במסגרת ניסיונותי להכיר יותר ספרות פלסטינית, ידיד מן העבר הרחוק, שי גינזבורג, המליץ לי לקרוא את ספרה של סוזן דאראג'. הספר אינו בדיוק רומן, יותר הלחמה של סיפורים קצרים. המכנה המשותף: הקהילה הפלסטינית בבולטימור. הסיפורים עוסקים בשלוש משפחות ממעמדות שונים, אבל גם בכמה דמויות מחוץ למשפחות הללו. לפעמים מבליחה זיקה בין המשפחות והסיפורים, אבל דאראג' אינה מתעקשת על כך. הרעיון, כך נראה לי, הוא להציג פסיפס של קיום פלסטיני גולה לגווניו, בעיקר בכל הקשור לדור הצעיר.
יוצא שרוב הסיפורים כלל לא עוסקים בהיסטוריה פלסטינית. המוקד הוא דווקא אלימות מגדרית לגווניה. נשים כפופות לצורות שונות של כוח פטריארכלי. לפעמים הכוח לובש צורה של אלימות פיסית או פרדטוריאליות גברית. לפעמים הכוח מופיע כהסללה: הכפפה עצמית נשית למוסכמות של נִראות או התנערות גברית ממעורבות הורית ממשית. גברים יהיו מפעילי הכוח הישירים, אבל הסיפורים מעבירים גם את האופנים בהם נשים אחרות משמרות ומהדהדות נורמות דַכְּאניות וציפיות מגמדות.
מה שכל זה מציף הוא את שבר הנאמנויות של הדור הצעיר הפלסטיני המשכיל. מחד, נאמנות לנרטיב ולתרבות פלסטינית. מאידך, רתיעה מחוסר השוויון המגדרי המקופל באותה תרבות. כשבסיפור האחרון מרקוס חוזר עם גופת אביו מארה"ב לגדה המערבית כדי לקבור אותו בכפר בו אביו נולד, מרקוס פוגש את ריטה, בה הוא מתאהב. לריטה יש סיפור קשה: היא נכלאה בגיל חמש עשרה בזמן האינתיפאדה הראשונה, ושם גם נאנסה. פרט להתמודדותה עם האונס, ריטה נאלצה להתמודד עם תרבות שמדירה אותה בגלל מה שהיא עברה. בסיפור אחר, אמה ואחותה של סמירה אעוודה, עורכת דין אסרטיבית ומצליחה, מלמדות הגנה על הבעל שהיכה את סמירה, בין היתר משום ש'היא לא הצליחה' להיכנס להריון...
כיצד משמרים נאמנות לפלסטיניות מבלי לבַכות גם את השמרנות המגדרית האלימה הנוכחת בתרבות זו? הפלסטינים האמריקאים של דאראג' גדלו והתחנכו בארה“ב. כשאחד מהם מגיע לכאן, הוא מגלה שהערבית שהוא דובר לא עדכנית, ולקרוא את השלטים בערבית הוא בכלל לא מסוגל. הוא לא באמת רוצה לחזור לכאן, והסיפור יסתיים באיחוד אוהבים לא משום שהוא חוזר לפלסטין, אלא משום שהפלסטינית תהגר לארה“ב. הרומן לוכד את עולמם של הצעירים הפלסטינים הללו, שכואבים את האובדן הפלסטיני שהם חווים מכלי שני דרך הוריהם, אבל לא יכולים לראות את עצמם כאן, ולא (רק) בגלל הישראלים...
והישראלים? אין הרבה מה לומר עליהם. כמו ב Enter Ghost של איזבלה חאמד, עליו כתבתי כאן לאחרונה, הישראלים הנוכחים לרגע בספר עוברים דמוניזציה. איש ביטחון מחוטט ודוחה למראה בנמל התעופה, שמתעמר במרקוס סתם כי הוא יכול. האונס שעוברת הנערה הפלסטינית בכלא, כחלק מההתעללות בה. אכן יש אנשי ביטחון ישראלים שסובלים מאקנה. אני גם משוכנע שאסירות פלסטיניות מתמודדות עם לא מעט. אבל זהו הרומן הפלסטיני השני שאני קורא בו הישראלי נותר לא סתם סדיסט אלא נטול נרטיב - מעיין גרגמל מפלצתי שכלל אין צורך לנסות ולהבין.
קטנוני מצידי לקונן על כך שהספרות הזו (אני מכליל לרגע) אינה סופרת אותי? כנראה. לטוני מוריסון ולפרסיבל אוורט לא דחוף להנכיח לבנים משכנעים, ללואיז אלדריץ' לא בוער להציג את הנרטיב של המתיישב הלבן שדחק את רגליו של האמריקאי הילידי ולהאוורד ג'קובסון אין סבלנות להזדהות עם אנטישמים. ככה זה: ספרות שמפנה זרקור לקרבן ספציפי, לא מחויבת לחתור לאיזון, משל מדובר בשיעור חברה. חוץ מזה, אין מה לעשות, כשהתרבות המקומית והעולמית מלודרמטית—היינו, מחלקת את העולם ל'טובים' ו'רעים'—גם הספרות תיפול לשם. ו(עוד) חוץ מזה, יש שיאמרו שמגיע לי: אז מה אם לרגע אני חווה מה שחש פלסטיני שקורא את תיאורי הערבים של יגאל מוסנזון ב'חסמבה'...
מן העבר השני, אפשר גם אחרת. נכון שצריך לכתוב ברמה של סעיד קשוע כדי להיות גם נשכני וגם להימנע ממלודרמה. אבל אפשר.
אני עדיין ממתין לכתיבה פלסטינית כזו...
יוני, 2025
Susan Muaddi Darraj, Behind you is the Sea, Swift Press, 2024