How is it that we start life with nothing, end it with nothing, but lose so much in between? Demon Copperhead

 

רשימה שונה הפעם. מטעמים שיתגלו רק למי שיקראו את הרשימה המלאה, החלטתי לכתוב יחד על שני ספרים—Dear Edward ו- Demon Copperhead—שקראתי פחות או יותר באותם שבועות.

פרט ליתמותו של הגיבור, שני הספרים שונים כמעט בכל מאפיין ספרותי. אדי, הגיבור של Dear Edward מהדהד יתום ידוע אחר, הארי פוטר, "הילד ששרד“. דימון, הגיבור של Demon Copperhead מתכתב עם יתום מפורסם לא פחות, דיוויד קופרפילד, הילד שלא ידע אם יהפוך "לגיבור של חייו“. אצל שניהם, קשרים עם בני גילם הם קרן אור. אדי מוצא את שי, שמלווה אותו בדרכו להחלמה והופכת לאהובתו. דימון מגלה את אנגוס, שפחות או יותר עושה עבורו את אותו הדבר. אצל שניהם מפגש עם דמות בוגרת ברגע הנכון יוצר הבדל: מנהל בית ספרו של אדי שחונך אותו לעולם טיפוח שרכים וגננות, מורה לאומנות שמפתחת אצל דימון את כישרונו לצייר. שניהם רדופים על ידי הבלחות של החיים שהם יכלו לחיות, ברגעים שהם רואים מה שנדמה להם כמו משפחה נורמטיבית. אצל שניהם, הרגש הראשי הוא תוגה. אצל שניהם, הזכות והזכאות לחיות, היא עמדה שצריך להרוויח.

      ומכאן להבדלים.

אדי מתייתם ומייד עובר לרשת משפחתית, חברית, ומוסדית מחבקת. אצל דימון, המערכת שאמורה לתמוך בו הופכת לגורם שמדרדר אותו. אדי, הילד ששרד אסון תעופה, הופך בן לילה לגיבור מעורר השראה. דימון הוא סתם עוד תפליט של נחשלות אמריקאית, במקרה הטוב יהיו אדישים כלפיו, ובמקרה הרע ינצלו אותו. אדי זכה לחינוך ביתי מעולה לפני שהתייתם. דימון בור. אדי חי בסביבה בטוחה. דימון מתקיים בין מסוממים, מכורים, שיכורים, ופושעים. על אדי מגוננים, מטפחים את כשרונו, ומוצאים דרכים ישירות ועקיפות לסייע לו לעבד את יתמותו. דימון חוטף מכות, שודדים אותו, מרעיבים אותו, מנצלים את החסות שלכאורה מספקים עבורו כדי לזכות בקצבת אומנה, וכשהוא נפצע, מסלילים אותו אל תלות ממכרת באופייטים.

ומכאן להבדלים עמוקים יותר.

נפוליטאנו כותבת עולם פרטי. נלווה מקרוב את תהליך השיקום של נער שאיבד באחת את משפחתו בתאונת מטוס (לא, זה לא ספר לקחת לטיסה...). הרומן מתאר את קיום-הרפאים של היתום-המתאבל: לא בדיוק חי, לא בדיוק מת, לא בדיוק ילד, לא בדיוק בוגר, לא בדיוק גר בבית החדש שנמצא לו, אבל גם לא בדיוק זר. הרומן לוכד כל זאת בעדינות. אדי מתעקש שיכנו אותו 'אדוארד', מסרב לישון במיטה או בחדר, ולובש את בגדיו של אחיו שנספה. אשמת הניצול שהוא חווה ארוגה אל תוך המשא שמועמס עליו מצד קרובי הנספים ושלל הציפיות שמופנות אליו בהמון מכתבים שהוא מקבל (מכאן שם הרומן).

 [אספר שאני כותב את השורות האלה בימים בהם חטופים מתחילים לחזור מעזה. קריאת הרומן כיוונה את מחשבותיי לקשר בין מי שניצלו לבין מי שנרצחו, לעול השורד, לחוב כלפי משפחות המתאבלות על מי שלא. האם 'מותר' לחטופה שחזרה 'לבזבז' את חייה? האם היא חבה חוב מיוחד, נבדל, למי שלחמו ואולי נפצעו או נהרגו כחלק ממערכה שכללה גם ניסיון לשחררה? מה היחס בין הניצול לבין משפחות הקורבנות של מי ששוחררו בעסקה? מבחינה שכלתנית, קל לבטל מחשבות אודות מחוייבות מיוחדת: העובדה ששרדת משמחת, אבל כל מה שהוביל לתוצאה הזו, לא ממש היה בשליטתך. עם זאת, אני בטוח שתודעת חוב מופשטת כלפי לא מעט זרים מתהווה אצל מי שהשתחררו.]

ונפוליטאנו—שאודות ספר אחר שלה כתבתי ברשימה קודמת—יודעת לכתוב זאת. היא מצליחה להימנע מהמלכודת של כתיבת אבלות—התשה—בין היתר דרך תכסיס מבני: הרומן נע בין פרק שעוסק בחודש (או יותר) בחייו של אדי אחרי האסון לפרק שעוסק בשעה במהלך הטיסה עצמה. כך יוצא שאנו מלווים גם את הקורבנות בפרק זמן בו הם נעו לקראת משהו. הרבה מתרחש בטיסה שאינו קשור לאסון, והכתיבה מעבירה את הרובד המהורהר, בוחן החיים, שלפעמים מלווה אותנו (אותי) בטיסות. בהינתן מה שידוע לנו אודות שעומד להתרחש, המון מהרחש-בחש הפנימי הופך נלעג. ההישגים שלך, החרטות שלך, הדאגות שלך, היעדים שלך, הם קורי עכביש על פרופלור שעומד להיות מופעל. קמצוץ אירוניה שנפוליטאנו מוסכת לכל זה קשורה בנוסע מבוגר ומריר שנפטר מסיבות רפואיות מעט לפני שהמטוס מתרסק. העברת הגופה בין הנוסעים לירכתי המטוס היא כמו ממנטו מורי המאפשר ליתר הנוסעים לתרגל הדחקה: המוות הוא אותו דבר שקורה לאנשים אחרים.

עד שלא. 

דימון קופרהד, לעומת כל האישי-אישי הזה, הוא ספר חברתי. אם אתם כמוני, הקריאה תעורר רצון לדעת יותר אודות משבר האופיואידים בארה"ב (המליצו לי על ספר זה של גלדוול, וגם על הסדרה Painkiller בנטפליקס). אחת מההערכות שקראתי, היא שרבע מיליון בני אדם קפדו את חייהם כתוצאה משילוב טמא בין ביג-פרמה, שחיתות של רופאים, וריבוד מעמדי. המתאם בין עוני לבין היות קורבן לשיווק פרדטוריאלי של אנלגטיקה ממכרת (ובסופו של דבר, רצחנית), מדגים כיצד הון כרוך בניצול. לא, זו אינה זיקה הכרחית. יש סיפור מורכב יותר אודות התועלות/נזקים הכלליים יותר שנובעים מעושרה של קבוצה זעירה. בכל זאת, קיימים הקשרים מובהקים בהם מי שעני הוא גם מי שאינו מוגן וגם מי שייפגע, וגם מי שימות. זאת כתוצאה מרדיפת הבצע של מישהו אחר (במקרה הזה, בעיקר משפחת סאקלר, שאיש ממנה לא בילה יום בכלא בגלל הנזק שהם חוללו - דמיינו עולם בו הפגזת את הירושימה וחמקת מזה עם כנס כספי...).

דימון יאבד את אמו ואת אהובתו הראשונה שימותו ממנות-יתר הקשורות בזמינות של אופיואידים ותחליפיהם  (אצל דיקנס, אותו משכתבת קינגסולבר, הן מתות מסיבות רפואיות). חברתו הראשונה תגיע לזנות וכמעט למוות (אצל דיקנס היא סתם ננטשת). הוא עצמו יתמכר ויאלץ לעבור את הויה דולורוזה של הגמילה, כמו גם האופן בו העולם הופך תפל. שני עובּרים ימותו ברחם כחלק מכל זה, אח שמעולם לא יהיה לו, ובן או בת שכלל לא יולד. הרומן ממוקם ב Lee County, אזור שנפגע באופן חמור במיוחד על ידי האופיואידים. לא שהרומן מציג עולם ורוד עבור יתום שהיה נולד במקום אחר. אבל הסמים מעבירים את קשיי היתמות הרגילים, למישורים קטלניים. הסמים גם מוסיפים אירוניה מרה לספר של קינגסולבר, איכות שנעדרת מדיקנס. הרי בניגוד למצוקות שונות, הנרקומן מספר למערכת שהיא צודקת: המכור הוא הצרצר הבטלן בו מתבוננת בבוז הנמלה העמלנית. היא בטוחה שקצת יותר מאמץ מצידו היה פותח עבורו חיים טובים. אם מתעלמים מתנאי המסגרת שהופכים את הנמלה לנמלה ואת הצרצר לצרצר, הגינוי שלה נשמע סביר, אפילו מחמיא: מי שעובד קשה חי טוב. פשוט, לא?

כשקראתי את דימון קופרהד, חשבתי שוב ושוב על ג'ון קלטנברונר המהפנט מ'אדון החצר', עוד ספר יתום, מינוס האופיואידים. דימון קופרהד זכה בפוליצר (2023), ואילו 'אדון החצר' בקושי הצליח לצאת לאור. עם זאת, 'אדון החצר' עולה עליו (מי שקראו, יתקשו לשכוח: פעם השאלתי אותו לסטודנטית לתואר שני, והיא כתבה עליו תזה...). אבל גם לדימון יש המון מעלות. הוא גרם לי לקרוא את הפתיחה של 'דיוויד קופרפילד' ולמצוא הקבלות מרתקות. כך למשל, קופרפילד יוצא מביתו לבית אחר, שהוא בעצם אונייה נטושה על חוף ששופצה כך שהפכה לבית מגורים. קופרהד מקבל מחברתו הטובה אונייה זעירה בתוך בקבוק, מתנה שהוא מסרב להיפרד ממנה. הדימוי של אונייה כלואה עובר באופן יפה בין שתי היצירות כדימוי של תקיעוּת.

במונחים של רומן חניכה של יתום, דימון לחלוטין עכשווי. היתום הדיקנסי מחפש (ומצליח) להיות גיבור סיפורו, אותה משאלה ממנה נפתח 'דיויד קופרפילד'. היתום של ג'יי קיי רולינג מצליח להפוך להיות גיבור-העל של עולמו. היתום של נפוליטאנו מצליח להשלים אבלות ולהתחיל מחדש. היתום של קינגסולבר מוצא את כשרונו, אבל מגייסו כדי להשמיע את קול מעמדו. בעולם בו מוסר וצדק הם הרצון להיכלל, הזכות להשמיע קול שהושתק, דיימון ידבר את ההילביליס ואדומי הצוואר של אמריקה. דימון מתמלל את הזבל הלבן שנפל אל מחוץ לאג'נדות של פוליטיקת הזהויות, אבל נפגע בהמוניו לא רק מהקנטה מלעיגה שיטתית, ולא רק מהחלשה מוסדית דרך תיעוש נצלני שעשק אותם במשך דורות, אלא גם ובנוסף—כמו דובדבן רקוב על עוגה עבשה—כתוצאה משחיתות רפואית. כמו ב – Wicked (באמת חשבתם שאתעלם מהסרט?) הרוע הוא של מערכות, לא של פרטים, והיתום של רומן היתמות העכשווי הוא זה שיחשוף עיוות זה, גם אם לא יתקנו.

 

פברואר, 2025

 

Demon Copperhead, Barbara Kingsolver, Harper, New York, 2022

Dear Edward, Ann Napolitano, Penguin, New York, 2020