hungry, we cooked; when you wanted to play, we entertained you; and when you got grown enough to know the difference between a woman and a two-toned Ford, everything in this house stopped for you. You have yet to wash your underwear, spreads a bed, wipe the ring from your tub, or move a fleck of your dirt from one place to another. And to this day, you have never asked one of us if we were tired, or sad, or wanted a cup of coffee. You’ve never picked up anything heavier than  your won feet, or solved a problem harder than fourth-grade arithmetic. Where do you get the right to decide our lives? 

     I'll tell you where. From that hog's gut that hangs down between your legs. Well, let me tell you something, baby brother: you will need more than that…” (pp. 216-7)

 

 

שיקום מי שמסוגל לקרוא טקסט כזה רק פעם אחת...

 

 אציין שקריאת הרומן גם הבליטה עבורי חסרון בכתיבה של מוריסון (זה בסדר, she can take it). כוונתי למעורפלות של העלילה, בעיקר בסוף הרומן (בעיה גם ב'חמדת'). לא לגמרי ברור מה מתרחש, וברומן הזה גם לא לגמרי ברור מדוע. טוב שיכולתי לפנות לקולגה שלי, אילנה פרדס, שעסקה רבות ב'שיר השירים' ויכולה הייתה לבאר עבורי חלק מהסב טקסט התנ"כי ואת הטעמים לבחירתה של מוריסון ב'שיר השירים' (הכוח המיוחד של השורה 'שחורה אני ונאווה', למשל). אבל למרות הערפול, חלק מההסמלה כאן עובר ועובר חזק: אדם מחפש אוצר (זהב) ומוצא במקום כסף את עברו, אישה שחיה שנים עם (כך היא מאמינה) עצמות אדם שהיא סייעה להרוג, מגלה שאלו עצמותיו של אביה שנרצח ולא נקבר כראוי. ריטואל אשמה הופך לריטואל אבלות...

 

נובמבר, 24

 

Toni Morrison, Song of Solomon, Signet, 1977.