“Time is how you spend your love”. כך כתבה זיידי סמית' ב On Beauty, וכל כך אהבתי את המשפט הזה, עד שארגנתי אותו פעם אל תוך מתנה ליום נישואין לאשתי.

סמית' היא סופרת שיש לי שיח מסוכסך אתה. מאוד אהבתי את White Teeth ואת On Beauty - שניהם ספרים בעלי עומק והומור (הומור בדרגה כזו שאני אפילו זוכר חלק מהבדיחות). White Teeth הוא מהרומנים שהשאלתי למישהו, איני זוכר למי, והוא אף פעם חזר... אבל אז הגיע NW רומן שניסיתי לקרוא מספר פעמים, ופשוט נטשתי אותו בתסכול. התחושה הייתה שבמקום להתפתח כסופרת שנשענת על החוזקות שלה, סמית' ניסתה להמציא את עצמה מחדש כמישהי שמנסה לכתוב קדרוּת תוך כדי חידושים מבניים בכתיבת רומן. התוצאה, עבורי לפחות, הייתה בלתי קריאה, והספר מצא את עצמו בספריית רחוב...

אני מספר זאת כדי להסביר מדוע, אחרי שהזמנתי את The Fraud, הוא שכב על מדף הספרים שאני רוצה לקרוא במשך תקופה לא קצרה. כששלחתי יד אל הספר ומשכתי אותה בחזרה, הרגשתי כמו גרסה פוסט-טראומטית של חובב ספרים...

אז לא, The Fraud אינו מהווה תחרות לשני הרומנים הקודמים שהזכרתי, אבל הוא עדיין רומן בעל ערך שניתן ליטול ממנו לא מעט. לכאורה, סמית' כותבת על פרשה עסיסית—the Tichborne affair—הכרוכה בזהות גנובה (מדובר על אמצע המאה התשע עשרה). הפרשייה עסקה (וגם הפעילה) מתח מעמדי. היא גם הדגימה ניצול רגשני של הזדהות פופוליסטית עם נוכל שיודע למנף לצרכיו תודעת קיפוח (נשמע מוכר?). אבל סביב הסיפור הפיקנטי הזה, סמית' מציבה שני עולמות מעניינים ומשמעותיים יותר. הראשון קשור בעבדות ובהישענות הבריטית על עבדות בג'מייקה. השני הוא הקיום המקביל והתלוש שבו מתקיימת 'חבורה ספרותית' ויקטוראינית, החיה בבועה נרקיסיסטית בתוך מציאות ערכית שדורשת חשיבת-אחֶר.

     בנוגע לעבדוּת, סמית' מזכירה שמורשת העבדות אינו נחלת האמריקאים בלבד. תלות הכלכלה הבריטית המשגשגת בעמל עבדים באיים הקריביים ובמקומות נוספים, מהדהד פחות בספרות שנכתבת היום מאשר העבדות בארצות הברית. כתיבה אמריקאית שחורה—טוני מוריסון, קולסון וייטהד, פרסיבל אוורט, ברנדון טיילור—מיטיבה לבקר במורשת העבדות ולהנכיח את מוראות מלחמת האזרחים, הלינצ'ים, והחוויה של אפליה גלויה וסמויה. בהשוואה, ספרות בריטית עכשווית (כהכללה) נראית הרבה פחות מועסקת בקשר בין השגשוג והאימפריה לבין עבדות. אולי בגלל שהבריטים בעצם יצרו מיקור-חוץ של עבדות (העבדים שעמלם הזין את תעשיית הסוכר והטבק הועברו מאפריקה, שם נחטפו, למקומות כמו ג'מייקה, מאוריטיוס, וירג'יניה, ברבדוס ועוד). לכן אנגליה של היום, בניגוד לארה“ב, אינה כוללת אוכלוסייה ילידית אדירה שמוצאה מעבדים שחיו בפועל בה. כך שבניגוד לסופר השחור האמריקאי, שהסבא רבא שלו היה עבד, באנגליה זה לא המצב.

  אז הרומן של סמית'—סופרת ג'מייקנית מצד אימה—מבקש לתקן את מי שמדמיין בעיות כלכליות וחברתיות באנגליה הויקטוריאנית כמסתכמות במתח בין הפועלים לבעלי ההון (חוקי התירס, פטרלו, בתי החרושת שראה אנגל בגלסגו ובמנצ'סטר וכיוב'). על כל חשיבותו החברתית, מאחורי מאבק הפועלים האנגלי הסתתר מאבקו של מעמד נוסף, מדוכא הרבה יותר. היה זה מאבק סמוי, כי באנגליה הרשמית העבדות בוטלה ב 1807, ולא המתינה למלחמת אזרחים שהגיע לארה“ב יותר מחצי מאה אחר כך. רחוק מהעין הוא גם רחוק מהלב. לטווח הקצר. בשלב כלשהו, הלב מדשדש לאיטו ומגיע, ומבין את הדברים על פי דרכו. [בעניין זה, אמליץ למי שיוכלו לבקר במוזיאון העבדות הבינלאומי בליברפול.]  

The Fraud אולי ייזכר בתור ניסיון ספרותי משמעותי (ראשון?), להנכיח עוול זה מחדש דרך הספרות. בקטע יפה במיוחד ברומן, סמית' מציבה זה לצד זה את שני המעמדות: אנדרו בוגל, השחור, שומע מצד מוחים בני מעמד הפועלים האנגלי תיאורים נוגעים ללב אודות חייהם (של הפועלים) כעבדים. הם משתמשים בביטוי בתור דימוי ותו לא, אבל בוגל מנסה לפרש את כוונתם המדוייקת, ופשוט לא מבין באיזה מובן הם עבדים. הפער כאן בין שימוש רטורי בעבדות לבין עבדות ממשית, מטלטל. לזכותה של סמית' היא מצליחה להעביר זאת מבלי ליפול אל תוך הציפייה מספרוּת שנוגעת בעבדות לזעזע. היא מזכירה את ה - Treadmill, וגם משהו אודות החיים שנגזלו ממי שנחטפו באפריקה. אבל אין כאן ניסיון להבעית.

 

     פרט לעבדות, העולם המשמעותי השני ברומן שמלוויין את פרשיית טיצ'ברן הוא העולם הספרותי. עולם זה קשור קודם כל לוויליאם אינסוורת', סופר ויקטוריאני בינוני שסמית' מקימה לתחייה ברומן. אבל יש גם סופרים ממשיים נוספים שמושלכים לעלילה, כמו ת'קארי ודיקנס. הסופרים, כולם גברים, כולם לבנים, חולקים אטימות מוחלטת למצוקה (אישית או קולקטיבית). מה שמעסיק אותם היא חרדת ערך עצמי, אהבה עצמית, והתנהלות בינאישית גסה וצבועה. אליזה טושה, גיבורת הרומן, מתצפתת על דבוּקה זו, ודרך עיניה נחשפים הפגמים הרבים של האינטלקטואלים הללו. הנקודה כאן קשורה בפער בין כאב ממשי אל מול אטימות אינטלקטואלית ויצירתית. יוצא ש The Fraud הוא רומן בעל אמירה מוסרית, שבאותו זמן חותר תחת יומרותיה של הספרות לחנך. על כל מוסרנותו ורגישותו לילדים, דיקנס לא נדרש לעבדות ולאופן בו היא מאפשרת הון אנגלי. יש את מה שהסופר רואה ואת מה שהוא מעדיף לא לראות. כאילו שהרומן מזהיר אותנו מהתייחסות לא ביקורתית ליומרותיו המוסריות: חפשו, מבקשת סמית', גם את מה שאני מתעלמת ממנו, גם אם אני נשמעת מוסרית...

 

    אחת מהדמויות שאהבתי לעקוב אחריה, היא שרה אינסוורת', אשתו השנייה הצעירה והלא מרשימה בעליל של איינסוורת' (הוא בן 63 והיא בת 26). שרה היא משרתת לשעבר, בורה, דעתנית, ומתישה את מי שיאזינו לה. אבל בנקודה מסויימת, היא מפתיעה ומלמדת את אליזה טושה המתוחכמת והרגישה, שיעור בפער בין מצוקה מדומיינת למצוקה ממשית.

אה, כן: איינסוורת' אוהב שמצליפים בו, או לפחות, שטושה מצליפה בו. בצעירותם, היה לשניים רומן (טושה הייתה מאוהבת גם באשתו הראשונה) בעל מיניות לא ונילית. לא, סמית' אינה מעוניינת לחקור השפלה מינית להסתעפויותיה. אבל יש כאן מעט יותר מסתם הזרקת צבע קינקי לרומן: קשה שלא לראות בהצלפות המשועשעות הללו הדהוד מענג למציאות ממשית איומה, בה לענישה גופנית יש משמעות שונה לגמרי. קצת כמו האופן המטפורי בו הפועלים משתמשים בעבדות כדי לתאר את מצבם, עבדות כמשחק תפקידים מיני, מהווה הַסְמַלַה של עולם שהתקיים ומתקיים באופן ממשי (כי העבדות לא נעלמה מן העולם).

 

יולי 24

 

Zadie Smith, The Fraud, Penguin, New York, 2023